מאז עלייתו לשלטון וביתר שאת בשבועות האחרונים, מתרוצץ ראש הממשלה אהוד אולמרט בין בירות העולם במאמץ לשכנע את המנהיגים הזרים ביתרונות ההתכנסות. בניגוד למערכת הבחירות, בה שווקה ההתכנסות לציבור הבוחרים בעזרת מערכת יחסי ציבור משומנת ביותר, הופנה המאמץ אל עבר העולם.

 

נאומו של אולמרט בפני הקונגרס בביקורו הראשון בוושינגטון לאחר הבחירות, קצר שבחים רבים. ישראל זכתה לאישור מחודש באשר לחשיבות האסטרטגית שלה בעיני האמריקנים, אולם היא לא קיבלה גושפנקא גורפת לביצוע המהלך שעליו התבססה מפלגת קדימה- תוכנית ההתכנסות.

 

אולמרט, נאמן לדרך שהתווה “אביו” הפוליטי, ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, החליט להטיל את יהבו על האמריקנים מתוך תקווה שהם יפתחו לו את הדרך- בתמיכה כלכלית, בתמיכה באו”ם, בסיוע צבאי וכדומה.

 

שכנוע המערכת הבינלאומית

 

האמריקנים, אשפים דיפלומטיים שכמותם, נתנו לאולמרט להבין כי יסייעו לישראל, אך הם אינם מרוצים מתוכנית ההתכנסות בלשון המעטה. אשפים דיפלומטיים מאחר ואין זה ממנהגם לטרוק את הדלת בפרצופם של ראשי מדינה בעלי קשר לארה”ב כמו ישראל, אלא “לדחוף” אותם לראות עין בעין את המדיניות המזרח תיכונית של הממשל האמריקני.

 

מכאן בחר אולמרט בגישה שונה מגישתו של שרון. בעוד שרון פעל תמיד לרצות את האמריקנים ולהרוויח זמן, אולמרט מעוניין לדחוף את תוכנית ההתכנסות כמה שיותר מהר. זה נובע מחוסר ניסיונו הביטחוני והדיפלומטי, כמו גם מהעובדה כי ההתכנסות מסכמת פחות או יותר את כל האג’נדה הפוליטית של המפלגה בראשה הוא עומד. ויתור עליה משמעו הפיכת קדימה ללא רלוונטית שלושה חודשים לאחר הבחירות.

 

השיטה בה נוקט אולמרט היא השגת התמיכה בקרב מנהיגי אירופה וערב מתוך מחשבה שבכך ירכך את העמדה האמריקנית. אולמרט הזדרז להיוועד עם מובארק, עם המלך עבדאללה מירדן, עם אבו מאזן, עם טוני בלייר ועם ז’אק שיראק. בכל הפגישות שיבחו אולמרט ובן שיחו איש את רעהו- שיראק הוגדר כלוחם באנטישמיות, מובארק כידיד גדול ושותף אסטרטגי של ישראל וכדומה. גם כמות המחמאות אותן ספג בתמורה אולמרט, יכלה להפריח סומק בלחייו של שחקן פורנו.

 

אולם בשורה תחתונה, נסגרו בפניו של אולמרט כל הדלתות- איש מהאישים הללו לא הביע בדל של הסכמה עם תוכניתו של אולמרט, אלא רק דאגה מעצם הרעיון. אולמרט, שהיה מבושם עדיין מהמהלך המדיני-כלכלי לייבש את החמאס, מהלך שעל פי מקורות מודיעיניים נשבר בתקופה האחרונה עת תדירות הברחת הכספים ממצרים לישראל גדלה, הופתע מעוצמת ההתנגדות הבינלאומית.

 

בינתיים, בבית

 

גם במערכת הפוליטית הישראלית ניכר שינוי מגמה כאשר גם בכירים בקדימה מביעים הסתייגויות רבות מההתכנסות, על פי רוב בשל ההבנה כי אין תמיכה בינלאומית במהלך. שותפתה הראשית של קדימה בקואליציה, שולחת את חבריה לתקשורת מדי יום בכדי להזכיר כי הפתרון הראוי מבחינתה הוא במשא ומתן. בחישוב מהיר מתברר כי למעט רוב חברי קדימה ואולי גם מפלגת הגמלאים, איש בעולם לא רואה ברעיון ההתכנסות פתרון רצוי.

