התאור הקולע ביותר של התנהגותו של אולמרט, ראש ממשלת ישראל, בימים אלה, נמצא בעיר בריסל, בירתה של בלגיה,  זה הוא פיסלון קטן הידוע בכינוי מנקין פיס (Manneken Pis — בתרגום חופשי: האישון המשתין).

במדינת ישראל, בניגוד לבלגיה, בה הוא בסך הכל אטרקציה לתיירים, הפיסלון הזה מתאר את המציאות העגומה בה ציבור רחב של “אינטליגנטים למען השלום”, בתמיכתה הפעילה של התיקשורת, שותה כל טיפה, מלקק את השפתיים ומברך שהחיינו. 

יחי ההבדל הקטן.

“מורשת אולמרט”

הדורות הבאים ירבו לעסוק בשאלה איך העם שתה בצמא כל טיפה בלי להגיע לרוויה

במאמר קודם דנתי בהרחבה בתופעה המופלאה של הישרדותו של אולמרט בראשות הממשלה (“סוד הצלחתו של אולמרט”, 14 בדצמבר, 2007) ואין בכוונתי לחזור כאן על הדברים.  הפעם אני רוצה להעלות לדיון פן אחר של תופעת אולמרט, פן המצביע על חולשה  בסיסית של המישטר הדמוקרטי.  אולמרט הוא אולי דוגמא קיצונית ביותר, אבל התופעה של נציגי ציבור שנבחרים באופן דמוקרטי ומהרגע שהם נוחתים על הכיסא הם מרשים לעצמם לצפצף על הציבור שבחר בהם איננה חדשה.  זה לא חדש בישראל, וגם במישטרים אחרים נתקלים בתופעה הזאת לא פעם, אם כי אולי לא בצורה בוטה כמו בישראל.  זאת חולשה מובנית של המישטר הדמוקרטי – העדר היכולת לכפות על נציג נבחר לקיים את רצון בוחריו.  התופעה הזאת היא תוצאה של העובדה שמישטר דמוקרטי במובן של “שילטון העם” הוא פיקציה, דבר שאיננו קיים במציאות וגם לא יכול להיות קיים.  אי אפשר לנהל שום דבר – לא עסק מסחרי, לא רשות מקומית ובוודאי לא מדינה, באמצעות אסיפת חברים.  זה לא עובד אפילו בקיבוץ שבהחלט ניתן לראות בו את הקרוב הטוב ביותר למשטר דמוקרטי אמיתי.  גם בקיבוץ יש מרכז משק שעליו מוטלת אחריות הביצוע, והוא איננו נזקק לאישור של כל החברים על כל פעולה בה הוא מחליט לנקוט.  נכון שהחלפה או הדחה של מרכז משק בקיבוץ כשעולה הצורך, איננה דבר מסובך כמו החלפת ראש ממשלה, אבל זה נובע מהעובדה שהקיבוץ הוא חברה הומגנית עם מספר לא גדול של חברים.  כדי לנהל צריך מנהל.  את העיקרון הזה אי אפשר לעקוף.  אין זה משנה איך מכנים את התפקיד בפועל – ראש ממשלה, נשיא, ראש עיר, מנכ”ל, או מפקד, וגם לא משנה הדרך בה אדם מגיע לתפקיד הזה.  מאחורי כל אחד מהתוארים האלה מסתתרת העובדה שישנה רשות מבצעת שלה ניתנת הסמכות להחליט ולבצע.  זה נשמע אולי כסתירה, אבל משטר דמוקרטי איננו יכול לתפקד בלי שילטון מרכזי בעל סמכויות שלא ניתן להחליף אותו לפי הגחמות של כל פוליטיקאי שמנסה לבנות לעצמו קריירה. 

“שילטון העם” בדמוקרטיה מתבטא בכך שהציבור בוחר בנציגים להם הוא נותן מנדט לפעול בשמו, בתיקווה שהם יממשו את שאיפותיו ורצונותיו.  הנחה נוספת, אותה רואים כמובנת מאליה, היא שנבחרי הציבור לא יפעלו בניגוד לאינטרסים של הציבור שבחר בהם.  במציאות הדברים מתנהלים בצורה שונה.  למרות הדיבורים הרמים על משטר דמוקרטי, ועל רצון הבוחר ועל שילטון העם, הדמוקרטיה בעול מנו היא בערבון מוגבל בלבד.  ציניקנים יאמרו שהדמוקרטיה מתקיימת 24 שעות בלבד (משך יום הבחירות), והמדקדקים שבהם “יקציבו” לה רק חמש דקות (או אולי רק דקה אחת  – תלוי כמה זמן לוקח לאדם להצביע).  מהרגע שהקלפיות נסגרות בסופו של יום הבחירות, נבחרי הציבור חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם בלי להתחשב ברצון בוחריהם, והם מנצלים את החופש הזה עד תום.  אין שום כוח בעולם שיכול לחייב אותם לנהוג אחרת.  הציבור יכול לצעוק חי וקיים מפה ועד להודעה חדשה, אבל זה יעזור לו כמו כוסות רוח למת.  עד למועד הבחירות הבא הוא יישאר “תקוע” עם נבחריו לטוב ולרע.  במועד הבחירות הבא, כשנדמה לו שהוא עשה מה שהוא לתיקון המצב, ציבור הבוחרים יתעורר בבוקר שלמחרת ויגלה ששום דבר לא השתנה. 

שיטת הבחירות הנהוגה במדינת ישראל מגבירה את הניתוק בין הציבור לבין נבחריו בשל העובדה שהציבור איננו בוחר ישירות את המועמדים לייצג אותו.  במציאות הישראלית אין לציבור כל אפשרות להשפיע מי יהיו המועמדים ביניהם יהיה עליו לבחור בהגיע היום.  ציבור הבוחרים מקבל את מה שמרכזי המיפלגות מגישים לו, וכמו בסיפור על הציפורים, ירצה – יאכל. לא ירצה – גם כן יאכל.  לאותם מעטים שמנסים לגלות מעורבות מתברר מהר מאוד שהכל חנטריש.  הטכניקה משתנה מפעם לפעם, פריימרי’ס, וועדות מסדרות, קבלני קולות, המישחק תמיד מכור מראש. 

אתה תקבל את מה שעיניך רואות (WYSIWYG – What You See Is What You Get), הוא הכלל השולט בעולם ההיי טק.  בפוליטיקה הכלל הוא תקבל (יכניסו לך למען הדיוק) את מה שעיניך אינן רואות.  לעתים קרובות מה שהבוחר מקבל בסופו של דבר עומד בניגוד מוחלט למה שעיניו ראו בתקופה שקדמה לבחירות, כאשר הנבחרים השונים חיזרו אחריו.     

כאשר מדובר בממשלה ובעומד בראשה, ישנו רובד נוסף של נתק מהציבור, רובד שנוצר בשל העובדה שלציבור אין שום דרך בה הוא יכול לכפות על הממשלה ו/או על העומד בראשה לפעול בצורה כזאת או אחרת או לחילופין, להדיח אותם כאשר הם פועלים בניגוד לרצונו של הציבור.  הציבור יכול להפגין, הציבור יכול למחות, הציבור יכול להקים מאהלים מול ביתו של ראש הממשלה או מול רחבת הכנסת, הציבור יכול לעתור לבג”ץ והציבור יכול לחתום על עצומות.  דבר אחד הציבור איננו יכול לעשות.  הציבור איננו יכול להצביע בכנסת.  מנקודת מבטם של הממשלה והעומד בראשה אינך מצביע, משמע אינך קיים.  בכל מה שקשור להתחשבות בדעת הציבור, מצבו של ראש הממשלה ניתן גם הוא לתאור בעזרת הסיפור על הציפורים (הפעם מהכיוון ההפוך) ירצה – יתחשב, לא ירצה – יצפצף. 

כל זה בלי לעסוק בשאלה איך ומי קובע מה היא “דעת הציבור”.  זה נושא לדיון בפני עצמו.  

אולמרט איננו ראש הממשלה הראשון שפועל בלי להתחשב ברצון הציבור.  אינני חושב שהיה ראש ממשלה אחד בהיסטוריה של מדינת ישראל שלא נקט בצעדים שהיו בניגוד לרצון הציבור כאשר זה נראה לו.  “אינני יודע מה הציבור רוצה, אבל אני יודע מה הציבור צריך“, “מה שרואים מכאן לא רואים משם“, “הנסיבות השתנו“, הם רק מקצת מבין הנימוקים ששימשו ראשי ממשלה בעבר לתרץ ולהצדיק פעולות בהן הם נקטו בלי “לקבל רשות” מהציבור.   

אולמרט מנצל עד תום את “זכות הציפצוף“, זכות העומדת לו בשל העובדה שכל מה שהוא זקוק לו אלו 61 ידיים שתצבענה עבורו בכנסת.  יש צעצוע ילדים, בובה המכונה “נחום תקום”, שכמה שלא מכים אותה, ואין זה משנה מאיזה צד, אי אפשר להפיל אותה, היא תמיד שבה ועומדת.  הבובה יכולה  להישאר עומדת בזכות מישקולת הנמצאת בבסיסה ומקנה לה את היציבות הנדרשת.

..

בובת הפלא “אהוד תקום”

שבע ייפול אהוד וקם

61 הידיים בכנסת הם המישקולת המאפשרת לאולמרט להמשיך לעמוד מול הצונאמי של חקירות משטרה, דו”חות מבקר המדינה, מסקנות ועדת וינוגרד, העתירות לבג”ץ, ההפגנות בכיכר, מאהלי המחאה והשד יודע מה עוד, כל האיומים האלה על מעמדו של אולמרט בטלים בשישים מול 61 הידיים.

למעשה, אולמרט בהתנהגותו, בסך הכל ממשיך את ה”מסורת” של קודמיו בתפקיד, שגם הם לא התאמצו במיוחד להקשיב לרחשי לבו של הציבור.  החידוש והמקוריות של אולמרט באים לידי ביטוי בצד הכמותי ובראש ובראשונה במידת החוצפה.  ראשי ממשלה בעבר תמיד ניסו לשמור על מראית העין שהסיבה היחידה המונעת מהם לפנות את הכסא למי שהוא אחר היא דאגתם לעתיד האומה, שזה יהיה “חוסר אחריות” ממדרגה ראשונה מצדם להותיר את עם ישראל כעדר ללא רועה, שרק עם ההגה בידיהם ספינת ציון לא תאבד את הצפון, ותמצא את דרכה לחוף מבטחים.  חלק מהם גם האמין באמת שזה כך.  אולמרט קורץ מחומר אחר.  הוא איננו עוסק בשטויות, והעמדת פנים איננה השטח שלו.  בתגובה לביקורות ולהתקפות עליו אולמרט אומר את מה שהוא חושב, והוא עושה זאת בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים ובסגנון בוטה.  רק גסות הרוח של רבין, שהותיר כמורשת ביטויים מהסוג של “קורבנות השלום” ו”פרופלורים”, מתקרבת לרמה של אולמרט. אולמרט ידע מה הוא אומר כאשר הוא התבטא שבכוונתו להיות רבין מס’ 2. כותרת המאמר והתמונה המופיעה בראשיתו אומרות את הכל.

לאולמרט לא יהיה כל קושי להמשיך את המסורת הזאת כל עוד ידיהם של “61 המופלאים” תמשכנה לסוכך עליו.