מוט הזמיר – מחזה דוקודרמה מטורף בעשר מערכות

מוט הזמיר

 

דוקודראמה

 

מחזה בעשר מערכות

 

 

Simha Nyr

 

To Beat a Mockingbird

 

Docudrama

 

©

 

כל הזכויות שמורות למחבר

 

על ה”דוקודראמה”:

 

“ז’אנר אמנותי המשתמש בדמויות ידועות מהחיים כבסיס ליצירה האמנותית. הוא מערב, מטבע הדברים, מציאות ודמיון”.

 

(נשיא ביהמ”ש העליון, אהרן ברק, בבג”ץ 6126+6143/94, גיורא סנש ואח’ נ’ רשות השידור ואח’, תקדין עליון 99(2), 806).

 

הדמויות במחזה הזה הינן דמיוניות לחלוטין, והשימוש בשמות אמיתיים, או באירועים אמיתיים, לרבות אירועים אמיתיים הקשורים לשמות אמיתיים, נועד רק לשם תחושת האותנטיות, ולא למטרות אינפורמטיביות.

 

כל דמיון בין דמות מן הדמויות במחזה לבין אדם כלשהו אינו אלא בדמיונו של הקורא, ו/או בהיכרותו האישית עם אדם זה או אחר.

 

אין לראות במחזה תיעוד של אירועים כלשהם, אלא רק דרמה בדיונית המחוייבת לערכים אמנותיים.

 

 

 

מוט הזמיר

הנפשות הפועלות

 

(לפי סדר הכניסה לבמה, לראשונה):

 

יוסף (טומי) לפיד, שר המשפטים, יו”ר הוועדה

 

יצחק (צחי) הנגבי, שר המשטרה, חבר הוועדה

 

אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון, חבר הוועדה

 

יצחק זמיר, שופט בית המשפט העליון, חבר הוועדה

 

מישאל (מישה) חשין, שופט בית המשפט העליון, חבר הוועדה

 

ח”כ שאול יהלום, חבר הוועדה

 

ח”כ דליה איציק, חברת הוועדה

 

עו”ד שלמה כהן, ראש לשכת עורכי הדין, חבר הוועדה

 

עו”ד יראון פסטינגר, חבר הוועדה

 

דן ארבל, שופט, מנהל בתי המשפט

 

מזכירה בלשכת נשיא בית המשפט העליון

 

עו”ד שמחה ניר

 

רות כצמן, סגן נשיא, בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו

 

רבקה סרגוסי, מנהלת תחום בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו

 

ניצב יעקב גנות, ראש אגף התנועה, משטרת ישראל

 

תנ”ץ אמירה כוכבא, היועצת המשפטית למשטרת ישראל

 

נצ”מ אודי אפרת, ראש מחלקת תכנון ופיתוח, אגף התנועה

 

סנ”צ טילדה מיכאלי, ראש מדור תביעות, מחלקת התנועה

 

סנ”ץ יחיאל בן יאיר, ראש מדור מיכשור, מחלקת התנועה

 

רפ”ק דן שני, עו”ד, תובע

 

רפ”ק ניבה רפאלי, עו”ד, תובעת

 

קלדנית

 

רמקול

 

עתניאל בן-קנז, רס”מ, עד תביעה מס’ 1

 

פקח בן רמליהו, רס”ב, עד תביעה מס’ 2

 

קלדנית

 

אורנה שדמי, שופטת תעבורה

 

אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה

 

קלדנית

 

אליהו צ’ בן זמרה, שופט בית משפט לעניינים מקומיים

 

קלדנית

 

משה וינברג, אב”ד, בית הדין המשמעתי, לשכת עורכי הדין

 

איריס סורוקר, חב”ד, בית הדין המשמעתי, לשכת עורכי הדין

 

שבתאי פרימו, חב”ד, בית הדין המשמעתי, לשכת עורכי הדין

 

 

 

מערכה ראשונה

 

תמונה ראשונה

 

 

הוועדה לבחירת שופטים

 

נוכחים:

 

יוסף (טומי) לפיד, שר המשפטים, יו”ר הוועדה

 

יצחק (צחי) הנגבי, שר המשטרה, חבר הוועדה

 

אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון, חבר הוועדה

 

יצחק זמיר, שופט בית המשפט העליון, חבר הוועדה

 

מישאל (מישה) חשין, שופט בית המשפט העליון, חבר הוועדה

 

ח”כ שאול יהלום, חבר הוועדה

 

ח”כ דליה איציק, חברת הוועדה

 

עו”ד שלמה כהן, ראש לשכת עורכי הדין, חבר הוועדה

 

עו”ד יראון פסטינגר, חבר הוועדה

 

דן ארבל, שופט, מנהל בתי המשפט

 

 

לפיד:

 

אני מתכבד לפתוח את ישיבת הוועדה.

 

על סדר היום בחירתם של שני שופטי תעבורה, חמישה שופטי שלום, ושופט מחוזי אחד. את הדיון בשופטי בית המשפט העליון אנחנו נדחה לישיבה הבאה, לאור חילוקי הדיעות בין כבוד הנשיא ברק לביני. אני מקווה שהם ייושבו ברוח טובה ואוהדת.

 

אני מציג את מועמדותו של עורך הדין שמחה ניר לכהונת שופט בית משפט לתעבורה.

 

כהן:

 

הוא לא עורך דין. הוא מושעה. מושעה לא יכול להיבחר כשופט.

 

חשין:

 

אוי ואבוי לנו. בחירתו לא תהייה עבירה ציבורית סתם, אלא עבירה ציבורית בזוייה.

 

לפיד:

 

באיזה סגנון אדוני מדבר!

 

ברק:

 

עזוב את מישה, זה הסגנון שלו. כך הוא גם מבטא בפסקי הדין שלו.

 

כהן:

 

כבוד השופט חשין צודק.  שמחה ניר הושעה על דיבורים בגנות מערכת המשפט, ואתם רוצים לתת לו פרס?

 

הנגבי:

 

מצטרף לעמדתו של כבוד השופט חשין, אבל לא בהכרח מנימוקיו. שמחה ניר הוא סניגור בנשמתו, והוא יעשה למשטרה את המוות. הוא יעשה להם בצפר כל הזמן. הוא לא ייתן להם לחפף. בגללו נצטרך להכין את התיקים כמו שצריך.

 

ארבל:

 

הוא over-qualified. אנחנו צריכים שופטים שישפטו, ולא שופטים שיתייחסו לכל תיק כאילו כל העולם בנוי עליו.

 

כהן (לוחש לפסטינגר):

 

מה זה over-qualified?

 

פסטינגר:

 

אידיוט!

 

כהן:

 

לך תביא את הבונזו!

 

פסטינגר:

 

באיזה סגנון אדוני מדבר!

 

לפיד:

 

תפסיקו להתנהג כמו ילדים קטנים. כבוד השופט ארבל, למה אתה מתכוון כשאתה אומר over-qualified?

 

ארבל:

 

אנחנו צריכים שופטים שישפטו, ולא שופטים שיתייחסו לכל תיק כאילו כל העולם בנוי עליו. עם כל הכבוד לעשיית-הצדק, אנחנו צריכים גם תפוקה.

 

וחוץ מזה, בחירתו של מר ניר לא היתה על סדר-היום של הוועדה.

 

יהלום:

 

אם הוא over-qualified, אולי נכניס אותו ישר למחוזי?

 

חשין:

 

ואולי לעליון? שייכנס לאולם עם גלימה וסנדלים?

 

איציק:

 

רגע-רגע. הוא בכלל הגיש את מועמדותו?

 

לפיד:

 

תודה לכולכם. אני רוצה לענות קודם לנציגי הלשכה. אתם אידיוטים. רציתם לסתום לניר את הפה על ידי השעייה, והתוצאה הייתה ששלחתם אותו למקום בו הוא פטור בכלל מכללי האתיקה, ויכול להתקיף אתכם ואת מערכת המשפט, ככל שיחפוץ. אם אנחנו עושים ממנו שופט, אנחנו מחזירים אותו אל החובה להיות בן-אדם. כשופט הוא כבול עוד יותר, והדרך היחידה לסתום לו את הפה היא על ידי מינויו כשופט.

 

איציק:

 

ואתם חושבים שהוא יסכים לזה?

 

לפיד:

 

אני בטוח. הוא כבר רמז לנו לא פעם שהוא מוכן לעזוב הכל, ולהתייצב לדגל. אני רוצה להשיב לכם, אחד אחד.

 

לגבי הגשת המועמדות על ידי המועמד, אין דבר כזה. מי שיכול להציע מועמדים זה שר המשפטים, נשיא בית המשפט העליון, או שלושה חברי הוועדה כאחד. הנוהג של “טפסי בקשה למועמדות” נוצר כדי לעזור לאנשים לא מוכרים, שיוכלו להציג את עצמם, אבל זה לא חיוני, ולכן אני מציע אותו, גם בלי שיבקש.

 

לעניין ה-over-qualified, אני סבור כי נחוצים גם שופטים כאלה. יכול להיות שאם כל השופטים היו over-qualified, הייתה לנו בעייה, אבל לכך עוד לא הגענו, ועוד הדרך רב, ואם אחד מהחברים כאן, אולי כהלצה, הציע למנות אותו למחוזי, זה בהחלט רעיון. יהיה לו יותר מה להפסיד אם יפתח את הפה, בסגנונו הבוטה והמשתלח, הבלתי מאופק ובלתי מרוסן.

 

לעניין ההשעייה, ראשית – מועמד לשפיטה די לו שיהיה “רשום או זכאי להיות רשום בפנקס עורכי-הדין”. מר כהן, אתם מחקתם אותו מהפנקס?

 

כהן:

 

חוששני שלא.

 

לפיד:

 

הנה, סיפקת לנו את התשובה. וחוץ מזה, יש לנו חוות-דעת של היועץ המשפטי לממשלה, שההשעייה שלו היא void.

 

פסטינגר (לוחש לכהן):

 

מה זה void?

 

כהן:

 

אידיוט!

 

פסטינגר:

 

לך תביא את הבונזו!

 

כהן:

 

באיזה סגנון אדוני מדבר!

 

לפיד:

 

תפסיקו להתנהג כמו ילדים קטנים. אם אני, חשמלאי-רכב במקצועי, צריך ללמד אתכם, המשפטנים, מה זה void, אנה אנו באים.

 

כהן:

 

אל תצטנע. אתה גם בוגר הפקולטה למשפטים.

 

לפיד:

 

לא מצטנע, אבל מאז שעזבתי את החשמלאות, כל ימי עסקתי בעיתונאות, ולא ניהלתי אפילו תיק משפטי אחד, אז נשאלת השאלה מי צריך ללמד את מי.

 

ברק:

 

גם גבי שטרסמן התחיל כמוך, ועשינו ממנו שופט.

 

לפיד:

 

לפני הישיבה הזאת העברתי את החומר, יחד עם חוות דעתו של היועץ, אל כבוד השופט זמיר, חבר הוועדה הזאת, שהנושא הזה הוא בתחום מומחיותו. אני מציע שנשמע מה בפיו.

 

זמיר:

 

בדקתי את החומר, ואת חוות-הדעת, ואין לי ספק שהיו בהליך נגד עו”ד ניר פגמים. השאלה היא מה נפקותם של הפגמים. האם הם גוררים את בטלותו של ההליך, או שהם רק מהווים עילה לביטולו, בדרך של ערעור, אם קיימת אפשרות לערער. אני לא יודע מה הייתי פוסק אם הייתי נדרש לכך כשופט, אבל גם מבלי להיכנס לשאלה הזאת, אנחנו יכולים להיזקק לתורת הבטלות היחסית.

 

המשמעות העיקרית של תורת הבטלות היחסית היא, שבכל מקרה בו נפל פגם משפטי, אם בפסק דין של בית משפט ואם בהחלטה של רשות מינהלית, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יש לבדוק את נסיבות המקרה, בראש ובראשונה את מהות הפגם, ולהתאים את הסעד שיינתן על ידי בית המשפט לכל הנסיבות. אשר על כן, אפשר כי בנסיבות מסוימות פגם מסוים, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יצדיק מתן סעד מסוים, כגון, הצהרה על הבטלות של פסק הדין או ההחלטה, ואילו בנסיבות אחרות אותו פגם יצדיק מתן סעד אחר.

 

אז במקרה הזה נראה לי כי בנסיבות שלנו אנחנו יכולים להניח כי ההליך לוקה בבטלות, וכי בית משפט, אם ייזקק לשאלה, יקבע כי ההליך אכן בטל, והחלטתנו – אם תעמוד למבחן הבג”ץ – תישאר בעינה. הרי הבג”ץ, עד היום, דחה באופן שיטתי כל עתירה נגד הוועדה לבחירת שופטים.

 

אין זה מונע, כמובן, את האפשרות שבנסיבות אחרות יבוא בית משפט אחר, ויקבע שאותה ההשעיה אינה לוקה בפגם הבטלות. אם אנחנו לא נבחר בו, ויעמידו אותו לדין על עיסוק בעריכת דין בזמן ההשעייה, בית המשפט יכול לקבוע את ההיפך, דהיינו שההליך לא בטל, ולכן, אם הוכח העיסוק, העבירה אכן נעברה.

 

כמובן שאני לא מביע כאן עמדה אם לבחור במר ניר כשופט, אלא רק את דעתי המקצועית בשאלה שהוצבה בפני על ידי יושב-ראש הוועדה, ודעתי היא שההליך אכן בטל כלא-היה.

 

לפיד:

 

השאלה היא אם נחה דעתכם. גם היועץ המשפטי לממשלה וגם כבוד השופט, הפרופסור זמיר, מומחה בעל שם עולמי, אינם רואים כל מניעה בבחירה הזאת, ולדעתם היא תהייה בגיצה לחלוטין.

 

חשין:

 

אני חוזר על התנגדותי לכל מינוי שלו כשופט. הוא לא מפחיד אותי. סתמנו לו את הפה בעבר, ונמשיך גם בעתיד.

 

הנגבי:

 

אני מצטרף להתנגדותו של כבוד השופט חשין, אבל מנימוקים הפוכים לשלו, אותם הסברתי קודם.

 

לפיד:

 

נציגי הלשכה, מה עמדתכם?

 

כהן (לוחש לפסטינגר):

 

מה דעתך?

 

פסטינגר:

 

לסתום לו את הפה. שיישב בבית המשפט, וישתוק.

 

כהן:

 

גם אני חושב כך, ולפיד צודק. היינו  אידיוטים.

 

פסטינגר:

 

נגיד שאנחנו מסכימים לנימוקים של חשין ושל הנגבי, אבל דווקא בגללם אנחנו מגיעים למסקנה ההפוכה.

 

כהן:

 

אנחנו מסכימים לנימוקים של חשין ושל הנגבי, אבל דווקא בגללם אנחנו מגיעים למסקנה ההפוכה. אנחנו בעד לבחור בו כשופט, ולו רק כדי לסתום לו את הפה, אחרי שנכשלנו לעשות זאת בדרך הקונוונציונלית.

 

לפיד:

 

כבוד הנשיא, אני מבין שיש לכם, השופטים, דיעה מגובשת.

 

איציק:

 

אני מבקשת להפנות את תשומת לב כבוד היושב-ראש לכך שהחברות בוועדה זאת היא אישית, ולא “סיעתית”, או “מוסדית”. כל חבר בוועדה הזאת אמור לפעול על פי הבנתו ומצפונו, ולא על פי החלטה של הגוף אשר שלח אותו לכאן.

 

לפיד:

 

אבל אנחנו לא יכולים למנוע מהם להתייעץ. נניח שהם, במקרה או שלא במקרה, הגיעו למסקנה שכולם שלמים אתה. האם אני צריך לשאול כל אחד בנפרד לעמדתו? ממילא עוד לא הגענו להצבעה.

 

ברק:

 

הויכוח הזה, עם כל החשיבות שלו, מיותר הפעם, כפי שאתם כבר יכולים לנחש, וזה בלי קשר לשאלה אם התייעצנו, אם לאו.

 

לפיד:

 

אני כבר מנחש …

 

ברק:

 

אתה עוד לא מנחש, כי לי יש עמדה משלי, אליה הגעתי בדיוק ברגע הזה, וממילא טרם הספיקותי לחשוף אותה בפני איש, ועל “התייעצות” בכלל אין מה לדבר. אני אפילו לא יכול לנחש כיצד חברי יתייחסו לרעיון הזה.

 

לפיד:

 

והוא?

 

ברק:

 

אני מציע לעשות ממנו דיין בבית הדין הרבני.

 

לפיד:

 

No kidding.

 

ברק:

 

לא, אני לא מתבדח. בבית הדין הרבני הוא ישתוק כמו ילד טוב, וזה גם עונה לטענות של צחי.

 

לפיד:

 

אבל אנחנו לא הוועדה לבחירת דיינים.

 

זמיר:

 

אני לא רואה בכך כל קושי. ההבדל בין הוועדה הזאת לבין הוועדה לבחירת דיינים הוא רק זה שבמקום שר המשטרה יושב בה שר הדתות.

 

חשין:

 

אבל מבחינת החוק זו ועדה אחרת לגמרי.

 

זמיר:

 

אבל בכל מקרה, תמיד תישאל השאלה איזה עיוות דין נגרם. נניח שאנחנו, ברוב של ששה נגד שלושה, מקבלים בחירה מסויימת, עם השר השני, או בלעדיו, אז אפשר לומר כי למרות שחרגנו מהסמכות, עקרון הבטלות היחסית מכשיר את הבחירה, ואם במקום ששר הדתות יתנגד, שר המשטרה יתנגד, לא קרה שום דבר.

 

המשמעות העיקרית של תורת הבטלות היחסית היא, שבכל מקרה בו נפל פגם משפטי, אם בפסק דין של בית משפט ואם בהחלטה של רשות מינהלית, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יש לבדוק את נסיבות המקרה, בראש ובראשונה את מהות הפגם, ולהתאים את הסעד שיינתן על ידי בית המשפט לכל הנסיבות. אשר על כן, אפשר כי בנסיבות מסוימות פגם מסוים, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יצדיק מתן סעד מסוים, כגון, הצהרה על הבטלות של פסק הדין או ההחלטה, ואילו בנסיבות אחרות אותו פגם יצדיק מתן סעד אחר.

 

חשין:

 

השאלה היא איך אפשר למנות בועל נידות ואוכל נבלות וטריפות כדיין בבית הדין הרבני.

 

לפיד:

 

באיזה סגנון אדוני מדבר!

 

ברק:

 

אני מכיר את שמחה, והוא לא כזה. הוא אמנם לא שומר מצוות, אבל על הכשרות הוא שומר, ואני מנחש שהוא גם לא בועל נידות. בכל מקרה אני מניח שהוא לא יאכל בשר חזיר בפרהסיה ביום הכיפורים, בבית הכנסת פנימה.

 

חשין:

 

ומה עם ידיעותיו בדיני ישראל? מישהו יודע משהו על זה?

 

לפיד:

 

איפה כתוב שהנבחר כדיין צריך להוכיח ידיעות בדין הדתי?

 

ברק:

 

לא רק שבשום מקום זה לא כתוב, אלא שכבר היה לנו בג”ץ דומה, בעניין שופטי התעבורה. אנחנו טענו כי מי שנבחר כשופט תעבורה אינו חייב להתמצא בדיני התעבורה, והבג”ץ אכן קיבל את זה. העתירה, אגב, הייתה של שמחה ניר עצמו, וכאן הוא יוכל להיבנות מהכישלון שלו שם.

 

חשין:

 

ואם הוא לא יסכים? הרי, עם כל הביקורת שיש לי עליו, ועם כל התיעוב שיש לי ממנו, הוא איש מצפון ועקרונות.

 

לפיד:

 

אתה מזכיר לי קריקטורה תלת-תמונתית של אריה נבון על עמדתו של מנחם בגין בעניין השילומים מגרמניה: בתמונה הראשונה אומר בגין “הכסף טמא!”, בתמונה השנייה הוא אומר “הם לא יתנו!”, ובתמונה השלישית הוא שואל “למה כל כך מעט?”…

 

חשין:

 

אני עדיין מקשה מה יהיה אם הוא לא יסכים.

 

ברק:

 

אל דאגה. הוא היה תלמיד שלי, ואני אשכנע אותו.

 

חשין:

 

ואם הוא בכל זאת לא יסכים? איך נישא את קלוננו ברבים?

 

ברק:

 

אפשר להחליט שהוא נבחר “בכפוף להסכמתו”.

 

לפיד:

 

כבוד הנשיא, כדרכו, הצליח, לדעתי, למצוא את שביל הזהב, ולפיכך אני מסיר את הצעתי-שלי. אני מזכיר שגם לנשיא בית המשפט העליון ישנה הסמכות להציע מועמדים.אני מעמיד להצבעה את הצעתו של כבוד הנשיא.

 

ברק אהרן, אתה בוודאי תומך בהצעה.

 

ברק:

 

תומך.

 

לפיד:

 

זמיר יצחק, עמדתך.

 

זמיר:

 

תומך.

 

לפיד:

 

חשין מישאל?

 

חשין:

 

מתנגד נחרצות.

 

לפיד:

 

הנגבי יצחק?

 

הנגבי:

 

תומך בכל בחירה שתרחיק אותו מבית המשפט לתעבורה.

 

לפיד:

 

כהן שלמה?

 

כהן:

 

תומך בכל בחירה שתסתום לו את הפה. יכול להיות שהייתי מעדיף אותו בתעבורה, כי זו הייתה ההמלצה של ועדת התעבורה של הלשכה, לפני שהוא הושעה, אבל כיוון שרק ההצעה הרבנית עומדת להצבעה, אני תומך בה.

 

לפיד:

פסטינגר יראון?

 

פסטינגר:

 

תומך, בחירוק שניים.

 

לפיד:

 

יהלום, שאול?

 

יהלום:

 

כיוון שכבר יש רוב להצעה, עמדתי אינה חשובה, ואני מעדיף להימנע.

 

לפיד:

 

איציק, דליה?

 

איציק:

 

כיוון שכבר יש רוב להצעה, גם עמדתי אינה חשובה, אבל כיוון שמפלגתי עדיין זקוקה לקולות הדתיים, אני מתנגדת.

 

לפיד:

 

למרות שכבר יש רוב להצעה גם בלעדי, אני מצרף את קולי לתמיכה בה.

 

התוצאה היא שעו”ד שמחה ניר נבחר כדיין בבית הדין הרבני, בכפוף להסכמתו, ברוב של שישה חברים, בהתנגדות של שני חברים, ובהימנעות של חבר אחד.

 

אהרן, אתה תדאג להסכמתו.

 

אנחנו נעבור עכשיו למועמד הבא. כבוד הרשם קורן ישי לבית המשפט לתעבורה באילת.

 

חשין:

 

תסלחו לי עכשיו, אני מתפטר. גם מחברותי בוועדה הזאת, וגם מכהונתי השיפוטית.

 

ברק:

 

מישה, אל תעשה לנו את זה.

 

חשין:

 

אני מצטער. הייתם צריכים לחשוב על זה מראש, כי אני לא נוהג לאיים (יוצא).

 

כהן (לוחש לפסטינגר):

 

נו, באמת … בטח הציעו לו בוררויות ב-500 דולר לשעה, דבר שנותן לו בשלושה ימים את כל המשכורת החודשית שיש לו בבית המשפט העליון, אז הוא חיפש תירוץ ללכת הבייתה. בשביל מה הוא צריך את כל הויכוחים כאן …

 

פסטינגר (לכהן):

 

ממילא לא היה לו שום סיכוי להיות נשיא, ואפילו לא המשנה לנשיא.

 

לפיד:

 

אני מבקש להמשיך את הישיבה. אני רק מקווה שמישה יתקרר קצת, ויחזור בו. ממילא הוא עוד לא הגיש את כתב-ההתפטרות.

 

זמיר:

 

מתעוררת השאלה אם אנחנו יכולים להמשיך בהרכב חסר.

