העיתונאי הצרפתי פיליפ קרסנטי (Philippe Karsenty) נתבע על ידי תחנת הטלוויזיה הצרפתית “פראנס-2“, הממשיכה לטעון בעקשנות, שצילומי “הריגתו” כביכול של הילד הפלשתיני מוחמד א-דורה בצומת נצרים ב-30 בספטמבר 2000, היו אמיתיים. בסיבוב המשפטי הראשון פיליפ קרסנטי הפסיד וכעת מתנהל הערעור.

שלוש נקודות חשובות כאן: א. קרסנטי יודע היטב, על סמך ראיות מוצקות, שהכתבה של א-דורה בוימה והילד כלל לא נפגע; ב. התחנה “פראנס-2” והכתב שארל אנדרליין אשר שידר את הכתבה המפורסמת, מעולם לא הגישו תביעה נגד האיש שחקר את הפרשה, טוען את הטענות העיקריות ומהווה מקור מידע בנושא גם עבור פיליפ קרסנטי: הוא הפיזיקאי הישראלי נחום שחף; ג. לאורך שבע שנות הפרשה הזאת, ממשלת ישראל שומרת על שתיקה מדהימה בכל הקשור בפרשה הזאת, למרות שהיה זה האירוע שהתחיל את מלחמת הטרור נגד ישראל.

לא רק ישראל הרשמית אלא גם כלי התקשורת החשובים בישראל עשו יד אחת כדי שתוצאות החקירה של האירוע לא יגיעו לציבור הרחב. רק לצורך דוגמה: שניים מבין העיתונאים הבכירים בישראל עמוס הראל (“הארץ”) ואבי יששכרוף (“קול ישראל”) כתבו ספר “המלחמה השביעית” המרכז כמות עצומה של מידע אודות מלחמת הטרור, הספר אף קיבל את פרס משרד הביטחון. בספר ניתנו הוכחות לכך, שלא ביקורו של אריאל שרון על הר הבית התחיל את האינתיפאדה החמושה אלא האירוע בצומת נצרים גרם לפלשתינים לעבור ממהומות האבנים “הרגילות” למלחמה בכדורים ופצצות.

למיתוס מוחמד א-דורה הייתה השפעה על מהומות ערביי ישראל באוקטובר 2000, חינוך הנוער הערבי לג’יהאד וגיוס מחבלים, כנס השנאה לישראל בדרבן שבדרום אפריקה ומיד לאחריו ארועי 9/11 והרמת ראשה של האנטישמיות המודרנית. למסקנה הזאת אודות חשיבות הארוע עם א-דורה הגיעו עיתונאים רבים, ישראלים וזרים, על סמך הראיות רבות מספור. אך לעומת ביקורו של אריאל שרון, שתואר בספר “המלחמה השביעית” בפרטי פרטים, בנושא א-דורה הסתפקו הכותבים בציטוט סתמי של מרבית הסעיפים של הגרסה הפלשתינית וסרבו להתייחס לתוצאות החקירה האמתית.

החקירה נערכה

אמנם החקירה אכן נערכה על ידי הוועדה, שמונתה על ידי האלף יום-טוב סמייה, בראשותו של הפיזיקאי נחום שחף. באורח מקרי אך סמלי, היא הוקמה באותו היום, שבו ההמון המשולהב ברמאללה צרח נקמת דמו של מוחמד א-דורה וביצע לינץ’ בשני החיילים הישראלים, 12 באוקטובר 2000.

כבר בתחילת החקירה התגלה, שבצילומים הילד המת שכב פעם עם היד המכסה את הפנים, פעם אחרת עם אותה היד על הבטן – בסך הכל גילה שחף ארבע תנוחות שונות – תופעה יוצאת דופן לגבי מישהו, שנאמר עליו, שהוא מת… אך היה זה רק קצה חוט, שעורר חשד שהיה כאן מעשה זיוף.

הוועדה ערכה שיחזור האירוע במטווח צה”ל, שם נבנה קיר בלוקים, הועמדה חבית והושמו בובות מאחוריה. ביום אחד נבנה הקיר אנכית לעמדת הירי במטווח כדי לבדוק ירי מכיוון העמדה הפלשתינית וביום אחר – אלכסונית, כדי לבדוק ירי מכיוון עמדת צה”ל. ירו כל סוגי התחמושת מכל סוגי הנשק הרלבנטיים. כל הניסויים תועדו וצולמו; השתתפו בהם מבכירי המומחים לבליסטיקה של משטרת ישראל וגם המומחה של המשטרה הבריטית. שיחזור הזירה אינו משאיר מקום לספק: החיילים בצומת נצרים לא יכלו לפגוע במוחמד וג’מאל א-דורה.

אמנם הזירה המקורית של האירוע נהרסה על ידי צה”ל כדי למנוע מהמחבלים מקומות מחסה, מהם ירו על כוחותינו, אך נשארו עדיין ראיות פיזיות מסוימות, נשארו בלוקים שלמים, שמהם הייתה בנויה החומה. על ידי מדידת הבלוקים ניתן היה לחשב את גודל החבית ומידות אחרות.

