מִשְׂמֹאל תִּפָּתַח
הָרָעָה (מאמר שני בסדרה)

על שנאת היהודים, ועל
יהודים המוכרים נפשם לשטן

ישראל בר-ניר

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת
ה”הוצאות”

זה
יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב
תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן
75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים
הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי
מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ
8743/14, שמחה ניר,
עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

מִשְׂמֹאל תִּפָּתַח הָרָעָה
(מאמר שני בסדרה)

מאמר שני בסדרה העוסקת
בשובה לתחיה של שנאת היהודים בעידן המודרני. המאמר הקודם הציג את התיזה שבאווירה
הנוכחית, כל ביקורת על מדינת ישראל, גם כזאת שיש לה בסיס, נובעת ממניעים
אנטישמיים. המאמר הנוכחי מרחיב את הדיון ועוסק בעיקר
ב”תרומתם” של בני עמנו, ובמיוחד בזו של ישראלים, לתופעה. למאמר
הקודם.

א.   מבוא

שנאת היהודים, יודופוביה, היא נגיף המלווה
את התרבות האנושית כבר למעלה מאלפיים שנה.

במהלך הדורות הנגיף הזה הראה כושר שרידות
מדהים. בכל פעם שנדמה שהאנושות הצליחה להדביר אותו הוא צץ מחדש בלבוש אחר. כמו
ההידרה (Hydra)
מהמיתולוגיה היוונית, המפלצת שבכל פעם שהיו כורתים את ראשה, שני ראשים חדשים היו
צומחים במקומו, כך שנאת היהודים. כאשר מתרוקנת מחסנית אחת של “סיבות”,
שונאי היהודים שולפים מיד מחסנית עם “תחמושת” חדשה.

הזעזוע שנגרם כאשר התגלו ממדי השואה בתום
מלחמת העולם השנייה, הביא לאתנחתא מסויימת, אבל זה לא קרה מפני שאנשים שינו את
עורם. אחרי ככלות הכל מי ששנא יהודים לפני השואה, לא התחיל לאהוב אותם בגללה. היחס
הבסיסי ליהודים לא השתנה, אבל תחושת האי נוחות למראה התמונות ממחנות ההשמדה, גרמה
לאנטישמים לשמור על פרופיל נמוך. בכל מיקרה, החדשות על כך שהאנטישמיות עברה מן
העולם היו מוגזמות.

אנשים הנגועים ביודופוביה אינם ששים
להתפאר בכך. הם מעדיפים להתחזות כשוחרי צדק הומניטרי הפועלים ממניעים
אלטרואיסטיים. זאת שאלה טובה מה מרתיע אנשים כאלה מלומר בגלוי את מה שהם מרגישים.

ממה הם מפחדים?

עיתון אנגלי פרסם לפני מספר שנים קריקטורה
אנטישמית מגעילה, קריקטורה שזכתה ב”פרס השנה”. עורך העיתון, שנשאל מדוע
העיתון לא מפרסם קריקטורות מאותו סוג על ערבים ו/או על מוסלמים, השיב יהודים
אינם מוציאים פאטוות (Jews don’t write Fatwas).

במלים אחרות, הבעת דעות אנטישמיות או
צורות אחרות של פעילות אנטי יהודית אינן כרוכה בסיכון לעוסק בהן. אף אחד לא יערוף
את ראשו וגם לא נשקפת כל סכנה לפרנסתו – לא יפטרו אותו ממקום עבודתו. אדרבא, בהרבה
מוסדות אקדמיים בארצות המערב, התבטאויות ו/או פעילויות אנטישמיות הן ערובה לקידום
הקריירה.

עם כל זאת, למרות היחס הסובלני שהעולם
ה”נאור” מגלה כלפי שונאי יהודים, עד היום, המקרה היחיד המוכר לי בו אדם
בעל מעמד ציבורי ושם עולמי לא היסס לבטא בגלוי את יחסו ליהודים, היה המשורר/מלחין
היווני מיקיס תאודורקיס, שהצהיר בפה מלא “אני גאה להיות אנטישמי”.

הגענו לשלב בו להיות מזוהה כאנטישמי זה
עדיין לא כבוד גדול, אבל זו כבר לא בושה. אנשים עדיין מעדיפים את התדמית של
“רודף צדק” או “לוחם למען זכויות האדם” שהיא יותר סימפטית.