 

באחרונה התבטא אולמרט כי היה שמח לפתור את הסכסוך באמצעות משא ומתן, אולם הוא אינו יכול לעשות זאת כל עוד החמאס שולט בצד השני. זהו שינוי מגמה מאחר ומפלגת קדימה באה לעולם בימים בהם סברו מקבלי ההחלטות במדינת ישראל כי תסריט שבו החמאס שולט ברשות אינו ריאלי. גם פגישתו עם אבו מאזן בירדן, על אף שלא נערך בה משא ומתן למעט הידיעות על משלוחי הנשק שישראל שלחה לאבו מאזן, סודקת סדק ברעיון ההתכנסות.

 

האש בעזה

 

לכך נוספו האירועים הביטחוניים האחרונים המעלים שאלות בקרב הציבור, גם בזה המזהה עצמו במרכז הפוליטי או בשמאל, לגבי תוכנית ההתנתקות- הנסיגה הישראלית מעזה בקיץ האחרון. ביקורת רבה עולה כלפי ממשלת ישראל בשל ירי הקסאמים על שדרות. אחד הבולטים בביקורת זו הוא עמרם מצנע, כיום ראש מועצת ירוחם ולמעשה אביה הרוחני של ההתנתקות שדורש מממשלת ישראל להפעיל כוח רב כנגד הפלשתינים.

 

ממשלת ישראל אכן הפעילה לפרק זמן מסוים יד קשה באמצעות מדיניות הסיכולים הממוקדים אך תקלות מבצעיות שהובילו להרג של אזרחים גרמו להפסקת המדיניות. החמאס היה מעוניין בסטאטוס קוו הקודם שבו הוא (או הג’יאהד האסלאמי) יורה קסאמים לעבר ישראל ובתמורה מפגיזה ישראל את הרצועה, בעיקר שטחים ריקים. כך תכנן החמאס להרוויח זמן הדרוש לו בכדי לשלוט ברצועה ובמקביל להתחמש ולהתארגן מחדש לקראת סיבוב דמים נוסף עם ישראל.

 

החיסולים האחרונים דרשו מהחמאס להוציא לפועל תוכניות מגירה. כך למשל אירע באירוע ההתקפה על המוצב הצה”לי שכלל הרג של שני חיילים וחטיפת חייל. אין ספק כי לא מדובר בנקמה כלפי הפגיעה לכאורה במשפחת רלייה כפי שטענו חלק מדוברי החמאס, ולו רק בגלל מורכבות הפעולה שדרשה מודיעין איכותי, אימונים, חפירת המנהרה והצטיידות בנשק מתקדם, ובמילים אחרות: זמן.

 

חטיפת חייל היא אירוע המשנה את המסגרת לחלוטין. המשנה לראש הממשלה שמעון פרס שהתבטא בשבוע שעבר “קסאמים שמסאמים” בתגובה לזעקה שעלתה משדרות באשר למצב הביטחוני בו הם שרויים, לא יוכל להתבטא כך בנוגע לחייל חטוף. ממשלת ישראל ניסתה להמעיט מכל הידיעות שהתקבלו מעזה עד היום- ירי הקסאמים, הקטיושות וההתחמשות האדירה של החמאס – כולם זכו להתקבל בביטול לאמירות פומביות כי הגזרה רגועה מכפי שהייתה ערב ההתנתקות.

 

בכדי להשיב את ההתכנסות חזרה לראש מצעד הפופולאריות במדינת ישראל, מוטל על מצדדיה להוכיח כי הנסיגה מעזה הייתה מהלך מוצלח. חטיפת חייל והרג שני חיילים, ביחד עם גשם הקסאמים המתמשך, אונסים את ראש ממשלת ישראל לפעול כיום בצורה אלימה ודרמטית יותר מכפי שהיה נוהג אלמלא היה עליו להוכיח כי ההתנתקות הייתה טובה לישראל.

 

הצמרת הביטחונית

 

רבות נכתב על הרקע הביטחוני הדל של ראש הממשלה ושר הביטחון. לצד הביקורת הקבועה על כך, היו רבים שדווקא סברו כי דווקא מי שמגיע מחוץ למערכת הביטחונית יוכל לנהוג בשיקול דעת מתוך ראייה רחבה יותר של המציאות האזורית.

 

הטענה כי אזרח יכול לעמוד בראש המערכת הביטחונית היא נכונה- בן גוריון, פרס וארנס הם דוגמאות למי שלא הובילו גייסות לשדה הקרב, אולם אישים אלה היו בעלי נגיעה למערכת הביטחונית- בן גוריון כראש היישוב היהודי במשך שנים, פרס כמי שכיהן כמנכ”ל משרד הביטחון והכיר את המערכת ואף משה ארנס, אדם בעל ניסיון רב באספקטים רבים הקשורים למערכת כמו המפעלים הביטחוניים.

