אם נשאל את אנשי השמאל מה יחסם לקומוניזם וסטליניזם, רובם המכריע יכחישו בזעם כל קשר לחולות הרעות השייכות לטעויות העבר הרחוק. הטעויות שלהם הרי תמיד בעבר, הלא כן? אמנם פליטות פה שלהם, בהחלט לא מקריות, מעלות תהייה שמא מספרם האמיתי של אוהבי סטלין גדול יותר ממספר אלה שמוכנים להודות בכך.

שנים אני מאזין להרצאותיו של הפרופסור להיסטוריה מיכאל הרסגור המשודרות בגלי צה”ל. הפרופסור הוא ידען גדול בתולדות המערב ולמדתי ממנו פרקים מעניינים, אם כי לעתים, אני  מגלה אצלו אי-אלו מעידות עובדתיות.

כמובן, לא כל מעידה ראויה לתשומת לב ציבורית רבה מדי, אבל מספר דברים, שנאמרו על ידו בהרצאה שעסקה במהפכות עממיות, עוררו בי שאלה, האם חלק מהאנשים המגנים בפומבי את פשעיו של יוסיף ויסריונוביץ’ דז’וגשווילי-סטלין אינם מקיימים בסתר פולחן הערצה לזכרו? כי אילמלא סטלין, איך הם היו מסבירים את מטחנת הבשר הגדולה של המאה העשרים?

מיכאל הרסגור לכאורה כבר איננו הקומוניסט של פעם, אבל כשהדיכוי של שאיפת הצ’כים לחרות ב-68′ עלה לדיון, חילץ הרסגור את ההסבר האולטימטיבי שלו לאכזריותו של המשטר הקומוניסטי: “זה בגלל סטלין. אני מאמין בתפקיד האישיות בהיסטוריה!” ושוב בהמשך, “קומוניזם היה רעיון נהדר של שיחרור העמים” והטיל על סטלין את עיקר האשמה בכך שהתיאוריה נכשלה בשטח.

אך הפנינה האמיתית באה לסיום, כשלאחר פרוק ברה”מ, סוף-כל-סוף זכו הצ’כים בעצמאות ובחרו את כותב המחזות וצלאב הבל לנשיא: “צ’כיה חזרה להיות ארץ אירופאית, השתחררה מהכיבוש האסיאתי; אל תשכחו שסטלין היה גרוזיני!..” כך, בתערובת של סינון העובדות ההיסטוריות עם גזענות טריוויאלית, פתר הפרופסור את שאלת המאה: “אם הביצוע איום ונורא – האם התיאוריה נהדרת?”

אבן היסוד של התורה הקומוניסטית היא תורת הערך המוסף: הפועלים מייצרים את שכרם רק בחלק מזמן העבודה, החלק השני “מתבזבז” על יצירת הרווח של הבורגני הרשע, המשמין מזעת אפם של הפועלים. הפתרון שהוצע על ידי המרקסיזם הוא, שהפרולטריון המאוחד יקח בכוח את כל המפעלים ויהנה בעצמו מכל פירות עבודתו.

השיטה הצריכה אירגון הפועלים במסגרות נוקשות; מובן מאליו מהו סוג האנשים, אשר לעולם יתפסו עמדות כוח בראש האירגון הנוקשה הכלכלי-אידאולוגי הזה. מכאן הייתה הדרך קצרה, ישרה ובלתי נמנעת לשליטה פוליטית מוחלטת בפרולטריון על ידי המאפיה המחלקת בינה לבין עצמה את הערך המוסף. כמובן, מאותו רגע ואילך ניטלה מהפועלים הזכות למחות, שהייתה להם קודם לכן: מי שמתנגד לרצון הפרולטריון המנוסח בפי מנהיגיו, מטופל ככל “אויב המעמד”.

המרכיב השני של התורה הקומוניסטית, דיקטטורת הפרולטריון, נועד לשרת את המרכיב הראשון, כלומר לשדוד את רכושו של מעמד בעלי הקניין, להחליף את ניצול האדם על ידי האדם בניצול האדם על ידי המאפיה השלטונית ולכפות על הפרולטריון ציות ללא עוררין.

התיאוריה יובאה ממערב אירופה; השיטה החלה לקרום עור וגידים זמן קצר לאחר מהפכת אוקטובר 1917. קודם כל הוקם המנגנון, שבעזרתו מנהיגי העמלים כפו את האינטרסים של העמלים על כל אותם מיליוני העמלים, שלא כל כך התלהבו מהרעיון.

סטלין היה חבר בוועד המרכזי בזכות הצלחותיו לממן את פעילות המפלגה על ידי שוד בנקים (בכך בערך הסתכמה השכלתו הצבאית והכלכלית). הוא עדיין לא ניהל את העניינים, מילא תפקידים פקידותיים בכירים ולא נתפש ברצינות רבה מדי בעיני שאר חברי הוועד, בעלי השכלה ואינטליגנציה גבוהות בהרבה משלו.