ברחבי העולם פועלים מאות, אולי אלפי, ארגונים
רשמיים וחצי רשמיים, שמטרת קיומם, ה raison d’être שלהם, היא הבטחת צדק, שמירה על זכויות האדם, הגנה על זכויותיהן של
נשים והבטחת מעמדן, הגנה על מיעוטים, קידום מעמדם של הומואים ולסביות וכיוצא באלה.

למעלה מ 90% מפעילויות הארגונים האלה
עוסקות במתרחש בפיסת קרקע זעירה על חופו המזרחי של הים התיכון, המקום היחיד במזרח
התיכון בו הבעיות האלו, אם הן בכלל קיימות, בטלות בשישים לעומת הנעשה בארצות אחרות
בעולם.

ב.    שנאת היהודים פנים רבות לה

דיון מלא בהיסטוריה של שנאת היהודים הוא
מעבר להיקף של המאמר הנוכחי, אבל פטור בלא כלום אי אפשר.

יחסה של “משפחת האומות” למדינת
ישראל בימינו דומה מאוד לדמוניזציה שאפיינה את יחסה של הכנסיה בראשית דרכה ליהדות.
הכנסיה הנוצרית, בשנותיה הראשונות, הניבה כמות עצומה של כתבי שטנה ומאמרי השמצה
שעסקו ביהודים וב”פשעיהם”.

בין המאות השנייה והחמישית לספירה (הנצרות
אומצה ע”י האימפריה הרומית בתחילת המאה הרביעית), הופקה אנתולוגיה שלמה של
כתבי פלסתר ארסיים ביותר נגד היהדות והיהודים. בלטו במיוחד סדרות של דרשות (sermons,
homilies) שמטיפים נוצרים היו נושאים בפולחנים של יום
ראשון (mass, eucharist)
בכנסיות, תחת השם הכולל נגד היהודים (Adversus
Judaeos). התשתית האידיאולוגית הזאת הייתה אבן הפינה
עליה נשען יחסה של הכנסיה ליהודים עד לתקופת הנאורות (Enlightenment) במאות ה 18 וה 19. זאת הייתה תחילת הדרך שסופה היה ה”פיתרון
הסופי” ומחנות ההשמדה של המאה הקודמת.

במושגים של ימינו זאת הייתה מפת הדרכים
שהובילה לשואה.

הירידה במעמדה של הכנסיה בעולם המערבי
בתקופת הנאורות, והמעבר לחברה חילונית, הביאו לתמורה במצבם של היהודים. הם הפכו
לאזרחים שווי זכויות (לא תמיד שוויון מלא, אבל עדיין שיפור עצום לעומת העבר). היהודים
השתלבו בחברה, הותר להם לעסוק בפעילות כלכלית בתחומים שהיו סגורים בפניהם בעבר,
הותר להם להחזיק ברכוש ובאדמות, הם יכלו להתקבל למשרות בשרות הציבורי ולעסוק
בפוליטיקה. כמו כן נפתחו בפניהם שערי המוסדות להשכלה גבוהה.

לשינוי במעמדם של היהודים לא נילווה שינוי
מקביל ביחס. זה האחרון לא השתנה. התדמית השלילית של היהודי בעיני הנוצרים, כפי
שעוצבה ע”י החינוך הכנסייתי במשך מאות שנים, החל מגיל הגן, נותרה בעינה. אפילו
אנשים שעברו לחילוניות קיצונית לא הצליחו להשתחרר ממנה. כך למשל וולטייר, מגדולי הוגי
הדעות של המאה ה 18 שנלחם כל חייו בחירוף נפש נגד ההגמוניה של הכנסיה, כתב מאמרים
על היהודים שהיו יכולים להתפרסם כלשונם ב”שטירמר” – בטאון המפלגה הנאצית
בגרמניה במאה ה 20.

ברמה האינטלקטואלית נוצר קונפליקט – אנשים
“נאורים” שהתנערו מהאמונה העיוורת בכנסיה ובמה שהיא סימלה, לא חשו נוח
עם יודופוביה שהייתה חלק מהעבר הדתי ממנו הם התנתקו. נוצר צורך למצוא תחליף לבסיס
התיאולוגי של שנאת היהודים. החיפוש אחרי אליבי להצדקת היחס ליהודים בא לידי ביטוי
בשורה של ניסיונות לפתח “תיאולוגיה חילונית”, שתיתן בסיס אחר, לא דתי,
לשנאת היהודים.

במהלך המאות ה 18 וה 19 נכתבו הרבה יצירות
שהציעו תחליפים “רציונליים” או פסאודו מדעיים לסיבות הדתיות של
היודופוביה. ייקצר המצע מלפרט כאן את מלוא הרשימה. אסתפק בשתי דוגמאות. הראשון היה
הוגה דעות צרפתי בשם גובינו (Gobineau). הוא פרסם באמצע המאה ה 19 יצירה בשם על
אי השוויון בין הגזעים האנושיים (Essai sur l’inégalité des races humaines). למיטב ידיעתי זה ה”מחקר” הראשון בעת החדשה בו מופיעה
תורת הגזע. הנאצים, במאה ה 20, אימצו את מחקרו של גובינו. השני היה פוליטיקאי
גרמני בשם וילהלם מאר (Wilhelm Marr) שבשנות ה 70 של המאה ה 19
המציא את המושג אנטישמיות, אותו הוא הציע כתחליף “מדעי” למושג
שנאת יהודים (Judenhass). מאר
הקים ב 1879 מפלגה בשם הליגה האנטישמית (Antisemiten-Liga).

במאמר מוסגר, ייתכן שאם מאר היה
ממתין 20 שנה, עד לכינוס הקונגרס הציוני הראשון, המושג אנטי ציונות היה
תופס את מקומו של המושג אנטישמיות מלכתחילה, דבר שהיה חוסך לרבים משונאי
ישראל בימינו, ובעיקר ליהודים שביניהם, את האקרובטיקה האינטלקטואלית לה הם נדרשים
על מנת להצדיק את עוינותם למדינת ישראל.

ג.     תור הזהב של שנאת היהודים

ביום ממוצע מתפרסמים בתקשורת הבינלאומית,
בשפה האנגלית בלבד, מאות כתבות, ידיעות ומאמרים העוסקים בצורה כזאת או אחרת במדינת
ישראל ובסכסוך הישראלי ערבי. זה ב”סתם יום של חול”, יום בו התותחים
שותקים. אבל ברגע שמי שהוא סוגר מרפסת בירושלים נפתחות ארובות השמים ומבול של
מאמרי ביקורת וגינוי מציף את האדמה.

ההמולה התקשורתית הזאת הגיעה לממדים חסרי
תקדים. אין כמעט דיון בפורום כל שהוא, רשמי או חצי רשמי, ללא כל קשר לנושא הדיון,
בו בהחלטות הסיכום לא נכללות כמה מילות גינוי למדינת ישראל. יש רק להתפלא על כך
שבהחלטת הסיכום של כינוס האקלים שהתקיים בראשית דצמבר 2015, בפריס, לא נכלל גינוי
למדינת ישראל. מי יודע – זה עוד יכול להשתנות כאשר יתברר שההסכם שנחתם איננו שווה
את הנייר עליו הוא כתוב.

לעומת זאת תשומת לב מינימלית בלבד, אם
בכלל, מוקדשת לבעיות אחרות, הרבה יותר חמורות. כל דבר בזמנו.

השנאה לישראל הביאה לתפיסת עולם מעוותת
לפיה ארגון “הומניטרי”, ללא כל קשר למטרה המוצהרת לשמה הוא הוקם, חייב
שתהיה לו אג’נדה בעלת צביון אנטי ישראלי. הכלל הוא לארגון הומניטרי שהאג’נדה
שלו איננה בעלת צביון אנטי ישראלי, אין זכות להתהדר בתואר ‘הומניטרי’. ארגון
כזה, לא סופרים אותו. יתרה מזאת, הפעילות האנטי ישראלית של הארגונים
ההומניטריים למיניהם היא תמיד בעדיפות ראשונה, גם כאשר זה בא על חשבון המטרות לשמן
הם הוקמו.

להלן דוגמא של אג’נדה שעברה
“שיפוץ” על מנת להקנות לה צביון אנטי ישראלי.

ארגוני הפמיניסטיות בארה”ב ובעולם
(כולל ישראל) קמו על מנת לשמור על ולקדם את האינטרסים של נשים. הארגון הפמיניסטי
הגדול ביותר בארה”ב (The National Women’s Studies Association -
NWSA) החליט לאחרונה לאמץ את מדיניות ה BDS, החרם על ישראל.