 

חשוב מכך- בן גוריון נהנה מלגיטימציה ציבורית רחבת היקף ומהערצת הקצונה הבכירה בתור האב המייסד. פרס היה שר ביטחון בממשלתו של יצחק רבין, רמטכ”ל לשעבר שנהנה מהערכה בינלאומית באשר להבנתו הביטחונית וארנס כיהן כשר ביטחון בממשלתו של יצחק שמיר, מי שהציג ניסיון ביטחוני עשיר ביותר שכלל את שנות פעילותו כמפקד הלח”י ושנותיו הרבות במוסד.

 

לראשונה בתולדות מדינת ישראל, ראש הממשלה ושר הביטחון גם יחד, נטולי ניסיון דיפלומטי או ביטחוני. איש מהם לא כיהן בעבר כראש ממשלה, שר ביטחון או שר החוץ. גם שרת החוץ הנוכחית, הגם שנהנית מפופולאריות בציבור, לא יכולה להעניק לצמד אולמרט-פרץ את הניסיון הדרוש.

 

חשוב להבין- האירועים הביטחוניים בעזה בתקופה האחרונה- חיסולים מוצלחים לצד פגיעה באזרחים, תפיסת מבוקשים לצד ההתקפה על מוצב צה”ל, אינם נובעים מחוסר הניסיון של הצמרת הביטחונית. אירועים אלה, אם להשתמש במושגים נושנים מהצבא, הם הפער בין טר”ש לצל”ש. ההתקפה על מוצב יכלה להסתיים באפס נפגעים לכוחותינו ובחיסול כל המחבלים ואז הייתה נתפסת כהצלחה גדולה.

 

פגיעת הטיל בריכוז אזרחים לאחר החיסול המוצלח בעזה יכלה אולי להימנע אם היה משגר הטיל משתהה לכמה שניות. תפיסת המבוקשים המוצלחת במבצע שזכה לכינוי “סופה במדבר” יכלה להסתיים במארב מתוכנן של מחבלים שיפתחו באש על כל הכוח המיוחד. אירוע שריפת הג’יפ בג’נין בשבוע שעבר בסיטואציה שונה קצת, עלול היה להסתיים אף הוא בהרוגים. כל האירועים האלה הם ברמת השטח במסגרת האינתיפאדה רבת השנים.

 

חוסר הניסיון הביטחוני-מדיני בא לידי ביטוי דווקא בהחלטה האסטרטגית שקיבלה עליה מפלגת קדימה מלכתחילה, קרי- להטיל את כל יהבה על תוכנית ההתכנסות. הדלתות הנטרקות בפני ראש הממשלה, בד בבד עם ההידרדרות הביטחונית, יחייבו אותו ואת שר הביטחון שלו, המצוי גם כך תחת מערכת לחצים ענפה מכיוונים רבים- החל מתושבי שדרות עירו הנתונים למתקפת הקסאמים, עבור דרך האגף השמאלי בעבודה הכועס על החיסולים בעזה וכלה באגפים אחרים בעבודה הזועמים על הטיפול הקל בקסאמים, ודורשים לבצע התקפה רחבת היקף ברצועה.

 

לאור כל אלו, נראה כי מבצע קרקעי רחב-היקף ברצועת עזה הוא בלתי נמנע – לא יהיה זה מבצע אך ורק בכדי להראות כי ממשלת ישראל אינה מבליגה, אלא יהיה זה מהלך מתמשך שבו ישראל תשיג שליטה צבאית על הרצועה, ולו לפרק זמן מוקצב. בפעולה שכזו, החשש הוא שחוסר הניסיון יבוא לידי ביטוי פעם נוספת מאחר והחלטות יתקבלו תחת לחץ בזמן הפעולה הזו, וההשלכות יהיו חמורות.

 

ראש הממשלה מבין כי רבות יהיה תלוי בהצלחה של פעולה שכזו. כשלון הפעולה יערער על מעמדו כמי שמסוגל להוציא את ישראל מרוב השטחים. הצלחה בפעולה שכזו, לא תבטיח בהכרח את כניעת הפלשתינים והפסק הירי על שדרות, אבל לפחות תעניק לו חלק מההילה ביטחונית שהוא משווע לה מאז ליל ה-5 בינואר.

 

 

אלון לוין עורך המאמרים בסיקור ממוקד

http://www.sikurmemukad.com/sikurim/muslimworld/gazaagain.html

 

מקור המאמר: http://www.articles.co.il מאמרים לשימוש חופשי.