השאלה שבכותרת היא כמובן פרפרזה על המערכון המפורסם של “הגשש החיוור”, וכמו בשאלות שנדונו באותו המערכון, גם כאן התשובה אינה מובנת מאליה. כלומר, ישנה נטייה מסוימת בציבור, בגלוי או במשתמע, לראות באנשי השמאל היהודים את מי שאוהבים את הערבים יתר על המידה, על חשבון חוסר חיבה משווע לבני עמם הם. אך האם הטענה הזאת עוברת במלואה את המבחן האמפירי?

למשל, האם הגורו של השמאל אורי אבנרי אוהב ערבים? אמנם את ההגדרה “מהי אהבה” יש לחפש אצל משוררים ולא אצל פובליציסטים, אבל גם הפובליציסטים יכולים לזהות את ההפך של האהבה, כלומר אדישות. אבנרי מאז ומעולם תומך בהנהגה המושחתת והרצחנית של הערבים, המדכאת, עושקת ורוצחת קודם כל את הערבים מן השורה, שלגורלם אדיש אורי אבנרי כגולם.

לאחרונה יצא הוא עם מאמר שלם נגד הטענה של “הימין הקיצוני” כלשונו, שבספרי הלימוד של רש”פ ישראל לא מסומנת, וזו לשון מחאתו:

“את התחמושת מספק תמיד אחד הגופים ה”מקצועיים” העוסקים בנושא זה. אלה הם גופים מוסווים של הימין הקיצוני, כאילו “מדעיים”, הממומנים בשפע על-ידי מולטי-מיליונרים יהודים-אמריקנים. צוותים של שכירים עוברים במסרק דק על כל מילה בתקשורת הערבית ובספרי-הלימוד, כשהמטרה המסומנת מראש היא: להוכיח שהם אנטי-שמים, מטיפים לשנאת ישראל וקוראים לרצח יהודים. בים המלל, לא קשה למצוא מובאות מתאימות, ומכל השאר פשוט מתעלמים.“

הפסקה הזאת כל כך שקרית וחצופה, שצריך להיות אורי אבנרי כדי לכתוב אותה בנונשלנטיות כה נוצצת. אבנרי לא נתן ולו ראייה אחת כדי לתמוך בטענת “הקיצוניות” של האירגונים, שהוא מדבר עליהם. הוא גם לא נתן ולו דוגמה אחת לחוסר מקצועיות ומדעיות במחקריהם ואף לא לקשר בין הנטייה הפוליטית המשוערת לתוצאות. במקום זאת הוא פשוט שם מרכאות במקום  בו הוא רוצה לפסול את האנשים, שאין לו נגדם בדל ראייה. השימוש הזה במרכאות במקום שאין ראיות, מסמל את כל מה שעיתונאי ופובליציסט לא צריך להיות: אומן בלהטוטנות לשונית ואשף בהחבאת עובדות.

“מטרה מסומנת מראש” – מאין הוא יודע שהיא מסומנת מראש? בעברית זה נקרא “הטייה מכוונת”, זאת האשמה מאד חמורה ואסור לנקוט בה ללא ראייה תומכת. אם האירגונים האלה מוכרחים לעבור במסרק דק, כלשונו, על כל מלה כדי לאתר ראיות ל”מטרות מסומנות מראש”, כי אז צריך להיות קל מאד למצוא ראיות שאינן כאלה, ואבנרי אמור להיות משופע בהן.

“מכל השאר פשוט מתעלמים” – ממה מתעלמים? היכן המובאות מספרי הלימוד, שבהם מלמדים את ילדי הרש”פ את ההפך ממה שמוצג באותם המחקרים? ניתן היה לצפות, שאבנרי יקח לפחות עיתון או ספר לימוד אחד, עם דוגמאות מנוגדות ויציג אותן כהוכחה להתעלמות מאותו “כל השאר” שהוא טוען לקיומו. אחרת, לאמירתו זו  אין כל ערך, והיא אינה אלא השמצה לשמה.

אורי אבנרי לא יכול לפתור את הבעייה הזאת, אין באמתחתו כל ראייה ממשית נגד אותם “האירגונים”, כמו שאין בספרי הרש”פ טקסטים רלבנטיים להיסטוריה ופוליטיקה, שלא מחנכים לשנאת יהודים ולהשמדת ישראל. כעיתונאי ותיק וכמקורב נצחי לרודני הערבים, אבנרי אינו יכול שלא לדעת זאת.

מי הם אותם “האירגונים”? קודם כל מדובר במכון “מבט לתקשורת הפלשתינית” (PMW) בניהולו של איתמר מרכוס הפועל מאז שנת 1996. למעשה, המכון הזה הוא הרבה יותר מאשר “מבט לתקשורת”, הוא צופה בכל השיח הציבורי בחברה הערבית והחינוך לנוער וחושף לעיני העולם זוועות, שאין אדם סביר יכול להישאר אדיש כלפיהן. המכון מציג בקביעות את ממצאיו בפני פוליטיקאים זרים, ממצאיו נבדקו על ידי צוות מומחים מהאו”ם ומעולם לא נמצא שדבריו אינם אמת.

אותם ספרי הלימוד מלמדים, שהיהודים הם נטע קולוניאליסטי זר וגורלם להישמד; “הפרוטוקולים של זקני ציון” הם ההחלטה הרשמית של הקונגרס הציוני הראשון – אלה רק דוגמאות בסיסיות. הילדים הקטנים יושבים מול טלוויזיה המשדרת על התדרים שהוקצו על ידי רשות השידור הישראלית, וצופים בסרטונים על נפלאות השהאדה, המסתיימים בשקופית שחורה “חפשו את המוות והחיים יינתנו לכם“. ילדות כבנות 11 מתארחות באולפן הטלוויזיה ואומרות ששהאדה היא דבר טוב וזכויות העם הפלשתיני פחות חשובות מהזכויות שהן תקבלנה בגן-עדן כשהידות…

מדוע הזדעק פתאם אבנרי דווקא עכשיו? לא מן הנמנע שהמחאה של הילרי קלינטון שהושמעה לאחרונה נגד החינוך לקנאות איסלאמית ושנאה לישראל וארה”ב, השפיעה עליו. הסנטורית קלינטון הצטרפה לאיתמר מרכוס למסיבת העיתונאים והצגת הדו”ח לתקשורת – האם גם הילרי קלינטון מייצגת את “הימין הקיצוני” הישראלי?

במשך אחת-עשרה השנים האחרונות, תוך כדי עבודה, מדי יום ביומו נמצאות ראיות חדשות לכך שכל סיפורי אבנרי ושות’ אודות הנכונות כביכול של ההנהגה הפלשתינית לשלום עם ישראל, הם מיתוסים פרימיטיביים כמו פרימוס, מאז ומעולם. המידע נשלח לחברי הכנסת, עיתונאים בארץ ובעולם, חברי פרלמנטים זרים ואזרחים מן השורה המנויים על מכתבי עידכון. אבנרי, מן האבות המייסדים של המיתוסים האלה, משתולל ומאבד אפילו מראית עין של ענייניות במאמץ לגרום לאנשים להתעלם מהחומר הנחשף.

אבנרי לא מסוגל להתמודד עם הממצאים של PMW, CMIP, MEMRI או של כל מי שבודק מה באמת מתרחש בתוככי רש”פ. תחת זאת הוא מבצע טריקים מתוך ספר הטריקים המלוכלכים: מציג את הדברים כך, שישתמע שכביכול רק “העדר הקו הירוק” הוא הבעייה היחידה ומשתמש בטענה מהסוג “אתם בעצמכם רעים”, כאילו החינוך הישראלי דומה לחינוך ברש”פ. התשובה הקנטרנית “אתם בעצמכם…” נפוצה במרחב הטוקבקיסטי הישראלי, לעתים נמצאת אפילו בשימושם של בעלי תואר אקדמי שלישי; מטרתה של תשובה זו היא לברוח מהנושא, לא להתמודד עם הטענות הנגדיות אלא לבעוט בהן כמו ששוער בועט בכדור כדי להרחיקו לעבר השער של הקבוצה היריבה.

הנושא הוא כמובן, הרבה יותר מורכב מההתמודדות עם עוד צרור הבלים מאת אורי אבנרי, שהוא לא לבד בעסקי ההסתרה. רוב העולם, כולל מרבית הישראלים, לא מעוניינים להציץ לתוך קלחת המחלות הרותחת, שהם בישלו, כאשר במו ידיהם השליטו על הערבים את אבו-עמאר, אבו-מאזן ושות’.

שוו בנפשכם שקבוצת אוליגרכים מהמאפיה הרוסית הייתה מקבלת מעמד של חונטה רודנית בלתי מוגבלת במדינת ישראל, לרבות האפשרות להפוך את ענפי הכלכלה למונופולים פרטיים ולגבות דמי חסות ככל העולה על רוחם. עכשיו, הכפילו את הזוועה באלף כדי להגיע לרמת המפלצת ההיא (האוליגרכים הרוסיים לפחות לא מחנכים ילדים לשהאדה), ותבינו מה עשתה ישראל לערבים ביש”ע כשהקימה עליהם את רש”פ.

ההצגה ההפוכה של המציאות במזרח התיכון על ידי השמאל הקיצוני מקרינה ליתר חלקי הקשת הפוליטית: מהפלגים הפחות השמאליים ועד הימין, לרוב האנשים אין ידע אודות גורל הקהילה הערבית הזאת, המשלמת מחיר כבד במלחמה נגד ישראל, שאין בה כל אלמנט של שיחרור לאומי אלא רק השתעבדות להון ולג’יהאד.

כבר כתבתי בעבר על הפיכת הערבים לבשר תותחים על ידי “הנרטיב הפלשתיני”. עד היום, בעיני מרבית הימין הם כולם אך ורק האויב, בעיני השמאל הם בשר תותחים חסר ערך אנושי, כמעט ואין מי שיזכור שהם נולדו בני אדם.

אז מה תהיה המסקנה, האם איש השמאל אוהב ערבים? האם שיתוף פעולה עם הפיכת הערבים לאבק אדם “פלשתיני” הוא ביטוי לאמפתיה כלשהי? האם הוא חש חמלה כלפי ילדיהם, המחונכים לחפש את המוות בגיל בר-מצווה? האם מרחם השמאלן על הנשים, הנאלצות לבחור בין מוות למען “כבוד המשפחה” לבין מוות בפיצוץ?

רים ריאשי נפלה למלכודת כזאת: הגבר איתו היה לה קשר, נתגלה כאיש חמאס והיא הפכה להיות “המחבלת עם הפלטה ברגל”. מבחינת בעלה, הייתה זו הדרך הקלה והרווחית להיפטר מאישתו. כעת בתה של ריאשי דוּהָה מככבת בסרטוני החינוך לשהאדה המשודרים בטלוויזית חמאס, משחקת עם “הירושה מאמא” – לבנות חבלה, ושרה על הכמיהה להתאחד עם אמא אי-שם בגן עדן של שהידים.

כל אלה אינן פעולות פרטיזניות של פעילים קיצוניים. מי שלומד את הנושא מעט לעומק, מזהה בנקל את שורשי החינוך בערכאות השלטון. אך היכן המחאות של הפמיניסטיות הלוחמניות שלנו, הממאנות להסתער בחמת זעם על הגברים המפוצצים נשים וילדים, כפי שהן יודעות לעשות כל כך טוב במקרים אחרים? היכן המאמרים חוצבי הלהבות של חנה בית הלחמי, אורית קמיר ואסתר הרצוג? היכן המועצה לשלום הילד והיכן אירגון האו”ם למען הילד?

נראה שכל אלה מתחבאים בפני עובדות החיים באותו מקלט, בו מתחבא, למשל, צבי גיל המיטיב למחות נגד אנטישמיות ופגיעה בזכר השואה, כשזה קורה במחוזות רחוקים, אך מילא פיו מים אל נוכח גילויי האנטישמיות והכחשת השואה בפרסומים מטעם הרש”פ זמן רב לפני שמרביתנו שמענו את שמו של אחמדינג’אד.

המקום שבו  ניתן בקלות לאתר רבים מהמחנה הזה, הוא כל מקום בו מתקיימים ארועי המחאה נגד “מצבם של הנשים והילדים הפלשתיניים תחת הכיבוש הישראלי”, היכן שרוחו של צֶ’זַרֶה בורג’יה מסמיקה מבושה…

התופעה אינה ישראלית ייחודית, כמובן. הפירוש החולני, שניתן למושג “רב-תרבותיות” על ידי אלה הטוענים לתואר ליברלים, מאפשר למערב לעצום עין לא רק לחוקי שורא הקניבליים במדינות האיסלאמיות, אלא גם למתרחש בתוך הקהילות האיסלאמיות שבמדינות המערב. לאחרונה זה הגיע לאבסורד, כאשר בגרמניה פרצה שערורייה עקב פסיקתה של השופטת כריסטה דץ-וינטר (Christa Datz-Winter), שדחתה בקשת גרושין של אישה מוסלמית מבעל אלים על סמך ההיתר המופיע בקוראן להכות אישה לא צייתנית.

הפסיקה עוררה התנגדות רבה, גם של מוסלמים בגרמניה, אבל היא חשפה בעייה אמיתית: אם המערב אינו מוטרד מהאלימות הממוסדת נגד נשים במדינות האיסלאם ומן החוקים המכפיפים את הנשים לשליטתם המוחלטת של הגברים האפוטרופסים, טבעי הוא שבסופו של דבר האדישות הזאת תתביית גם באירופה גופא.  

מי שחושף לעיני העולם את דיכוי הנשים והילדים וניצולם לצורכי טרור ברש”פ, הם אותם PWM, MEMRI ו-CMIP המושמצים. הפובליציסט שכתב מאמרי מחאה נגד התופעות אלה ונגד האדישות של החברה הישראלית, הוא הח”מ, איש ימין; כתב ולא זכה ולו לתגובת הזדהות אחת מכל אותם “אוהבי ערבים” כביכול. הנסיון מלמד כי הם עושים כל שלאל ידם כדי להימנע מהתמודדות עם החומר, להשמיץ את PMW ללא הצגת ראייה לפגם כלשהו בעבודתו, ואז מגיבים בכעס על עצם תעוזתי לפתוח את הפה ולדבר.  

אלה שלא כתבו ולא מחו אלא החרישו והשתיקו הם אורי אבנרי, גדעון ספירו, גדעון לוי ושאר מזילי דמעות התנין, שעבורם הערבים מן השורה, על טפם ונשיהם, אינם מהווים סובסטנציה משמעותית יותר מגושים סתמיים של חומר אורגני, המשמשים רק כדי למרוח את הקהל מסביב בכל גווני שחור עמוק ולעמוד בעצמם על הבמה, לבושים בלבן, קורנים אהבה ושלום, זוהרים ומבושמים כמו באגדות.

הם עושים את זה כאילו אין מחר, אבל החיים אינם עומדים במקום ולהיסטוריה חוקי התפתחות משלה. על פי חוקים אלה, מוכרח לבוא היום, אולי בעוד עשר שנים ואולי בעוד עשרה דורות, שבו החברה הערבית תאזור יותר תבונה ואומץ ממה שיש לה היום ותשתחרר מלפיתתם של הג’יהאד האסלאמי והשמאל העולמי – או-אז יעמידו הערבים לדין את הפושעים האמיתיים של “המזרח התיכון החדש”, שחלקו את מנעמי השררה עם הרודנים, חיפו על החינוך לשנאה, סייעו למלחמה, לרצח, לעושק ולשחיתות; כל אלה המחופשים היום ל”אוהבי ערבים”…

מאמרים מאת המחבר בנושאים הקשורים:

“איך האישה הערבייה זוכה לשויון“

“בעניין ספרי הלימוד“

“ללא רחמים על ילדים“

“יום זכרון לילדים מתים“

“בשר תותחים“