אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי הדין

(תנו “לייק” לביטולו של הגוף הכי בולשוויקי בישראל)

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק אותו לאיראנים –

איך נפטרנו מאשר גרוניס

לפני שבע שנים, ביום שני, 31.10.2005, כ”ח תשרי התשס”ו, פרסמתי, תחת הכותרת מתגעגעים לזוסמן, מתגעגעים לשמגר, תחזית אותה סיימתי במלים האלה:

אתם יכולים לצחוק “כאוות רצונכם”, אבל אני צופה שמערכת המשפט בישראל, במתכונתה הנוכחית, תקרוס טוטאלית לכל המאוחר בתוך 10 שנים, דהיינו עד ערב יום כיפור, התשע”ו, אם לא תשעו לאזהרותי. תזכרו שאמרתי לכם.

ותזכרו גם את האמירה הידועה: כאשר אנשים קטנים מטילים צללים גדולים, זה סימן שהשמש שוקעת.

אנחנו נמצאים היום, ערב יום כיפור התשע”ג, בדיוק שלוש שנים לפני המועד, ומערכת המשפט מתעקשת  לספק לנו את הסחורה הזאת.

השמש שוקעת ושוקעת על הטיטאניק, אבל התזמורת ממשיכה לנגן.

אלא מאי? הנגנים כבר מתחילים להבין את מה שבעבר הם לא השכילו להבין, ושירי המה-יפית מתחלפים לביקורת המגיעה לפעמים עד כדי שטנה ללא אבחנה.

קחו, למשל, את פרשת שחר גרינשפן: הבג”ץ בראשותו של אשר יגורתי נתן החלטה נכונה – וכפי שאני מרבה להזכיר, גם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום – אבל הציבור תקף אותו, ובעיקר את גרוניס, בכמויות מסחריות, כפי שלא היינו רגילים לראות עד העשור הרביעי או החמישי למדינה.

הציבור בישראל כבר לא מאמין לשופטיו, אפילו במיל שחוק, ויורה מהמותן, ללא אבחנה.

כן, לפעמים יש אמת בדבריה של דורית ביניש, לפיהם “הציבור לא קורא את פסקי הדין שלנו”.

וכי למה שיקרא, אם הם מעוררים בחילה?

ומדוע שהציבור יגן על מחמוד אחמדינג’אד כאשר הוא נוסע בצד ימין של הכביש, ובמהירות המותרת?

כי המנוול הזה, גם כאשר הוא עושה את הדברים הנכונים (“לכאורה”, כמובן …), יש לכך סיבה: הוא רוצה להרדים את הציבור בישראל, שיחשוב עליו רק טובות, בעודו ממשיך להעשיר את האוראניום שלו.

אז הציבור בישראל – זה אשר בסגידתו לגנרלים של התשכ”ז הביא על עצמו את מפולת יום הכיפורים, התשל”ד – כבר היה בסרט הזה בכל הגירסאות האפשריות, והוא כבר לא מאמין לגנרלים שלו.

הוא כבר לא מאמין לדגנרלים של הצבא, לדגנרלים של הכלכלה, ולכל שאר הדגנרלים – כולל הדגנרלים של המשפט.

ומה עושים שופטי ישראל כדי לדבר אל ליבו של הציבור – אותו, כידוע, אי אפשר להחליף?

הם מקשקשים ומקשקשים, וגם כאשר הם נותנים פסק-דין נכון, הם מתפתלים ומתפתלים, והכל רק כדי לשמור לעצמם פתוחות את האופציות לפסוק בעתיד את ההיפך, תחת התירוץ הנבוב שנסיבותיו ה”פרטיקולאריות” של המקרה הזה שונות מאלה של המקרה הקודם.

וזה אומר שאם ראובן מצא חילזון בבקבוק של בירה שחורה הוא יפוצה ב-50,000 ש”ח, ואילו שמעון, אשר מצא שני חלזונות ושברי זכוכית בבקבוק של בירה לבנה – הוא “יחטוף” 50,000 ש”ח הוצאות …

כן, כן … השוני הוא בנסיבות ה”פרטיקולאריות” השונות של כל אחד מהמקרים!

***

השנה החולפת הביאה על מערכת המשפט בישראל לפחות שתי צרות צרורות, הקשורות זו-בזו.

הצרה הראשונה היא אשר גרוניס עצמו – העונש הראוי למערכת המשפט בישראל.

הצרה השנייה – פרשת ורדה אלשיך, בה הוכיח גרוניס את הצרה הראשונה, בסלחנותו כלפי מי שפיברקה פרוטוקול, מתוך כוונת-זדון לפגוע בעיסוקו של עורך-דין אשר לא עשה לה שום רע.

אז תמשיכו כך, שופטי ישראל, ונתראה בעוד שלוש שנים בדיוק.

ותזכרו את מה שאמרתי לכם בתחזיתי הנ”ל:

אתם צחקתם עלי כאשר ניבאתי כי תוך חמש שנים מערכת המשפט תחטוף “מכה אנושה וכואבת“, וגם נתתי דוגמאות למכות כאלה, והדוגמה הקשה מכולן התרחשה תוך פחות מארבע שנים.

אז לא רחוק היום וכולנו נתגעגע גם לאהרן ברק, ואם לא תשתנה השיטה, ונקבל את אשר גרוניס או אסתרק’ה חיות כנשיאי ביהמ”ש העליון, אז נתגעגע כולנו גם לדורית ביניש. הללויה!!!

אז קיבלתם את גרוניס, ואתם מתגעגעים לאהרן ברק ודורית ביניש, ובעוד שלוש שנים, אם המערכת לא תקרוס עד אז, תקבלו את מרים נאור, ותתגעגעו גם לאשר גרוניס. הללויה!!!

***

בעבר הייתי נוהג לפרסם ערב יום כיפור מאמר הנושא את הכותרת למי לא אסלח השנה.

נזקקתי לקצת זמן – יותר מדי זמן – להבין ולהפנים שלהגיד לשופטי ישראל “לא אסלח לכם”, זה כמו להגיד לחסן נסראללה, או איסמעאיל הנייה, כי “לא אסלח להם” על כך שהם שולחים טילים ופצמ”רים לעבר ריכוזי אוכלוסיה אזרחית.

ערב יום כיפור שעבר הפעלתי את “נשק יום הדין” – זה שאותו מפעילים כאשר כל האמצעים האחרים כבר כשלו: איחלתי לאליקים רובינשטיין – שקרן עם קבלות, חובש-כיפה מזוייף אשר לא שמע על הדיבר לא תענה ברעך עד שקר – שהוא ייצלה באש הגהינום, שימות בייסורי-תופת.

זה לא מתאים לך, אמרו לי מוקירי-זכרי, וחלקם אף ביקשו ממני להוריד את זה.

אכן, זה לא מתאים לי, אבל כאשר לצד החלש נגמרות כל האפשרויות האחרות – מה עו”ד נשאר לו?

***

השנה שחלפה הוכיחה כי אכן כלו כל הקצים: תלונתי אל נציב תלונות הציבור על שופטים, הנתל”ש אליעזר גולדברג ואל שר המשפטים יעקב נאמן-לעצמו על השקרנים וחלאות האדם שבקרב שופטי ישראל: אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן, יורם דנציגר ומשה סובל ע”י הנתל”ש מהטעם של “חוסר סמכות”, וע”י השר מהטעם שהנתל”ש דחה את התלונה.

כמה שהתירוץ הזה אופייני לגורר-הרגליים הזה, אבל אם הנתל”ש לא מוסמך, ממילא השר הוא המוסמך היחיד לטפל בתלונות נגד שופטים, ועל כך התלוננתי בפני נציב תלונות הציבור הכללי החדש – מבקר המדינה יוסף שפירא – שעבר בדילוג קל מכס השפיטה אל כס מבקר המדינה.

כמובן שלא ביקשתי משפירא להיכנס לתלונה לגופה, אלא רק לכפות על השר להפעיל את סמכותו, ולהחליט כפי שיחליט.

האם זה מוגזם לדרוש ממי שהוסמך על ידי המחוקק כי יפעיל את סמכותו?

לא, זה לא מוגזם, אבל אני מנחש ששפירא ידחה את התלונה ללא נימוק זולת ש”נחה דעתי” או ש”בנסיבות הפרטיקולאריות של המקרה” הוא לא מתערב.

שפירא יודע מאין הוא בא. הוא יודע גם לאן הוא ישוב, ובפני מי הוא עתיד לתת את הדין, אבל כנראה שזה לא ממש אכפת לו.

***

גמר חתימה טובה, ושנה טובה לכל מוקירי-זכרי.

שנה טובה לחו”לכם.

שמחה

______________

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”  לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי הדין  לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר   לדף הפייסבוק של האתר של קימקא 

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס