מה הן “זוכרות”?


מה הן “זוכרות”?




בועז מושקוביץ 11.08.2007 09:28


ציון "נכבה" במחנה בלטה (15.5.2006)

ציון “נכבה” במחנה בלטה (15.5.2006)


על חור המנועל, המפתח ותשובות מרגיעות * משהו על דרכי החשיבה של השמאל * עוד מזכרונות תש”ח




מציבים חור מנועל למפתח

בלוגו של הארגון זוכרותמשולב חור המנעול, יש בכך מסר ברור. אחד הסמלים החשובים של המאבק הערבי נגד הישות הציוניתהוא מפתח מהבית אותו השאיר מאחוריו הפליט הערבי מתשח. הארגון הנאבק למען הענות לתביעת השיבהמציב מנעול לאותו מפתח.

לאתר האינטרנט של זוכרותהגעתי כשחיפשתי חומר על דיריאסין. באתר מופיע אותו הסיפור הידוע מפי מאיר פעיל, שכולו הופרך. “זוכרותאינו ממהר לעדכן באתר את הנרטיב המכונן של נכבה“.

במדור שאולות נפוצותאין שאלות קשות, שהיו יכולות באמת לאתגר את מי שכתב את התשובות. אלו מרגיעות ומינוריות, כמו מורפיום לחולה סרטן: יהיו פליטים שירצו לחזור, לא ידוע באמת כמה, אך הם יחזרו לשטחים כפריים לא מאוכלסים על ידי היהודים, לא ייווצר עוול ליהודים כדי לתקן את עוול הנכבה“.

בולט בחסרונו באתר החומר המקורי המציג את נושא מנקודת הראות הפלשתינית. למשל את התשובה שנתן באפריל 2000 יור ועדת הפליטים של אשף ברכאת בראיון לעיתונאי ישראלי, אחד המתלמדים של העיתונאיחוקר דוד בדין. האיש הציג הסבר מדויק, מה המשמעות של שיבת הפליטים“: הם חוזרים לכל אותם המקומות, שהם גרו בהם עד 48‘, על היהודים לפנות את כל המקומות. “אם הם לא ייצאו“, כך אמר, “אנחנו נירה בהם והחוק הבינלאומי יהיה לצדנו.

 

דרכי החשיבה

אחרי שפרסמתי את הרשימה הקודמת רוני הרשנזון מגיש נכבהלייט“, הייתה לי התכתבות קצרה עם הגיבור הראשי של הפרשה. מר הרשנזון אמנם לא התמודד ולו עם עובדה אחת מתוך מה שאני כתבתי, אבל פרש בפני את משנתו: הוא פשוט מתעקש לא לאבד תקווהומזה אני אמור להבין ככל הנראה, שאם ההצגה הלא נכונה על ידו של אחד ממושגי היסוד של המלחמה מסייעת לו לא לאבד תקווה“, אז התקווה מנצחת ולעזאזל ההתרחשויות האמתיות בעולם הגשמי.

ההמשך היה מגוחך לחלוטין. רמי אלחנן, אחיו וחברו לדרך של הרשנזון, העביר לי הודעה מלאה עלבונות והצהרות לא רלבנטיות לנושא וביקש לא לענות לו. עניתי בכל זאת, שאינפנטילי לכתוב למישהו שאתה לא רוצה לקבל ממנו תשובות. לא רוצה תשובה – אל תכתוב, עד היום לא ביקשתי שום דבר מרמי אלחנן.

ואז הגיעה התגובה המופלאה, שכללה שתי מלים בלבד: האחת היא צורת ציווי של הפועל ללכתוהשנייה היא נטיית העתיד של הפועל מבניין התפעל, שמשמעותו המעודנת לקיים יחסי מין מלאים“. התגובה הזאת עשתה לי מצב רוח מרומם לכל השישישבת, כי אמנם יש בכך מעין גילוי אמריקה“, כי הדברים אינם בלתיידועים, אבל קיבלתי כאן ממקור ראשון את הפענוח של צופן השמאל.

רמי אלחנן, על פי דבריו בעיקרון סבור שיש לנהל דיאלוג בכל מחיר עם כולם גם עם המנוולים באשר הם יהודים כערבים ואף לדבר עם השטן עצמו ולו כדי לחסוך טיפת דם אחת“. את המשפט הזה לא הוא המציא. הדרך הזאת הובילו את העולם המערבי לנהל קשרים עם ברית המועצות ועם גרמניה הנאצית בראשית דרכן וכך אפשרה את קיומם של שני המשטרים האימתניים ביותר בתולדות האדם. הניסיונות לחסוך טיפת דםהסתיימו בנהרות של דם ודמעות.

איש השמאל עסוק בעצמו – בתקוותיו, באמונותיו, בתדמיתו, באהבתו את עצמו. כאשר הוא אינו מציג נכון את המשמעות האמתית של המושג נכבה“, זה לא מפני שלא קרה מספיק חומר בנושא אלא מפני הסינון האוטומטי של כל דבר, שעלול להטריד את עולמו הפנימי. המצב שבו הוא אנוס להיפגש עם עובדות העולם הפיזי גורם לו לאבד עשתונות. באותה מידה הוא עד היום לא מכיר את אנשי הימין וניזון מהאגדות אודותיהם, פרי דמיונם שלו ושל חבריו.

הזיכרון הוא אותו הזכרון הגמיש של זוכרות“, המציאות היא מעין פלסטלינה ממנה הוא מפסל את תפאורת הבמה, שעליה יעמד בחליפה לבנה ויטיל רפש למטה. קבוצות השמאל הקיצוני קטנות לכאורה, אך אנחנו חייבים להתייחס לכוחן האמתי, שמעבר לגודלם הפיזי, וליכולתן לקדם תהליכים, שסופם הרס המדינה. היום יושבת בממשלה שרת חינוך, שבאה כמעט (או ממש) באותו הזרם. השמאל שלכאורה מתון יותר, נסחף אחריהם. כך קרה בעניין הפשרה הטריטוריאלית“, שהסתיימה במוכנות מפלגת העבודה לנסיגה מלאה לקו הירוק, כך יקרה גם במערכה הבאה, שכבר מתנהלת – ביטולה של מדינת היהודים.

החשיבה שלהם מתנהלת על פי הסכמה הבאה:

להיות בעד שלום ולא לאבד תקווה – אלו מידות טובות” ← “הריני בעל מידות טובות, משמע אני צודק וכל מה שאני אומר נכון“← “המתנגדים לדעתי הם אנשים רעים, משמע כל מה שהם אומרים אינו נכון וראוי לגנאי“. בצורת החשיבה הבינרית הזאת אין מקום לספק ולבחינה עצמית אלא מול אותן המידות הטובות המונחות בבסיס. ברם, כאן גם נמצא עקב האכילס שלהם, שאותו ניתן לנצל.

הימין עד היום, במאבק מולם עשה טעות חמורה בכך, שתמיד היה נכון להיגרר לוויכוחים אידאולוגיים וערכיים בעולם המושגים שלהם, במקום להתעקש לקיים בכל מקרה ברור קפדני של העובדות, ללא הקשרים אידאולוגיים ובחינת תכונות האופי הסובייקטיביות. בסביבה הזאת השמאל אינו יכול להתקיים.

 

זכרונות תש”ח

לסיום אביא מספר דברים שכתב לי ידידי יונה סוקולובסקי, מזיכרונותיו מימי תשח:

כל האגדה על הגירוש המסיבי של הערבים הופיעה עם פרסום הסיפור חירבת חיזעהשל ס. יזהר. הוא היה סופר גדול ומפמניק. בדיוק מה שהשומר הצעיר והנוער העובד היו צריכים כדי להראות שהם אנושיים ויש להם מצפון. במשך השנים נשכח מהם שחירבת חיזעה זה סיפור דמיוני ושמדינת ישראל איננה קולוניאליזם.”

 

במלחמת השחרור הגיע הנה הצבא העיראקי. זה צבא אכזרי ופרימיטיבי גם יחד. חייליו לא יודעים קרוא וכתוב והם לא גויסו דרך לשכות גיוס אלא נעצרו עלידי משטרה ונלקחו לצבא.

הקצינים בצבא הזה היו קצינים מיוחדים. לכל אחד מהם הייתה מכלת קטנה בכיסים. חלבה, לחם, סוכריות, טבק, אקדח. הכל. כל חייל ביחידה שלהם היה משרת אישי שלהם. אחד מצחצח לו את הנעלים והשני מכין לו את ארוחתו.

הם הגיעו לוואדי ערה והשתלטו על כל הגזרה מלאגון (מגידו) עד נחאלין (בקרבת פתח תקוה). הם היו מחלקים פקודות לפאלאחים ולכל קצין היה גם שוט שבו היה מכה כל אזרח או ילד בתמורה לתשובה שלא מצאה חן בעיניו, או התחצפות. הם גם החרימו לעצמם בתים בכפרים לצורך מגורי קצינים“.

הסיפור המפורסם ביותר היה הסיפור של נחאלין. ישראל החליטה לכבוש את הכפר הזה וחיילינו תקפו את המקום בהסתערות עם שחר. כל החיילים העיראקים שהיו שם נמצאו מתים בעמדותיהם. רגליהם היו קשורות אחד אל השני כדי שלא יוכלו לברוח. לכולם היו חורי ירי בעורף.

הקצינים שלהם ירו בהם וברחו.”

 

יצאו כשלושמאותאלף. 98% מהם גורשו מבתיהם עלידי הצבאות הערביים שפלשו לארץ. ברדיו השמיעו הקריינים קריאות לערבים שיפנו את בתיהם ויבואו מאחורי הצבא הערבי שיכבוש עבורם את הארץ. היו מקומות שלא צייתו. חיפה, למשל. היו מקומות שצייתו במהירות גדולה. טבריה לדוגמה. היו מקומות שהערבים המקומיים תקפו באכזריות ובעקשנות את שכניהם היהודים. (שכונת נוה שלום ואזור חסן בק בתלאביב. תלאריש (תלגיבורים) בחולון, יפו, גבאלייה, (בתים). המקומות הללו נעזבו מיושביהן הערביים אחר הפסקת האש. הם החליטו לעזוב ויהודי יפותלאביב עמדו שם, קראו בשמותיהם וביקשו מהם לא ללכת. ביקשו מהם להישאר ולבנות את הארץ ביחד.

אחר שנרגעה הארץ הודיע בןגוריון על נכונות עקרונית להרשות למאהאלף ערבים שברחו לשוב לארץ. הערבים נתפסו להצהרה הזו בקול תרועה והכריזו שהם לא מסכימים לחלוקה. או שכולם יחזרו או אף אחד.

מי ששכח את הדברים – שכח. אני לא שכחתי.”

 

—-

תיקון טעות: אני מתנצל על כך שבמאמרי הקודם רשמתי לא נכון את שמה הפרטי של הגבפלד מפורום המשפחות“. שמה הפרטי הוא נורית ולא כפי שנכתב שם בשוגג.

—–

למשך הקריאה, מאמר בעקבות הספר מאת דר’ אורי מילשטיין אודות הפיברוק מדיר-יאסין:

מחיר הדמים של המיתוס




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר