אל תגעו בטוקבקיסטים!

חה”כ ישראל חסון הגיש הצעת-חוק הבאה לפגוע בחופש הביטוי באינטרנט, בכך שהיא מטילה על בעלי אתרים ועורכיהם את האחריות ל”תגובונים”, כולל הסגרת המגיבים, על פי כתובות ה-IP שלהם.

ככל הידוע לי אני נפגעתי מהטוקבקים יותר מכל אדם פרטי אחר. אני מפריד בין אנשים פרטיים לבין אנשי-ציבור, בין השאר משום שאלה האחרונים לא רק חשופים ממילא כל הזמן לביקורת, אלא גם משום שלרשותם של אלה עומדים גם המשאבים הציבוריים הדרושים להתמודדות עם התוקפים אותם.

אני, כאדם פרטי, הותקפתי רבות ע”י טוקבקיסטים אנונימיים, אשר גררו אותי להתמודדויות אינסופיות – לרוב בנושאים משפטיים – עם משפטנים ולא-משפטנים אשר לא מסוגלים להבין – ולרוב גם לא רוצים להבין – מה שמסבירים להם, אפילו “בכפית”, וברמה של כיתה א’ עממית לטעוני-טיפוח.

ומה קורה כאשר אתה עונה למטרידן הזה עד הסוף, ונותן לא תשובה ניצחת על כל השאלות? הוא לא אומר “שמחה, אתה צודק, שכנעת אותי”, אלא נמוג בערפל האנונימיות – על מנת לחזור בהזד מנות קרובה בזהות בדוייה אחרת, ולהתחיל הכל מחדש – וחוזר חלילה.

יש לך בעייה קשה עם הטרולים האלה: אם אתה עונה להם – אין לזה סוף, ואתה נאלץ לבזבז שעות, ימים ושבועות מזמנך היקר על-מנת לשכנע מי שאינם מסוגלים – ולרוב גם אינם רוצים, אפילו היו מסוגלים – להשתכנע, ואם אתה לא עונה להם, אתה נחשב כמי ש”אין לו תשובה”, וכמובן שחשפת ברבים את אי-צדקתך.

וישנה עוד בעייה עם אלה: בהיותם אנונימיים, הם לעולם אינם מסתכנים בחשיפת בורותם ברבים.

והשורה התחתונה: בהתמודדות עם טוקבקיסטים אנונימיים, אתה לעולם מפסיד – אפילו אם אתה צודק.

וכעת תשאלו מדוע אני, מייסדה ועורכה הראשון של הקריאה “לך תזדהה”, אשר לעולם לא מתבצר מאחורי חומת האנונימיות – מדוע אני מתנגד נחרצות לכל נסיון להשתיק את מוסד התגובה האנונימית, ולכם אני אען.

חופש-הביטוי – ובכך לא אחדש דבר – הוא לא רק אחד הערכים החשובים ביותר בחברה הדמוקרטית, אלא גם הבטחון העיקרי לכך שהחברה תהיה דמוקרטית. חופש-הביטוי לא נבחן בזכות לשיר מה-יפית לשלטון נאור, אלא בזכות להתריס כנגד שלטון לא-נאור, כנגד שלטון מושחת, או כנגד שלטון שהמתריס סבור שהוא לא-נאור, או מושחת, ומבקש לשכנע גם אחרים בכך.

אבל מי שסבור השלטון אינו נאור, ואפילו מושחת, יחשוש להביע זאת בגלוי, כי שלטון לא נאור, ואפילו מושחת, מפליא את מכותיו במותחים עליו ביקורת, ומי שמבקש לסתום את הפיות האנונימיים, את פיה של הדמוקרטיה הוא סותם.

האופציה האנונימית-ההמונית כמעט שלא הייתה קיימת בעידן המכתבים-למערכת של עיתונות-הנייר. ראשית – משום ששטח-הנייר מוגבל, ומאפשר רק לבודדים להתבטא, ושנית – עיתוני-הנייר הם לרוב מיזמים עסקיים, אשר גם להם יש מה לחשוש מפני שלטונות-הרשע, או גופים פוליטיים אשר, מטבע הדברים, יעדיפו להעמיד את הבמה למזדהים עם השקפתם.

הטוקבק האנונימי-המוני הינו ההתגלמות האולטימטיבית של המימרה הלטינית קול המון כקול שדי (ובעברית: vox populi vox dei), ומי שמבקש להשתיק את הקול הזה – את קול השכינה הוא משתיק.

למי זה נחוץ?

כאשר האוחזים בשלטון מחוקקים חוק לסתימת-פיות, לא על שמו הטוב של בוזגלו הם באים להגן, אלא על המשך שלטונם-הם. חבר-הכנסת ישראל חסון אינו זקוק להגנתו מפני הטוקבקים של בוזגלו, אבל בוזגלו זקוק לחופש לבקר את חה”כ חסון.

מאה אלף טוקבקיסטים לא יבקרו את בוזגלו, את חה”כ חסון כן יבקרו מאה אלף.

מאה אלף טוקבקים “משמיצים” לא יניבו מאה אלף כתבי-אישום, הם יניבו כתבי-אישום בודדים, נגד אלה המסכנים את שלטונם של בעלי-השררה.