היוזמה לצעד הזה באה מתת-ארגון בשם פמיניסטיות
למען צדק עבור/ובפלשתינה (Feminists for Justice in/for
Palestine). אחת ממייסדות התת-ארגון הזה, פרופסורית
יהודיה (נו, איך אפשר אחרת?) למדעי נשים באחד מהקמפוסים של אוניברסיטת ניו יורק, מסבירה
שמשמעות ההחלטה היא הרחבת ההגדרה של המושג פמיניזם כך שההזדהות עם פלשתינה תיכלל
במשמעות של להיות פמיניסטית (We’re basically redefining
feminism and putting solidarity with Palestine into the definition of what it
means to be a feminist).

הסיפור המלא על ההחלטה להחרים את ישראל,
והרשימה המפורטת של האיסורים בכל מה שקשור למדינת ישראל, נמצא
כאן.

ומה עם המטרה המקורית לשמה הוקם הארגון? מה
עם המאבק למען שוויון וזכויות לאישה בעולם ובעולם הערבי בפרט? סדר העדיפויות הוא ברור
קודם כל יש לשים קץ לכיבוש הציוני, ורק אחר כך יגיע תורן על הנשים.

זאת שאלה טובה מה גורם לעיסוק היתר האובססיבי
בישראל, מדוע למדינת ישראל “מגיע” יחס שונה מזה של שאר אומות העולם. את
התשובה לא ניתן למצוא בחוגים רשמיים. אבל יהודים יודעים מה התשובה. יש להם ניסיון
של אלפיים שנה.

מאפיין עיקרי של שנאת היהודים
“הקלאסית” היה הנכונות להאמין לסיפורים ולבדותות שברור בעליל שלא יכול
היה להיות להם כל בסיס במציאות.

עלילת הדם היא דוגמא אחת מרבות. גם בעידן
המודרני עלילת הדם עדיין לא נס ליחה, כשה”מובילים” בהנצחתה הם
אינטלקטואלים יהודים במדינת ישראל – המשורר יצחק לאור, למשל, המאשים את
המתנחלים בשימוש בדמם של ילדים פלשתינאים לאפיית מצות, או פרופ’ ישראל שחק
מהאוניברסיטה העברית (נפטר ב 2001) ש”מצא” לטענתו הוכחות בתלמוד לכך
שיהודים מצווים להשתמש בדם של ילדים נוצרים לאפיית מצות.

במקביל, לעלילת הדם מתווספת ההשוואה
שליבראלים “נאורים” עושים בין מדיניותה של מדינת ישראל לבין פשעי
הנאצים. זה האחרון הוא ה LSD
האינטלקטואלי שלהם.

מאות שנים חלפו, האנושות התקדמה בכל
התחומים, אבל האובססיה היודופובית נותרה בעינה. שד האנטישמיות ממשיך לסרב לחזור
לבקבוק.

ד.    קרה אחרי, קרה בגלל (post
hoc, ergo propter hoc)

נחשול חסר תקדים של אנטישמיות פרץ והציף
את העולם המערבי בקיץ 2014 בעקבות מבצע צוק איתן. זה היה מעין מסע אל העבר –
back
to the future, חזרה אל האווירה ששררה בגרמניה של שנות ה-30
וה-40 של המאה הקודמת.

אפולוגטים למיניהם, בעיקר בארץ,
“הסבירו” את התגברות (surge)
שנאת היהודים כתוצאה של צוק איתן. אפשר היה לחשוב שלפני צוק איתן אהבו
את היהודים. זה הגיון מעוות הרואה בסדר הזמנים את חזות הכל. זה “היגיון”
לפיו אם אירוע א’ קדם לאירוע ב’, אז אירוע ב’ הוא תוצאה של אירוע
א’.

ההאשמה שהיהודים, במעשיהם ו/או בהתנהגותם,
מביאים על עצמם את האנטישמיות איננה דבר חדש. זאת איננה המצאה של המאה ה 21. זה
היה חלק מובנה של מערכת היחסים בין היהדות והעולם הנוצרי במהלך כל ההיסטוריה.

לרדיפות היהודים הייתה תמיד
“סיבה”. פעם זה היה “רצח האל”, פעם זאת הייתה עלילת הדם, ופעם
זאת הייתה הרעלת בארות. במאה הקודמת זו הייתה אגדת “הסכין בגב” שהטילה
על היהודים את האחריות לתבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה. ב 1938 למשל, אחרי
פרעות “ליל הבדולח”, האחריות למהומות הוטלה על הקהילה היהודית בגרמניה
והיא חוייבה לשלם פיצויים לממשלת גרמניה עבור הנזקים שנגרמו. הרעיון הגאוני הזה
היה של הרמן גרינג.

ה.   מכרו את נשמתם לשטן

בשנת 1955 התקיים בישראל משפט שגרם לזעזוע
בציבור הישראלי. המשפט המכונה בטעות “משפט קסטנר” הסתיים בזיכויו של
הנתבע, מלכיאל גרינוואלד. פסק דינו המנומק של השופט בנימין הלוי נכנס להיסטוריה
בזכות משפט אחד – קסטנר מכר את נשמתו לשטן. השופט הלוי התייחס בדבריו
לשיתוף הפעולה של קסטנר עם הנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה, שיתוף פעולה שנמשך
גם אחריה. אבל לא במשפט קסטנר אנו עוסקים כאן. הנושא הוא “דור ההמשך”
שקם לקסטנר בימינו.

קסטנר לא היה היחיד ששיתף פעולה עם
הנאצים. היו אחרים. בגיטאות ובמחנות ההשמדה אנשים נאחזו בכל שביב של תקווה. לא
מפליא שהיו שראו בשיתוף פעולה עם הצורר את הדרך היחידה להציל את חייהם או את חיי
בני משפחותיהם.

למי שלא היה שם, קשה לדון אנשים כאלה לכף
חובה. אף אחד מאיתנו איננו יודע איך הוא היה מתנהג בנסיבות דומות. שונה המצב
כשמדובר בממשיכי דרכו של קסטנר בימינו. אלה אנשים שבחרו מרצונם החופשי להצטרף
למערכת ההסתה המתנהלת נגד מדינת ישראל. אף אחד לא כפה עליהם לעשות זאת. לא
נשקפה סכנה כל שהיא לחייהם או לחיי בני משפחותיהם. הם גם לא עושים זאת סתם כך
“לשם שמים”, רובם ככולם מתוגמלים היטב, אם בתשלומים ישירים ואם בהענקת
תוארי כבוד למיניהם ובהזמנות להשתתף ולהרצות בפורומים בינלאומיים שונים.

יהודים, ובמיוחד ישראלים, הנוטלים חלק
במערכה נגד מדינת ישראל, גם אם הם מסתפקים בתפקיד פאסיבי, קנו ביושר את הזכות
להיכלל בהגדרתו של השופט בנימין הלוי – הם מכרו את נשמתם לשטן.

ו.       סייענים מרצון לשונאי ישראל

עמוס עוז, פאר סופרי ישראל בדורנו, אדם
שהאינטלקטואליה בישראל ראתה בו מועמד ראוי לזכיה בפרס נובל לסיפרות, הודיע לאחרונה
שבעתיד הוא יסרב לקחת חלק בכינוסים המאורגנים ע”י מערכת ההסברה הישראלית.

אדם זה, שהיה לו העוז הנפשי לשמור על זכות
השתיקה כאשר תינוקת בת שלושה חודשים ומשפחתה נשחטו בידי מרצח ערבי, לא היסס לשחרר
את חרצובות לשונו בכותבו על חובשי הכיפות הסרוגות את המלים הבאות כת משיחית . .
. רוצחים
שהגיחו מתוך פינה אפלה של היהדות . . . על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף.

זאת איננה תרומתו היחידה ל”שיח”
הציבורי במדינת ישראל. דבריו של עוז ודברים דומים מפי תואמי-החשיבה שלו, הם התמיכה
המוסרית הכי טובה לה יכולים לצפות מאות (אולי אלפי) האינטלקטואלים היהודים, בארץ
ובגולה, המפיצים תעמולה ארסית נגד מדינת ישראל כחלק מהמערכה המנוהלת ע”י
השמאל ה”ליבראלי” נגד עצם זכותם של יהודים למדינה משלהם.

במרכז המערכה נמצאת תנועת החרם על ישראל,
תנועת ה BDS, שרוב מנהיגיה הם יהודים. התנועה הזאת החלה
את דרכה בארץ הקודש, וממנה היא התפשטה אל מעבר לים וקבלה ממדים גלובליים.

