די מפתיע לראות את ההפתעה מגילויים לא נאותים לכאורה במערכות השלטון מסביב. באמת שיש משהו די תמוה ולא ברור בפליאה הקולקטיבית וספיקת הכפיים תוך גלגולי עיניים למרום בשאלה עד לאן הגענו?

זה מזכיר לי את הקטע בו אני אומר משהו לאחד הילדים ו… שתיקה. אני מנסה שוב ואין תגובה. ככה כמה פעמים עד שאני צורח ומתעצבן ואז הוא, או היא, מרים ראש במין פליאה כזאת ושואלים: טוב אז למה אתה צועק? …. באופן דומה כבר תקופה די ארוכה שעולות צעקות שבר מכל כיוון. ממש מכל פינה עולה העצבנות, הכעס, המחאה, הרוגז על מערכות שלטון שמגיבות באופן מוזר. ומסביב? …. שתיקה. נכון שישנו תמיד החיפוש אחרי השערוריה התורנית בכדי לחמם את האדרנלין של הבוקר אבל בפועל? … ממש כלום. הבנאדם מדבר לעצים ולאבנים. מודה בהכנעה שלקראת הבחירות האחרונות נסחפתי מדי פעם בניגוד גמור לרצוני לויכוחי פוליטיקה מתוך תיקווה קלושה להישמע, אבל זה כמובן היה חסר טעם לחלוטין, כמו שהוכיחו התוצאות. אז מדברים ומדברים וכאילו כלום עד שמגיע הרגע ומתרומם הראש בפליאה. איך זה הגענו עד הלום?

צדקנות היתר וההפתעה מגילויי השחיתות הללו מקוממים לא פחות מהמעשים עצמם מכיוון שמי שמופתע נושא באחריות שווה לכל התנהלותה של השיטה. כל המערכות כולן מתנהלות באותו האופן ואין מי שלא נתקל מעשה של שיגרה בתופעות המלוות את קיומה:

1.     אין מי שחי במדינה הזאת שלא יודע שלסדר דברים כמו שצריך רצוי להכיר מישהו מתאים במקום נכון. אין מי שחי פה שלא יודע שאם יש קושי, אפשר תמורת הסכום הראוי להסדיר הרבה מאד דברים שהיו צריכים להסתדר בקלות ובאופן טבעי אבל למעשה נתקעים בלי כל סיבה נראית לעין עד שלא יועבר התשלום הנדרש. כל מי שסידר, קימבן, אירגן טיפל וכך הלאה נושא באחריות שווה ויש מעט מאד בקירבנו שלא עשו זאת ברמה כזו או אחרת. 

2.     מי שמגן על מערכת החוק והמשפט שלנו שמתנהלת באופן בלתי סביר לחלוטין, נושא באחריות שווה. כאשר אבי אבות הטומאה הוא הזמן הרב שלוקח לתיק להתנהל בבתי הדין השונים, העלות הכבדה הכרוכה בהתנהלות הזו ופסקי הדין שלעיתים קרובות מעוררים תמיהה. מנגנון שמייצר באופן מובנה שיטת קומבינטורים ומסדרי סידורים בכדי לעקוף כל מכשול שבדרך אחרת ייקח שנים רבות והון עתק בכדי להתגבר עליו.

3.     מי שעוצם עיניים מול כל המחירים החברתיים שהאחרים משלמים ומקווה שבזה יסתכם הנזק, אחראי במידה שווה.

4.     מי שאומר ש”הנושא בטיפול …” אך איננו יכולים לחשוף את הפרטים של המלחמה בתופעות הפסולות ובינתיים עולם כמנהגו נוהג, נושא באחריות. וכך הלאה.

השיטה הכלכלית חברתית של היום דומה במובנים רבים למתודה כלכלית שנשכחה מזמן, החוזה הפיאודלי שבמסגרתו הייתה הענקה וקבלה של ה- FIEF, שהיה במקורו ביטוי ל- “דבר מה בעל ערך”. החוזה הפיאודלי כלל התחייבות לנאמנות והיה מאד אישי. הבסיס נשען על חילופי זכויות הדדיים. הלורד העניק מקור הכנסה בתמורה לשרותים שונים שניתנו על ידי הווסל. בהכללה נשבע הווסל להיות “האיש של” הלורד וזה האחרון בתמורה התחייב להגן על ענייניו וזכויותיו של הווסל מפני עיוותים לא חוקיים. בדומה להתקשרות החוזית של ימי הביניים, גם במסגרות של היום, מערכת היחסים בין העובד מקום עבודתו כיום דומה במידה רבה לשבועת הנאמנות של הווסל ללורד יותר מאשר להנחת ה- “Laissez faire, Laissez passer” שליוותה את החשיבה הכלכלית במאתים וחמישים שנה האחרונות.אנחנו חיים כבר זמן מה במערכת פיאודלית לכל דבר ועניין שיכולה להיות מוגדרת באופן הבא:

1.     ביזור של הכוח הפוליטי ושל מוקדי קבלת ההחלטות.

2.     שרות ציבורי בידיים פרטיות.

3.     בטחון לאומי מופרט באמצעות חוזים של קבלנות משנה.אנחנו נמצאים בשיטת ממשל לא ריכוזית בדרגה מאד קיצונית.

ישנם מרכזי כוח רבים והכוח איננו מצוי בהכרח במרכז או בראש הפירמידה. האצולה הפיאודלית החדשה צברה לעצמה במשך השנים הרבה מאד זכויות יתר, אבל למרות שהמלך הוא באופן תיאורטי בעליה של הקרקע, בפועל הגבולות מוגדרים בריפרוף ומוקדי כוח מקומיים הם לעיתים קרובות מקבלי ההחלטות האמיתיים. בנוסף, נוצר מצב חדש בו שיתוף פעולה ותיאום הופכים להיות חיוניים בכדי להתמודד בבעיות מורכבות אותן מציבה הסביבה העסקית כיום. ככול שהמערכת מורכבת יותר כך נדרשים יותר הסדרים של שיתופי פעולה. שיתופי הפעולה האלו בסביבה כה מבוזרת חייבים להשען על שיטת השמור לי ואשמור לך. די ברור שדפוסי ימי הביניים חזרו לחיינו המודרניים מבלי שניתן על כך את הדעת. מערכת מסועפת וצולבת של קשרי נאמנות אישיים, החשש מפיטורין, המחויבות האישית לחצרו של המנכ”ל, מנהל האגף וכדומה שמעוותת את מערכת קבלת ההחלטות של ממלאי התפקידים הכפופים, כל אלו תואמים להפליא למבנה קבלת ההחלטות הכלכלית של העידן הפיאודלי.

ביזור של הכוח הפוליטי הארגוני והענקת תוקף ומשקל לצוותי עבודה מצומצמים איננו מדע בדיוני. העברה של השרות הציבורי לידיים פרטיות בתהליכי הפרטה פרועים ומעורבות בלתי נתפשת כמעט של הון פרטי בהחלטות ממשלה הם מציאות יומיומית. בטחון לאומי באמצעות חוזים של קבלנות משנה מתרחש פה ועכשיו. יש מי שאינו מכיר את אוסף הצבאות הפרטיים המספקים שרותי בטחון מסוגים שונים, אפילו כאן אצלנו? שלא לדבר על כך שבמיוחד בולט הדבר כאשר הצבא הממלכתי שאמור להיות משימה לאומית, מתפקד במידה רבה על בסיס מגזרי מסוים וכמו סוחרי ימי הביניים ישנם מגזרים שלמים שקונים שחרור מחובה זו בדרך זו או אחרת.

מי שמרים גבות בפליאה מול המחזה הוא בטוח עולה חדש ממרכז מונגוליה שנמצא פה ימים ספורים בלבד ולא נתקל בעצמו באף אחת מתופעות אלו בחיי היומיום שלו בכל מקום ופינה.

                  המחבר סיים את לימודי התואר הראשון והשני בכלכלה באוניברסיטה העברית ואת לימודי התואר השלישי במדעי הניהול באוניברסיטת בן-גוריון.

החל משנת 1984 עסק בניהולם של משאבי ידע ארגוניים הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי בתפקידי נהול בכירים.

כיום ממלא את תפקיד מנכ”ל חברת בינה, ב.י. נהול בע”מ.

                  מקור המאמר: http://www.articles.co.il מאמרים לשימוש חופשי.