 

ארבל:

 

לא בטוח שזה הרכב חסר, כי אם חבר הוועדה פרש ממנה, הוועדה עכשיו מונה רק שמונה חברים, וזה הרכבה המלא.

 

זמיר:

 

אני לא יודע, זה לא נקי מספקות. אני מציע לדחות את המשך הישיבה, כי אני ממילא צופה כמה בג”צים על הבחירה שכבר קיימנו.

 

לפיד:

 

אני חושב שאכן מן הראוי לנעול את הישיבה הזאת, ולחכות לשבוע הבא. אולי מישה עוד יתחרט, ויחזור הבייתה. אני מכריז על נעילת הישיבה.

 

 

תמונה שנייה

 

לשכת נשיא בית המשפט העליון

 

מזכירה (נכנסת):

 

אדוני, עורך-דין שמחה ניר הגיע.

 

ברק (יוצא מהחדר):

 

שמחה, בוא תיכנס (נכנסים) מה תשתה?

 

ניר:

 

מה שכבודו שותה.

 

ברק:

 

כבוד לא שותה, רק בני אדם שותים.

 

ניר:

 

נכון. כבודו צודק. הייתי מוסיף בני אדם ושופטים.

 

ברק:

 

אני מבין שאתה יודע למה הזמנתי אותך.

 

ניר:

 

כן, טומי צלצל אלי, וסיפר לי. הייתי מופתע, כי לא האמנתי שמישהו חושב על זה ברצינות.

 

ברק:

 

תתפלא.

 

ניר:

 

על מועמדותי לשפיטה, ועוד פחות מזה, על מועמדותי לבית הדין הרבני. נפלתם על הראש?

 

ברק:

 

תתאפק, שמחה. תתאפק. רצינו לתת לך דף חדש.

 

ניר:

 

רציתם להשתיק אותי. תודה.

 

ברק:

 

מודה במקצת. אני מודה שיש כאן מוצר-לוואי מסויים.

 

ניר:

 

אבל מה אני מבין בזה? דיני אישות … בקושי עברתי את הבחינה במקצוע הזה, בפקולטה, וגם את המעט-מזעיר שכבר זכרתי הספקתי לשכוח.

 

ברק:

 

אז מה. איך הכנסנו את טרלו לבית הדין לעבודה? ואת נילי?

 

ניר:

 

היא הייתה חניכה שלי בגדנ”ע אויר.

 

ברק:

 

ושופטים במחוזי שלא מבינים בתעבורה, ודנים בערעורי תעבורה. אתה מכיר את זה אפילו יותר טוב ממני. הגשת בג”ץ על זה.

 

ניר:

 

אל תזכיר לי את הבג”ץ הזה. בא נשיא בית המשפט המחוזי, מנחם אילן, ג’נטלמן-שבג’נטלמנים, ואומר “תודה על הערותיך הצודקות, אבל בגלל הצטברות התיקים אני נאלץ לשבץ לערעורים האלה שופטים שאינם מבינים דבר בתעבורה”. אז בא החבר שלך, תיאודור, ואומר  “הוא אמר את זה בצחוק”… נו, באמת!…

 

ברק:

 

אז הוא אמר, ונשאר בחיים.

 

ניר:

 

אבל על זה בדיוק נפשי בוכיה. איך אני יכול לקבל על עצמי תפקיד שאני לא מתמצא בו?

 

ברק:

 

אמרתי לך, תשב בהרכבים, תלמד את הנושא, ואם זה לא יעבוד, יהיה לך יותר קל לעבור לתעבורה, ואולי אפילו ישר למחוזי. אתה תמיד רצית להקים בית משפט מחוזי לתעבורה, אז אולי יהיה לך כאן קרש-קפיצה. גם יש עכשיו הצעה לשלול רשיונות נהיגה מסרבני-גט. אולי זה יספק אותך, כסעד-ביניים, ויש גם הצעה לתת לבתי הדין הרבניים סמכות לדון בענינים פליליים מסויימים, כמו שבבתי הדין לעבודה יש גם קצת משפט פלילי.

 

ניר:

 

אבל יש גבול לבורות של שופט. הרי כל מה שאני יודע בתחום הזה הוא “בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו”, וגם על זה אני חולק, כי זה לא “הייתה”, וגם לשמיים היה וישנו חלק בתוהו ובוהו.

 

ברק:

 

שמחה, אל תדאג. אני מציע לך לקחת את זה בשתי ידיים. זה הצ’אנס היחיד שלך, כי אני כבר עם רגל אחת בחוץ. Take it or leave it.

 

ניר:

 

או קיי. אני לוקח, אבל בחירוק שיניים. ותדע לך שאני לא מתכונן להשתנות, אם מישהו חשב כך, ושאני לא אתן פסק-דין אם לא למדתי את הנושא על-בוריו. ואני גם אסתובב כל הימים עם מכתב התפטרות בכיס.

 

ברק:

 

יהיה בסדר, שמחה.

 

ניר:

 

ומה יהיה עם זרם הבג”צים על הבחירה שלי?

 

ברק:

 

ראית בג”ץ נגד הוועדה לבחירת שופטים שהצליח?

 

ניר:

 

כאשר רק שני אחוזים מהבג”צים מצליחים, אז זה לא פלא.

 

ברק:

 

יהיה בסדר, שמחה. אל דאגה.

 

ניר:

 

תודה, כבודו.

 

ברק:

 

משהסכמת להיכנס למועדון, אתה כבר יכול לקרוא לי אהרן.

 

ניר:

 

יהיה קצת קשה להתרגל לזה.

 

 

מערכה שנייה

 

תמונה ראשונה

 

 

בית הדין הרבני בתל-אביב-יפו, לשכת הדיין שמחה ניר

 

ניר (באינטרקום):

 

שייכנסו.

 

נכנסים דן ארבל, מנהל בתי המשפט, רות כצמן, סגן נשיא, בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו, רבקה סרגוסי, מנהלת תחום בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו, ניצב יעקב גנות, ראש אגף התנועה, תנ”ץ אמירה כוכבא, היועצת המשפטית למשטרת ישראל, נצ”מ אודי אפרת, סנ”צ טילדה מיכאלי, סנ”ץ יחיאל בן יאיר, רפ”ק דן שני, רפ”ק ניבה רפאלי.

 

ארבל:

 

בוקר טוב, כבודו.

 

ניר:

 

בוקר טוב לאדוני. מה לידידי בביתי? מה כל המשטרה עושה כאן? בשביל לעצור אותי צריכים כל כך הרבה קציני משטרה?

 

ארבל:

 

חס ושלום. הם רק באו כי הם מגלים עניין.

 

ניר:

 

אבל אין לי מספיק קפה לכולכם, ואם אתם רוצים לשבת ארבעה-ארבעה על כל כסא – אין כל לי בעייה עם זה. דני וניבה בטח יאהבו את זה.

 

ארבל:

 

אבל לנו יש לנו בעייה.

 

ניר:

 

והיא?

 

ארבל:

 

יש לנו כמה תיקים שאף שופט לא רוצה לגעת בהם.

 

ניר:

 

והם?

 

ארבל:

 

מספר כתבי אישום נגד השופט יצחק זמיר, מבית המשפט העליון. על מהירות בדרך עירונית, מהירות בדרך לא-עירונית, מהירות בכביש האגרה, ונהיגה בזמן הפסילה.

 

ניר:

 

אז מה? גם את אליעזר מלחי שפטו, ועל דבר חמור בהרבה מאלה, ולא זכור לי שאיזה שופט התנגד לשבת בהרכב ששפט אותו.

 

ארבל:

 

אבל זמיר חבר בוועדה לבחירת שופטים, וכל שופט חושש מפגיעה בקידומו, אם ירשיע אותו, ומלזות-שפתיים, אם יזכה אותו. אוי לנו מייצרנו, ואוי לנו מיוצרנו.

 

ניר:

 

אז למה דווקא אני?

 

ארבל:

 

אני מתנצל בפני הנשים כאן, אבל לך יש ביצים, ואתה לא מפחד מאף אחד, וממילא איש לא יקדם אותך מכאן.

 

ניר:

 

ומה עם הסמכות? מאימתי בית הדין הרבני מוסמך לדון בעבירות תעבורה? הרי כל מה שאעשה עם התיקים האלה יהיה void.

 

ארבל:

 

אין לי כל חשש, בגלל תורת הבטלות היחסית.

 

ניר:

 

מה עניין הבטלות היחסית לכאן?

 

ארבל:

 

המשמעות העיקרית של תורת הבטלות היחסית היא, שבכל מקרה בו נפל פגם משפטי, אם בפסק דין של בית משפט ואם בהחלטה של רשות מינהלית, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יש לבדוק את נסיבות המקרה, בראש ובראשונה את מהות הפגם, ולהתאים את הסעד שיינתן על ידי בית המשפט לכל הנסיבות. אשר על כן, אפשר כי בנסיבות מסוימות פגם מסוים, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יצדיק מתן סעד מסוים, כגון, הצהרה על הבטלות של פסק הדין או ההחלטה, ואילו בנסיבות אחרות אותו פגם יצדיק מתן סעד אחר.

 

ניר:

 

נראה לי קצת צולע, אבל לא אאכזב אתכם.

 

ארבל:

 

אין לי כל ספק בכך. רותי, את תטפלי בצד המינהלי של הנושא.

 

כצמן:

 

רבקה תטפל. אנחנו סומכים עליה בעיניים עצומות.

 

סרגוסי:

 

כבר היום אנחנו שולחים את הזימונים לכל הצדדים.

 

ניר:

 

ולדיון אני מבקש להסתפק בתובע אחד. אין צורך במהומה הזאת, ומי שמתעניין, יוכל לקרוא את הפרוטוקולים אחר כך.

 

גנות:

 

אני אייצג את המדינה. יש לי הסמכה כתובע מכוח מינוי מפכ”ל.

 

ניר:

 

אני מודה לכולכם. רותי ורבקה, הישארנה לרגע.

 

ארבל:

 

להתראות, כבודו.

 

יוצאים, חוץ מסגן הנשיא, ומנהלת תחום התעבורה.

 

ניר:

 

רותי, מה זה? מי עשה לי את זה?

 

כצמן:

 

מדברים בשבחך, גם לא טוב?

 

ניר:

 

כשגורמים מסויימים מדברים בשבחי, אני בודק היטב-היטב איכן שגיתי, איכה כשלתי ברך.

 

רבקה, אני מבקש שאת תטפלי בנושא הזה טיפ-טופ. שהזימונים יהיו חתומים בחתימה וחותמת, שיצורף להזמנה-לנאשם העתק מכתב האישום, וכל מה שצריך, ושלאישור-המשלוח יצורפו העתקים מכל מה שנשלח, ושזה גם יירשם.

 

אני גם מבקש שאת תבצעי באופן אישי את כל הפעולות.

 

סרגוסי:

 

כן יקום. אנחנו מכירים אותך מזמן, ואנחנו יודעים שאתה לא מוותר על שום דבר.

 

ניר:

 

אני מודה לשתיכן.

 

 

מערכה שלישית

 

תמונה ראשונה

 

בית הדין הרבני בתל-אביב-יפו, אולם הדיין שמחה ניר.

 

נוכחים: הדיין שמחה ניר, התובע ניצב יעקב גנות, קלדנית.

 

גנות:

 

יש לנו כתבי אישום נגד מר יצחק זמיר.

 

ניר:

 

יש אישורי משלוח?

 

גנות:

 

יש. הם נמצאים בתיק. הגב’ סרגוסי ביצעה את המסירה באופן אישי, והיא מאשרת בחתימתה את המסירה לנאשם באופן אישי.

 

ניר:

 

הוא התייצב?

 

גנות:

 

לא התייצב, אדוני, ואנחנו כאן כבר שעתיים אחרי השעה שנקבעה.

 

ניר:

 

(לוחץ על כפתור. פקיד-עזר נכנס). אני מבקש להכריז את השם זמיר יצחק (פקיד-עזר יוצא).

 

רמקול:

 

זמיר יצחק לאולם כבוד הדיין ניר, בבית הדין הרבני!

 

ניר:

 

נחכה כמה דקות.

 

גנות:

 

בהזמנה נאמר במפורש כי הדיון יתקיים בפני כבודו, בבית הדין הרבני, כך שהוא לא יוכל לומר שהוא התייצב בבית המשפט לתעבורה, ואף אחד לא קרא לו.

 

ניר:

 

מזל ששניהם באותו הבניין.

 

גנות:

 

אולי נבקש שיקראו לו גם שם?

 

ניר:

 

אין צורך. זו מערכת כריזה משותפת. אפשר לקבל קריזה מזה.

 

קלדנית:

 

לכתוב את זה?

 

ניר:

 

אם את רוצה.

 

גנות:

 

כבודו, אנחנו עכשיו שעתיים ועשר דקות אחרי השעה שנקבעה לו. אני מבקש לראות את אי-התייצבותו כהודאה בכל העובדות, של כל האישומים, ולהרשיעו על פי הודאתו.

 

ניר:

 

אני לא מרשיע סתם בהעדר התייצבות. אתם עצמכם אמרתם, בהצעת-החוק, כי השפיטה בהעדר לא תהיה אוטומטית, ובחוק שנתקבל על פי הצעתכם נאמר כי בית המשפט רשאי להרשיע על פי ההודאה הוירטואלית הזאת רק אם נראה לו שלא יהיה עיוות-דין לנאשם. שכנע אותי, מר גנות, שלא יהיה עיוות-דין.

 

גנות:

 

מה פירוש לשכנע? הרי כך אנחנו נוהגים כבר עשרות שנים: הנאשם לא מתייצב, אז שופטים אותו בהעדר.

 

ניר:

 

זה שכך נוהגים אינו אומר כלום, כי אולי המנהג הזה לא תקין. אני קובע את התיק להוכחות. אני רק מבקש לרשום מפיך הצהרה לפרוטוקול לפיה אתם לא תטענו בעתיד כי לבית הדין הזה לא הייתה  סמכות לדון בעבירות האלה. אתם לא יכולים לטעון כאן שיש לי סמכות, אבל אם התוצאה לא תהיה לרוחכם, תגידו רגע-רגע, הדיון התקיים ללא סמכות.

 

גנות:

 

אני מצהיר לפרוטוקול כי אנחנו לא נטען בעתיד כי לבית הדין הזה לא הייתה  סמכות לדון בעבירות האלה.

 

ניר:

 

(לקלדנית) תרשמי החלטה: נדחה ליום …………………, להוכחות. המזכירות תזמן את הנאשם, ותוודא קבלה בפועל של הזימון.

 

 

מערכה רביעית

 

תמונה ראשונה

 

בית הדין הרבני בתל-אביב-יפו, אולם הדיין שמחה ניר.

 

נוכחים: הדיין שמחה ניר, התובע ניצב יעקב גנות, קלדנית, עו”ד מישאל חשין, ב”כ הנאשם.

 

חשין:

 

כבודו, אני מייצג את הנאשם יצחק זמיר בכל התיקים. אני מגיש ייפוי-כוח. אני מבקש לקיים את הדיון בהעדר הנאשם.

 

ניר:

 

יש לנו כאן 4 אישומים.

 

חשין:

 

ולנו יש טענה טרומית, כבודו.

 

ניר:

 

אני אשמע את אדוני, אבל קודם כל אנחנו צריכים לקרוא את כתבי-האישום.

 

חשין:

 

אני קראתי את כתבי האישום באזני הנאשם, ובמקרים כאלה, כך החוק, אין צורך בהקראה פורמאלית.

 

ניר:

 

אני אקרא תמציתית את כתבי האישום, כדי שנדע, לפחות, אם אנחנו מדברים על אותם כתבי האישום.

 

האישום הראשון הוא על נהיגה במהירות 80 קמ”ש בדרך עירונית, בה מותר לנסוע במהירות 50 קמ”ש;

 

האישום השני הוא על נהיגה במהירות 247 קמ”ש בדרך מהירה, בה מותרת נסיעה במהירות 100 קמ”ש;

 

האישום השלישי הוא על נהיגה במהירות 180 קמ”ש בדרך מהירה, בה מותרת נסיעה במהירות 110 קמ”ש;

 

האישום הרביעי הוא על נהיגה בזמן הפסילה.

 

האם הומצאו לכם ארבעת כתבי האישום האלה?

 

חשין:

 

כן, כבודו. אני מדבר בדיוק על אלה, והטענה המקדמית היא שלבית דין נכבד זה אין סמכות לדון באישומים האלה.

 

גנות:

 

עם כל הכבוד לחברי, לא יגרם כל עיוות-דין לנאשם. חברי אינו טוען שכבודו אינו בקיא בענייני התעבורה, או שכבודו “שפוט” של התביעה. טענתו של חברי היא טענה פורמאליסטית גרידא, ותורת הבטלות היחסית מרפאת את הפגמים האלה, אם ישנם.

 

המשמעות העיקרית של תורת הבטלות היחסית היא, שבכל מקרה בו נפל פגם משפטי, אם בפסק דין של בית משפט ואם בהחלטה של רשות מינהלית, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יש לבדוק את נסיבות המקרה, בראש ובראשונה את מהות הפגם, ולהתאים את הסעד שיינתן על ידי בית המשפט לכל הנסיבות. אשר על כן, אפשר כי בנסיבות מסוימות פגם מסוים, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יצדיק מתן סעד מסוים, כגון, הצהרה על הבטלות של פסק הדין או ההחלטה, ואילו בנסיבות אחרות אותו פגם יצדיק מתן סעד אחר.

 

ניר:

 

(לקלדנית) תרשמי החלטה: אני דוחה את הטענה שלבית דין זה אין סמכות לדון בעבירות שבכתבי האישום אשר לפני. נימוקים יינתנו בהכרעת-הדין.

 

מה תגובת אדוני לאישומים?

 

האם אדוני מסכים שכל האישומים יתבררו במאוחד?

 

חשין:

 

אני מציין חד-משמעית שהנאשם עדיין כופר בסמכותו של בית דין נכבד זה, והטיעון לגופו של עניין לא ייחשב כזניחתה של הטענה, מה גם שפגם חוסר-הסמכות לא מתרפא עקב “זניחה” של הטענה, גם אם הייתה נזנחת. אנחנו טוענים לגופו של עניין רק משום הכבוד למוסד הזה.

 

לגופו של עניין הנאשם כופר בכל העובדות של כל האישומים.

 

אני מסכים, כמובן, שכל האישומים יתבררו במאוחד.

 

גנות:

 

כבודו, חברי כפר סתמית, ואני מבקש שחברי יפרט את מהות הכפירות.

 

חשין:

 

כפירה סתמית היא כפירה טוטאלית. בכל העובדות.

 

גנות:

 

אני מבקש שחברי יבהיר אם הכפירה היא גם בעצם הנהיגה, בכל מקרה, או רק בעובדות המהוות את העבירה.

 

ניר:

 

הוא לא חייב לגלות את הקלפים. יש לך עדים?

 

גנות:

 

כן, כבודו.

 

ניר:

 

בבקשה, לעניין העבירה הראשונה.

 

עת/1:

 

שמי עתניאל בן-קנז, רס”מ, משרת בלת”ן אילון.

 

חשין:

 

אדוני קרוב של …

 

גנות:

 

לא. בדקנו את זה, וההוא היה בזמן התנ”ך.

 

עת/1:

 

ביום המקרה הפעלתי ממל”ז מס’ 5410, ברחוב ירושלים בחולון. רכבו של הנאשם נתפס במהירות של 80 קמ”ש. המקום הוא דרך עירונית. הנה הדו”ח שרשמתי.

 

גנות:

 

מבקש להגיש.

 

חשין:

 

אין התנגדות.

 

גנות:

 

אין לי יותר שאלות לעד. The witness is yours.

 

חשין (לעד):

 

האם יש לך זיכרון עודף על מה שרשמת?

 

גנות:

 

באיזה סגנון אדוני מדבר!

 

ניר:

 

הוא לא מדבר, הוא רק שואל.

 

גנות:

 

סליחה, כבודו.

 

חשין:

 

אני חוזר על השאלה: האם יש לך זיכרון עודף על מה שרשמת?

 

עת/1:

 

לא. אני לא יכול לזכור מאות ואלפי מקרים, ולכן אני רושם ומתעד הכל.

 

חשין:

 

אין לי יותר שאלות לעד.

 

גנות:

 

אלה עדי בתיק זה.

 

 

תמונה שנייה

 

ניר:

 

בבקשה, לעניין העבירה השנייה.

 

עת/2:

 

שמי פקח בן רמליהו, רס”ב, משרת בלת”ן שפלה.

 

חשין:

 

אדוני קרוב של …

 

גנות:

 

לא. בדקנו את זה, וההוא היה בזמן התנ”ך.

 

עת/2:

 

יכול להיות שיש איזה קשר משפחתי רחוק, אנחנו בודקים את זה עכשיו.

 

ביום המקרה הפעלתי ממל”ז מס’ 5435, בכביש מס’ 1, בקטע שבין מחלף נתב”ג התעופה בן-גוריון לבין מחלף בן-שמן. רכבו של הנאשם נתפס במהירות של 247 קמ”ש. המקום הוא דרך מהירה, עם הגבלה ל-100 קמ”ש. הנה הדו”ח שרשמתי.

 

גנות:

 

מבקש להגיש.

 

חשין:

 

אין התנגדות.

 

גנות:

 

אין לי יותר שאלות לעד. The witness is yours.

 

חשין (לעד):

 

האם יש לך זיכרון עודף על מה שרשמת?

 

גנות:

 

באיזה סגנון אדוני מדבר!

 

ניר:

 

הוא לא מדבר, הוא רק שואל.

 

גנות:

 

סליחה, כבודו.

 

חשין:

 

אני חוזר על השאלה: האם יש לך זיכרון עודף על מה שרשמת?

 

עת/2:

 

לא. אני לא יכול לזכור מאות ואלפי מקרים, ולכן אני רושם ומתעד הכל.

 

חשין:

 

מאיזה טווח נתבצעה המדידה?

 

עת/2:

 

134.9 מטרים.

 

חשין:

 

ומה עשית אז?

 

עת/2:

 

ביקשתי מהשוטר הצבאי שהיה אתנו להדליק את הכחולים, אמרתי לאתת לסמן אותו, האתת הורה למם-צדיק לעצור, ואני הנחתי את המכשיר והתחלתי לרשום את הדוח. הנהג כבר היה על ידי.

 

חשין:

 

באיזה מקום הוא נעצר?

 

עת/2:

 

שניים שלושה מטרים לפני.

 

חשין:

 

אחרי שמדדת אותו, כמה זמן לקח עד שהמם-צדיק הפעיל את הכחולים?

 

עת/2:

 

אולי אלפית השנייה.

 

חשין:

 

ואולי חצי שנייה?

 

עת/2:

 

אולי.

 

חשין:

 

ואולי שנייה שלמה?

 

עת/2:

 

אולי.

 

חשין:

 

ולהורות לאתת לעצור אותו?

 

עת/2:

 

אולי חצי שנייה, לכל היותר.

 

חשין:

 

ולהניח את המכשיר?

 

עת/2:

 

גם כן משהו כזה. אולי שנייה שלמה.

 

חשין:

 

נכון שהיה יום גשום, והכביש היה רטוב?

 

עת/2:

 

נכון, עננות וגשם חליפות.

 

חשין:

 

אין לי יותר שאלות לעד.

 

גנות:

 

אלה עדי בתיק זה.

 

 

תמונה שלישית

 

ניר:

 

בבקשה, לעניין העבירה השלישית.

 

עת/3:

 

שמי אודי אפרת, ניצב משנה, ראש מחלקת תנועה באגף התנועה, בית דגן.

 

חשין:

 

אדוני קרוב של …

 

עת/3:

 

לא, זה עיברות מקורי.

 

ביום המקרה הפעלתי ממל”ז מס’ 5345, בכביש מס’ 6, בנסיעה מדרום לצפון, 10 ק”מ אחרי מחלף בן-שמן. רכבו של הנאשם נתפס במהירות של 180 קמ”ש. המקום הוא דרך מהירה, והמהירות המותרת היא 110 קמ”ש. הנה הדו”ח שרשמתי.

 

גנות:

 

מבקש להגיש.

 

חשין:

 

אין התנגדות.

 

גנות:

 

אין לי יותר שאלות לעד. The witness is yours.

 

חשין (לעד):

 

האם יש לך זיכרון עודף על מה שרשמת?

 

גנות:

 

באיזה סגנון אדוני מדבר!

 

ניר:

 

הוא לא מדבר, הוא רק שואל.

 

גנות:

 

סליחה, כבודו.

 

חשין:

 

אני חוזר על השאלה: האם יש לך זיכרון עודף על מה שרשמת?

 

עת/3:

 

לא. אני לא יכול לזכור מאות ואלפי מקרים, ולכן אני רושם ומתעד הכל.

 

חשין:

 

מאיזה טווח נתבצעה המדידה?

 

עת/3:

 

544.9 מטרים.

 

חשין:

 

יש לך תעודת מפעיל מוסמך?

 

עת/3:

 

כן.

 

חשין:

 

אפשר לראותה?

 

עת/3:

 

בבקשה (מוציא מהכיס, מציג לסניגור).

 

חשין:

 

אני רואה שחתום עליה אחד בשם אודי אפרת. קרוב שלך? בן דוד שלך?

 

עת/3:

 

לא. זה אני בעצמי.

 

חשין:

 

הסמכת את עצמך?

 

עת/3:

 

כן.

 

חשין:

 

זה תקין בעיניך?

 

עת/3:

 

כן. כראש מחלקה באגף התנועה יש לי, לפי התקנות, סמכות להסמיך מפעילים, ואם אני כל כך מוכשר, עד כדי כך שאני יכול להסמיך אחרים, אז אני יכול להסמיך גם את עצמי.

 

חשין:

 

אין לי יותר שאלות לעד.

 

ניר:

 

מר גנות, מה יש לאדוני להגיד על זה?

 

גנות:

 

עניין פורמליסטי גרידא. לא נגרם שום עיוות דין לנאשם.

 

ניר:

 

אולי אדוני ימשוך את כתב האישום הזה? תעודת המפעיל הזאת לוקה בפגם הבטלות.

 

חשין:

 

תמשוך, תמשוך, אם אתה לא רוצה החלטה עקרונית אשר תעיף לכם את כל הדוחות של אודי, אלפיים שנה אחורה, ואלפיים שנה קדימה.

 

גנות:

 

האם כבודו שמע על דוקטרינת הבטלות היחסית?

 

ניר:

 

איך נכנסת כאן היחסיות? עד 304.8 מטרים זה בסדר, ומעל הטווח הזה זה פגום? זה כמו הריון: או שישנו, או שאיננו. ותחשוב גם על ההערה של חברך המלומד: אפילו אם אני אקבל את עמדתך – ואני מודה שטרם הספיקותי להתעמק בזה – ערכאת-הערעור יכולה לפסיק את ההיפך, והנזק שלכם יהיה בלתי-הפיך.

 

גנות:

 

מקבל את הערות כבודו, אם כי בחירוק שיניים, למרות שלדעתי אין בכך שום רבב. חוזר בי מכתב האישום.

 

ניר:

 

לאור חזרתו של התובע מכתב האישום, אני מזכה את הנאשם מהאישום בתיק מס’ 3.

 

חשין:

 

חבל, רציתי להעלות גם את הנושא של כביש האגרה, לדעתי זה מיזם פרטי, ודיני התעבורה לא חלים במקומות פרטיים, אלא אם שר התחבורה החיל אותם, לפי סעיף 74 לפקודת התעבורה.

 

ניר:

 

את זה נשאיר להזדמנות מתאימה אחרת.

 

 

תמונה רביעית

 

ניר:

 

ואולי בהזדמנות זאת, לפני שאנחנו מגיעים לתיק הרביעי, הכבד מכולם, נבדוק אם האשמה בתיקים האחרים הוכחה, לכאורה?

 

חשין:

 

כן, כבודו. אני אטען כי הנאשם פטור מלהשיב על ההאשמות באותם התיקים.

 

אתחיל מהנקודה המשותפת: אמינותו של הממל”ז: התביעה לא הוכיחה אותה.

 

גנות:

 

אבל יש חזקה שבעובדה. מאסה קריטית…

 

חשין:

 

באיזה סגנון אדוני מדבר!

 

גנות:

 

בסגנון של כבודו, כשופט, בבש”פ אביבה כהנא.

 

חשין:

 

אז טעיתי, אבל זו אינה שאלה של סגנון.

 

גנות:

 

אתה אמרת סגנון, ועכשיו אתה אומר לא סגנון.

 

חשין:

 

נתפסתי למסקנה נמהרת.

 

גנות:

 

אבל גם הנאשם עצמו, מרשך, כשופט, אמר ברע”פ שאלתיאל כי “קיימת פסיקה מספקת של בתי המשפט השונים כדי לקבוע חזקה עובדתית בנדון זה, שהמכשיר הוא מכשיר אמין. במלים אחרות, התביעה לא צריכה יותר להוכיח אלמנט זה, אלא מי שמתנגד לכך, הוא שיביא ראיות”, וכי “יש פסקי דין נוספים של בית המשפט המחוזי, זה יותר משנתיים, האומרים אף הם כי האמינות של המכשיר היא כיום, לאחר שימוש רב לאורך זמן, ולאור הפסיקה, בגדר חזקה שבעובדה, הניתנת אמנם לסתירה, אולם החובה לסתור מוטלת על הנאשם. הדברים מקובלים גם עלינו”.

 

חשין:

 

אז גם הוא נתפס למסקנה נמהרת.

 

גנות:

 

נו, באמת … אם אני הייתי אומר את זה עליכם הייתם אומרים לי “באיזה סגנון אדוני מדבר”.

 

חשין:

 

וחוץ מזה, באשר לאישום הראשון, העד אמר “דרך עירונית”, וזו מסקנה משפטית. השופטת אחיטוב אמרה את זה, והשופט אילן שיף, והם לא היחידים.

 

גנות:

 

אבל הם גם אמרו שיש חזקה שבעובדה שהממל”ז אמין, והם לא היחידים. אתם לא יכולים לקחת את האורים בלי התומים, או להיפך.

 

חשין:

 

ובאשר לאישום השני, אם ניקח אפילו מינימום שנייה אחת עד שההוראה הגיעה מהמפעיל דרך כל ה”מתווכים” אל הנהג, חשבון פשוט יראה שהוא ירד מ-247 ל-0 קמ”ש תוך 70 מטרים, זה בלתי אפשרי בכלל, ובמיוחד בכביש חלק, עם עננות וגשם חליפות, כפי שהעיד השוטר.

 

עדות השוטר, איפוא, נסתרת מניה-וביה.

 

גנות:

 

מה שחברי אומר זה עניין של משקל העדות, ובשלב הזה, כידוע, אנחנו לא נכנסים לשאלה הזאת, אלא רק אם יש ראייה לכאורה, וזה בוודאי שיש לנו.

 

חשין:

 

עם כל הכבוד, אני מפנה לקדמי, על סדר הדין בפלילים, מהדורת תשנ”ג, חלק ב’, עמ’ 647, שם נאמר:

 

“עם זאת, במקרים נדירים ביותר, יהיה ביהמ”ש רשאי להביע דעתו על מהימנות הראיות כבר בשלב הזה של הדיון, וזאת כאשר המדובר בנסיבות שבהן ‘שום בימ”ש סביר’ לא יכול היה ליתן אמון באותן ראיות”.

 

וחוץ מזה, המפעילים לא העידו דבר על מומחיותם ונסיונם, ואפילו תעודת-הסמכה הם לא הציגו לפנינו. אולי גם הם הסמיכו את עצמם.

 

גנות:

 

באיזה סגנון אדוני מדבר!!!

 

חשין:

 

אני מפחד להגיד, אבל מה שאתה אומר זה משהו שמתחיל ב-שי”ן.

 

ניר:

 

הפסיקו עם זה. אתם לא ילדים קטנים. (לחשין) יש לך עוד, לעניין זה?

 

חשין:

 

נראה לי שזה מספיק לצורך הנו-קייס, ומבלי לגרוע מזכותי להוסיף בשלב הסיכומים טענות שיכולתי להעלות בשלב הזה.

 

ניר:

 

מר גנות, רוצה להשיב?

 

גנות:

 

לא. למעשה כן. למעשה עניתי לטענות חברי, חוץ מעניין ההסמכה. השוטרים לא נחקרו על הנקודה הזאת ו …

 

חשין:

 

אני לא צריך לחקור את העדים שלכם על דברים שהם לא אמרו. אתם רוצים שהסניגור, בחקירה הנגדית, יעזור לעדים שלכם להשלים את אשר החסירו בחקירה הראשית. לעת הזאת אני לא חייב לירות לעצמי ברגל.

 

גנות:

 

אבל עומדת לשוטרים חזקת התקינות.

 

ניר:

 

ההחלטה תינתן אחר ההפסקה. תהיו מוכנים בעוד חצי שעה להתחיל עם התיק הרביעי, כדי שנוכל לשחרר את שאר עדי התביעה, ואם יהיה צורך בפרשת הגנה – אנחנו נדחה זאת לישיבה הבאה.

 

 

תמונה חמישית

 

ניר:

 

החלטתי לקבל את טענות הסניגור המלומד. אני מזכה את הנאשם גם מהאישומים הראשון והשני. נימוקים יישלחו לצדדים תוך 30 יום.

 

נעבור כעת לאישום הרביעי. ניסיתם להגיע לאיזה הסדר, לפחות לעניין הפרוצדורלי?

 

חשין:

 

לא הגענו לשום הסדר, אבל, באופן חד-צדדי, אנחנו מודים בכך שהנאשם נהג ברכב, במקום ובזמן, כמפורט בכתב האישום. למעלה מן הדרוש אנחנו מודים גם בכך שהמקום הוא “דרך הרבים”, ושהרכב הוא “רכב מנועי”, ולפחות הוא היה כזה בזמן האירוע.

 

טענת ההגנה שלנו, בקליפת-אגוז, היא שפסק-הדין אשר הטיל את הפסילה אשר על הפרתה הנאשם עומד כאן לדין הוא בטל-מעיקרו, מהטעמים הבאים:

 

–       הוא ניתן ע”י בית דין רבני, אשר התיימר לדון בעבירת-תעבורה.

 

–       כתב-האישום שהיה בפני בית הדין הרבני לא נחתם על ידי תובע מוסמך, ואפילו לא על ידי טוען רבני. הוא לא נחתם בכלל.

 

–       הנאשם אכן הוזמן כדין לדיון באותו תיק, אבל כשהוא הגיע לדיון, והוא אכן התייצב בזמן שנקבע בהזמנה, פסק-הדין כבר היה עובדה מוגמרת.

 

–       הדיין ששפט אותו, טרם הושבע בפני נשיא המדינה באותה העת. הוא אמנם כבר נבחר על ידי הוועדה לבחירת דיינים, ובסופו של דבר גם הושבע כדין, ומינויו נתפרסם כדין ברשומות, אבל בין-לבין השפיטה גירדה לו בידיים, ואצה לו הדרך, אז אמרו לו קח קצת תעבורה, בענינים כאלה הכל שרי.

 

אני מבקש שתיק ביה”ד הרבני יוגש כמוצג.

 

גנות:

 

חברי מתפרץ לדלת פתוחה. ממילא התכוונתי להגישו, ואני מגיש אותו עכשיו.

 

ניר:

 

החלטה: נתקבל וסומן ת/4.

 

אתה רוצה להשיב לטענותיו המקדמית של חברך?

 

גנות:

 

מקובלות עלי טענותיו העובדתיות של חברי, אבל אנחנו חולקים על טענתו כי ההליך בטל-מעיקרו.

 

ניר:

 

כיוון שאתם מסכימים, למעשה, על כל העובדות, אני מבין שאפשר לעבור לשלב הסיכומים.

 

גנות:

 

מסכים.

 

חשין:

 

מסכים.

 

ניר:

 

תסכמו עכשיו, בישיבה נפרדת, או בכתב?

 

גנות:

 

מבחינתי אפשר בעל-פה, עכשיו.

 

חשין:

 

גם מבחינתי אפשר עכשיו.

 

ניר:

 

מר גנות, בבקשה.

 

גנות:

 

טענותיו של חברי, בקליפת אגוז, הן טענות של חוסר-סמכות והפרה של זכות הטיעון אשר, לדברי חברי, הם פגמים בהחלטה של רשות שיפוטית. מה הנפקות של פגמים אלה: האם הם עושים את ההחלטה השיפוטית בטלה (VOID), כאילו לא באה לעולם, או שמא הוא עושה אותה נפסדת (VOIDABLE), שאז היא קיימת עד שתבוטל על-ידי בית-המשפט? אנחנו דנים כאן בשאלה זאת.

 

העובדות:

 

1. הנאשם היה מעורב בתאונת דרכים, שבה נפצע אדם, ביום 10.8.1997. רישיון הנהיגה שלו ניטל ממנו על אתר על-ידי שוטרת. הוא זומן  להופיע למשפט בבית הדין הרבני ביפו למחרת היום.

 

למחרת היום נערך דיון בנסיבות התאונה בין דיינים באותה ערכאה. הנאשם לא הוזמן להציג את טענותיו באותו דיון או עובר לדיון. בדיון הוצגו תיק החקירה של תאונת הדרכים וכן נתונים אישיים של הנאשם, לרבות הרשעות קודמות שלו בעבירות תעבורה. בסיום הדיון הוחלט על ידי הדיינים להרשיע את הנאשם, ולפסול את רישיון הנהיגה שלו, אחד הדיינים הוציא הכרעת-דין המרשיעה את הנאשם, וגזר-דין של קנס ופסילה של רישיון הנהיגה לתקופה של שנתיים ימים. גזר הדין נמסר לידי הנאשם כאשר הופיע בבית הדין, על-פי הזימון, אותו יום.

 

ביום 30.9.1997, לפני שחלפו שנתיים הימים שנקבעו בצו הפסילה, נמצא הנאשם נוהג במכונית. הוא הועמד לדין פלילי בפני בית-הדין הנכבד הזה באשמה של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף ונהיגה ללא ביטוח.

 

אני טוען שיש להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו.

 

אתחיל בעניין זכות הטיעון.

 

2. בתיק זה עולה, תחילה, השאלה אם בית הדין הרבני, שהחליט לפסול את רישיון הנהיגה של הנאשם, הפר את זכות הטיעון שלו. השאלה עלתה על רקע סעיף 35 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן – פקודת התעבורה), המסמיך את בית המשפט לפסול רישיון נהיגה. סעיף זה עבר גלגולים אחדים. בגלגול קודם של הסעיף, פסק בית-המשפט כי בית משפט הפוסל רישיון נהיגה אינו חייב לתת לנהג זכות טיעון. ראו: בש”פ 513/88 מדינת ישראל נ’ גוליו [1]; בש”פ 6221/94 הילמן נ’ מדינת ישראל [2].

 

אולם כבר לפני שרשיון הנהיגה של הנאשם נפסל, תוקן סעיף 35 הנ”ל. לפי הנוסח החדש, בית משפט הפוסל רשיון נהיגה חייב לזמן את הנהג להופיע בפניו לצורך החלטה בדבר פסילת הרישיון.

 

מה פירוש הסעיף? שאלה זאת עלתה בפני בית-משפט זה בבש”פ 5338/97 לב נ’ מדינת ישראל (להלן – עניין לב [3]). השופט אור פסק כי החלטה לפסול רישיון נהיגה בלי לזמן את הנהג להופיע בפניו “נגועה באי-חוקיות”.

 

3. על רקע פסיקה זאת הלכה היא שלפי פקודת התעבורה אין בית משפט חייב לתת זכות טיעון לפני שהוא פוסל רישיון נהיגה, וכי בית-המשפט העליון, במשפט לב הנ”ל [3], לא שינה את ההלכה. הוא הוסיף כי לדעתו סעיף 35 לפקודת התעבורה, בנוסחו העכשווי, מקנה לנהג זכות טיעון לפני פסילת הרישיון.

 

אני טוען שההלכה הזאת כוחה יפה גם לגבי פסק דינו של בית הדין הרבני.

 

אבל גם אם הופרה זכות הטיעון, עדיין נותרה על כנה השאלה מה הנפקות של פגם זה. האם הוא עושה את צו הפסילה בטל, כאילו לא בא לעולם, או שמא הוא עושה את הצו נפסד בלבד, כך שהוא קיים ותקף עד שיבוטל על-ידי בית-המשפט? זו השאלה העומדת להכרעה בתיק זה.

 

והוא הדין גם לגבי שאר טענותיו של חברי המלומד, כולל הטענה שלבית הדין הרבני אשר דן את הנאשם, הרשיעו וגזר עליו פסילת רשיון לא הייתה סמכות עניינית לדון בעבירות תעבורה.

 

אציין כי סמכותו של בית דין נכבד זה קמה ונופלת יחד עם סמכותו של בית הדין הרבני אשר נתן את פסק-הדין נשוא האישום בתיק הזה, אבל כבודו כבר דחה את הטענה המקדמית של חברי, לפיה אין לו סמכות לדון בתיק הזה, ולכן לא אכביר במלים בנקודה הזאת.

 

בטלות יחסית

 

5. השאלה של חוסר הסמכות, של נפקות ההפרה של זכות הטיעון ושל שאר הפגמים אותם מנה חברי, עשויה להכריע בתיק זה. הנאשם טוען כי חוסר הסמכות, ההפרה של זכות הטיעון, ומכל מקום הפרה חמורה כמו במקרה זה שבו נשללה ממנה לגמרי האפשרות להשמיע טענותיו בנוגע לפסילת הרישיון, וכן שאר הפגמים שנמנו, עושים את פסה”ד הרבני בטל, כאילו לא בא לעולם. אם כך, יש לראות את צו הפסילה של רישיון הנהיגה כאילו מעולם לא היה לו תוקף. המסקנה היא, לטענתו, שרישיון הנהיגה שלה לא נפסל כלל, ולכן נשמט היסוד לאישום, שלפיו הוא נהג במכונית (ביום 30.9.1997) בזמן פסילה, ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח. אם הוא צודק בטענה זאת, על בית-הדין הנכבד הזה לזכות אותו מכל אשמה.

 

6. אין ספק כי הפגמים להם טוען חברי הם עילה לפנייה אל בית משפט מוסמך לבטל החלטה מינהלית או שיפוטית, לרבות כזו המטילה פסילה של רשיון נהיגה. אולם האם הפגמים האלה גורמים מעצמם לבטלות מוחלטת של ההחלטה, מיום שההחלטה נתקבלה, אף ללא צורך בביטול ההחלטה על-ידי בית-המשפט? בע”א 183/69 עירית פתח תקוה נ’ טחן [5], פסק בית-המשפט כי פיטורים של עובד ציבור תוך הפרה של זכות הטיעון בטלים לכל דבר מיום הפיטורים, ללא צורך בהחלטה של בית-המשפט. אולם פסק-דין ישן זה נבנה מלכתחילה על בסיס רעוע; הוא אינו מתיישב עם פסיקה שבאה לפניו ואף לא עם פסיקה שבאה אחריו. מכל מקום, הוא אינו תואם את ההלכה החדשה שהכתה שורש בבית-משפט זה, היא ההלכה בדבר בטלות יחסית. על-כן גם אם פסק-דין זה היה בשעתו בגדר הלכה, ואף שהיו עוד כמה פסקי-דין שהלכו בעקבותיו, אין מורין כן עוד. ראו י’ זמיר הסמכות המינהלית (כרך ב) [15], בעמ’ 827-832.

 

7. ההלכה בדבר בטלות יחסית (שראוי היה לקרוא לה, לשם הדיוק, חוקיות יחסית) אומרת כי יש להפריד, במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטה מינהלית, או שיפוטית, בין שני מישורים: המישור הראשון – הפגם בהחלטה; המישור השני – נפקות הפגם. במישור הראשון על בית-המשפט לבדוק ולקבוע אם נפל פגם בהחלטה: פגם של חוסר סמכות, הפרה של זכות הטיעון, ניגוד עניינים, שיקולים זרים וכיוצא באלה. אם קבע בית-המשפט, במישור הראשון, שנפל פגם בהחלטה, או אז עליו לשקול, במישור השני, את נפקות הפגם, כלומר את הסעד הראוי. השיקולים של בית-המשפט בשני המישורים שונים מאוד: בכל מישור פועל בית-המשפט לתכלית שונה ובכלים שונים. ראו בג”ץ 2918/93 עיריית קרית גת נ’ מדינת ישראל [6], בעמ’ 848. לפיכך אפשר שפגם מאותו סוג, כגון הפרה של חובת ההתייעצות, יוביל במקרים שונים לתוצאות שונות, לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. אפשר שבמקרה אחד הוא יוביל את בית-המשפט להצהיר כי ההחלטה המינהלית בטלה מעיקרה; במקרה שני הוא עשוי להוביל את בית-המשפט לביטול ההחלטה ממועד מסוים שבית-המשפט יקבע, אם בעבר ואם לעתיד. ואפשר גם, במקרה אחר, שבית-המשפט יקבע, על-אף הפגם, כי ההחלטה תקפה ומחייבת כאילו לא נפל בה פגם.

 

כך לגבי כל סוג של פגם, לרבות פגם של חוסר סמכות. וכך נאמר, לעניין זה, בע”פ 866/95 סוסן נ’ מדינת ישראל [7], בעמ’ 816:

 

“…הפסיקה הישנה של בית-משפט זה, שהלכה בעקבות הפסיקה הישנה של בית המשפט באנגליה, ציירה את חוסר הסמכות ואת הבטלות המוחלטת כאילו הם שניים שהיו לאחד, ויותר אין לנתק ביניהם. אך זה שנים שהפסיקה, בישראל ובאנגליה, התפתחה והשתנתה. במקום ההבחנה החדה שבין בטלות (VOID) שהיא פועל יוצא של חוסר סמכות, לבין נפסדות (VOIDABLE) שהיא פועל יוצא של טעות בתחום הסמכות, בא לעולם המבחן של בטלות יחסית. לפי מבחן זה יש להבדיל בין הפגם לבין הנפקות. הכלל הקובע מה מותר ומה אסור נמצא במישור אחד, ואילו הסעד על הפרת הכלל נמצא במישור אחר. בכל מישור פועלת מערכת שיקולים מיוחדת התואמת את הצרכים והמטרות באותו מישור. לכן אין לשלול את האפשרות שחוסר סמכות לא יוביל בהכרח לבטלות מוחלטת. חוסר סמכות ובטלות מוחלטת אינם תאומי סיאם. ואם היו כך בעבר, אין הכרח שיהיו כך כיום. כיום ניתן להפריד גם בין תאומי סיאם. כך הוא הדין לגבי החלטות מינהליות”.

 

ואם פגם של חוסר סמכות אינו מחייב את המסקנה שההחלטה המינהלית בטלה מעיקרה, אלא המסקנה תלויה בנסיבות, קל וחומר כך בפגמים אחרים, לרבות הפרה של זכות הטיעון. ראו לעניין זה את הספר החלוצי של פרופ’ אמנון רובינשטיין:

 

A. RUBINSTEIN JURISDICTION AND ILLEGALITY [19], AT PP. 220-222. אכן, ההלכה בדבר בטלות יחסית נולדה בישראל בקשר להפרה של זכות הטיעון. ראו בג”ץ 598/77 דרעי נ’ ועדת השחרורים [8], בעמ’ 168, השופט י’ כהן:

 

“רשאי הוא [בית המשפט – י’ ז’] לדחות תביעתו של אדם שזכות טיעון שלו נפגעה, אם לגופו של עניין לא היה לאותו אדם מה לטעון. הנימוק לכך הוא, שבטלות החלטה בגלל פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי אינה מוחלטת אלא רק יחסית”. להתפתחות ההלכה בעניין זה ראו ש’ שטרית “מגמות חדשות בעיקרי הצדק הטבעי” [17].

 

לאחרונה, בבג”ץ 2911/94 באקי נ’ מנכ”ל משרד הפנים [9], בעמ’ 305-306, נאמר בעניין זה כך:

 

“…שאלה היא, מה נפקות ההפרה של חובת השימוע. האם ההפרה מבטלת את ההחלטה מעיקרה? לא בהכרח. הנה כך אמר השופט לנדוי בבג”ץ 118/80 גרינשטיין נ’ הפרקליט הצבאי הראשי, בעמ’ 246:

 

‘…לא תמיד גורמת הפרת אחד מכללי הצדק לבטלות הדיון מעיקרא.

 

המבחן אינו נוקשה אלא גמיש, ויחסי הדברים תלויים במידת החומרה של ההפרה ובנסיבותיה’.

 

דברים אלה הם התמצית של תיאוריה חדשה, הלוא היא התיאוריה בדבר הבטלות היחסית, ההולכת וקונה לה מהלכים בפסיקה… לפי התיאוריה של הבטלות היחסית, יש מקום להתאים את נפקות ההפרה (לרבות הסעד הניתן על-ידי בית המשפט) לנסיבות המקרה. והעניין מסור לשיקול הדעת של בית המשפט בכל מקרה. בין היתר עשוי בית המשפט לשקול את חומרת ההפרה; אם מדובר בתקיפה ישירה או בתקיפה עקיפה של ההחלטה; האם ההחלטה מותקפת על-ידי אדם שנפגע במישרין מן ההחלטה או על-ידי אדם אחר; מתי מותקפת ההחלטה; מה הנזק שנגרם לאדם משום שנמנע ממנו שימוע מוקדם ומה הנזק שעלול להיגרם לציבור אם תבוטל ההחלטה; ומה הסיכוי לתקן את המעוות בדרך של שימוע מאוחר”.

 

8. ההלכה בדבר בטלות יחסית של החלטות מינהליות, לרבות בטלות יחסית בגין הפרה של זכות הטיעון, אינה המצאה מיוחדת לישראל. היא נובעת מן השכל הישר. היא עדיפה על תורות אחרות משום שהיא כנה, גמישה ויעילה. היא מחויבת המציאות. ראו בג”ץ 6652/96 האגודה לזכויות האזרח נ’ שר הפנים [10], בעמ’ 133, 141-143. לכן טבעי וצפוי הדבר שהיא תצמח גם על הקרקע של מדינות אחרות שיש להן תרבות משפטית דומה. הנה, לדוגמה, דברים שנאמרו לגבי המשפט האנגלי בספר הנודע

 

‎H.W.R. Wade and C.F. Forsyth, Administrative Law  (7th ed., 1994), pp  342-344:

 

“‎The truth of the matter is that the court will invalidate an order only if the right remedy is sought by the right person in the right proceedings and circumstances. The order may be hypothetically a nullity, but the court may refuse to quash it because of the plaintiff‘s lack of standing, because he does not deserve a discretionary remedy, because he has waived his rights, or for some other legal reason. In any such case the ‘void’ order remains effective and is, in reality, valid. It follows that an order may be void for one purpose and valid for another; and that it may be void against one person but valid against another… .

 

‘‎Void’ is therefore meaningless in any absolute sense. Its meaning is relative, depending upon the court’s willingness to grant relief in any particular situation. If this principle of legal relativity is borne in mind, confusion over ‘void or voidable’ can be avoided”.

 

אני רואה צורך לחזור ולומר את הדברים, ואף להסתייע במקורות חיצוניים, שכן דומה עליי כי לא מעט משפטנים טרם הפנימו את החידוש שבהלכה בדבר בטלות יחסית, שצמח על חורבות ההבחנה הישנה שהייתה מקובלת כמעט כמו תורה מסיני, בין החלטה הנגועה בחוסר סמכות (או פגם השקול לחוסר סמכות), שהיא בטלה, לבין החלטה הנגועה בפגם אחר, שהיא רק נפסדת. מכל מקום, ההלכה בדבר בטלות יחסית אומצה לאחרונה על-ידי בית-המשפט פעם אחר פעם, עד שאין עוד לפקפק כי אכן זו ההלכה המחייבת.

 

המקרה הנדון

 

9. לאור ההלכה בדבר בטלות יחסית יש לבדוק את נפקות הפגמים במקרה הנדון, ואני טוען למסקנה כי בנסיבות המקרה, גם אם התקיימו הפגמים להם טוען חברי, לא היה בהם כדי לעשות את גזר-דין הפסילה בטל מעיקרו. אני מגיע לאותה מסקנה על יסוד ההלכה בדבר בטלות יחסית. להלן הטעמים העיקריים המובילים למסקנה זאת.

 

10. אחת השאלות החשובות, לפי ההלכה בדבר בטלות יחסית, היא השאלה של דרך התקיפה של ההחלטה המינהלית: האם מדובר בתקיפה ישירה (DIRECT ATTACK) או בתקיפה עקיפה (COLLATERAL ATTACK)? דרך התקיפה עשויה להכתיב את תוצאת התקיפה. תוצאה שהיה אפשר להגיע אליה בדרך של תקיפה ישירה, ייתכן שאי אפשר יהיה להגיע אליה בדרך של תקיפה עקיפה. סוף מעשה במחשבה תחילה: כבר בתחילת הדרך, בצומת המוביל מצד אחד לדרך של תקיפה ישירה ומצד שני לדרך של תקיפה עקיפה, הבחירה בדרך זאת או זאת עשויה לקבוע את התחנה הסופית בדרך. בהתאם לכך, גם אם נפל בהחלטה פגם המצדיק את ביטול ההחלטה בדרך של תקיפה ישירה, לא בהכרח יצדיק הפגם תוצאה של ביטול ההחלטה גם בדרך של תקיפה עקיפה. התוצאה של תקיפה עקיפה תלויה במידה רבה בנסיבות המקרה.

 

לדוגמה, עשוי להיות הבדל בתוצאה בין תקיפה של צו אישי (כגון – החלטה לפסול רישיון) לבין תקיפה של תקנה בת-פועל תחיקתי (כגון – תקנה האוסרת נהיגה של כל אדם בנסיבות מסוימות). ניסיון החיים, השכל הישר והאינטרס הציבורי אומרים שבדרך-כלל אפשר וראוי לצפות מאדם שנפגע מצו אישי, אם הוא טוען כי הצו בלתי חוקי, שיתקוף את הצו בתקיפה ישירה, כגון בערעור לבית-משפט השלום או לבית-המשפט המחוזי (אם החוק מקנה זכות ערעור על הצו) או בעתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק. לעומת זאת בדרך-כלל אין מקום לצפות מאדם שיתקוף תקנה כללית, אלא אם וכאשר הוא נפגע באופן אישי מתחולת התקנה, כגון כאשר הוא עומד לדין פלילי על הפרת התקנה. במקרה כזה לא תהיה בפניו, מבחינה מעשית, דרך לתקוף את התקנה אלא הדרך של תקיפה עקיפה, כלומר הדרך של טענת הגנה שהתקנה בלתי חוקית ובלתי תקפה. לפיכך יש בדרך-כלל סיכוי טוב יותר לתקיפה עקיפה של תקנה כללית מאשר לתקיפה עקיפה של צו אישי.

 

11. הנאשם תוקף את פס”ד הפסילה בדרך של תקיפה עקיפה ולא בדרך של תקיפה ישירה. מהי דרך התקיפה הישירה של צו פסילה?

 

ראשית, סעיף 35 לפקודת התעבורה, המקנה לבית המשפט את הסמכות לגזור פסילה לרישיון נהיגה, ועל כל פסק-דין יש, כידוע, זכות ערעור. בנוסף לזכות לפנות אל אותו בית משפט ולבקש ביטול גזר הדין, בין היתר בטענה שהוא נפגם בשל חוסר סמכות, או הפרה של זכות הטיעון. זאת הדרך הפשוטה והיעילה לבירור הטענה, הן מבחינת הנהג והן מבחינת המערכת המופקדת על אכיפת החוק, ולכן היא גם הדרך הראויה.

 

זאת דרך המלך לביקורת שיפוטית על פסילה של רישיון נהיגה: תקיפה ישירה של גזר-הדין. ברור שהמחוקק התכוון כי זו תהא הדרך הרגילה שבה ילך בעל רישיון הטוען כי אין הצדקה לפסילת הרישיון. מן הראוי שבעל הרישיון יכבד את כוונת המחוקק, ולא ילך בדרך עקיפה, גם אם היא פתוחה, בהיעדר טעם מיוחד לכך. מכל מקום, מן הראוי שבית-המשפט יעדיף את הדרך הרגילה של תקיפה ישירה, שנקבעה במפורש בחוק, על פני הדרך של תקיפה עקיפה. ואין זה רק משום שזאת היא כוונת המחוקק, אלא גם משום שבדרך-כלל יש יתרונות לתקיפה ישירה של החלטה מינהלית על פני תקיפה עקיפה של ההחלטה. ראו י’ זמיר השפיטה בעניינים מינהליים [16], בעמ’ 43 ואילך. לפיכך המדיניות השיפוטית הראויה היא לעודד ביקורת שיפוטית בדרך של תקיפה ישירה. בהתאם לכך, ראוי שנהג הטוען כי צו הפסילה פגום מטעם זה או אחר, לרבות הפרה של זכות הטיעון, יעלה טענה זאת בדרך של תקיפה ישירה, כפי שנקבע בפקודת התעבורה. ראו רע”פ 1330/91 קדים נ’ מדינת ישראל [11].

 

ראוי להבהיר כי הדרך לתקיפה עקיפה של צו פסילה אינה חסומה. אולם בתקיפה עקיפה של צו פסילה לא ייטה בית-המשפט לבטל את הצו למפרע, אלא אם כן הנסיבות המיוחדות של המקרה, לרבות חומרת הפגם שנפל בצו, מצדיקות את התקיפה העקיפה ואת הנפקות של בטלות למפרע.

 

12. אכן, ההלכה בדבר בטלות יחסית מייחסת חשיבות גם לנסיבות המקרה. אך במקרה הנדון לא היו נסיבות מיוחדות שמנעו בעד המערערת לתקוף את הפסילה בדרך ישירה, ובכלל זה הדרך שנקבעה בחוק. הנאשם נמנע ביודעין מלתקוף את הפסילה של רישיון הנהיגה בדרך של ערעור, אף שבא-כוחו הציע לה זאת מבעוד זמן. בעת הדיון בבית-משפט זה ציין בא-כוחו כי היא ביקש לחסוך את שכר הטרחה הכרוך בהתדיינות.

 

על-כן אין לומר כי נסיבות המקרה מנעו בעד הנאשם לתקוף את צו הפסילה, מיד לאחר שניתן, בתקיפה ישירה. נהפוך הוא, נסיבות המקרה מלמדות על זלזול בוטה של הנאשם בחוק. ..

 

חשין:

 

באיזה סגנון אדוני מדבר!

 

ניר:

 

הוא בסך-הכל מצטט מרע”פ עינת הראל. הוא מצטט את זמיר עצמו, אתה לא תופס? אפילו במספרי הסעיפים הוא לא נגע. בכמה מקומות הוא אפילו שכח להחליף את “המערערת” ב”הנאשם”.

 

גנות:

 

מכל מקום, אין בהן כדי להצדיק, אפילו מבחינת הנאשם, סטייה מן הדרך של תקיפה ישירה אל הדרך של תקיפה עקיפה.

 

13. גם מבחינת האינטרס הציבורי אין להצדיק במקרה כגון זה תקיפה עקיפה של הפסילה בטענה של חוסר סמכות או של הפרת זכות הטיעון של הנהג. וזאת לדעת: האינטרס הציבורי, שהוא שיקול ענייני בדרך-כלל, הוא שיקול חשוב גם לפי ההלכה בדבר בטלות יחסית. שהרי לפי הלכה זאת יש מקום לשאול, בין היתר, מה הנזק שעלול להיגרם לאינטרס הציבורי אם בית-המשפט יפסוק כי ההחלטה המינהלית בטלה מעיקרה.

 

האינטרס הציבורי דורש בדרך-כלל כי נהג הטוען שצו פסילה של רישיון הנהיגה נפגם בשל הפרה של זכות הטיעון, יעלה טענה זאת בדרך של תקיפה ישירה, ולא בדרך של תקיפה עקיפה כאשר הוא עומד לדין פלילי בגין נהיגה בתקופת הפסילה. מדוע? נהג שרישיונו נפסל, חזקה שהוא מסכן את שלום הציבור, ובשל כך אין זה רצוי כי נהג שרישיונו נפסל, והוא טוען כי נפל פגם בפסילה, כגון חוסר סמכות או הפרה של זכות הטיעון, יעשה חשבון לעצמו שכדאי לו לנהוג בתקופת הפסילה בתקווה שלא ייתפס ויועמד לדין פלילי, ובמחשבה שגם אם ייתפס ויועמד לדין פלילי, לא יימצא ניזוק, שכן יהיה בידו להעלות את טענת הפגם לאחר מכן בדרך של תקיפה עקיפה.

 

14. חזקת החוקיות, שהיא חזקה הגיונית והכרחית מבחינת האינטרס הציבורי, אומרת כי צו פסילה של רישיון נהיגה, כמו כל החלטה מינהלית, הוא צו חוקי. אכן, אין זו אלא חזקה, והיא ניתנת לסתירה. שהרי אפשר, כמובן, שצו פסילה יהיה בלתי חוקי, ואפשר אפילו שיהיה בטל מעיקרו. אולם הסדר הציבורי מחייב שבדרך-כלל נהג הטוען נגד חזקת החוקיות של הצו, ואפילו אם לדעתו הצו בטל מעיקרו, יעלה את הטענה בתקיפה ישירה בפני בית-המשפט כדי שבית-המשפט יקבע באופן מוסמך אם הצו חוקי ותקף או בלתי חוקי ובטל. מבחינת הסדר הציבורי אין זה ראוי שנהג הטוען כי הפסילה נגועה בפגם, יחליט בינו לבין עצמו כי הפגם עושה את הפסילה בטלה מעיקרה, וכי לכן הוא רשאי להתעלם מן הפסילה ולנהוג כאילו הצו לא בא לעולם. אין זה ראוי, משום שבדרך זאת יש כדי לסכל את התכלית של צווי הפסילה, כפי שהיא עולה מפקודת התעבורה, לסכן את ביטחון הציבור ואף לאיים על העיקרון של ציות לחוק. אי לכך, האינטרס הציבורי אומר שבדרך-כלל ראוי כי נהג הטוען שצו הפסילה נגוע בפגם, יעלה את הטענה בתקיפה ישירה, ובינתיים יימנע מלנהוג בניגוד לצו. אם לא יעשה כן, וימשיך לנהוג בניגוד לצו, הוא מסכן לא רק את הציבור, אלא גם את עצמו: אם יועמד לדין פלילי בגין נהיגה בתקופת פסילה, ורק אז יטען להגנתו שנפל פגם בצו הפסילה, הוא מסתכן בכך שבית-המשפט יאמר לו כי הטענה שהייתה יפה בתקיפה ישירה של הצו בזמן הנכון, אינה יפה לאחר זמן בתקיפה עקיפה.

 

15. עם זאת ההלכה בדבר בטלות יחסית, אף שהיא מתחשבת באינטרס הציבורי, עדיין היא מבקשת לאזן בכל מקרה בין האינטרס הציבורי לבין הצדק הפרטי. לכן יש לשאול גם מה דורש הצדק במקרה הנדון.

 

התשובה היא שהצדק אינו עומד לצד הנאשם. ראשית, לא הייתה הצדקה לכך שהנאשם נמנע מתקיפה ישירה של הפסילה, כשם שלא הייתה הצדקה לכך שהוא נהג במכונית בתקופת הפסילה, אף שידע כי הרישיון שלו נפסל. ראו לעיל פיסקה 12. שנית, בנסיבות המקרה הפגם שנפל בפסילה איננו פגם חמור. במצב כזה, כפי שנפסק לא פעם, יכול בית-המשפט להימנע מביטול החלטה על-אף ההפרה של זכות הטיעון, שכן ההפרה לא גרמה עוול. ראו, לדוגמה, בג”ץ 353/65 מזרחי נ’ ועדת השחרורים, שירות בתי הסוהר [12], בעמ’ 175. ראו עוד זמיר בספר הנ”ל, הסמכות המינהלית (כרך ב) [15], בעמ’ 809-811. כך אפילו בתקיפה ישירה; קל וחומר בתקיפה עקיפה.

 

16. המסקנה היא, שבדרך-כלל נהג הטוען כי הפסילה של רישיון הנהיגה שלו פגומה. כך בדרך-כלל, וכך גם בנסיבות המקרה הנדון.

 

לפיכך יש להרשיע את הנאשם.

 

חשין:

 

כפי שכבר הבהרתי, טענת ההגנה שלנו, בקליפת-אגוז, היא שפסק-הדין אשר הטיל את הפסילה אשר על הפרתה הנאשם עומד כאן לדין הוא בטל-מעיקרו, מהטעמים הבאים:

 

–       הוא ניתן ע”י בית דין רבני, אשר התיימר לדון בעבירת-תעבורה.

 

–       כתב-האישום שהיה בפני בית הדין הרבני לא נחתם על ידי תובע מוסמך, ואפילו לא על ידי טוען רבני. הוא לא נחתם בכלל.

 

–       הנאשם אכן הוזמן לדין באותו תיק, אבל כשהוא הגיע לדיון, פסק-הדין כבר היה עובדה מוגמרת.

 

–       הדיין ששפט אותו, טרם הושבע בפני נשיא המדינה באותה העת. הוא אמנם כבר נבחר על ידי הוועדה לבחירת דיינים, ובסופו של דבר גם הושבע כדין, ומינויו נתפרסם כדין ברשומות, אבל בין-לבין השפיטה גירדה לו בידיים, ואצה לו הדרך, אז אמרו לו קח קצת תעבורה, בענינים כאלה הכל שרי.

 

כמובן שאנחנו לא זונחים את הטענה הבסיסית, והיא שלבית הדין הנכבד הזה אין סמכות גם בתיק הזה, מהטעם הראשון, לעיל.

 

טענותיו של חברי המלומד, בקליפת אגוז, הן שהפגמים האלה – שעל עצם קיומם אין הוא חולק – אינם עושים את ההחלטה השיפוטית בטלה (VOID), כאילו לא באה לעולם, אלא נפסדת (VOIDABLE), שאז היא קיימת עד שתבוטל על-ידי בית-המשפט, וזאת משום שלא נגרם לנאשם עיוות-דין עקב הפגמים האלה.

 

עם כל הכבוד, לא רק שעצם קיומם של הפגמים הוא עיוות-דין בפני עצמו (ראה פרשת נואסר, ע”פ 146/51, פ”ד ו’, 308), אלא שגם בפועל כל פגם מאלה הוא חמור עד כדי כך שהוא עושה את פסק-הדין בטל-מעיקרו, כאילו לא בא כלל לעולם.

 

אני רוצה לומר כמה מלים על פסק הדין ברע”פ עינת הראל, ואני אומר זאת על דעת הנאשם עצמו, אשר כתב את אותו פסק-דין, וכיום הוא מכה על-חטא בעניין זה (ראה י’ זמיר, מטומטמים היינו, כרך שביעי, עמ’ 785).

 

המאפיין את פסה”ד עינת הראל הוא חוסר ההחלטיות שבו, בכל אשר לתקיפה הישירה ולתקיפה העיקיפה. הביטוי “בדרך כלל” מופיע בו כתריסר פעמים, וגם ביטויים כגון “ייתכן”, לא בהכרח”, “כנראה”, “נסיבות המקרה” וכו’ שזורים לאורכו מראשית ועד אחרית.

 

במלים אחרות: פס”ד עינת הראל משאיר פתח לכל תוצאה שאנו רוצים להגיע אליה, משהו מעין “אמנם בדרך כלל יש ללכת בדרך התקיפה הישירה, אבל בנסיבותיו המיוחדות של המקרה …”, וכו’, ואף אחד לא יוכל להגיד על תוצאה זו או אחרת שהיא בניגוד לעינת הראל, אפילו אם יהיה זה דבר-והיפוכו.

 

לפי עינת הראל, למשל, אם חניך בצפר לשוטרים יוציא צו פסילת רשיון נהיגה, לא ניתן יהיה לתקוף אותו בתקיפה עקיפה, למרות שלפי סעיף 47 לפקודת התעבורה צו כזה יכול להינתן רק על ידי קצין משטרה בדרגת מפקח או צפונה ממנה, אבל באותה המידה כן ניתן יהיה לתקוף אותו בעקיפין, אם הנאשם בהפרתו הוא בן של שופט. תמיד אפשר לומר כי “בנסיבות העניין” הצו תקף, אבל באותן “נסיבות העניין” אפשר לומר גם את ההיפך.

 

מבלי לגרוע מטענותיו אלה, אני מבקש לאבחן כאן בין עינת הראל לבין המקרה דנן.

 

אתחיל בעניין הסמכות: בעוד שבפרשת הראל אין חולק על כך שלקצין הייתה הסמכות לשלול את הרשיון, הרי שבמקרה דנן אין חולק על כך שלבית הדין הרבני אין סמכות לדון בעבירת-תעבורה.

 

ובעניין זכות הטיעון: ראשית אומר כי הטענה כי בית משפט הפוסל רישיון נהיגה אינו חייב לתת לנהג זכות טיעון, המקישה מבש”פ 513/88 מדינת ישראל נ’ גוליו [1] ובש”פ 6221/94 הילמן נ’ מדינת ישראל [2], מבוססת על החלטות אשר נבנו מלכתחילה על בסיס רעוע, ואינן מתיישבות עם פסיקה שבאה לפניהן ואף לא עם פסיקה שבאה אחריהן. מכל מקום, הן אינן תואמות את ההלכה אשר נפסקה בפרשת אלתגר נ’ עירית רמת גן, פ”ד כ(1), 29, והיא קובעת כי זכות הטיעון קיימת גם אם היא לא נקבעה בחוק המסמיך את הרשות לפגוע באזרח.

 

המסקנה המעשית בתיק זה היא, שמוסכם גם על חברי המלומד כי בית הדין הרבני אשר פסל את רישיון הנהיגה של הנאשם הפר את זכות הטיעון שלו. משמע, צו הפסילה נגוע בפגם משפטי.

 

אך עדיין טוען חברי, והוא מסתמך על עינת הראל, כי הנפקות של פגם זה אינה שהוא עושה את הפסילה בטלה, כאילו לא באה לעולם, אלא שהוא עושה אותה נפסדת בלבד, כך שהוא קיים ותקף עד שיבוטל על-ידי בית-המשפט.

 

אלא שבפרשת הראל נאמר כי:

 

“זכות הטיעון של המערערת הופרה, אך היא לא נשללה לגמרי. הגירסה שלה לגבי נסיבות התאונה, כפי שנרשמה על-ידי שוטרת מיד לאחר התאונה, הייתה בפני קצין המשטרה שהוציא את צו הפסילה. אמנם קצין המשטרה לא שמע את טענות המערערת לגבי פסילת הרישיון, להבדיל מן הטענות שלה לגבי נסיבות התאונה, אך אנו שמענו טענות אלה במהלך דיון, וספק רב בעיניי אם טענות אלה היו עשויות לשנות את החלטת הפסילה. במצב כזה, כפי שנפסק לא פעם, יכול בית-המשפט להימנע מביטול החלטה מינהלית על-אף ההפרה של זכות הטיעון, שכן ההפרה לא גרמה עוול”,

 

ואילו במקרה דנן זכות הטיעון של הנאשם נשללה לגמרי, וגם בית הדין הנכבד הזה לא שמע דבר על נסיבות התאונה אשר בגינה הוטלה על הנאשם הפסילה אשר על הפרתה הוא נאשם כאן. אנחנו בכלל לא יודעים אם הייתה תאונה, או חלמו חלום.

 

ואם בפרשת הראל נאמר כי “המבחן אינו נוקשה אלא גמיש, ויחסי הדברים תלויים במידת החומרה של ההפרה ובנסיבותיה”, הרי כאן ההפרה חמורה בהרבה מאשר באותה הפרשה, ואם כאן לא נעניק לנאשם את הסעד של תקיפה עקיפה, נשאלת השאלה מתי כן.

 

עוד אציין כי בפרשת הראל דובר בצו מינהלי, עניין אשר לגביו יש נטייה להתעלם מפגמים, ואילו כאן מדובר בהליך שיפוטי, בו אסור שיהיו פגמים, כי נקיונו של ההליך מכל פגם הוא בעצם נשמתו של ההליך, והתעלמותה של מערכת המשפט מהפגמים האלה פוגעת באמון הציבור בבתי המשפט.

 

גנות:

 

באיזה סגנון אדוני מדבר!

 

חשין:

 

תרשה לי לא להתייחס להתרסה שלך.

 

כמובן ששאר הפגמים אותם פירטתי, ואשר לא היו קיימים בפרשת הראל, כל אחד מהם חמור עד כדי כך שהוא מצדיק את הקביעה שפסק-הדין של בית הדין הרבני בטל כלא-היה, בטל כאילו כלל לא בא לעולם.

 

וכולם ביחד – לא כל שכן.

 

לפיכך יש לזכות את הנאשם.

 

ניר:

 

נדחה להכרעת-דין.

 

 

מערכה חמישית

 

תמונה ראשונה

 

ניר:

 

אקרא כעת את תמציתה של הכרעת הדין:

 

הנאשם הובא לדין על נהיגה בזמן הפסילה, ועל שלוש עבירות מהירות.

 

מאחת מעבירות המהירות זוכה הנאשם עוד ביום שמיעתן של ההוכחות, לאחר שהתובע המלומד שעה להמלצתי, וחזר בו מהאישום.

 

משתי עבירות המהירות הנוספות זיכיתי את הנאשם בתום פרשת התביעה, לאחר שקיבלתי את טענתו, ופטרתי אותו מלהשיב לאשמה. את הנימוקים לכך נתתי בשלב מאוחר יותר, והם נשלחו לצדדים בדואר.

 

כעת אנחנו מגיעים להכרעת-הדין באישום הרביעי: נהיגה בזמן הפסילה. לאחר עיון מעמיק בטענות הצדדים החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירה הזאת.

 

טענתו הראשונה של הנאשם היא שלבית הדין הזה אין סמכות לדון בעבירות תעבורה. אני מוצא בטענה הזאת טעם רב, אולם לאור דוקטרינת הבטלות היחסית שומה עלינו לבחון אם בהליך שבפנינו יש משום עיוות-דין, וגם הנאשם לא טוען כי יש בהליך הזה משום עיוות-דין.

 

למעלה מן הדרוש אציין כי העובדה שזיכיתי את הנאשם משלושה מתוך ארבעת מעידה כאלף עדים כי עיוות-דין לא היה כאן. אציין עוד כי לשכת עורכי-הדין המליצה למנות אותי כשופט תעבורה, וועד מחוז תל-אביב הגדיר אותי כ”מקצוען בתחום התעבורה”.

 

כיוון שלא נמצא עיוות-דין בהליך הזה, אני קובע שההליך הזה תקף.

 

לגבי העובדות נשוא האישום הזה, אין כל מחלוקת. אין מחלוקת כי הנאשם נהג בזמן הפסילה, אולם הוא טוען כי נפלו פגמים בהליך בו הוטלה עליו הפסילה.

 

התובע המלומד אינו חולק על קיומם של הפגמים להם טוען הסניגור המלומד, וגם אינו חולק על כך שאלה הם פגמים, אולם טוען הוא כי פגמים אלה יורדים לשורש תקפותו של ההליך.

 

אתחיל בעניין הסמכות: כמו שבהליך הנוכחי, כך גם בהליך נשוא ההליך הזה, בית דין רבני דן בעבירת-תעבורה, אבל כשם שקבעתי שההליך בפני, למרות שאין לי סמכות לנהלו, הוא תקף, כך גם ההליך הקודם הוא תקף – למרות הפגם של חוסר-הסמכות.

 

אציין כי כאשר נתבקשתי לדון בתיקים האלה הצהיר התובע המלומד – והדברים גם נרשמו בפרוטוקול – כי המדינה לא תטען לחוסר-סמכות שבהליך הזה, וממילא גם לא תגיש אישומים חדשים, אם התוצאות של ההליך הזה לא תהיינה לרוחה.

 

ובאשר לשאר הפגמים, שמעתי את טענותיהם המאלפות של הצדדים, ואני מוצא טעם רב באלה גם באלה.

 

שני הצדדים הסתמכו על פסק דינו של כבוד בית המשפט העליון בפרשת עינת הראל: התובע המלומד טען כי אותו פסק-דין מכשיר את כל הפגמים, למרות היותם פגמים, ואילו הסניגור המלומד טוען כי אותו פסק-דין לא חוסם לחלוטין את הדרך לתקיפה עקיפה, וגם מאבחן לקולא (מבחינת הנאשם) את המקרה דנן, כיוון שהפגמים חמורים בהרבה, לשיטתו, מאלה שהתגלו בפרשת הראל.

 

דא עקא שפסה”ד בפרשת הראל, למרות ה”בדרך-כלל”ים שבו, ושאר ה”מיפלטים” שהוא משאיר לתקיפה עקיפה, למעשה אינו מותיר כל פתח לתקיפה עקיפה – יהיו הפגמים שבהליך המותקף חמורים כאשר יהיו.

 

לפיכך, לצערי, לא ראיתי מנוס מלקבוע כי פסק-הדין בו נפסל הנאשם הוא תקף לכל דבר ועניין, למרות הפגמים שנפלו בו, פגמים שאני מסכים כי הם חמורים ביותר.

 

אציין רק נקודה נוספת: שיקול נוסף בשאלה אם ניתן לבצע התקפת-עקיפין על פסק-דין הוא תום-ליבו של הנאשם, והנה, הנאשם שבפני הוא זה אשר נתן, בהיותו שופט בית המשפט העליון, את החלק העיקרי שבפס”ד עינת הראל, וכעת, מסתמך על מאמר שהוא כתב מאוחר יותר, הוא בא וטוען את ההיפך ממה שפסק כשופט.

 

עם כל הכבוד, הלכה פסוקה היא נחלתו של הציבור כולו, ולא נחלתו הפרטית של השופט אשר הנחיל לנו אותה, והוא אינו רשאי לקיימה או להפר אותה, ולעשות בה כרצונו.

 

האזרח יצחק זמיר דינו, איפוא, כדין כל אזרח, ואין הוא רשאי לצפצף על ההלכה הפסוקה של בית המשפט העליון, גם אם היא באה מפיו-עצמו.

 

אחטא למצפוני אם לא אציין כי אלמלא תורת הבטלות היחסית הייתי מזכה את הנאשם, זיכוי מלא ומוחלט, ותום-ליבו, או חוסר תום-ליבו, לא היו רלוואנטיים לעניין זה.

 

אני מרשיע את הנאשם בעבירה של נהיגה בזמן הפסילה.

 

נעבור כעת לטיעונים לעונש.

 

גנות:

 

לנאשם אין הרשעות קודמות, אבל העבירה חמורה ביותר.

 

אני מבקש לציין במיוחד לחומרה את חוסר תום-הלב של הנאשם, כפי שנקבע גם בהכרעת-הדין.

 

חשין:

 

הנאשם, שופט בית המשפט העליון בדימוס, הוא אדם נורמטיבי, מומחה בעל שם עולמי למשפט מינהלי, ציבורי וקונסטיטוציוני, אשר תרם רבות לחברה בכל פעילותו הציבורית והאקדמית, תחילה כמורה לדורות רבים של משפטנים, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, מקימה של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, יועץ משפטי לממשלה ושופט בית המשפט העליון.

 

אני מבקש להביא בחשבון כי הייתה כאן מעידה חד-פעמית, הנובעת מאמונה בתום-לב כי ההלכה בדבר הבטלות היחסית הינה “תאונת עבודה” של עולם המשפט, תאונה שהנאשם עצמו היה, לצערו, שותף לה.

 

ניר:

 

גזר הדין יינתן לאחר ההפסקה.

 

 

תמונה שנייה

 

ניר:

 

אקרא כעת את גזר הדין.

 

הנאשם הורשע בנהיגה בזמן הפסילה. את ההרשעה ביססתי על דוקטרינת הבטלות היחסית, אשר הנאשם עצמו היה מאדריכליה, בכהנו כשופט בית המשפט העליון.

 

הצדדים לא האריכו בטיעון לעונש.

 

אני מביא בחשבון, לקולא, כי הייתה כאן מעידה חד-פעמית.

 

אני מביא בחשבון, לחומרא, את חוסר תום-הלב של הנאשם, כאמור בהכרעת-הדין.

 

לא קיבלתי את טענת הסניגור בעניין תום-הלב של הנאשם, וגם זאת על סמך פס”ד הראל.

 

לא הבאתי בחשבון את עברו הציבורי של הנאשם, כי כל שיקול לקולא שבו, פועל גם לחומרא.

 

אשר על כן אני גוזר על הנאשם:

 

–        ששה חודשי מאסר בפועל, שירוצו בעבודות שירות, בכפוף לאישורו של הממונה על עבודות השירות;

 

–        ששה חודשי מאסר על-תנאי, למשך 3 שנים;

 

–        שלוש שנות פסילה בפועל;

 

–        שתי שנות פסילה על-תנאי;

 

–        40,000 (ארבעים אלף) ש”ח קנס.

 

הנאשם יתייצב בפני הממונה על עבודות השירות כאשר יוזמן להתייצב בפניו.

 

חשין:

 

אני מבקש לעכב את הביצוע, לצורך ערעור.

 

גנות:

 

משאיר לשיקול דעת כבודו.

 

ניר:

 

אני מעכב את ביצוע גזר-הדין ל-45 יום, ואם יוגש ערעור, ייתמשך עיכוב-הביצוע עד להחלטה אחרת של ערכאת-הערעור.

 

 

מערכה שישית

 

תמונה ראשונה

 

בית משפט השלום (תעבורה) בתל-אביב-יפו, אולם השופטת אורנה שדמי.

 

נוכחים: השופטת אורנה שדמי, התובע ניצב יעקב גנות, קלדנית, עו”ד מישאל חשין, ב”כ הנאשם.

 

חשין:

 

גבירתי, אני מייצג את הנאשם יצחק זמיר בכל התיקים. אני מגיש ייפוי-כוח. אני מבקש לקיים את הדיון בהעדר הנאשם.

 

שדמי:

 

יש לנו כאן 4 אישומים.

 

חשין:

 

ולנו יש טענה טרומית, כבודך.

 

שדמי:

 

אני אשמע את אדוני, אבל קודם כל אנחנו צריכים לקרוא את כתבי-האישום.

 

חשין:

 

אני קראתי את כתבי האישום באזני הנאשם, ובמקרים כאלה, כך החוק, אין צורך בהקראה פורמאלית.

 

שדמי:

 

אני אקרא תמציתית את כתבי האישום, כדי שנדע, לפחות, אם אנחנו מדברים על אותם כתבי האישום.

 

האישום הראשון הוא על נהיגה במהירות 80 קמ”ש בדרך עירונית, בה מותר לנסוע במהירות 50 קמ”ש;

 

האישום השני הוא על נהיגה במהירות 247 קמ”ש בדרך מהירה, בה מותרת נסיעה במהירות 100 קמ”ש;

 

האישום השלישי הוא על נהיגה במהירות 180 קמ”ש בדרך מהירה, בה מותרת נסיעה במהירות 110 קמ”ש;

 

האישום הרביעי הוא על נהיגה בזמן הפסילה.

 

האם הומצאו לכם ארבעת כתבי האישום האלה?

 

חשין:

 

כן, כבודו. אני מדבר בדיוק על אלה, והטענה המקדמית היא שהנאשם כבר נשפט על האישומים האלה. לגבי שלושת הראשונים הטענה היא “כבר זוכיתי”, ולגבי האחרון הטענה היא “כבר הורשעתי”.

 

וכידוע אין דנים אדם פעמיים על אותה העבירה.

 

אני מציג את ארבעת פסקי הדין בהם מדובר.

 

גנות:

 

אלה פסקי דין של בית הדין הרבני, אשר דן את הנאשם על עבירות התעבורה האלה, ועם כל הכבוד, לבית הדין הרבני לא הייתה הסמכות לדון בעבירות האלה, כך שפסקי הדין האלה בטלים מעיקרם, כאילו לא באו לעולם.

 

יתירה מזאת, וכאן אני מכה על חטא גם על חזי שלי: כאשר ניהלתי את התיקים האלה, גם לא היה לי כתב-מינוי חוקי כתובע מכוח מינוי מפכ”ל. חשבתי שהיה לי, אבל היה חתום עליו סגן המפכ”ל. אמנם הוא כיהן אז כממלא מקום המפכ”ל, אבל הוא חתם כסמפכ”ל, ולא כמ”מ המפכ”ל, ולפי הלכת היוהמ”ש נ’ ארביד (ע”פ 168/51, פ”ד ו’, 284) זה נחשב ללא-כלום.

 

היום העניין הזה כבר מסודר, ויש לי מינוי חתום כדין.

 

אני מציג את שני כתבי-המינוי.

 

אני מודה גם בכך שאני התחייבתי, בשם המדינה, שלא לטעון בעתיד שההליכים ההם בטלים-מעיקרם, ולו היה הדבר בידי, הייתי עומד בהבטחה הזאת, כי יש לה תוקף מוסרי, גם אם אין לה נפקות חוקית, אבל אני ייצגתי – לפחות דימיתי שאני מייצג – את המדינה, ולא את עצמי, והיועץ המשפטי לממשלה החליט שהאינטרס הציבורי מחייב את ניהולו של ההליך הזה מתחילתו, ובפני בית המשפט המוסמך לכך.

 

התוצאה היא שטענת “כבר נשפטתי” אין בה כל ממש.

 

חשין:

 

אמנם לבית הדין  הרבני לא הייתה הסמכות לדון באישומים האלה, אבל, עם כל הכבוד לחברי, לא נגרם בבית הדין הרבני כל עיוות-דין, וחברי גם אינו טוען כדבר הזה. טענתו של חברי היא טענה פורמאליסטית גרידא, ותורת הבטלות היחסית מרפאת את הפגם הזה, אם ישנו.

 

המשמעות העיקרית של תורת הבטלות היחסית היא, שבכל מקרה בו נפל פגם משפטי, אם בפסק דין של בית משפט ואם בהחלטה של רשות מינהלית, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יש לבדוק את נסיבות המקרה, בראש ובראשונה את מהות הפגם, ולהתאים את הסעד שיינתן על ידי בית המשפט לכל הנסיבות. אשר על כן, אפשר כי בנסיבות מסוימות פגם מסוים, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יצדיק מתן סעד מסוים, כגון, הצהרה על הבטלות של פסק הדין או ההחלטה, ואילו בנסיבות אחרות אותו פגם יצדיק מתן סעד אחר.

 

לפי הלכת עינת הראל, היה על חברי לתקוף את פסק-הדין בתקיפה ישירה, ולא בהתקפת עקיפין, כפי שהוא עושה כעת, אבל כיוון שהוא ידע שהדבר לא יצלח בידו, הוא בא עכשיו עם טענות הפוכות לאלה אשר טען בעבר.

 

אם בהליכים הקודמים חברי היה משיג 4 תליות מצטברות, כל אחת לצמיתות או לפחות לעשר שנים, הוא לא היה טוען שהם void.

 

שדמי:

 

(לקלדנית) תרשמי החלטה:

 

אני דוחה את הטענה שהנאשם כבר “נשפט” על העבירות האלה. לבית הדין הרבני לא הייתה סמכות לדון את הנאשם, ואם הוא לא היה מוסמך, כל ההליך שבפניו הוא בבחינת non est factum, וממילא הוא לא “נשפט”.

 

אציין כי מדובר בסמכות העניינית, ובעניינים כגון דא לא חלה הלכת הבטלות היחסית, ואפילו הסכמה מפורשת אינה מרפאת את פגם חוסר-הסמכות.

 

מה תגובת אדוני לאישומים?

 

האם אדוני מסכים שכל האישומים יתבררו במאוחד?

 

חשין:

 

הנאשם כופר בכל העובדות של כל האישומים.

 

אני מסכים, כמובן, שכל האישומים יתבררו במאוחד.

 

גנות:

 

כבודך, חברי כפר סתמית, ואני מבקש שחברי יפרט את מהות הכפירות.

 

חשין:

 

כפירה סתמית היא כפירה טוטאלית. בכל העובדות.

 

גנות:

 

אני מבקש שחברי יבהיר אם הכפירה היא גם בעצם הנהיגה, בכל מקרה, או רק בעובדות המהוות את העבירה.

 

שדמי:

 

הסניגור המלומד יפרט את כפירתו. האם אתם כופרים גם בכך שהנאשם נהג ברכב?

 

חשין:

 

אני כאן לא בחקירה, כבודך.

 

שדמי:

 

נדחה להוכחות, ליום … תפתחו יומנים, בבקשה.

 

 

מערכה שביעית

 

תמונה ראשונה

 

בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, אולם השופט אליהו צ’ בן זמרה.

 

נוכחים: השופט בן זמרה, התובע אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, קלדנית, עו”ד מישאל חשין, ב”כ הנאשם.

 

חשין:

 

כבודו, אני מייצג את הנאשם יצחק זמיר. אני מגיש ייפוי-כוח. אני מבקש לקיים את הדיון בהעדר הנאשם.

 

בן זמרה:

 

יש לנו כאן אישום על עיסוק בעריכת-דין בזמן ההשעייה.

 

חשין:

 

ולנו יש טענה טרומית, כבודו.

 

בן זמרה:

 

אני אשמע את אדוני, אבל קודם כל אנחנו צריכים לקרוא את כתבי-האישום.

 

חשין:

 

אני קראתי את כתבי האישום באזני הנאשם, ובמקרים כאלה, כך החוק, אין צורך בהקראה פורמאלית.

 

בן זמרה:

 

אני אקרא תמציתית את כתבי האישום, כדי שנדע, לפחות, אם אנחנו מדברים על אותם כתבי האישום.

 

האישום הוא על עיסוק בעריכת דין בזמן ההשעייה, עבירת לפי סעיף 97 לחוק לשכת עורכי הדין.

 

האם הומצא לכם כתב האישום?

 

חשין:

 

כן, כבודו. אני מדבר בדיוק על זה, והטענה המקדמית היא שלבית משפט נכבד זה אין סמכות לדון באישום הזה.

 

רובינשטיין:

 

עם כל הכבוד לחברי, לא יגרם כל עיוות-דין לנאשם. חברי אינו טוען שכבודו אינו בקיא במשפט הפלילי, או שכבודו “שפוט” של התביעה, ואני מזכיר כי כבודו כיהן כסגן-נשיא בבית המשפט המחוזי, עד צאתו לקיצבה.

 

טענתו של חברי היא טענה פורמאליסטית גרידא, ותורת הבטלות היחסית מרפאת את הפגמים האלה, אם ישנם.

 

המשמעות העיקרית של תורת הבטלות היחסית היא, שבכל מקרה בו נפל פגם משפטי, אם בפסק דין של בית משפט ואם בהחלטה של רשות מינהלית, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יש לבדוק את נסיבות המקרה, בראש ובראשונה את מהות הפגם, ולהתאים את הסעד שיינתן על ידי בית המשפט לכל הנסיבות. אשר על כן, אפשר כי בנסיבות מסוימות פגם מסוים, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יצדיק מתן סעד מסוים, כגון, הצהרה על הבטלות של פסק הדין או ההחלטה, ואילו בנסיבות אחרות אותו פגם יצדיק מתן סעד אחר.

 

בן זמרה:

 

(לקלדנית) תרשמי החלטה: אני דוחה את הטענה שלבית משפט זה אין סמכות לדון בעבירות שבכתבי האישום אשר לפני. נימוקים יינתנו בהכרעת-הדין.

 

מה תגובת אדוני לאישום גופו?

 

חשין:

 

אני מציין חד-משמעית שהנאשם עדיין כופר בסמכותו שלבית משפט נכבד זה, והטיעון לגופו של עניין לא ייחשב כזניחתה של הטענה, מה גם שפגם חוסר-הסמכות לא מתרפא עקב “זניחה” של הטענה, גם אם הייתה נזנחת. אנחנו טוענים לגופו של עניין רק משום הכבוד למוסד הזה.

 

לגופו של עניין הנאשם מודה שהוא עסק בעריכת-דין בזמן האמור בכתב האישום, אולם טוען כי ההשעייה בטלה-מעיקרה, כאילו לא באה לעולם.

 

טענת ההגנה שלנו, בקליפת-אגוז, היא שפסק-הדין אשר הטיל את ההשעייה אשר על הפרתה הנאשם עומד כאן לדין הוא בטל-מעיקרו, מהטעמים הבאים:

 

–       הוא ניתן ע”י בית דין רבני, אשר התיימר לדון בעבירת-משמעת לפי חוק לשכת עורכי-הדין.

 

–       כתב-האישום שהיה בפני בית הדין הרבני לא נחתם על ידי תובע מוסמך, ואפילו לא על ידי טוען רבני. הוא לא נחתם בכלל.

 

–       הנאשם אכן הוזמן לדין באותו תיק, אבל כשהוא הגיע לדיון, פסק-הדין כבר היה עובדה מוגמרת.

 

–       הדיין ששפט אותו, טרם הושבע בפני נשיא המדינה באותה העת. הוא אמנם כבר נבחר על ידי הוועדה לבחירת דיינים, ובסופו של דבר גם הושבע כדין, ומינויו נתפרסם כדין ברשומות, אבל בין-לבין השפיטה גירדה לו בידיים, ואצה לו הדרך, אז אמרו לו קח קצת עבירות משמעת של עורכי-דין. בענינים כאלה הכל שרי.

 

אני מבקש שתיק ביה”ד הרבני יוגש כמוצג.

 

רובינשטיין:

 

חברי מתפרץ לדלת פתוחה. ממילא התכוונתי להגישו, ואני מגיש אותו עכשיו.

 

בן זמרה:

 

החלטה: נתקבל וסומן ת/1.

 

אתה רוצה להשיב לטענותיו המקדמית של חברך?

 

רובינשטיין:

 

מקובלות עלי טענותיו העובדתיות של חברי, אבל אנחנו חולקים על טענתו כי ההליך בטל-מעיקרו.

 

בן זמרה:

 

כיוון שאתם מסכימים, למעשה, על כל העובדות, אני מבין שאפשר לעבור לשלב הסיכומים.

 

רובינשטיין:

 

מסכים.

 

חשין:

 

מסכים.

 

בן זמרה:

 

תסכמו עכשיו, בישיבה נפרדת, או בכתב?

 

רובינשטיין:

 

מבחינתי אפשר בעל-פה, עכשיו.

 

חשין:

 

גם מבחינתי אפשר עכשיו.

 

בן זמרה:

 

מר רובינשטיין, בבקשה.

 

רובינשטיין:

 

טענותיו של חברי, בקליפת אגוז, הן טענות של חוסר-סמכות והפרה של זכות הטיעון אשר, לדברי חברי, הם פגמים בהחלטה של רשות שיפוטית. מה הנפקות של פגמים אלה: האם הם עושים את ההחלטה השיפוטית בטלה (VOID), כאילו לא באה לעולם, או שמא הוא עושה אותה נפסדת (VOIDABLE), שאז היא קיימת עד שתבוטל על-ידי בית-המשפט? אנחנו דנים כאן בשאלה זאת.

 

טענתי, בקליפת אגוז, היא כי ההשעייה אינה בטלה, ולשם כך אנו נזקקין לתורת הבטלות היחסית.

 

המשמעות העיקרית של תורת הבטלות היחסית היא, שבכל מקרה בו נפל פגם משפטי, אם בפסק דין של בית משפט ואם בהחלטה של רשות מינהלית, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יש לבדוק את נסיבות המקרה, בראש ובראשונה את מהות הפגם, ולהתאים את הסעד שיינתן על ידי בית המשפט לכל הנסיבות. אשר על כן, אפשר כי בנסיבות מסוימות פגם מסוים, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יצדיק מתן סעד מסוים, כגון, הצהרה על הבטלות של פסק הדין או ההחלטה, ואילו בנסיבות אחרות אותו פגם יצדיק מתן סעד אחר.

 

אז במקרה הזה נראה לי כי בנסיבות האמורות, שהן, כפי שאמרתי, ההליך אינו לוקה בבטלות.

 

אין זה מונע, כמובן, את האפשרות שבנסיבות אחרות יבוא בית משפט אחר, ויקבע שאותה ההשעיה אכן לוקה בפגם הבטלות. אם, למשל, יעמידו אותו לדין על התנהגות בלתי הולמת עורך-דין באותו הזמן ההשעייה, בית הדין המשמעתי יכול לקבוע את ההיפך, דהיינו שההשעייה בטלה, ולכן הנאשם הוא עורך-דין לכל דבר ועניין, ולכן, אם הוכחה ההתנהגות הבלתי-הולמת, העבירה אכן נעברה.

 

חשין:

 

חוצפתו של חברי המלומד, המייצג את המדינה, מרתיחה את דמי.

 

רק אתמול עמד אחד מכפיפיו, אשר הצהיר כי הוא פועל על פי הוראה מפורשת של חברי, בתפקידו כראש התביעה הכללית, וטען כאן את ההיפך הגמור: שבתנאים האלה ההליך בטל-מעיקרו, כאילו כלל לא בא לעולם.

 

אני מזכיר לחברי כי באותו המקרה הנסיבות היו כמעט-זהות. ההבדל היחיד בין שני המקרים, הוא ששם בית הדין הרבני דן בעבירת תעבורה, ואילו כאן בית הדין הרבני דן בעבירת-משמעת של עורכי-דין.

 

וחוץ מזה שאר הפגמים היו זהים, ואתם טענתם כי ההליך הוא בטל-מעיקרו. void.

 

ולמה טענתם שההליך הוא בטל-מעיקרו? כי רציתם להעמיד את הנאשם לדין פעם שנייה על אותה העבירה, אחרי שהוא כבר נשפט עליה, וריצה את עונשו.

 

ולא זו בלבד, אלא שעשיתם את זאת כדי לחזור ולטעון באותו התיק ממש בדיוק את ההיפך: שאותו ההליך עצמו, אשר, כאמור, נסיבותיו זהות, אינו בטל-מעיקרו, ולכן הפסילה שהוטלה שם היא תקפה, והנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו.

 

זאת חוצפה שאין כדוגמתה, לטעון דבר-והיפוכו לגבי אותו המקרה ממש, הכל לפי צרכי התיק ונוחיות הרגע.

 

חוצפה בלתי-רגילה היא, ומקל-וחומר אמורים הדברים כאשר הדבר נעשה על ידי המדינה, שאינה יכולה להתנהג כעורך-דין פרטי, אשר אין לו אלא השאיפה ל”ניצחון ליטיגאנטי”.

 

ולא כל שכן הוא כאשר הדבר לא נעשה על ידי תובע זוטר, מתחיל, אשר להוט להראות כי הוא ראוי לקידום בתוך ה”מערכת”, אלא על ידי ראש-המערכת, היועץ המשפטי לממשלה בכבודו ובעצמו, אשר חייב להראות דוגמה אישית, וגם התירוץ של “קידום” בתוך המערכת כבר לא עומד לו.

 

רובינשטיין:

 

כבודו, אני לא רציתי להפסיק את חברי המלומד, משום כבודו כשופט בית המשפט העליון בדימוס, אבל אני מוחה על סגנונו הבוטה ומשתלח, הבלתי-מאופק ובלתי מרוסן.

 

חשין:

 

אני רוצה להוסיף עוד דבר שהוא חמור עוד יותר בעיני: חברי כבר רמז כי הוא מתכונן להגיש נגד מרשי אישום על עבירת-משמעת, ולטעון שם את ההיפך הגמור: שההשעייה בטלה, מחמת אותם הפגמים ממש, ולכן הנאשם הוא עורך-דין, אשר מחוייב בהתנהגות אתית, ככל עורך-דין אחר.

 

אני מצטט מהפרוטוקול את מה שאתה אמרת רק כרגע:

 

“אין זה מונע, כמובן, את האפשרות שבנסיבות אחרות יבוא בית משפט אחר, ויקבע שאותה ההשעיה אכן לוקה בפגם הבטלות. אם, למשל, יעמידו אותו לדין על התנהגות בלתי הולמת עורך-דין באותו הזמן ההשעייה, בית הדין המשמעתי יכול לקבוע את ההיפך, דהיינו שההשעייה בטלה, ולכן הנאשם הוא עורך-דין לכל דבר ועניין, ולכן, אם הוכחה ההתנהגות הבלתי-הולמת, העבירה אכן נעברה”.

 

מה זה, חברי המלומד, אם לא הצהרת-כוונות מפורשת?

 

וכמו שאני מכיר אתכם, מחר אתם גם תעשו את זה. איבדתם את הבושה.

 

רובינשטיין:

 

כבודו, אני מבקש את הגנת כבוד בית המשפט.

 

חשין:

 

חכה-חכה, זה עוד לא כלום. עוד ארבה צבאי ואצאה למלחמה בנגע הזה.

 

מצידי אתה יכול להתלונן בלשכה. למעשה אתה אפילו לא צריך להתלונן, כי יש לך סמכות של “קובל” לפי חוק הלשכה, ואתה לא זקוק לא לאילן בומבך, ולא לעמוס וייצמן.

 

ואם מדובר בזכותי לשימוע, דבר הקרוי “תגובה סטאטוטורית”, אני מוותר עליה, והדברים נרשמים עכשיו בפרוטוקול, כך שאני לא אוכל להכחיש אותם, אפילו אם הייתי רוצה.

 

ואני לא רוצה.

 

ומבחינתי אתה אפילו לא צריך לחכות ליום-מחר. אתה יכול לרוץ כבר עכשיו לבית הדין של הלשכה, אבל תזדרז, כי הם כבר סוגרים עוד מעט.

 

בן זמרה:

 

אל תיתן לו רעיונות.

 

 חשין:

 

הוא לא זקוק לרעיונות שלי, כי מחר בבוקר הוא כבר מגיש את האישום המשמעתי נגד זמיר. זה הודלף לי שלשום באופן פרטי, והיום זה כבר הודלף גם לאמצעי התקשורת. כבודו ייכנס עכשיו לגלובס.סי.או.איי.אל, ויראה את הכותרת הענקית.

 

בן זמרה:

 

(לקלדנית): יש לנו כאן אינטרנט?

 

קלדנית:

 

כן, כבודו. אני כבר נכנסת לגלובס.קו.איל.

 

 

מערכה שמינית

 

תמונה ראשונה

 

שדמי:

 

בבקשה, לעניין העבירה הראשונה.

 

עת/1:

 

שמי עתניאל בן-קנז, רס”מ, משרת בלת”ן אילון.

 

חשין:

 

אדוני קרוב של …

 

גנות:

 

לא. בדקנו את זה, וההוא היה בזמן התנ”ך.

 

עת/1:

 

ביום המקרה הפעלתי ממל”ז מס’ 5410, ברחוב ירושלים בחולון. רכבו של הנאשם נתפס במהירות של 80 קמ”ש. המקום הוא דרך עירונית. הנה הדו”ח שרשמתי.

 

גנות:

 

מבקש להגיש.

 

חשין:

 

אין התנגדות.

 

גנות:

 

אין לי יותר שאלות לעד. The witness is yours.

 

חשין (לעד):

 

האם יש לך זיכרון עודף על מה שרשמת?

 

גנות:

 

באיזה סגנון אדוני מדבר!

 

שדמי:

 

הוא לא מדבר, הוא רק שואל.

 

גנות:

 

סליחה, גברתי.

 

חשין:

 

אני חוזר על השאלה: האם יש לך זיכרון עודף על מה שרשמת?

 

עת/1:

 

לא. אני לא יכול לזכור מאות ואלפי מקרים, ולכן אני רושם ומתעד הכל.

 

חשין:

 

אין לי יותר שאלות לעד.

 

גנות:

 

אלה עדי בתיק זה.

 

חשין:

 

אלה עדי בתיק זה.

 

שדמי:

 

את הסיכומים אנחנו נשמע ביחד בכל התיקים, אחרי שנשמע את הראיות בכל התיקים.

 

 

תמונה שנייה

 

שדמי:

 

בבקשה, לעניין העבירה השנייה.

 

עת/2:

 

שמי פקח בן רמליהו, רס”ב, משרת בלת”ן שפלה.

 

חשין:

 

אדוני קרוב של …

 

גנות:

 

לא. בדקנו את זה, וההוא היה בזמן התנ”ך.

 

עת/2:

 

יכול להיות שיש איזה קשר משפחתי רחוק, אנחנו בודקים את זה עכשיו.

 

ביום המקרה הפעלתי ממל”ז מס’ 5435, בכביש מס’ 1, בקטע שבין מחלף נתב”ג התעופה בן-גוריון לבין מחלף בן-שמן. רכבו של הנאשם נתפס במהירות של 247 קמ”ש. המקום הוא דרך מהירה, עם הגבלה ל-100 קמ”ש. הנה הדו”ח שרשמתי.

 

גנות:

 

מבקש להגיש.

 

חשין:

 

אין התנגדות.

 

גנות:

 

אין לי יותר שאלות לעד. The witness is yours.

 

חשין (לעד):

 

האם יש לך זיכרון עודף על מה שרשמת?

 

גנות:

 

באיזה סגנון אדוני מדבר!

 

שדמי:

 

הוא לא מדבר, הוא רק שואל.

 

גנות:

 

סליחה, גברתי.

 

חשין:

 

אני חוזר על השאלה: האם יש לך זיכרון עודף על מה שרשמת?

 

עת/2:

 

לא. אני לא יכול לזכור מאות ואלפי מקרים, ולכן אני רושם ומתעד הכל.

 

חשין:

 

מאיזה טווח נתבצעה המדידה?

 

עת/2:

 

434.9 מטרים.

 

חשין:

 

ומה עשית אז?

 

עת/2:

 

ביקשתי מהשוטר הצבאי שהיה אתנו להדליק את הכחולים, אמרתי לאתת לסמן אותו, האתת הורה למם-צדיק לעצור, ואני הנחתי את המכשיר והתחלתי לרשום את הדוח. הנהג כבר היה על ידי.

 

חשין:

 

באיזה מקום הוא נעצר?

 

עת/2:

 

שניים שלושה מטרים לפני.

 

חשין:

 

אחרי שמדדת אותו, כמה זמן לקח עד שהמם-צדיק הפעיל את הכחולים?

 

עת/2:

 

אולי אלפית השנייה.

 

חשין:

 

ואולי חצי שנייה?

 

עת/2:

 

אולי.

 

חשין:

 

ואולי שנייה שלמה?

 

עת/2:

 

אולי.

 

חשין:

 

ולהורות לאתת לעצור אותו?

 

עת/2:

 

אולי חצי שנייה, לכל היותר.

 

חשין:

 

ולהניח את המכשיר?

 

עת/2:

 

גם כן משהו כזה. אולי שנייה שלמה.

 

חשין:

 

נכון שהיה יום גשום, והכביש היה רטוב?

 

עת/2:

 

נכון, עננות וגשם חליפות.

 

חשין:

 

אין לי יותר שאלות לעד.

 

גנות:

 

יש לי חקירה חוזרת.

 

בעדותך בבית הדין הרבני אמרת שהטווח היה 134.9 מטרים, וכאן אמרת שהוא היה 434.9 מטרים.

 

חשין:

 

אני מתנגד לשאלה. חברי המלומד לא יכול להטיל דופי בעד שלו.

 

שדמי:

 

אני מתירה את השאלה.

 

עת/2:

 

זאת הייתה טעות. אצלי הסיפרה 1 והסיפרה 4 דומות, אבל כעת, בעיון זהיר, אני רואה שזה 434.9 מטרים.

 

גנות:

 

אלה עדי בתיק זה.

 

חשין:

 

אלה עדי בתיק זה.

 

שדמי:

 

את הסיכומים אנחנו נשמע ביחד בכל התיקים, אחרי שנשמע את הראיות בכל התיקים.

 

 

תמונה שלישית

 

שדמי:

 

בבקשה, לעניין העבירה השלישית.

 

עת/3:

 

שמי אודי אפרת, ניצב משנה, ראש מחלקת תנועה באגף התנועה, בית דגן.

 

חשין:

 

אדוני קרוב של …

 

עת/3:

 

לא, זה עיברות מקורי.

 

ביום המקרה הפעלתי ממל”ז מס’ 5345, בכביש מס’ 6, בנסיעה מדרום לצפון, 10 ק”מ אחרי מחלף בן-שמן. רכבו של הנאשם נתפס במהירות של 180 קמ”ש. המקום הוא דרך מהירה, והמהירות המותרת היא 110 קמ”ש. הנה הדו”ח שרשמתי.

 

גנות:

 

מבקש להגיש.

 

חשין:

 

אין התנגדות.

 

גנות:

 

אין לי יותר שאלות לעד. The witness is yours.

 

חשין (לעד):

 

האם יש לך זיכרון עודף על מה שרשמת?

 

גנות:

 

באיזה סגנון אדוני מדבר!

 

שדמי:

 

הוא לא מדבר, הוא רק שואל.

 

גנות:

 

סליחה, גברתי.

 

חשין:

 

אני חוזר על השאלה: האם יש לך זיכרון עודף על מה שרשמת?

 

עת/3:

 

לא. אני לא יכול לזכור מאות ואלפי מקרים, ולכן אני רושם ומתעד הכל.

 

חשין:

 

מאיזה טווח נתבצעה המדידה?

 

עת/3:

 

544.9 מטרים.

 

חשין:

 

יש לך תעודת מפעיל מוסמך?

 

עת/3:

 

כן.

 

חשין:

 

אפשר לראותה?

 

עת/3:

 

בבקשה (מוציא מהכיס, מציג לסניגור).

 

חשין:

 

אני רואה שחתום עליה אחד בשם אודי אפרת. קרוב שלך? בן דוד שלך?

 

עת/3:

 

לא. זה אני בעצמי.

 

חשין:

 

הסמכת את עצמך?

 

עת/3:

 

כן.

 

חשין:

 

זה תקין בעיניך?

 

עת/3:

 

כן. כראש מחלקה באגף התנועה יש לי, לפי התקנות, סמכות להסמיך מפעילים, ואם אני כל כך מוכשר, עד כדי כך שאני יכול להסמיך אחרים, אז אני יכול להסמיך גם את עצמי.

 

חשין:

 

אין לי יותר שאלות לעד.

 

גנות:

 

אלה עדי בתיק זה.

 

חשין:

 

אלה עדי בתיק זה.

 

שדמי:

 

את הסיכומים אנחנו נשמע ביחד בכל התיקים, אחרי שנשמע את הראיות בכל התיקים.

 

 

תמונה רביעית

 

שדמי:

 

נעבור כעת לאישום הרביעי, הנהיגה בזמן פסילה. ניסיתם להגיע לאיזה הסדר, לפחות לעניין הפרוצדורלי?

 

חשין:

 

לא הגענו לשום הסדר, אבל, באופן חד-צדדי, אנחנו מודים בכך שהנאשם נהג ברכב, במקום ובזמן, כמפורט בכתב האישום. למעלה מן הדרוש אנחנו מודים גם בכך שהמקום הוא “דרך הרבים”, ושהרכב הוא “רכב מנועי”, ולפחות הוא היה כזה בזמן האירוע.

 

טענת ההגנה שלנו, בקליפת-אגוז, היא שפסק-הדין אשר הטיל את הפסילה אשר על הפרתה הנאשם עומד כאן לדין הוא בטל-מעיקרו, מהטעמים הבאים:

 

–       הוא ניתן ע”י בית דין רבני, אשר התיימר לדון בעבירת-תעבורה.

 

–       כתב-האישום שהיה בפני בית הדין הרבני לא נחתם על ידי תובע מוסמך, ואפילו לא על ידי טוען רבני. הוא לא נחתם בכלל.

 

–       הנאשם אכן הוזמן לדין באותו תיק, אבל כשהוא הגיע לדיון, פסק-הדין כבר היה עובדה מוגמרת.

 

–       הדיין ששפט אותו, טרם הושבע בפני נשיא המדינה באותה העת. הוא אמנם כבר נבחר על ידי הוועדה לבחירת דיינים, ובסופו של דבר גם הושבע כדין, ומינויו נתפרסם כדין ברשומות, אבל בין-לבין השפיטה גירדה לו בידיים, ואצה לו הדרך, אז אמרו לו קח קצת תעבורה, בענינים כאלה הכל שרי.

 

אני מבקש שתיק ביה”ד הרבני יוגש כמוצג.

 

גנות:

 

חברי מתפרץ לדלת פתוחה. ממילא התכוונתי להגישו, ואני מגיש אותו עכשיו.

 

שדמי:

 

החלטה: נתקבל וסומן ת/4.

 

אתה רוצה להשיב לטענותיו המקדמית של חברך?

 

גנות:

 

מקובלות עלי טענותיו העובדתיות של חברי, אבל אנחנו חולקים על טענתו כי ההליך בטל-מעיקרו.

 

שדמי:

 

כיוון שאתם מסכימים, למעשה, על כל העובדות, אני מבין שאפשר לעבור לשלב הסיכומים.

 

גנות:

 

מסכים.

 

חשין:

 

מסכים.

 

שדמי:

 

תסכמו עכשיו, בישיבה נפרדת, או בכתב?

 

גנות:

 

מבחינתי אפשר בעל-פה, עכשיו.

 

חשין:

 

גם מבחינתי אפשר עכשיו.

 

שדמי:

 

תסכמו עכשיו. מר גנות, בבקשה.

 

גנות:

 

אני אתחיל בתיק הרביעי, הקשה יותר.

 

שדמי:

 

תסכמו עכשיו לעניין התיק הזה, ולאחר ההפסקה לעניין שאר התיקים, תיקי המהירות.

 

גנות:

 

לעניין הנהיגה בזמן הפסילה, טענותיו של חברי, בקליפת אגוז, הן טענות של חוסר-סמכות והפרה של זכות הטיעון אשר, לדברי חברי, הם פגמים בהחלטה של רשות שיפוטית. מה הנפקות של פגמים אלה: האם הם עושים את ההחלטה השיפוטית בטלה (VOID), כאילו לא באה לעולם, או שמא הוא עושה אותה נפסדת (VOIDABLE), שאז היא קיימת עד שתבוטל על-ידי בית-המשפט? אנחנו דנים כאן בשאלה זאת.

 

העובדות:

 

1. הנאשם היה מעורב בתאונת דרכים, שבה נפצע אדם, ביום 10.8.1997. רישיון הנהיגה שלו ניטל ממנו על אתר על-ידי שוטרת. הוא זומן  להופיע למשפט בבית הדין הרבני ביפו למחרת היום.

 

למחרת היום נערך דיון בנסיבות התאונה בין דיינים באותה ערכאה. הנאשם לא הוזמן להציג את טענותיו באותו דיון או עובר לדיון. בדיון הוצגו תיק החקירה של תאונת הדרכים וכן נתונים אישיים של הנאשם, לרבות הרשעות קודמות שלו בעבירות תעבורה. בסיום הדיון הוחלט על ידי הדיינים להרשיע את הנאשם, ולפסול את רישיון הנהיגה שלו, אחד הדיינים הוציא הכרעת-דין המרשיעה את הנאשם, וגזר-דין של קנס ופסילה של רישיון הנהיגה לתקופה של שנתיים ימים. גזר הדין נמסר לידי הנאשם כאשר הופיע בבית הדין, על-פי הזימון, אותו יום.

 

ביום 30.9.1997, לפני שחלפו שנתיים הימים שנקבעו בצו הפסילה, נמצא הנאשם נוהג במכונית. הוא הועמד לדין פלילי בפני בית-הדין הנכבד הזה באשמה של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף ונהיגה ללא ביטוח.

 

אני טוען שיש להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו.

 

אתחיל בעניין זכות הטיעון.

 

2. בתיק זה עולה, תחילה, השאלה אם בית הדין הרבני, שהחליט לפסול את רישיון הנהיגה של הנאשם, הפר את זכות הטיעון שלו. השאלה עלתה על רקע סעיף 35 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן – פקודת התעבורה), המסמיך את בית המשפט לפסול רישיון נהיגה. סעיף זה עבר גלגולים אחדים. בגלגול קודם של הסעיף, פסק בית-המשפט כי בית משפט הפוסל רישיון נהיגה אינו חייב לתת לנהג זכות טיעון. ראו: בש”פ 513/88 מדינת ישראל נ’ גוליו [1]; בש”פ 6221/94 הילמן נ’ מדינת ישראל [2].

 

אולם כבר לפני שרישיון הנהיגה של המערערת נפסל, תוקן סעיף 35 הנ”ל. לפי הנוסח החדש, בית משפט הפוסל רשיון נהיגה חייב לזמן את הנהג להופיע בפניו לצורך החלטה בדבר פסילת הרישיון.

 

מה פירוש הסעיף? שאלה זאת עלתה בפני בית-משפט זה בבש”פ 5338/97 לב נ’ מדינת ישראל (להלן – עניין לב [3]). השופט אור פסק כי החלטה לפסול רישיון נהיגה בלי לזמן את הנהג להופיע בפניו “נגועה באי-חוקיות”.

 

3. על רקע פסיקה זאת הלכה היא שלפי פקודת התעבורה אין בית משפט חייב לתת זכות טיעון לפני שהוא פוסל רישיון נהיגה, וכי בית-המשפט העליון, במשפט לב הנ”ל [3], לא שינה את ההלכה. הוא הוסיף כי לדעתו סעיף 35 לפקודת התעבורה, בנוסחו העכשווי, מקנה לנהג זכות טיעון לפני פסילת הרישיון.

 

אני טוען שההלכה הזאת כוחה יפה גם לגבי פסק דינו של בית הדין הרבני.

 

אבל גם אם הופרה זכות הטיעון, עדיין נותרה על כנה השאלה מה הנפקות של פגם זה. האם הוא עושה את צו הפסילה בטל, כאילו לא בא לעולם, או שמא הוא עושה את הצו נפסד בלבד, כך שהוא קיים ותקף עד שיבוטל על-ידי בית-המשפט? זו השאלה העומדת להכרעה בתיק זה.

 

והוא הדין גם לגבי שאר טענותיו של חברי המלומד, כולל הטענה שלבית הדין הרבני אשר דן את הנאשם, הרשיעו וגזר עליו פסילת רשיון לא הייתה סמכות עניינית לדון בעבירות תעבורה.

 

אציין כי סמכותו של בית דין נכבד זה קמה ונופלת יחד עם סמכותו של בית הדין הרבני אשר נתן את פסק-הדין נשוא האישום בתיק הזה, אבל כבודו כבר דחה את הטענה המקדמית של חברי, לפיה אין לו סמכות לדון בתיק הזה, ולכן לא אכביר במלים בנקודה הזאת.

 

בטלות יחסית

 

5. השאלה של חוסר הסמכות, של נפקות ההפרה של זכות הטיעון ושל שאר הפגמים אותם מנה חברי, עשויה להכריע בתיק זה. הנאשם טוען כי חוסר הסמכות, ההפרה של זכות הטיעון, ומכל מקום הפרה חמורה כמו במקרה זה שבו נשללה ממנה לגמרי האפשרות להשמיע טענותיו בנוגע לפסילת הרישיון, וכן שאר הפגמים שנמנו, עושים את פסה”ד הרבני בטל, כאילו לא בא לעולם. אם כך, יש לראות את צו הפסילה של רישיון הנהיגה כאילו מעולם לא היה לו תוקף. המסקנה היא, לטענתו, שרישיון הנהיגה שלה לא נפסל כלל, ולכן נשמט היסוד לאישום, שלפיו הוא נהג במכונית (ביום 30.9.1997) בזמן פסילה, ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח. אם הוא צודק בטענה זאת, על בית-הדין הנכבד הזה לזכות אותו מכל אשמה.

 

6. אין ספק כי הפגמים להם טוען חברי הם עילה לפנייה אל בית משפט מוסמך לבטל החלטה מינהלית או שיפוטית, לרבות כזו המטילה פסילה של רשיון נהיגה. אולם האם הפגמים האלה גורמים מעצמם לבטלות מוחלטת של ההחלטה, מיום שההחלטה נתקבלה, אף ללא צורך בביטול ההחלטה על-ידי בית-המשפט? בע”א 183/69 עירית פתח תקוה נ’ טחן [5], פסק בית-המשפט כי פיטורים של עובד ציבור תוך הפרה של זכות הטיעון בטלים לכל דבר מיום הפיטורים, ללא צורך בהחלטה של בית-המשפט. אולם פסק-דין ישן זה נבנה מלכתחילה על בסיס רעוע; הוא אינו מתיישב עם פסיקה שבאה לפניו ואף לא עם פסיקה שבאה אחריו. מכל מקום, הוא אינו תואם את ההלכה החדשה שהכתה שורש בבית-משפט זה, היא ההלכה בדבר בטלות יחסית. על-כן גם אם פסק-דין זה היה בשעתו בגדר הלכה, ואף שהיו עוד כמה פסקי-דין שהלכו בעקבותיו, אין מורין כן עוד. ראו י’ זמיר הסמכות המינהלית (כרך ב) [15], בעמ’ 827-832.

 

7. ההלכה בדבר בטלות יחסית (שראוי היה לקרוא לה, לשם הדיוק, חוקיות יחסית) אומרת כי יש להפריד, במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטה מינהלית, או שיפוטית, בין שני מישורים: המישור הראשון – הפגם בהחלטה; המישור השני – נפקות הפגם. במישור הראשון על בית-המשפט לבדוק ולקבוע אם נפל פגם בהחלטה: פגם של חוסר סמכות, הפרה של זכות הטיעון, ניגוד עניינים, שיקולים זרים וכיוצא באלה. אם קבע בית-המשפט, במישור הראשון, שנפל פגם בהחלטה, או אז עליו לשקול, במישור השני, את נפקות הפגם, כלומר את הסעד הראוי. השיקולים של בית-המשפט בשני המישורים שונים מאוד: בכל מישור פועל בית-המשפט לתכלית שונה ובכלים שונים. ראו בג”ץ 2918/93 עיריית קרית גת נ’ מדינת ישראל [6], בעמ’ 848. לפיכך אפשר שפגם מאותו סוג, כגון הפרה של חובת ההתייעצות, יוביל במקרים שונים לתוצאות שונות, לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. אפשר שבמקרה אחד הוא יוביל את בית-המשפט להצהיר כי ההחלטה המינהלית בטלה מעיקרה; במקרה שני הוא עשוי להוביל את בית-המשפט לביטול ההחלטה ממועד מסוים שבית-המשפט יקבע, אם בעבר ואם לעתיד. ואפשר גם, במקרה אחר, שבית-המשפט יקבע, על-אף הפגם, כי ההחלטה תקפה ומחייבת כאילו לא נפל בה פגם.

 

כך לגבי כל סוג של פגם, לרבות פגם של חוסר סמכות. וכך נאמר, לעניין זה, בע”פ 866/95 סוסן נ’ מדינת ישראל [7], בעמ’ 816:

 

“…הפסיקה הישנה של בית-משפט זה, שהלכה בעקבות הפסיקה הישנה של בית המשפט באנגליה, ציירה את חוסר הסמכות ואת הבטלות המוחלטת כאילו הם שניים שהיו לאחד, ויותר אין לנתק ביניהם. אך זה שנים שהפסיקה, בישראל ובאנגליה, התפתחה והשתנתה. במקום ההבחנה החדה שבין בטלות (VOID) שהיא פועל יוצא של חוסר סמכות, לבין נפסדות (VOIDABLE) שהיא פועל יוצא של טעות בתחום הסמכות, בא לעולם המבחן של בטלות יחסית. לפי מבחן זה יש להבדיל בין הפגם לבין הנפקות. הכלל הקובע מה מותר ומה אסור נמצא במישור אחד, ואילו הסעד על הפרת הכלל נמצא במישור אחר. בכל מישור פועלת מערכת שיקולים מיוחדת התואמת את הצרכים והמטרות באותו מישור. לכן אין לשלול את האפשרות שחוסר סמכות לא יוביל בהכרח לבטלות מוחלטת. חוסר סמכות ובטלות מוחלטת אינם תאומי סיאם. ואם היו כך בעבר, אין הכרח שיהיו כך כיום. כיום ניתן להפריד גם בין תאומי סיאם. כך הוא הדין לגבי החלטות מינהליות”.

 

ואם פגם של חוסר סמכות אינו מחייב את המסקנה שההחלטה המינהלית בטלה מעיקרה, אלא המסקנה תלויה בנסיבות, קל וחומר כך בפגמים אחרים, לרבות הפרה של זכות הטיעון. ראו לעניין זה את הספר החלוצי של פרופ’ אמנון רובינשטיין:

 

A. RUBINSTEIN JURISDICTION AND ILLEGALITY [19], AT PP. 220-222. אכן, ההלכה בדבר בטלות יחסית נולדה בישראל בקשר להפרה של זכות הטיעון. ראו בג”ץ 598/77 דרעי נ’ ועדת השחרורים [8], בעמ’ 168, השופט י’ כהן:

 

“רשאי הוא [בית המשפט – י’ ז’] לדחות תביעתו של אדם שזכות טיעון שלו נפגעה, אם לגופו של עניין לא היה לאותו אדם מה לטעון. הנימוק לכך הוא, שבטלות החלטה בגלל פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי אינה מוחלטת אלא רק יחסית”. להתפתחות ההלכה בעניין זה ראו ש’ שטרית “מגמות חדשות בעיקרי הצדק הטבעי” [17].

 

לאחרונה, בבג”ץ 2911/94 באקי נ’ מנכ”ל משרד הפנים [9], בעמ’ 305-306, נאמר בעניין זה כך:

 

“…שאלה היא, מה נפקות ההפרה של חובת השימוע. האם ההפרה מבטלת את ההחלטה מעיקרה? לא בהכרח. הנה כך אמר השופט לנדוי בבג”ץ 118/80 גרינשטיין נ’ הפרקליט הצבאי הראשי, בעמ’ 246:

 

‘…לא תמיד גורמת הפרת אחד מכללי הצדק לבטלות הדיון מעיקרא.

 

המבחן אינו נוקשה אלא גמיש, ויחסי הדברים תלויים במידת החומרה של ההפרה ובנסיבותיה’.

 

דברים אלה הם התמצית של תיאוריה חדשה, הלוא היא התיאוריה בדבר הבטלות היחסית, ההולכת וקונה לה מהלכים בפסיקה… לפי התיאוריה של הבטלות היחסית, יש מקום להתאים את נפקות ההפרה (לרבות הסעד הניתן על-ידי בית המשפט) לנסיבות המקרה. והעניין מסור לשיקול הדעת של בית המשפט בכל מקרה. בין היתר עשוי בית המשפט לשקול את חומרת ההפרה; אם מדובר בתקיפה ישירה או בתקיפה עקיפה של ההחלטה; האם ההחלטה מותקפת על-ידי אדם שנפגע במישרין מן ההחלטה או על-ידי אדם אחר; מתי מותקפת ההחלטה; מה הנזק שנגרם לאדם משום שנמנע ממנו שימוע מוקדם ומה הנזק שעלול להיגרם לציבור אם תבוטל ההחלטה; ומה הסיכוי לתקן את המעוות בדרך של שימוע מאוחר”.

 

8. ההלכה בדבר בטלות יחסית של החלטות מינהליות, לרבות בטלות יחסית בגין הפרה של זכות הטיעון, אינה המצאה מיוחדת לישראל. היא נובעת מן השכל הישר. היא עדיפה על תורות אחרות משום שהיא כנה, גמישה ויעילה. היא מחויבת המציאות. ראו בג”ץ 6652/96 האגודה לזכויות האזרח נ’ שר הפנים [10], בעמ’ 133, 141-143. לכן טבעי וצפוי הדבר שהיא תצמח גם על הקרקע של מדינות אחרות שיש להן תרבות משפטית דומה. הנה, לדוגמה, דברים שנאמרו לגבי המשפט האנגלי בספר הנודע

 

‎H.W.R. Wade and C.F. Forsyth, Administrative Law  (7th ed., 1994), pp  342-344:

 

“‎The truth of the matter is that the court will invalidate an order only if the right remedy is sought by the right person in the right proceedings and circumstances. The order may be hypothetically a nullity, but the court may refuse to quash it because of the plaintiff‘s lack of standing, because he does not deserve a discretionary remedy, because he has waived his rights, or for some other legal reason. In any such case the ‘void’ order remains effective and is, in reality, valid. It follows that an order may be void for one purpose and valid for another; and that it may be void against one person but valid against another… .

 

‘‎Void’ is therefore meaningless in any absolute sense. Its meaning is relative, depending upon the court’s willingness to grant relief in any particular situation. If this principle of legal relativity is borne in mind, confusion over ‘void or voidable’ can be avoided”.

 

אני רואה צורך לחזור ולומר את הדברים, ואף להסתייע במקורות חיצוניים, שכן דומה עליי כי לא מעט משפטנים טרם הפנימו את החידוש שבהלכה בדבר בטלות יחסית, שצמח על חורבות ההבחנה הישנה שהייתה מקובלת כמעט כמו תורה מסיני, בין החלטה הנגועה בחוסר סמכות (או פגם השקול לחוסר סמכות), שהיא בטלה, לבין החלטה הנגועה בפגם אחר, שהיא רק נפסדת. מכל מקום, ההלכה בדבר בטלות יחסית אומצה לאחרונה על-ידי בית-המשפט פעם אחר פעם, עד שאין עוד לפקפק כי אכן זו ההלכה המחייבת.

 

המקרה הנדון

 

9. לאור ההלכה בדבר בטלות יחסית יש לבדוק את נפקות הפגמים במקרה הנדון, ואני טוען למסקנה כי בנסיבות המקרה, גם אם התקיימו הפגמים להם טוען חברי, לא היה בהם כדי לעשות את גזר-דין הפסילה בטל מעיקרו. אני מגיע לאותה מסקנה על יסוד ההלכה בדבר בטלות יחסית. להלן הטעמים העיקריים המובילים למסקנה זאת.

 

10. אחת השאלות החשובות, לפי ההלכה בדבר בטלות יחסית, היא השאלה של דרך התקיפה של ההחלטה המינהלית: האם מדובר בתקיפה ישירה (DIRECT ATTACK) או בתקיפה עקיפה (COLLATERAL ATTACK)? דרך התקיפה עשויה להכתיב את תוצאת התקיפה. תוצאה שהיה אפשר להגיע אליה בדרך של תקיפה ישירה, ייתכן שאי אפשר יהיה להגיע אליה בדרך של תקיפה עקיפה. סוף מעשה במחשבה תחילה: כבר בתחילת הדרך, בצומת המוביל מצד אחד לדרך של תקיפה ישירה ומצד שני לדרך של תקיפה עקיפה, הבחירה בדרך זאת או זאת עשויה לקבוע את התחנה הסופית בדרך. בהתאם לכך, גם אם נפל בהחלטה פגם המצדיק את ביטול ההחלטה בדרך של תקיפה ישירה, לא בהכרח יצדיק הפגם תוצאה של ביטול ההחלטה גם בדרך של תקיפה עקיפה. התוצאה של תקיפה עקיפה תלויה במידה רבה בנסיבות המקרה.

 

לדוגמה, עשוי להיות הבדל בתוצאה בין תקיפה של צו אישי (כגון – החלטה לפסול רישיון) לבין תקיפה של תקנה בת-פועל תחיקתי (כגון – תקנה האוסרת נהיגה של כל אדם בנסיבות מסוימות). ניסיון החיים, השכל הישר והאינטרס הציבורי אומרים שבדרך-כלל אפשר וראוי לצפות מאדם שנפגע מצו אישי, אם הוא טוען כי הצו בלתי חוקי, שיתקוף את הצו בתקיפה ישירה, כגון בערעור לבית-משפט השלום או לבית-המשפט המחוזי (אם החוק מקנה זכות ערעור על הצו) או בעתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק. לעומת זאת בדרך-כלל אין מקום לצפות מאדם שיתקוף תקנה כללית, אלא אם וכאשר הוא נפגע באופן אישי מתחולת התקנה, כגון כאשר הוא עומד לדין פלילי על הפרת התקנה. במקרה כזה לא תהיה בפניו, מבחינה מעשית, דרך לתקוף את התקנה אלא הדרך של תקיפה עקיפה, כלומר הדרך של טענת הגנה שהתקנה בלתי חוקית ובלתי תקפה. לפיכך יש בדרך-כלל סיכוי טוב יותר לתקיפה עקיפה של תקנה כללית מאשר לתקיפה עקיפה של צו אישי.

 

11. הנאשם תוקף את פס”ד הפסילה בדרך של תקיפה עקיפה ולא בדרך של תקיפה ישירה. מהי דרך התקיפה הישירה של צו פסילה?

 

ראשית, סעיף 35 לפקודת התעבורה, המקנה לבית המשפט את הסמכות לגזור פסילה לרישיון נהיגה, ועל כל פסק-דין יש, כידוע, זכות ערעור. בנוסף לזכות לפנות אל אותו בית משפט ולבקש ביטול גזר הדין, בין היתר בטענה שהוא נפגם בשל חוסר סמכות, או הפרה של זכות הטיעון. זאת הדרך הפשוטה והיעילה לבירור הטענה, הן מבחינת הנהג והן מבחינת המערכת המופקדת על אכיפת החוק, ולכן היא גם הדרך הראויה.

 

זאת דרך המלך לביקורת שיפוטית על פסילה של רישיון נהיגה: תקיפה ישירה של גזר-הדין. ברור שהמחוקק התכוון כי זו תהא הדרך הרגילה שבה ילך בעל רישיון הטוען כי אין הצדקה לפסילת הרישיון. מן הראוי שבעל הרישיון יכבד את כוונת המחוקק, ולא ילך בדרך עקיפה, גם אם היא פתוחה, בהיעדר טעם מיוחד לכך. מכל מקום, מן הראוי שבית-המשפט יעדיף את הדרך הרגילה של תקיפה ישירה, שנקבעה במפורש בחוק, על פני הדרך של תקיפה עקיפה. ואין זה רק משום שזאת היא כוונת המחוקק, אלא גם משום שבדרך-כלל יש יתרונות לתקיפה ישירה של החלטה מינהלית על פני תקיפה עקיפה של ההחלטה. ראו י’ זמיר השפיטה בעניינים מינהליים [16], בעמ’ 43 ואילך. לפיכך המדיניות השיפוטית הראויה היא לעודד ביקורת שיפוטית בדרך של תקיפה ישירה. בהתאם לכך, ראוי שנהג הטוען כי צו הפסילה פגום מטעם זה או אחר, לרבות הפרה של זכות הטיעון, יעלה טענה זאת בדרך של תקיפה ישירה, כפי שנקבע בפקודת התעבורה. ראו רע”פ 1330/91 קדים נ’ מדינת ישראל [11].

 

ראוי להבהיר כי הדרך לתקיפה עקיפה של צו פסילה אינה חסומה. אולם בתקיפה עקיפה של צו פסילה לא ייטה בית-המשפט לבטל את הצו למפרע, אלא אם כן הנסיבות המיוחדות של המקרה, לרבות חומרת הפגם שנפל בצו, מצדיקות את התקיפה העקיפה ואת הנפקות של בטלות למפרע.

 

12. אכן, ההלכה בדבר בטלות יחסית מייחסת חשיבות גם לנסיבות המקרה. אך במקרה הנדון לא היו נסיבות מיוחדות שמנעו בעד המערערת לתקוף את הפסילה בדרך ישירה, ובכלל זה הדרך שנקבעה בחוק. הנאשם נמנע ביודעין מלתקוף את הפסילה של רישיון הנהיגה בדרך של ערעור, אף שבא-כוחו הציע לה זאת מבעוד זמן. בעת הדיון בבית-משפט זה ציין בא-כוחו כי היא ביקש לחסוך את שכר הטרחה הכרוך בהתדיינות.

 

על-כן אין לומר כי נסיבות המקרה מנעו בעד הנאשם לתקוף את צו הפסילה, מיד לאחר שניתן, בתקיפה ישירה. נהפוך הוא, נסיבות המקרה מלמדות על זלזול בוטה של הנאשם בחוק. ..

 

חשין:

 

באיזה סגנון אדוני מדבר!

 

שדמי:

 

הוא בסך-הכל מצטט מרע”פ עינת הראל. אתה לא תופס? אפילו במספרי הסעיפים הוא לא נגע. בכמה מקומות הוא אפילו שכח להחליף את “המערערת” ב”הנאשם”.

 

גנות:

 

מכל מקום, אין בהן כדי להצדיק, אפילו מבחינת הנאשם, סטייה מן הדרך של תקיפה ישירה אל הדרך של תקיפה עקיפה.

 

13. גם מבחינת האינטרס הציבורי אין להצדיק במקרה כגון זה תקיפה עקיפה של הפסילה בטענה של חוסר סמכות או של הפרת זכות הטיעון של הנהג. וזאת לדעת: האינטרס הציבורי, שהוא שיקול ענייני בדרך-כלל, הוא שיקול חשוב גם לפי ההלכה בדבר בטלות יחסית. שהרי לפי הלכה זאת יש מקום לשאול, בין היתר, מה הנזק שעלול להיגרם לאינטרס הציבורי אם בית-המשפט יפסוק כי ההחלטה המינהלית בטלה מעיקרה.

 

האינטרס הציבורי דורש בדרך-כלל כי נהג הטוען שצו פסילה של רישיון הנהיגה נפגם בשל הפרה של זכות הטיעון, יעלה טענה זאת בדרך של תקיפה ישירה, ולא בדרך של תקיפה עקיפה כאשר הוא עומד לדין פלילי בגין נהיגה בתקופת הפסילה. מדוע? נהג שרישיונו נפסל, חזקה שהוא מסכן את שלום הציבור, ובשל כך אין זה רצוי כי נהג שרישיונו נפסל, והוא טוען כי נפל פגם בפסילה, כגון חוסר סמכות או הפרה של זכות הטיעון, יעשה חשבון לעצמו שכדאי לו לנהוג בתקופת הפסילה בתקווה שלא ייתפס ויועמד לדין פלילי, ובמחשבה שגם אם ייתפס ויועמד לדין פלילי, לא יימצא ניזוק, שכן יהיה בידו להעלות את טענת הפגם לאחר מכן בדרך של תקיפה עקיפה.

 

14. חזקת החוקיות, שהיא חזקה הגיונית והכרחית מבחינת האינטרס הציבורי, אומרת כי צו פסילה של רישיון נהיגה, כמו כל החלטה מינהלית, הוא צו חוקי. אכן, אין זו אלא חזקה, והיא ניתנת לסתירה. שהרי אפשר, כמובן, שצו פסילה יהיה בלתי חוקי, ואפשר אפילו שיהיה בטל מעיקרו. אולם הסדר הציבורי מחייב שבדרך-כלל נהג הטוען נגד חזקת החוקיות של הצו, ואפילו אם לדעתו הצו בטל מעיקרו, יעלה את הטענה בתקיפה ישירה בפני בית-המשפט כדי שבית-המשפט יקבע באופן מוסמך אם הצו חוקי ותקף או בלתי חוקי ובטל. מבחינת הסדר הציבורי אין זה ראוי שנהג הטוען כי הפסילה נגועה בפגם, יחליט בינו לבין עצמו כי הפגם עושה את הפסילה בטלה מעיקרה, וכי לכן הוא רשאי להתעלם מן הפסילה ולנהוג כאילו הצו לא בא לעולם. אין זה ראוי, משום שבדרך זאת יש כדי לסכל את התכלית של צווי הפסילה, כפי שהיא עולה מפקודת התעבורה, לסכן את ביטחון הציבור ואף לאיים על העיקרון של ציות לחוק. אי לכך, האינטרס הציבורי אומר שבדרך-כלל ראוי כי נהג הטוען שצו הפסילה נגוע בפגם, יעלה את הטענה בתקיפה ישירה, ובינתיים יימנע מלנהוג בניגוד לצו. אם לא יעשה כן, וימשיך לנהוג בניגוד לצו, הוא מסכן לא רק את הציבור, אלא גם את עצמו: אם יועמד לדין פלילי בגין נהיגה בתקופת פסילה, ורק אז יטען להגנתו שנפל פגם בצו הפסילה, הוא מסתכן בכך שבית-המשפט יאמר לו כי הטענה שהייתה יפה בתקיפה ישירה של הצו בזמן הנכון, אינה יפה לאחר זמן בתקיפה עקיפה.

 

15. עם זאת ההלכה בדבר בטלות יחסית, אף שהיא מתחשבת באינטרס הציבורי, עדיין היא מבקשת לאזן בכל מקרה בין האינטרס הציבורי לבין הצדק הפרטי. לכן יש לשאול גם מה דורש הצדק במקרה הנדון.

 

התשובה היא שהצדק אינו עומד לצד הנאשם. ראשית, לא הייתה הצדקה לכך שהנאשם נמנע מתקיפה ישירה של הפסילה, כשם שלא הייתה הצדקה לכך שהוא נהג במכונית בתקופת הפסילה, אף שידע כי הרישיון שלו נפסל. ראו לעיל פיסקה 12. שנית, בנסיבות המקרה הפגם שנפל בפסילה איננו פגם חמור. במצב כזה, כפי שנפסק לא פעם, יכול בית-המשפט להימנע מביטול החלטה על-אף ההפרה של זכות הטיעון, שכן ההפרה לא גרמה עוול. ראו, לדוגמה, בג”ץ 353/65 מזרחי נ’ ועדת השחרורים, שירות בתי הסוהר [12], בעמ’ 175. ראו עוד זמיר בספר הנ”ל, הסמכות המינהלית (כרך ב) [15], בעמ’ 809-811. כך אפילו בתקיפה ישירה; קל וחומר בתקיפה עקיפה.

 

‎16. המסקנה היא, שבדרך כלל נהג הטוען כי צו הפסילה של רשיון הנהיגה שלו פגום מחמת הפרה של זכות הטעון, צריך להעלות טענה זאת בדרך של תקיפה ישירה, כלומר, בדרך של ערעור. כך בדרך כלל, וכך גם בנסיבות המקרה הנדון.

 

לפיכך יש להרשיע את הנאשם.

 

חשין:

 

כפי שכבר הבהרתי, טענת ההגנה שלנו, בקליפת-אגוז, היא שפסק-הדין אשר הטיל את הפסילה אשר על הפרתה הנאשם עומד כאן לדין הוא בטל-מעיקרו, מהטעמים הבאים:

 

–       הוא ניתן ע”י בית דין רבני, אשר התיימר לדון בעבירת-תעבורה.

 

–       כתב-האישום שהיה בפני בית הדין הרבני לא נחתם על ידי תובע מוסמך, ואפילו לא על ידי טוען רבני. הוא לא נחתם בכלל.

 

–       הנאשם אכן הוזמן לדין באותו תיק, אבל כשהוא הגיע לדיון, פסק-הדין כבר היה עובדה מוגמרת.

 

–       הדיין ששפט אותו, טרם הושבע בפני נשיא המדינה באותה העת. הוא אמנם כבר נבחר על ידי הוועדה לבחירת דיינים, ובסופו של דבר גם הושבע כדין, ומינויו נתפרסם כדין ברשומות, אבל בין-לבין השפיטה גירדה לו בידיים, ואצה לו הדרך, אז אמרו לו קח קצת תעבורה, בענינים כאלה הכל שרי.

 

והנה, גברתי בעצמה קבעה כי לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בתיקים כאלה.

 

אני מצטט את החלטת גברתי בעניין:

 

אני דוחה את הטענה שהנאשם כבר “נשפט” על העבירות האלה. לבית הדין הרבני לא הייתה סמכות לדון את הנאשם, ואם הוא לא היה מוסמך, כל ההליך שבפניו הוא בבחינת non est factum, וממילא הוא לא “נשפט”.

 

אציין כי מדובר בסמכות העניינית, ובעניינים כגון דא לא חלה הלכת הבטלות היחסית, ואפילו הסכמה מפורשת אינה מרפאת את פגם חוסר-הסמכות.

 

לא ייתכן שסמכותו של בית הדין הרבני תתחלף כמו יו-יו, לפי נוחיותה וצרכיה של התביעה: אם רוצים לפסול אותו – יש סמכות, והבטלות היא “יחסית” בלבד; אם רוצים לשפוט אותו על נהיגה בזמן הפסילה – יש סמכות, והבטלות היא “יחסית” בלבד; אבל אם רוצים לשפוט אותו פעם נוספת על אותה עבירה, פתאום השפיטה בפעם הראשונה הייתה “ללא סמכות”, והבטלות היא “מוחלטת” … כמובן שה”יחסיות” של הבטלות היא עצמה יחסית מאוד, הכל לפי נוחיות התביעה וצרכיה, ו”חוסר הסמכות” הוא סלקטיבי, גם כן לפי נוחיות התביעה וצרכיה.

 

אז תחליטו, רבותי.

 

כיוון שגברתי קבעה, כאמור, כי לבית הדין הרבני אין סמכות, וכי הבטלות היא מוחלטת, ממילא פסק-הדין אשר הטיל את  הפסילה נשוא האישום כאן גם בטלותו היא מוחלטת, ולכן אין פסילה, וממילא גם אין נהיגה בזמן הפסילה.

 

למעשה, לאור החלטתה של גברתי, די לנו בכך, אבל, ליתר בטחון, אני מציין שוב את הפגמים הנוספים:

 

–       כתב-האישום שהיה בפני בית הדין הרבני לא נחתם על ידי תובע מוסמך, ואפילו לא על ידי טוען רבני. הוא לא נחתם בכלל.

 

–       הנאשם אכן הוזמן לדין באותו תיק, אבל כשהוא הגיע לדיון, פסק-הדין כבר היה עובדה מוגמרת.

 

–       הדיין ששפט אותו, טרם הושבע בפני נשיא המדינה באותה העת. הוא אמנם כבר נבחר על ידי הוועדה לבחירת דיינים, ובסופו של דבר גם הושבע כדין, ומינויו נתפרסם כדין ברשומות, אבל בין-לבין השפיטה גירדה לו בידיים, ואצה לו הדרך, אז אמרו לו קח קצת תעבורה, בענינים כאלה הכל שרי.

 

לפיכך יש לזכות את הנאשם.

 

שדמי:

 

נמשיך אחרי ההפסקה עם הסיכומים בתיקי המהירות.

 

 

תמונה חמישית

 

שדמי:

 

הצדדים יסכמו כעת בתיקי המהירות.

 

גנות:

 

השוטרים אשר הפעילו את הממל”ז הם שוטרים מנוסים ומיומנים, עדויותיהם היו פשוטות, בהירות וכנות, והם, למעשה, לא נחקרו, לא על מיומנותם, ולא על אופן ההפעלה.

 

אציין כי לאחרונה ניתן פסק-הדין בעניין לוי-עטייה, ושם נקבע סופית שהממל”ז אמין, ואין עוד צורך להוכיח זאת.

 

אני מבקש להרשיע את הנאשם גם בשלושת התיקים האלה.

 

חשין:

 

אתחיל מהנקודה המשותפת: אמינותו של הממל”ז: התביעה לא הוכיחה אותה, ומה שנאמר בפסד לוי-עטייה לא היה אלא הערת-אגב, אשר לא הייתה צריכה לעניין שם, משום שההרשעה הסתמכה על עדויות המומחים, אשר אלמלא הם הנאשמים שם היו יוצאים זכאים, שהרי נקבע שם כי במועד המשפט טרם הייתה קיימת החזקה-שבעובדה, ולא היה עליהם להוכיח דבר.

 

אבל גם אם מה שנאמר בפס”ד לוי-עטייה הוא בגדר הלכה פסוקה ומחייבת, הוא מגביל את השימוש במכשיר עד לטווח של 300 מטרים, והנה, בשניים מהתיקים הטווח היה רב בהרבה מעל אותו הטווח, ואילו בתיק אחד לא הייתה כל עדות על הטווח, ומעיון בדו”ח אנחנו מגלים כי השוטר כל לא רשם את הטווח, וזה פועל לטובת הנאשם.

 

השוטרים אשר הפעילו את המכשירים בכל אחד מהתיקים אישרו, בהגינותם, כי אין להם זיכרון עודף מעבר למה שרשמו בזמן-אמת, וממה שרשמו אנחנו לא יודעים מה הם באמת עשו, בפועל.

 

גם על מיומנותם של המפעילים אנחנו לא יודעים דבר, כי הם לא העידו על כך דבר. אנחנו יודעים רק שהמפעיל בתיק השלישי הסמיך את עצמו, ו”הסמכה” כזאת ערכה כקליפת-השום.

 

בתיק הראשון מדובר, לפי כתב האישום, ב”דרך עירונית”, אבל השוטר לא העיד דבר, לא על התמרורים ולא על שום דבר אחר, ובסך-הכל הוא העיד על מסקנתו המשפטית, אבל את המסקנות המשפטיות יש להשאיר לבית המשפט, ועל העדים להעיד על עובדות בלבד.

 

בתיק השלישי האירוע היה בכביש האגרה. כביש זה הוא מיזם פרטי, אשר הכניסה אליו תלוייה בהסכמת החברה הזכיינית, ובתור שכזה הוא “רשות היחיד”, ולא “דרך הרבים”, וממילא פקודת התעבורה והתקנות לא חלות עליה, אלא אם שר התחבורה השתמש בסמכותו לפי סעיף 74 לפקודה. אנחנו יודעים כי הוא לא השתמש בסמכות הזאת, בין השאר משום שהזכיינית התנגדה לכך עוד בשלב החתימה על החוזה עם המדינה. היא חששה שהדבר יפגע באטרקטיביות של הכביש, ושר התחבורה אמר שמי שהדבר לא נראה לו, יכול להמשיך ולנסוע בכבישים הרגילים.

 

אני מבקש לזכות את הנאשם גם מהאישומים 1 עד 3, דהיינו בעבירות המהירות.

 

שדמי:

 

נדחה למתן הכרעת-הדין ליום … . תפתחו יומנים, בבקשה.

 

 

מערכה תשיעית

 

תמונה ראשונה

 

בית הדין המשמעתי המחוזי, לשכת עורכי הדין.

 

נוכחים: משה וינברג, אב בית הדין, איריס סורוקר, חב”ד, שבתאי פרימו, חב”ד, הקובל אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, קלדנית, עו”ד מישאל חשין, ב”כ הנאשם.

 

חשין:

 

כבודו, אני מייצג את הנאשם יצחק זמיר. אני מגיש ייפוי-כוח. אני מבקש לקיים את הדיון בהעדר הנאשם.

 

ויינברג:

 

יש לנו כאן אישום על נהיגה בזמן הפסילה – התנהגות שאינה הולמת עורך-דין, ופגיעה בכבוד המקצוע.

 

ברשותכם אני אקרא את כתב- הקובלנה.

 

חשין:

 

אני קראתי את כתבי הקובלנה באזני הנאשם, ובמקרים כאלה, כך החוק, אין צורך בהקראה פורמאלית.

 

ויינברג:

 

אני אקרא תמציתית את כתב הקובלנה, כדי שנדע, לפחות, אם אנחנו מדברים על אותו הדבר.

 

האישום הוא נהיגה בזמן הפסילה – התנהגות שאינה הולמת עורך-דין, ופגיעה בכבוד המקצוע, עבירה לפי סעיף 53 ו-61(3) לחוק לשכת עורכי הדין.

 

האם הומצא לכם כתב הקובלנה?

 

חשין:

 

כן, כבודו.

 

ויינברג:

 

ומה תגובתכם לקובלנה?

 

חשין:

 

הנאשם מודה שהוא נהג  רכב בזמן ובמקום האמורים בכתב הקובלנה, אולם טוען כי הפסילה בטלה-מעיקרה, כאילו לא באה לעולם.

 

טענת ההגנה שלנו, בקליפת-אגוז, היא שפסק-הדין אשר הטיל את הפסילה אשר על הפרתה הנאשם עומד כאן לדין הוא בטל-מעיקרו, מהטעמים הבאים:

 

–       הוא ניתן ע”י בית דין רבני, אשר התיימר לדון בעבירת-משמעת לפי חוק לשכת עורכי-הדין.

 

–       כתב-האישום שהיה בפני בית הדין הרבני לא נחתם על ידי תובע מוסמך, ואפילו לא על ידי טוען רבני. הוא לא נחתם בכלל.

 

–       הנאשם אכן הוזמן לדין באותו תיק, אבל כשהוא הגיע לדיון, פסק-הדין כבר היה עובדה מוגמרת.

 

–       הדיין ששפט אותו, טרם הושבע בפני נשיא המדינה באותה העת. הוא אמנם כבר נבחר על ידי הוועדה לבחירת דיינים, ובסופו של דבר גם הושבע כדין, ומינויו נתפרסם כדין ברשומות, אבל בין-לבין השפיטה גירדה לו בידיים, ואצה לו הדרך, אז אמרו לו קח קצת עבירות משמעת של עורכי-דין. בענינים כאלה הכל שרי.

 

אני מבקש שתיק ביה”ד הרבני יוגש כמוצג.

 

רובינשטיין:

 

חברי מתפרץ לדלת פתוחה. ממילא התכוונתי להגישו, ואני מגיש אותו עכשיו.

 

ויינברג:

 

החלטה: נתקבל וסומן ת/1.

 

אתה רוצה להשיב לטענותיו של חברך?

 

רובינשטיין:

 

מקובלות עלי טענותיו העובדתיות של חברי, אבל אנחנו חולקים על טענתו כי ההליך בטל-מעיקרו.

 

ויינברג:

 

כיוון שאתם מסכימים, למעשה, על כל העובדות, אני מבין שאפשר לעבור לשלב הסיכומים.

 

רובינשטיין:

 

מסכים.

 

חשין:

 

מסכים.

 

ויינברג:

 

תסכמו עכשיו, בישיבה נפרדת, או בכתב?

 

רובינשטיין:

 

מבחינתי אפשר בעל-פה, עכשיו.

 

חשין:

 

גם מבחינתי אפשר עכשיו.

 

ויינברג:

 

מר רובינשטיין, בבקשה.

 

רובינשטיין:

 

טענותיו של חברי, בקליפת אגוז, הן טענות של חוסר-סמכות והפרה של זכות הטיעון אשר, לדברי חברי, הם פגמים בהחלטה של רשות שיפוטית. מה הנפקות של פגמים אלה: האם הם עושים את ההחלטה השיפוטית בטלה (VOID), כאילו לא באה לעולם, או שמא הוא עושה אותה נפסדת (VOIDABLE), שאז היא קיימת עד שתבוטל על-ידי בית-המשפט? אנחנו דנים כאן בשאלה זאת.

 

טענתי, בקליפת אגוז, היא כי ההשעייה אינה בטלה, ולשם כך אנו נזקקין לתורת הבטלות היחסית.

 

המשמעות העיקרית של תורת הבטלות היחסית היא, שבכל מקרה בו נפל פגם משפטי, אם בפסק דין של בית משפט ואם בהחלטה של רשות מינהלית, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יש לבדוק את נסיבות המקרה, בראש ובראשונה את מהות הפגם, ולהתאים את הסעד שיינתן על ידי בית המשפט לכל הנסיבות. אשר על כן, אפשר כי בנסיבות מסוימות פגם מסוים, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יצדיק מתן סעד מסוים, כגון, הצהרה על הבטלות של פסק הדין או ההחלטה, ואילו בנסיבות אחרות אותו פגם יצדיק מתן סעד אחר.

 

אז במקרה הזה נראה לי כי בנסיבות האמורות, שהן, כפי שאמרתי, ההליך אינו לוקה בבטלות.

 

אין זה מונע, כמובן, את האפשרות שבנסיבות אחרות יבוא בית משפט אחר, ויקבע שאותה ההשעיה אכן לוקה בפגם הבטלות. אם, למשל, יעמידו אותו לדין על התנהגות בלתי הולמת עורך-דין באותו הזמן ההשעייה, בית הדין המשמעתי יכול לקבוע את ההיפך, דהיינו שההשעייה בטלה, ולכן הנאשם הוא עורך-דין לכל דבר ועניין, ולכן, אם הוכחה ההתנהגות הבלתי-הולמת, העבירה אכן נעברה.

 

חשין:

 

חוצפתו של חברי המלומד, המייצג את המדינה, מרתיחה את דמי.

 

רק אתמול עמדת, אליקים רובינשטיין בכבודך ובעצמך, לא על ידי מלאך, לא על ידי שרף, לא על ידי שליח, ולא באמצעות אחד מכפיפיך, אשר אתה יכול לנסות ולהתנער ממה שהם עושים בשליחותך, בטענה שיש להם, כביכול, “עצמאות מקצועית”, וטענת כאן את ההיפך הגמור: שבתנאים האלה ההליך בטל-מעיקרו, כאילו כלל לא בא לעולם.

 

ואני מדבר כאן לא רק על דמיון-נסיבות, אלא על אותה הפסילה ממש!

 

ולמה טענת שההליך הוא בטל-מעיקרו? כי רצית להעמיד את הנאשם, הפרופסור ושופט בית המשפט העליון בדימוס, לדין פעם שנייה על אותה העבירה, אחרי שהוא כבר נשפט עליה, וריצה את עונשו.

 

ולא זו בלבד, אלא שעשיתם את זאת כדי לחזור ולטעון באותו התיק ממש בדיוק את ההיפך: שאותו ההליך עצמו, אשר, כאמור, נסיבותיו זהות, אינו בטל-מעיקרו, ולכן הפסילה שהוטלה שם היא כן תקפה, והנאשם כן עבר את העבירה המיוחסת לו.

 

חוצפה בלתי-רגילה היא, ומקל-וחומר אמורים הדברים כאשר הדבר נעשה על ידי המדינה, אשר אינה יכולה להתנהג כעורך-דין פרטי, אשר אין לו אלא השאיפה ל”נצחון ליטיגאנטי”.

 

ולא כל שכן הוא כאשר הדבר לא נעשה על ידי תובע זוטר, מתחיל, אשר להוט להראות כי הוא ראוי לקידום בתוך ה”מערכת”, אלא על ידי ראש-המערכת, אשר חייב להראות דוגמה אישית, וגם התירוץ של “קידום” בתוך המערכת כבר לא עומד לו.

 

אני רוצה לצטט מהפרוטוקול את מה שחברי אמר לפני שתי דקות ורבע מכאן:

 

“אין זה מונע, כמובן, את האפשרות שבנסיבות אחרות יבוא בית משפט אחר, ויקבע שאותה ההשעיה אכן לוקה בפגם הבטלות. אם, למשל, יעמידו אותו לדין על התנהגות בלתי הולמת עורך-דין באותו הזמן ההשעייה, בית הדין המשמעתי יכול לקבוע את ההיפך, דהיינו שההשעייה בטלה, ולכן הנאשם הוא עורך-דין לכל דבר ועניין, ולכן, אם הוכחה ההתנהגות הבלתי-הולמת, העבירה אכן נעברה”.

 

וזה מה שאתה עושה, אליקים: פליפ-פלופ של טענות המתהפכות כל הזמן כלהט החרב. אתה יוצר כאן חוק חדש – lex elyakimae – המאפשר לך לעשות את כל הדברים שבעולם, בלי מעצורים, בלי גבול.

 

ואני שואל אותך, אליקים: מה אתה רוצה ממרשי? אתה רוצה למנוע ממנו להתחרות אתך במירוץ אחר הגלימה של שופט בית המשפט העליון, או במירוץ אחרי הכלימה?

 

אז תתפלא: הוא לא מתחרה אתך לא בזה ולא בזה. בראשון הוא גדול ממך בכמה וכמה מספרים, אבל הוא כבר היה בסרט הזה, ויצא לקיצבה בהגיעו לגיל עצה, ובשני הוא קטן מאוד. קטן עליך בכמה וכמה מספרים.

 

רובינשטיין:

 

כבודו, אני לא רציתי להפסיק את חברי המלומד, משום כבודו כשופט בית המשפט העליון בדימוס, אבל אני מוחה על סגנונו הבוטה והמשתלח, הבלתי-מאופק ובלתי מרוסן.

 

כבודו, אני מבקש את הגנת כבוד בית הדין.

 

חשין:

 

חכה-חכה, זה עוד לא כלום. עוד ארבה צבאי ואצאה למלחמה בנגע הזה.

 

מצידי אתה יכול להתלונן בלשכה. למעשה אתה אפילו לא צריך להתלונן, כי יש לך סמכות של “קובל” לפי חוק הלשכה, ואתה לא זקוק לא לאילן בומבך, ולא לעמוס וייצמן.

 

ואם מדובר בזכותי לשימוע, דבר הקרוי “תגובה סטאטוטורית”, אני מוותר עליה, והדברים נרשמים עכשיו בפרוטוקול, כך שאני לא אוכל להכחיש אןתם, אפילו אם הייתי רוצה.

 

ואני לא רוצה.

 

ומבחינתי אתה אפילו לא צריך לחכות ליום-מחר. אתה יכול לרוץ כבר עכשיו לבית הדין של הלשכה, אבל תזדרז, כי הם כבר סוגרים עוד מעט.

 

ויינברג:

 

אל תתן לו רעיונות.

 

 חשין:

 

הוא לא זקוק לרעיונות שלי, כי מחר בבוקר הוא כבר מגיש את האישום המשמעתי נגדי. זה הודלף לי שלשום באופן פרטי, והיום זה כבר הודלף גם לאמצעי התקשורת. כבודו ייכנס עכשיו לגלובס.סי.או.איי.אל, ויראה את הכותרת הענקית.

 

ויינברג:

 

(לקלדנית): יש לנו כאן אינטרנט?

 

קלדנית:

 

כן, כבודו. אני כבר נכנסת לגלובס.קו.איל.

 

 

מערכה עשירית

 

תמונה ראשונה

 

שדמי:

 

אקרא כעת את תמציתה של הכרעת הדין:

 

הנאשם הובא לדין על נהיגה בזמן הפסילה, ועל שלוש עבירות מהירות.

 

אני מרשיעה את הנאשם בכל העבירות המיוחסות לו.

 

אתחיל בעבירות המהירות:

 

השוטרים אשר הפעילו את הממל”ז הם שוטרים מנוסים ומיומנים, עדויותיהם היו פשוטות, בהירות וכנות, והם, למעשה, לא נחקרו, לא על מיומנותם, ולא על אופן ההפעלה.

 

אציין כי לאחרונה ניתן פסק-הדין בעניין לוי-עטייה, ושם נקבע סופית שהממל”ז אמין, ואין עוד צורך להוכיח זאת.

 

אני מרשיעה את הנאשם גם בכל שלושת עבירות המהירות המיוחסות לו.

 

ובאשר לאישום הרביעי: נהיגה בזמן הפסילה. לאחר עיון מעמיק בטענות הצדדים החלטתי להרשיע את הנאשם גם בעבירה הזאת.

 

לגבי העובדות נשוא האישום הזה, אין כל מחלוקת. אין מחלוקת כי הנאשם נהג בזמן הפסילה, אולם הוא טוען כי נפלו פגמים בהליך בו הוטלה עליו הפסילה.

 

התובע המלומד אינו חולק על קיומם של הפגמים להם טוען הסניגור המלומד, וגם אינו חולק על כך שאלה הם פגמים, אולם טוען הוא כי פגמים אלה יורדים לשורש תקפותו של ההליך.

 

אתחיל בעניין סמכותו של בית הדין הרבני לדון בעבירת-תעבורה. אין מחלוקת שלבית הדין הרבני לא הייתה סמכות לשפוט את הנאשם, אבל נחה דעתי כי לא נגרם עיוות דין באותו ההליך, ולכן, על פי תורת הבטלות היחסית, אני קובעת כי הפגם של חוסר-הסמכות אינו פוגע בתקפותה של הפסילה.

 

והוא הדין גם באשר לשאר הפגמים. שמעתי את טענותיהם המאלפות של הצדדים, ואני מוצאת טעם רב באלה גם באלה, אולם על פי פסק דינו של כבוד בית המשפט העליון בפרשת עינת הראל אני קובעת כי למרות הפגמים שנפלו בהליך בו נפסל הנאשם, הפסילה תקפה לחלוטין.

 

לא נעלמה מעיני טענתו בדבר הפאראדוקס, כביכול, לפיו פגם חוסר הסמכות של בית הדין הרבני לדון בעבירות תעבורה גורר את בטלותם המוחלטת של ההליכים הקודמים בבית הדין הרבני, בעניין העבירות האלה, אבל לא גורר את בטלותה של הפסילה שנגזרה על הנאשם בתיק נשוא האישום שבפני, אולם בפס”ד הראל נאמר מפורשות:

 

“לפיכך אפשר שפגם מאותו סוג … יוביל במקרים שונים לתוצאות שונות, לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. אפשר שבמקרה אחד הוא יוביל את בית המשפט להצהיר כי ההחלטה המינהלית בטלה מעיקרה … ואפשר גם, במקרה אחר, שבית המשפט יקבע, על אף הפגם, כי ההחלטה תקפה“.

 

לפיכך אין בתוצאה שהגעתי אליה שום “פאראדוקס” אשר אינו עולה בקנה אחד עם ההלכה בדבר הבטלות היחסית.

 

אציין רק נקודה נוספת: שיקול נוסף בשאלה אם ניתן לבצע התקפת-עקיפין על פסק-דין הוא תום-ליבו של הנאשם, והנה, הנאשם שבפני הוא זה אשר נתן, בהיותו שופט בית המשפט העליון, את החלק העיקרי שבפס”ד עינת הראל, וכעת, בהסתמך על מאמר שהוא כתב מאוחר יותר, הוא בא וטוען את ההיפך ממה שפסק כשופט.

 

עם כל הכבוד, הלכה פסוקה היא נחלתו של הציבור כולו, ולא נחלתו הפרטית של השופט אשר הנחיל לנו אותה, והוא אינו רשאי לקיימה או להפר אותה, ולעשות בה כרצונו.

 

האזרח יצחק זמיר דינו, איפוא, כדין כל אזרח, ואין הוא רשאי לצפצף על ההלכה הפסוקה של בית המשפט העליון, גם אם היא באה מפיו-עצמו.

 

אני מרשיעה את הנאשם גם בעבירה של נהיגה בזמן הפסילה.

 

נעבור כעת לטיעונים לעונש.

 

 

מ   ס   ך

 

רע”פ 99 / 4398 עינת הראל נ’ מדינת ישראל פ”ד נד (3), 637

איוולת ושמה “בטלות יחסית“

ועוד באותו הנושא:

האם במדינת ישראל ניתן לשפוט אדם על עבירה, אחרי שהוא כבר נשפט עליה (וגם ריצה את עונשו), ולאסרו מחדש?

על הבטל-מעיקרו (void) על בר-הביטול (voidable) ועל מה שביניהם:

על הבטלות ה”יחסית” ועל התקיפה הישירה והתקיפה העקיפה של פסקי-דין.