להלן דברים שעמוס עוז כתב ב 1982: האם
ייתכן כי מה
שעולל היטלר ליהודים היה לא רק מכת-חרב אלא גם נשיכת נחש? האמנם חדר הארס
ההוא אל הלבבות, אל אחדים מן הלבבות, והוא ממשיך לפעפע? הארס
הזה אכן מפעפע בליבו של עוז ובליבם של סופרי צמרת אחרים, כמו גרוסמן, יהושוע,
סובול ויצחק לאור. עצם השתתפותם של ישראלים בפורומים בהם מדינת ישראל משמשת כשק
חבטות, משמשת כ”אליבי” מוסרי לשונאי ישראל.

דברי הסבר שכתב המחזאי יוג’ין יונסקו
למחזהו ה”קרנפים” בשנות ה 50 של המאה הקודמת, מתארים את דרכה של האליטה
הישראלית אל הניוון המוסרי המאפשר לה לראות רצח של יהודים כ”מעשה הומניטרי”.

לא אחת נתקלתי בכוחה המפתיע של השקפה
מסוימת הנכנסת פתאום לאופנה: מה בינה לבין אפידמיה אמיתית? לא כלום! בני האדם אינם
מתנגדים שיודבקו בדת חדשה, דוקטרינה חדשה, פאנאטיזם חדש. מגיע מצב שאתה שואל את
עצמך, האם כל הרבים הללו טועים ורק אני צודק? מהרגע שהסובבים אותך שוב אינם שותפים
להשקפותיך, אתה מרגיש שעומדים לפניך לא אנשים, כי אם מפלצות – קרנפים, דרך משל. הם
יהיו מוכנים לחסל אותך במצפון נקי, וההיסטוריה מוכיחה, כי בני אדם שנדבקו במגפה,
לא זו בלבד שהם דומים לקרנפים – הם באמת הופכים לקרנפים!

ז.     צביעות וסולם ערכים כפול – שיא החוצפה

מקום מיוחד בתוך כל הרעש והמהומה האנטי
ישראלית תופסת ה”דאגה” לעתיד הדמוקרטיה בישראל.

ממש נוגע ללב לראות איך גדולי עולם –
מזכיר האו”ם, נשיא ארה”ב, מזכיר המדינה של ארה”ב, נציג האיחוד
האירופי, ראשי ממשלות אירופאיות שונות, ושורה ארוכה של פונדיטים ואנשי תקשורת
למיניהם מסבירים מעל במות שונות עד כמה הם מוטרדים/מודאגים ממה שהם מגדירים
כ”הידרדרות” הדמוקרטיה בישראל.

בקושי רבע מתוך קרוב למאתיים חברות בארגון
האו”ם זכאיות לשאת את התואר “דמוקרטיה”. יתרה מזאת, בחלק לא מבוטל
מאלה האחרונות, האופי הדמוקרטי הוא בערבון מאוד מוגבל. אבל הדמוקרטיה היחידה
הנראית “בעייתית” היא זו של מדינת ישראל. הצביעות חוגגת. אפשר היה
לחשוב שלמי שהוא באמת אכפת מגורל הדמוקרטיה הישראלית.

נניח לרגע שההתייחסות לאופייה הדמוקרטי של
ישראל איננה סתם התבטאות פוגענית, שהיא לא נועדה לתרום לדה לגיטימציה של מדינת
ישראל. שההגנה על ערכי הדמוקרטיה היא באמת מה שעומד בראש מעייניהם של המבקרים. האם
מדינת ישראל היא באמת המקום היחיד בעולם בו נשקפת סכנה לדמוקרטיה? שמעתם פעם
על התייחסות כל שהיא לאופי הדמוקרטי של איזו מדינה אחרת?

שיא החוצפה היו התגובות בארה”ב. למשל,
העיתון המכובד וושינגטון פוסט פרסם מאמר התקפה חריף במיוחד על “חוק
העמותות” שהתקבל לאחרונה בכנסת. לדברי כותב המאמר “חוקים כאלה קיימים רק
במשטרים טוטליטאריים כמו רוסיה ו/או קובה”. במערכת הוושינגטון פוסט לא יודעים
כנראה שחוק דומה, הרבה יותר חמור (The Foreign Agents
Registration Act – FARA), קיים בארה”ב קרוב ל-80 שנה. החוק הזה
התקבל ב-1938. פרטים מלאים אפשר למצוא כאן http://www.fara.gov/.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא
לשתף!

נא
להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו
“מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס