השר אביגדור ליברמן כינה בתואר “קאפו” את המתלוננים בחו”ל כנגד קציני צה”ל על פשעי מלחמה, ועוד נגיע לכך בהמשך. השמאל, כמובן, קפץ על רגליו האחוריות, ואיים לתבוע את ליברמן.

ידידי בועז מושקוביץ, תחת הכותרת איש שמאל: “ברק וליברמן פועלים ניאו-נאצית”, בא חשבון עם גדעון ספירו, על שהוא מגלה צביעות: תוקף את ליברמן על השימוש בדימויים נאציים, בעוד הוא-עצמו משתמש בדימויים מאותה הסוגה. בדקתי בכל המאמר, ולא מצאתי תשתית עובדתית לכך. אכן, ספירו משתמש באנלוגיות האלה, והוא גם תוקף לא אחת את ליברמן, אבל זה כשלעצמו אינו יוצר את הצביעות המיוחסת לספירו, כל עוד הוא לא תוקף אחרים על שהם משתמשים באותן האנלוגיות – ואת זה לא מצאתי במאמרו של מושקוביץ.

ואם נפלה ה”צביעות”, נשאר לי, כסניגורם של ישראל, רק לומר מילה להגנתם של כל המשתמשים באנלוגיות ובמטאפורות האלה – גם כאשר לגופם של דברים אני חולק עליהם. מילה להגנתו של אביגדור ליברמן ומילה להגנתו של גדעון ספירו, ולמעשה זו אותה מילה: הגנה על הלגיטימיות של האנלוגיות והמטאפורות בהקשר לנאציזם (שגם אני שותף להן), ובכך אני אגן גם על חופש-הביטוי של חנה אייזנמן, אשר מאשימה את צה”ל בפאשיזם, אומרת כי “בצלם” הוא “ארגון ארכי-נאצי”, וגם שואלת, בהקשר זה, מדוע לא מופעל ב”ישראל” החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם?

כמובן שאני מגן כאן רק על הלגיטימיות של הדברים, ולא על הדברים עצמם, אשר, לגביהם, “אני מהאו”ם”, כידוע.

מילה להגנתו של ספירו

מושקוביץ אומר על ספירו כי הוא “מדביק תווית ‘נאצי’ לכל מה שזז”, ואני מעז לפקפק בכך.

כאשר כלב נושך אדם, זה, כידוע, כבר לא ידיעה חדשותית, אבל כאשר אדם נושך כלב – זה חדשותי, לעילא ולעילא.

תארו לעצמכם שבמדינת ישראל, כל יום, אדם אחד נושך כלב, ו-7,499,999 בני אדם לא נושכים כלב, וגדעון ספירו, במדורו היומי “אדם נשך כלב”, מביא כל יום את המקרה היומי של היום שעבר.

כיוון שאצל ספירו, במדור הזה, ב-100% מהמקרים מדובר באנשים שנשכו כלבים, המסקנה של מושקוביץ היא שאצלו “כל האנשים הם נושכי-כלבים”, ויש לי הרושם שאם בכל יום ספירו יכתוב על אדם אחד שנשך כלב, ועל אדם אחד שלא נשך כלב, מושקוביץ עדיין יראה רק את חצי הכוס הנושכת, בם אם יהא זה רק רבע הכוס, או אפילו פחות.

השטחים שמעבר לקו הירוק לא באו לשחר לפתחנו ביוני תשכ”ז, ואמרו “קחו אותנו להיות לכם לשטח משלכם”. הם בכלל לא באו אלינו. אנחנו באנו אליהם, וקנינו בהם שביתה בפעולה מלחמתית המוגדרת כ”כיבוש”. מבחינה פוליטית אפשר בהחלט להתווכח אם זה אכן “כיבוש”, “חזרה לנחלת-אבותינו”, או משהו אחר, ואם גדעון ספירו חושב שגם מבחינה פוליטית זה כיבוש, ומנסה לשווק לקוראיו את דעתו זו, זה בהחלט לגיטימי. וכאשר לכיבוש מתלוות התנהגויות פסולות של חיילי הצבא הכובש, השימוש במונחי “נאציזם” וכו’ הוא רק עניין של זמן ודרגה, לא של עיקרון.

כיוון שברגע זה לא עולות בראשי דוגמאות להתנהגות הישראלית בשטחים, ובעיקר משום שאני רוצה לדון כאן לא בגדעון ספירו, אלא בלגיטימיות של ההשוואות עם הנאציזם, די לי להפנות כאן למאמרי נאציזם כחול-לבן אנחנו כבר מכירים, ועכשיו גם ליל-בדולח ושריפת ספרים – הכל כחול-לבן!

אין לי ספק כי גם היום, בשטחים הנתונים לשליטתנו, נעשים מעשים שהתואר הזה יאה להם. נכון שיש הבדל בין הנאציזם של ברמניה הנאצית לבין זה “שלנו”, אותו אני מוכן לראות כ”מיני נאציזם”, או אפילו רק “מיקרו נאציזם”, אבל, כמו שאומר פתגם סיני עתיק, “גם מסע בן אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן”, ועל כן יש צורך, כמו שאמר ברוטוס, to kill him in the shell.

מילה להגנתו של ליברמן

לפני שאני מגן על חופש-הביטוי של אביגדור ליברמן, הרשו לי לתקוף אותו.

ליברמן מגדיר כ”קאפו” את המתלוננים בחו”ל על פשעי מלחמה שבוצעו ע”י קציני צה”ל. הוא אינו טוען כי תלונה מסויימת, נגד קצין מסויים, היא תלונת-שווא, או שהיא מונעת ממניעים אישיים, אלא שולל באופן הכי גורף את כל התלונות האלה, בלי לבדוק כל אחת מהן לגופה, המוצדקת היא, אם לאו. כמובן שהוא, כך אני מניח, אינו שולל את הפנייה לשלטונות החוק שלנו, אלא רק את האפשרות לגמור בחוץ, גם אם הפנייה לשלטונות החוק אצלנו נתקלת באזניים ערלות.

על האפשרות הזאת עמדתי במאמרי על הצעת החוק של יובל שטייניץ, הקובעת מאסר למגישי תלונות בחו”ל נגד חיילים, אותו סיימתי במלים האלה:

ומי שמציע לאסור את הדבר הזה, שלא ילין על אחרים, במקומות אחרים ובזמנים אחרים, אשר ראו לנגד עיניהם פשעי-מלחמה המתבצעים ביהודים, צוענים ואחרים – והחרישו.

אז דעתי ברורה בנקודה הזאת: אם יש בפני מי להתלונן, כאן בבית – מה טוב, אבל אם אין – אנחנו, היהודים, חייבים ללכת עם זה גם החוצה.

אבל הדיעה שהביע ליברמן, אף שאני, כאמור, שולל אותה מכל-וכל, היא דיעה לגיטימית, ולכן מותר להטיף לה.

ואם מותר להטיף לה, ההשוואה של ליברמן ל”קאפו” עושה חסד עם אלה אותם הוא תוקף. מי שהיה קאפו לא היה אדם חופשי, אשר בא בשערי מחזות הריכוז, ואמר “שלום, אני רוצה להיות קאפו”. הוא היה אסיר אשר הועמד בפני הברירה לחטוף כדור בראש, או לשרת את הנאצים כנגד אחיו. אלה שמתלוננים נגד קציני צה”ל על פשעי מלחמה, עושים זאת למרות שעומדת להם הברירה לשתוק: זה פועל לטובתם, בעיני מי שמצדיק את מעשיהם, ולרעתם בעיני המגנים אותם.

ועל כן, לו הייתה דעתי כדעתו של אביגדור ליברמן, הייתי משתמש בביטויים חריפים בהרבה מאשר “קאפו”, אבל, כאמור, דעתי שונה.

יש דברים כאלה גם אצלנו

תופעות אשר “מריחות” נאציזם או פאשיזם לא חסרות אצלנו, לדאבוני, והן פוגעות לא רק בערבים או ב”אוהבי ערבים”. הן פוגעות גם ביהודים, ומי שראה את הקליפים של פינוי עמונה יסכים על כך, אפילו אם פוליטית הוא היה בעד הפינוי. גם שאר הפינויים לא היו ממש “סטריליים”, והיו בהם תופעות אשר לא ממש התחייבו מעצם ביצועה של החלטת הממשלה.

אל תפגעו בחופש-הביטוי!

אז המטאפורות והאנלוגיות האלה הן חריפות, ואולי אף מוגזמות, אבל בדיוק בכך נבחן חופש הביטוי, וכל ההשתלחויות במי שמשווה תופעות מסויימות בחיינו ל”נאציזם” אינן שונות מהמנטרה באיזה סגנון אדוני מדבר, החביבה כל-כך על סותמי-הפיות הצבועים אשר במימסד המשפטי, אלה שהרוויחו ביושר את התואר משטרת המחנה.

ומילה לאנשי השמאל, התוקפים את ליברמן על ההתבטאות הזאת: כפי שאתם מבינים, בנושא-שבמחלוקת הזה אני “סמולני” כמוכם, אבל הנסיון לסתום את פיו של אביגדור ליברמן בהתרסות על “אופן ההתבטאות” וכו’ (“דבריו ח-מו-רים ב-יו-ת——-ררר!”), מזכיר לי את נבואתו (שהתגשמה) של חה”כ משה סנה ז”ל לאנשי מפ”ם אשר תמכו ב”חוק המפגשים”: אתם לא יודעים מתי זה יפגע גם בכם!

אבן על אבן

ומילה אחת לגאולה אבן, אשר ריאיינה את ליברמן במשדר הטלוויזיה בו הוא דיבר על ה”קאפו”.

זכותו וחובתו של מראיין להציג למרואיין שאלות כגון “האם אינך סבור שדבריך חריפים מדי”, וכך היא עשתה.

אבל את השאלה הלגיטימית הזאת היא הקדימה ב“לא, לא, לא, לא, לא!”, ובכך היא שמה עצמה צנזור לדבריו של המרואיין – דבר שהוא בבחינת בל-ייעשה.

______________

המלצת היום: עורכי-דין יהודיים בגרמניה הנאצית – ומה אצלנו?