ביזיון על שם סוקולוב
ביזיון על שם סוקולוב
בתחילת נובמבר 2004 התקיים באריאל כנס בנושא תקשורת לזכרו של דוד בר–אילן. בכנס השתתף אחד הכתבים המרכזיים של רשות השידור הישראלית המתמחה בנעשה ביש“ע שלומי אלדר. העיתונאי–חוקר דוד בדין, שהשתתף בכנס סיפר: “כאשר נשאל אלדר מדוע אינו מסקר את התעמולה וההסתה היומיומית בשידורים הרשמיים של הרשות הפלשתינית, השיב כי בילה ערב עם משפחה פלשתינית וצפה יחד איתה בתמונות של חיילי צה“ל המתעללים באזרחים. הכתב הוסיף ואמר כי הוא עצמו היה הופך למחבל אילו היה ילד פלשתיני הצופה במראות אלו. הוא שלל את האפשרות שמדובר בסרטים מבוימים בהשתתפות שחקנים פלשתינים. מנחת הדיון, ד“ר איטה בק, העירה כי בתכנית המשודרת לעתים קרובות בטלוויזיה הפלשתינית נראים שלושה חיילי צה“ל האונסים בחורה פלשתינית ברכב צה“לי שלתוכו גררו אותה. אלדר לא הגיב.”
נובמבר 2004 – זה כבר לאחר ששלשה עיתונאים צפו בצילומים גולמיים מהארוע עם מוחמד א–דורה, כאשר אחד הבכירים של “פראנס-2” דידייה אפלבאום הודה, שמדובר בבימוי ושהפלשתינים עושים את זה כל הזמן. זה גם אחרי שנחשפה התרמית עם “המת החי” בג‘נין, שלא לדבר על זיופים פחות מפורסמים, ששלומי אלדר כאיש מקצוע היה אמור להיות מודע להם.
כעת שלומי אלדר עובד בערוץ-10 באותו התפקיד, שהוא מילא פעם בערוץ-1, כתב לענייני הפלשתינים. הבשורה החדשה: הוא זכה בפרס לעיתונות על שם נחום סוקולוב, הפרס היוקרתי ביותר המוענק לעיתונאים ישראלים. הוא ניתן על ידי עיריית תל–אביב באמצעות בית סוקולב. שותפו של שלומי אלדר לפרס בתקשורת האלקטרונית הוא ירון לונדון, הידוע בהתבטאויותיו בזכות אלימות נגד האנשים שהוא לא אוהב.
האם שלמי אלדר יודע שקטעים מבוימים וידיעות מפוברקות בכלי התקשורת הפלשתיניים משודרים על בסיס יומיומי? אם הוא יודע – זהו שיא השיאים של העיתונות המגויסת כדי להסתיר מהציבור מידע בעל חשיבות עליונה. אך אם הוא אינו יודע זאת – זהו שיא שיאי השיאים, כי אז יש מקום לשאול את השאלה מה הוא בכלל יודע על הרשות הפלשתינית?
לכבוד הזכייה הוא רואיין בתכנית האקטואליה של רזי ברקאי ואמר במשפטים סמוכים, שהחמאס לא יורה טילים, כן מסייע לאלה שיורים טילים ולא יכול למנוע את ירי הטילים כי “הג‘יהאד האסלאמי” מציג להם טיעונים חזקים מדיי בעד ירי הטילים. דהיינו, לא השתנה כלום מתקופת אותו הדיון העקר האם ערפאת “לא יכול או לא רוצה למנוע טרור” – כאשר ערפאת חייך וניהל את הטרור כרצונו, כמעט באין מפריע.
נחום סוקולוב היה אחד האבות המייסדים של התנועה הציונית ושל העיתונות העברית, בין השאר הוא פעל יחד עם חיים ויצמן למען הצהרת בלפור וטבע את השם “תל–אביב“. בין הזוכים בפרס על שמו: דב יודקובסקי, שלמה נקדימון, אפרים קישון, סבר פלוצקר, מרדכי גילת, אריה דיסנצ‘יק, משה ז“ק, משה נגבי, רזי ברקאי, עודד שחר ו… אורי אבנרי.
ברשימה הזאת מופיעים כמה שמות מכובדים מאד, אך ההידרדרות צורמת לעין, והשאלה העולה היא האם זהו עדיין כבוד גדול לקבל את הפרס הזה או שמא יש לראות בו משהו דומה לפרס אוסקר ההפוך המוענק לסרטים הגרועים ביותר? או אולי יש מקום להשוותו לאלה המכונים “IgNobel Prizes” המוענקים באופן סמלי למאמצים העקרים במדע?
העיתונות בישראל לא מתה, ישנם עדיין עיתונאים החושפים את המידע החשוב מהמתרחש במזרח התיכון ונלחמים בשחיתות השלטון. מספרם פחות מהמינימום הדרוש כדי לקיים את כל התקשורת ההכרחית לקיום חברה דמוקרטית, אבל הם ישנם, הם עובדים ומתאמצים להגדיל את נתחם בזרם המידע המגיע לציבור. אף אחד מהם לא נמצא זכאי לפרס סוקולוב ולמעשה זאת ההכרה בפועלם. ברכותי הלבביות לכל אותם העיתונאים המצילים את כבוד המקצוע בדור הזה, על אי–קבלת הפרס, שאורי אבנרי, ירון לונדון ושלומי אלדר נמצאו ראויים לו!
התלבטות אחת קטנה ישנה בלבי – האם בסיפור הזה ישנו מי שראוי ל– Darwin Award המוענק למי שנוהג בטיפשות גדולה במיוחד, אשר מובילה או עלולה להוביל למותו? האם זאת רק העיתונות הישראלית העושה את הכל כדי לאבד אמון של החלקים בעם, הגדולים כל האפשר; או שמא ראוי לו הציבור כולו, שתמיכתו עדיין מאפשרת את קיומו של אותה דייסה סינתטית המכונה “התקשורת הישראלית“?