שאון התותחים נדם
שדה הקטל נתייתם
בשדה חייל בודד ישוח
יזמר עם עננים ברוח
יעלה העיט בהרים
ויעוט על הפגרים.

נתן יונתן

שאון התותחים נדם.

מועמד סיעת “לשכה אחרת” זכה במירוץ לראשות הלשכה.

לשכה “אחרת” ממה?

“אחרת” משלמה כהן? “אחרת” מאורנה לין?!

לא, זו אותה הלשכה. הם לא הבטיחו לשכה “אחרת”, וממילא הם לא צריכים לספק שום סחורה לבוחרים.

מה כן השתנה?

המשיכה ההידרדרות ברלוואנטיות של הלשכה בעיני חבריה: בבחירות הקודמות, בשנת 2003, השתתפו כ-44% מבעלי זכות הבחירה, ואילו הפעם – רק כ-36%.

בסיבוב השני הפעם (בפעם הקודמת לא היה סיבוב שני) לראשות הלשכה ירד שיעור ההשתתפות לכ-28% בלבד.

המסקנה לגבי הרלוואנטיות של הלשכה לחבריה: 64% מעורכי-הדין אינם מייחסים כל חשיבות לשאלה מי ייצג אותם במוסדות הלשכה, ו-72% מהם אינם מייחסים כל חשיבות לשאלה מי יהיה “ראש הממשלה” של הלשכה.

רק חסר שבבחירות לכנסת או לרשויות המקומיות אחוז ההצבעה היה כה נמוך.

חבל שלא ניצלו את הבחירות האלה גם ל”משאל עם” בין חברי הלשכה, אם הם בכלל חפצים ב”פרוטקשן” הכפוי עליהם מכוח החוק, או שהם מעדיפים לשכה וולונטארית.

וזה מביא אותנו אל הבלון הנפוח של הבחירות האלה: כאשר החלו הדיבורים על הבחירות הקרבות קפץ אמנון רפאל והכריז על הליכה לבחירות תחת “טיקט” אחד: ביטול חובת החברות בלשכה. הסוף ידוע: רפאל התקפל, חבר אל משה וינברג, אשר, יחד עם התמיכה הזאת הגיע לכ-7.8% מהקולות. דו-בלון נפוח.

התחזית הכושלת לקראת הבחירות האלה שייכת, ללא ספק, לשמחה ניר, אשר צפה את עלייתו החדה של שי סגל.

בבחירות בשנת 1999 קיבל שי 917 קולות, והשנה הוא קיבל 2031, דהיינו הכפיל את כוחו, דבר העושה אותו, בפוטנציה, מועמד מוביל בבחירות הבאות, בשנת 2007, עם סיכויים טובים לזכות במקום השני בסיבוב הראשון, ובמקום הראשון בסיבוב השני, דהיינו להיות ראש הלשכה הבא.

אבל בבחירות האלה ספג סגל את המכה הקשה ביותר: נפילה ל-301 קולות (2.3% מהמצביעים, מקום אחרון).

ההגנה היחידה שיש לו, לשמחה ניר, היא שהתחזית הזאת נעשתה לפני ארבע שנים, ולא עודכנה מאז.

התחזית המוצלחת לקראת הבחירות האלה, גם היא מלפני ארבע שנים, שייכת גם היא, ללא ספק, לאותו שמחה ניר, אשר צפה את עלייתו של אילן בומבך, על חשבונו של יראון פסטינגר:

כפי שכבר כתבתי, כל המועמדים הציעו פחות או יותר את אותם הדברים: מאבק במשמרת השנייה, “העלאת קרנו של המקצוע”, וכרטיסי קולנוע בהנחה.

האם למישהו מהמועמדים הייתה בשורה כלשהי? לא.

האם מישהו התייחס לתפקידיה הסטטוטוריים של הלשכה? אף לא אחד מהם.

הצעתי גם ליראון וגם לשי להעלות את ענייני האתיקה והדין המשמעתי על ראש שמחתם, אך הם לא אבו שמוע.

האם נהגו כך משום שגם הם רואים בנושא הזה חלק מעוגת-השררה, אשר אין לוותר עליה?

האם נהגו כך משום רצונם להתחבק בפומבי עם אילן בומבך, ראש משטרת המחנה התל אביבי, בניסיון לרכב על הפופולאריות הגואה שלו?

אבל גם לבומבך, אשר הוכיח את עצמו כשועל פוליטי לא קטן, היה אינטרס להתחכך ביראון ושי, ולרכב על הפופולאריות האנטי-שלמה-כהן שלהם.

והתוצאה היא שהם בנו לעצמם את היריב הקשוח ביותר לבחירות הבאות. את אילן בומבך כמועמד 2007 לראשות הלשכה.

ובמלים אחרות – הם הקריבו את העתיד הרחוק-יותר שלהם על מזבח ההווה, אבל ההימור לא עלה יפה, והם גם אכלו את הדגים, גם חטפו את המכה, וגם עשויים לשלם את המחיר, בבחירות הבאות.

התחזית הזאת, גם היא, כאמור, מלפני ארבע שנים, לא הצריכה עדכון, והם אכן שילמו את המחיר: על המחיר ששילם שי סגל עמדתי לעיל, והוא, ככל הנראה, היה נופל גם בלי זה, אבל בומבך עקף חזק-חזק את פסטינגר, והוריד אותו מהמקום השני (עם סיכוי – שלא התגשם – ללכד סביבו מול שלמה כהן את כל האחרים, ולהיבחר כראש הלשכה, עם יתרון המועמד-המכהן לבחירות של 2007) למקום השלישי, עם סיכוי ליפול בבחירות הבאות (2011) כפי שנפל סגל בבחירות האלה.

היו לתחזית שלי עוד כמה סעיפים, אבל אלה לא היו אלא wishful thinking אשר אין חובה להתייחס אליהם ברצינות.

אי אפשר לסכם את תוצאות הבחירות האלה בלי עלייתו ונפילתו של אילן בומבך. האיש הזה נבחר כחבר הוועד המחוזי בתל-אביב בבחירות של שנת 1999. הוא נכנס לפעילות הזאת, כך אמר לאחרונה בתכנית רדיו, משום שענייני האתיקה היו קרובים לליבו … ואכן, הוא תפס את מקומו כיו”ר ועדת האתיקה של הוועד המחוזי, דבר אשר בבחירות הבאות (2003) היקנה לו עמדת-זינוק בבחירות לראשות הוועד הזה, ובעזרתם של שי סגל ויראון פסטינגר הוא, כאמור, הצליח לגבור על אורנה לין, חברתו-לסיעה של שלמה כהן. בחירתו של בומבך לראשות הוועד לא ציננה אצלו את תאוות-השררה, והוא המשיך להחזיק בראשות ועדת האתיקה, עד אשר נאלץ להתחלק בה עם אוריאל עינב.

לקראת הבחירות האלה פנה שלמה כהן, ראש הלשכה היוצא, אל חברי הלשכה במכתב בו הוא מאשים את בומבך בשחיתות, וכו’, ובהקשר ל”ציפור נפשו” של בומבך הוא אומר עליו:

“עוד כשכיהן כיו”ר ועדת האתיקה במחוז, ובמיוחד בשנים האחרונות כשהוא יו”ר ועד המחוז, מערך האתיקה במחוז איננו מתפקד כיאות. מערך האתיקה במחוזו נוצל לצורך סגירת חשבונות אישיים, תוך מעורבות של בעלי עניין בפעילות ועדת האתיקה” (ההדגשה – במקור).

זהו אילן בומבך, אשר מבטיח כרטיסי קולנוע בהנה, ומביא לידי הזנייה טוטאלית את הדבר אשר לפי הצהרתו, כאמור, הניע אותו לפעילותו בלשכה.

לא שבומבך הוא המושחת היחיד בלשכה, אבל אולי יש משהו בכך שהוא רץ מהר מכפי יכולתו, ונפל כבר בשלב הזה. כעת, עם שבעה מנדטים במועצה הארצית (כולל אותו), עם שבעה מנדטים בועד המחוז (לא כולל אותו) ובלי ראשות הוועד (בה זכה מועמד סיעתו של שלמה כהן), הוא עשוי להידחק אל ספסלי האופוזיציה, ולאבד את כל המנופים האלקטוראליים שלו.

ומה הלאה?

כדי להשיב על השאלה הזאת צריך להציץ אל ההסכמים שכרת יורי גיא-רון עם המועמדים האחרים תמורת תמיכתם בו בהתמודדות מול בומבך בסיבוב השני, ומה נתן להם תמורת התמיכה הזאת. כמובן שהמובא כאן הוא רק האתנן העיקרי, ומי שרוצה לראות את ההסכמים במלואם ימצא אותם באתר הלשכה.

סיעת פסטינגר, אשר קיבל בסיבוב הראשון 17.8% מהקולות, תזכה בתפקידים האלה:

·        יו”ר המועצה הארצית;

·        מ”מ ראש הלשכה;

·        סגן ראש הלשכה;

·        יו”ר פורום הנזיקין הארצי (תפקיד שהיה קרש-הקפיצה של פסטינגר);

·        אחד משני נציגי הלשכה בוועדה לבחירת שופטים;

·        אחד משני נציגי הלשכה בוועדה למינוי דיינים;

·        נציג הלשכה בוועדה לבחירת חברי בתי דין צבאיים.

סיעת וינברג, אשר קיבל בסיבוב הראשון 7.8% מהקולות, תזכה בתפקידים האלה:

·        משנה יחיד לראש הלשכה (“אלא אם יוצע תואר של משנה שני לעו”ד מן המגזר הערבי וזאת רק בהסכמת הצדדים”);

·        סגן ראש הלשכה (“אשר מוזמנת לישיבות הועד המרכזי רק עפ”י הזמנה של עו”ד ד”ר משה וינברג וגם אז כמשקיפה בלבד ומבלי להשתתף בדיונים“).

סיעת איתן ארז, אשר קיבל בסיבוב הראשון 5.6% מהקולות, תזכה בתפקידים האלה:

·        ראשות מועדון/פורום/ארגון/ועדת הצרכנות של עורכי הדין במסגרת לשכת עורכי הדין … (“כך שרוב עורכי הדין ככולם ייהנו מתנאים צרכניים מועדפים, כפי שטרם נעשה במסגרת לשכת עורכי הדין מאז קיומה”).

·        יו”ר הכנס השנתי … (“מודגש כי תפקיד זה לא יהיה תפקיד ביצועי וכי סמכויות ריכוז הכנס וניהולו לא ייכללו בו”).

סיעת שי סגל, אשר קיבל בסיבוב הראשון 2.3% מהקולות, תזכה בתפקידים הזה:

·        סגן יו”ר הלשכה עם תפקיד ביצועי (“יו”ר הועדה לבחינת ההתמודדות עם נושא הצפת המקצוע”).

איך תשפיע חלוקת-השלל הזאת על הבחירות הבאות?

כרגע מוקדם עדיין להעריך, כי הדבר תלוי, בין השאר, בחלוקת התפקידים בוועד המרכזי של הלשכה.

אם אילן בומבך יישאר באופוזיציה, זה עשוי להשאיר אותו כמתמודד מס’ 2 על ראשות הלשכה, למרות אובדן תפקידו כיו”ר ועד מחוז תל-אביב.

אם יראון פסטינגר ירצה להתמודד גם בפעם הבאה, תהיה לו בעייה, כי הוא יתקשה לתקוף את יורי גיא-רון כשם שתקף את שלמה כהן.

ליורי גיא-רון יהיה היתרון של “המועמד המכהן”.

התחזית שלי, אשר עשוייה להשתנות עם חלוקת-השלל בוועד המרכזי: הפתעות גדולות לא תהיינה, ומה שהיה – הוא שיהיה.

קרן-האור היחידה

כפי שראינו, כ-70% מחברי הלשכה אינם מגלים עניין במוסדותיה.

כפי שראינו עד כה, שום פרט ושום קבוצה בתוך הלשכה לא ישקיעו מכספם כדי לקנות שררה על מנת להחזירה מייד לידי המדינה, בלי תמורה עבור כספם.

הפתרון היחיד הוא חוק של הכנסת, המחייב את הלשכה – או את המדינה – לקיים משאל בו יקבעו עורכי-הדין על רצונם בהמשך קיומה של החברות הכפוייה בלשכה.

סביר מאוד להניח שאם היה מתקיים משאל כזה בין חברי הלשכה – בנפרד, או במשולב עם הבחירות האלה – רוב מוחץ של עורכי-הדין היו מעדיפים להשתחרר מחיבוק-הדב שלה.

ועל כך אמרינן: סטאלין אבינו, רוסיה אמנו – הלוואי והיינו יתומים!

הערה אישית

כאשר פניתי אל הבוחרים בקריאה להישאר בבית, לא להצביע, הגיב אחד בשם דני:

מבחינה מסוימת אתה צודק, אבל אם רובנו נמנע אז יתכן שהמועמד היותר גרוע יזכה, כי בכל זאת הוא יצליח לגייס מספר לא מבוטל של קולות, משום כך אני חושב שכדאי להצביע עבור האופציה הפחות גרועה (אם יש אחת כזו, לדעתי יש אבל יתכן שיתברר שאני טעיתי).

חבל שפסטינגר לא הצליח.

ואני עניתי:

גם אתה מבחינה מסויימת צודק אבל אכן, היו לי התלבטויות אם להציע אפשרות חלופית למי שהצורך להצביע אצור כאש בעצמותיו, והחלטתי שלא.

אבל הצלחת – חלקית – למשוך אותי באף, ולכן אענה לך.

אם הייתי הולך להצביע, הייתי עושה בדיוק את ההיפך ממך: הייתי מצביע עבור האפשרות היותר גרועה, כמאמר הקומוניסטים: ככל שיהיה רע יותר, יהיה טוב יותר.

לדעתי רק ראש לשכה מושחת וכושל יוכל להביא לכל העולם את התובנה שיש לחסל את הלשכה, בבחינת “יא, ברעכן!” (וזה כדי שלא איחשד בנטיות קומוניסטיות, ר”ל).

ואם הייתי נלחץ עוד יותר אל הקיר, ונדרש לגלות למי אני מתכוון, הייתי אומר בומבך.

מדוע, אם כן, לא הצעתי את החלופה הזאת, למי שבכל זאת מתכוון להצביע? משום שניסיתי להוציא מבומבך הבטחת-בחירות בעניין מחוייבותם של גורמי האתיקה לחברי הלשכה, והוא אפילו לא טרח לענות לי.

וחבל, כי עם ראש לשכה כמו אילן בומבך, ועם משנה לראש הלשכה כמו משה וינברג, לא היה נשאר אחד בלשכת עורכי-הדין, מראשון העסקנים ועד אחרון החברים-מן-השורה, שלא היה מבין שאת הביב הזה יש לרוקן ולסתום.

חזרה אל רעיון-הפשרה: הלשכה ה”רזה”

את הרעיון הזה (“דמי חבר (כמעט) אפס – זה לא רק עניין של כסף!“) העליתי עם פתיחתה של מערכת-הבחירות, כשכלול לרעיון דמי חבר אפס, בעקבות הערותיהם של כמה חברים, אשר טענו – ובצדק – שגם המודל שאני מציע מצריך קצת משאבים.

היחיד מבין המתמודדים אשר התקרב לרעיון היה היה ידידי יראון פסטינגר, אשר הציע לנו “לשכה ‘רזה’ ואפקטיבית המבוססת על עבודת מתנדבים ונגד המנגנון המנופח”, וכנגד הצעתו זו אני הצגתי בפניו את השאלה המתבקשת ממנה: איזו דיאטה הוא מציע ללשכת עורכי-הדין, ובאילו שומנים הוא מתכונן לקצץ.

בהמשך – תחת הכותרת יראון פסטינגר, ידידי, חשוב גם אגואיסטית! – הצגתי לו  את השאלה “כמה רזה?”, ואף קראתי לו בהאי לישנא:

חשוב על כך, יראון. חשוב גם אגואיסטית, כי הזדמנות שלישית ספק אם תוכל להרשות לעצמך, ועדיף להיות ראש לשכה רזה-במיוחד – עם אופציה לקדנציה שנייה ושלישית – מאשר ראש האופוזיציה בלשכה רזה-סתם, עם אופציות לא-ידועות לגבי העתיד.

אבל הוא לא הרים את הכפפה, והגיע לאן שהגיע. ראש האופוזיציה (“ראש לשועלים”) הוא כנראה לא יהיה, ו”זנב לאריות” אינו משאת-נפשו, כך שה”אופציות לא-ידועות לגבי העתיד” הן ההישג העיקרי שלו בבחירות האלה.

באין בשורה

יראון פסטינגר לא היה היחיד אשר זכה הפעם ב”אופציות לא-ידועות לגבי העתיד”, וזה מה שקורה כאשר לאף אחד מהמתמודדים אין בשורה-של-ממש. כולם מציעים סיסמאות קליטות (“לשכה אחרת”, “הצלת המקצוע”, “מפנה”, וכו’) אשר אין בהן שום תפיסה “אחרת” ושום “מפנה”, והדבר היחיד שכל אחד מנסה להשיג הוא להרחיב בכמה מספרים את המחנה שלו.

מדשדוש-במי-אפסיים כזה לא תצמח שום ישועה, ומי שרוצה להיבנות – שיקשיב לקולות הרחוב.

________________

לשכת עורכי-הדין – משטרת המחנה

הבלוף הגדול!!! איך הצליחו עסקניה של לשכת עורכי-הדין להונות את הבג”ץ?

הרוחות הרעות בלשכת עורכי הדין