המנהיג הבלתי מעורער היה ולדימיר (“הגדול”) לנין (שלושת-רבעי רוסי ורבע יהודי, בעל השכלה אירופאית), לימינו היה ראש צֶ’.קַ. האימתני פליקס דְזֵרְזִ’ינְסְקִי (פולני); לשניהם עדות מעריצים פה ושם עד היום. לא מסתמן בקלחת הזאת שורש כלשהו לתרבות אסיאתית או גרוזינית.

אסיאתים או לא, מרבית הרוסים לא תמכו במפלגה, שחוללה את המהפכה האלימה. בבחירות לאסיפה המכוננת ב-1918, הבולשביקים הובסו שוק על ירך, מה שגרם להם לפזר את האסיפה המכוננת תוך הפרחה באוויר של תרוצים מסוג “הרצפה הייתה עקומה”. רוב חיילי הצבאות “הלבנים” במלחמת האזרחים היו מפשוטי העם. השלטון “האדום” ניצח במערכה בזכות הבטחות בנוסח “אדמה – לאיכרים, מפעלים – לפועלים”, שמעולם לא מומשו ובזכות להט מהפכני, נחישות, אכזריות ופשעי המלחמה שביצע הצבא האדום.

במרץ 1921, פרץ בעיר קְרוֹנְשְטַדְט מרד של ימאי הצי הבלטי, שעד אז היו מעמודי המשען של המהפכה. בשלב זה היה ברור להם, מה פרצופה של “דיקטטורת הפרולטריון”, המרד היה נגד שלטון הקומיסרים והוא טובע בדם, כל השבויים שנתפסו בהסתערות על קרונשטדט הוצאו להורג. מפקד ההסתערות והטבח היה מיכאיל טוּכַצֶ’בְסְקִי. נא לזכור – אנחנו עדיין בתקופת השיא של שלטון לנין, רחוקים מפולחן אישיותו של סטלין, מוראות “הקולקטיביזציה” וטיהורים.

באותן שנים, כתוצאה מתהפוכות שלטון ומלחמות, בערי רוסיה לא היה מה לאכול, פשוטו כמשמעו. הפתרון הבולשביקי היה שוד וביזה של אותם האיכרים, שקודם לכן הובטח להם חלק בשלטון החדש. יחידות מיוחדות של הצבא בזזו את האסמים ולקחו את המזון לערים, האיכרים הופקרו לרעב.

חוקר הקוטב הצפוני פריטיוף ננסן התגייס לעזרת הרעבים ברוסיה. הסיוע שהוא הצליח לגייס הובא לרוסיה על ידי קבוצת רוסים גולים, הם נעצרו ונידונו למוות בפקודת לנין. התערבותו של ננסן הצילה את חייהם. עדיין גבו הרחב של סטלין נושא לבדו את כל האשמה בזועות הקומוניזם…

באוגוסט 1920 פרץ המרד הגדול של איכרי מחוז טָמְבּוֹב, במאי 1921 נשלח אותו מיכאיל טוכצ’בסקי למשימה חדשה. הפקודות הכתובות שלו כללו תפיסת בני ערובה והוצאתם להורג. למשל, במקרה של פיצוץ גשר, הצבא היה נכנס לבית הקרוב לגשר, מוציא להורג את ראש המשפחה ואת כל השאר מגלה לסיביר.

חיסול צבא המורדים שהסתתרו ביערות, נעשה בפגזים כימיים, שהתעשייה הרוסית כבר ידעה לייצר. ליחידות ניתנה פקודה להקפיד על כך, שכל השטח המיוער יכוסה בענן רעיל, כדי שלא להשאיר סיכוי לשום דבר חי. הארועים נחקרו ונכללו בעבודה המונומנטלית בחמישה כרכים “הספר השחור של הקומוניזם” (“Le Livre Noir Du Communisme: Crimes, Terreur et Repression“). הספר נכתב על ידי קבוצת היסטוריונים אירופיים, לפחות חלקם מרקסיסטים לשעבר.

בשנת 1937 טוכצ’בסקי הוצא להורג, לא בשל פשעי המלחמה האמיתיים שלו אלא בהאשמת שווא סטנדרטית – ריגול לטובת המערב, ביקורת על מפקד הצבא קלימנט וורושילוב וקשירת קשר נגד סטלין. בשנות ה-50 הוענקה לגווייתו דרגת מרשל ועד היום שמו מפאר כמה רחובות ברוסיה.

על כך שאל העיתונאי הרוסי אלכסנדר ש’לוקוב: מדוע מיכאיל טוכצ’בסקי זוכה עד היום ליחס מועדף, למשל לעומת פלדמרשל וילהלם קייטל, ראש המטה הכללי של צבא גרמניה בשנים 1938-1945? קייטל נשפט בנירנברג ונתלה כפושע מלחמה ואין בגרמניה ערים ורחובות על שמו. אפשר להוסיף שאלה, איך היה מגיב העולם היום, אם עיריית בגדד היתה קוראת לרחוב על שמו של עלי הכימאי?

עם כל זאת, כך לפי דעתו של הפרופסור מיכאל הרסגור, הקומוניזם הוא נהדר ואילמלא סטלין הגרוזיני, העמלים של כל העולם כבר מזמן היו משוחררים ומאושרים!

מחריד להיתקל בשפע של שמות יהודיים בתיאורים של המאורעות ההם: לב טרוצקי-ברונשטיין, גריגורי זינובייב-הירש אפפלבאום, לב קמנב-רוזנפלד, יונה יקיר, לזר קגנוביץ’… אחד המפקדים של טבח טמבוב היה גיבור מלחמת האזרחים יונה אוּבוֹרֵבִיץ’. על שליחתו של טוכצ’בסקי לטמבוב המליץ בפני לנין יו”ר המועצה המהפכנית-צבאית אפרים סְקְלַנְסְקִי.

הטענה המושמעת לעתים, שכביכול היהודים ביצעו את המהפכה מתוך העוינות לרוסיה, היא אנטישמיות מסלידה. היהודים, בדומה לבני עמים אחרים החיים בתוך “כלא העמים” הרוסי, חיפשו מוצא מהמצב האיום, שבו התנהלו חייהם במשך דורות. בשורות הראשונות של המהפכנים צעדו רוסים, פולנים, לאטבים – מי לא?

בדורות הקודמים למהפכה, היהודים סבלו מגיוס ילדים-קנטוניסטים, מנחשולים של פוגרומים, מהגבלות לתחומי המושב ומעוד כהנה וכהנה אסונות. חלקם היגרו מרוסיה, חלקם מצאו את התקווה במהפכה הקומוניסטית – אפשר להבין את זה, אבל רק עד גבול מסוים. איך לא ראו הם, אלה שלמדו בינקותם אצל מלמד בעיירה יהודית, שהם חדלים להיות הצעירים המקבילים פני שחר של יום חדש והופכים למפלצות בעלות ניבים מזדקרים הנוטפים דם נקיים? מדוע כה רבים מהם היו כה מוצלחים דווקא בשורות צ’.ק. ונשארו שם כדי לרצוח עוד ועוד – ובסוף להירצח?

הצאר ניקולאי ה-2 היה פושע, שהיה ראוי בהחלט לעמוד לדין על מעשיו הקשים, אבל צ’.ק. חיסל ביריות אקדחים אותו, את אשתו, את בנו ואת בנותיו. ברצח הזה היה מעורב אחד המקורבים של לנין, יעקב סברדלוב-איימן, יוצא התנועה “בונד”, שחלק מבוגריה הגיעו לארץ, כאילו “ציונים”.

“המהפכה הפרמננטית” היא שם המחלה הבוערת בהם; “עולם ישן עדי יסוד נחריבה” – זו אינה רק שורה בשיר ישן אלא השקפת העולם. זה כלל אינו משנה איזה עולם ישן יש להם להחריב כרגע או מתי הם נלחמים למען השלום ומתי למען העניים – בלאו הכי אפשר יהיה להאשים בכל הכשלונות והאסונות את “אנשי הריאקציה” או איזה גרוזיני אחד שסרח.

בנתיים אפשר לבחור מטרה, להילחם למען השלום עד שלא תישאר אבן על אבן, להילחם למען העניים, עד שלא יישאר עני חי, להנות, לצעוד באון ובגאון, לעלות על במות, להיראות רדיקלים, להרים אגרוף שמאל מעל הכתף, לצעוק “no pasaran“, לצעוק “התאחדו”, לצעוק “כיבוש”, לצעוק את כל מה שבאופנה לצעוק!..

הד.נ.א. הרעיל הזה הוזרם לעורקיה של הציונות והוא עדיין מפעפע שם. זה עדיין קורה להם, לא חשוב כמה הם מתרחקים לכאורה מן העבר והפולחנים הישנים, בסוף, מתחת לאמרת המעיל הצנוע, יבצבץ תמיד קצה הדגל, שצבעו כדם הפרולטריון הטבוח; ייגלו הקווים המשותפים בין האמונות המהפכניות של היום לבין אלו של אז; בסוף הם חוזרים אל כור מחצבתם כדי לינוק מעטיניה של הפרה האדומה: “הבו לנו עוד קצת סוציאליזם, הפעם יהיה בסדר!..”

מזל גדול היה להם: סטלין עלה לשלטון ופשעיו האפילו על אלה שנעשו לפני שלטונו ולאחר מותו והעיקר, הם האפילו על הפגמים המובְנים של השיטה והחשיבה. לכן אני תוהה, האם מיכאל הרסגור, אשר ביום קולו זועם על סטלין מעל גלי הרדיו, בלילה כשאיש אינו שומע, לוחש לתוך כדור בדולח: “תודה לך סטלין, על שהיית בשלטון והיית גרוזיני, בזכותך עוד יש לנו תרוץ!..”