הכתב שארל אנדרליין סרב למסור לנחום שחף את הסרט המלא, אך גם ללא הסרט הזה נמצאו ראיות מצולמות רבות. כדי לגלות את האמת המסתתרת בתמונה המצולמת צריך לדעת לגלות את מידות העיוותים בצילום על פי הצירים האנכי והאופקי, להשתמש בחוקי אופטיקה ונוסחות טריגונומטריות.

נחום שחף, ממובילי הפיתוח של המזל”ט הישראלי יש ניסיון בפיתוח מכישור אופטי משוכלל לתעשייה האווירית ולתדיראן, היה שותף לביצוע מחקרים ויעוץ למחלקת זיהוי פלילי של המשטרה, שירת במילואים כפיזיקאי ביחידת המודיעין החזותי של צה”ל, היה חבר בצוות הפיתוח של הטומוגרף הישראלי, פיתוח התקנים לשיפור דיוקי הירי מטנקים ומסוקים וצבר ניסיון בחקירות. בסופו של דבר הוא הצליח “לחלץ” מהחומר הגולמי את כל המידות, המרחקים והזוויות והרכיב את התמונה של מה שארע.

סך כל המסקנות של שחף מבוססות על כמות הראיות, שהייתה מספיקה לכמה ועדות חקירה, אך צה”ל והממשלה נבהלו מהתוצאה: האירוע היה מבוים, לא היה כל ילד הרוג או אב פצוע בצומת נצרים, החיילים זוכו מכל אשמה, לעומת זאת חלקם של גורמי הרשות הפלשתינית בפרשה הזאת מצביע על תכנון מוקדם והוראות מגבוה. אך ראש הממשלה אהוד ברק, הרמטכ”ל שאול מופז ודובר צה”ל רון כתרי העדיפו כביכול “לקחת אחריות”, למעשה – להתקפל בפני לחצם של כמה עיתונאים.

החקירה הושמצה על ידי עיתון “הארץ” בסדרת מאמרים, שפורסמו באוקטובר-נובמבר 2000. במקום לנסות לגלות את האמת, תמך “הארץ” בפסיכוזה כלל-עולמית של גינוי ישראל ואף תרם לליבונה. במאמר מערכת ב-7 לאוקטובר 2000 נכתב: “אין להרשות ירי שלא לצורך על ילדים פלשתיניים”. במילים אחרות, “הארץ” קבע כעובדה את תופעת הרצח של ילדים פלשתיניים בידי חיילי צה”ל. המאמרים של “הארץ” מופיעים גם באנגלית ונחשבים למקור בר סמכה על-ידי כתבי העיתונות העולמית.

אשמה רובצת גם על כתפיו של המהנדס יוסף דוריאל, שמונה על ידי שחף להיות חבר בוועדה, אך הודח ממנה במהרה עקב התנהגות לא מקצועית ולא אמינה. דוריאל היה זה שהמציא את האגדה הפזיזה אודות הריגתו של מוחמד א-דורה על ידי הפלשתינים והמשיך לדבוק באגדה הזאת, למרות שלא היו לכך תימוכין. לאחר שהודח מהוועדה, הוא המשיך להציג את עצמו כחבר בוועדה והדליף לפרסום בעיתונות ניירות טיוטה של שחף כאילו היו ממצאים סופיים, ללא סמכות, ללא רשות ולפני שהחקירה הושלמה.

התנהגותו הלא אחראית של יוסף דוריאל ופרסומים לא מבוססים של “הארץ” היו בין הסיבות, שגרמו לממשלה ולצה”ל לא לקבל את תוצאות החקירה, אך אין לגרוע מאחריותם. החובה לעיין בחומר, להבין את המתרחש ולהיאבק על האמת הייתה מוטלת קודם כל על צה”ל והממשלה, עליהם מוטלת החובה להגן על האזרחים, ובמצבה של ישראל הגנה בפני עלילות דם אינה פחות חשובה מההגנה בפני טילים.

שלוש שנים מאוחר יותר, ג’יימס פאלוז (James Fellows), עיתונאי אמריקאי ליברלי זוכה פרס העיתונות האמריקאית לשנת 2003, בעבר כותב הנאומים הראשי של ג’ימי קרטר, קבע במאמרו בירחון “אטלנטיק מונת’לי” (Atlantic Monthly): “הספקולציה על מותו של מוחמד א-דורה, החליפה עולם של גאומטריה ובליסטיקה, בעולם של פוליטיקה, פרנויה, פנטזיה ושנאה”.

ג’יימס פאלוז, שהגיע מארה”ב כדי לבחון בקפדנות את ממצאי המחקר, לא הבין מדוע העיתונות הישראלית לא הטריחה את עצמה לבחון ממצאים הנמצאים על סף דלתה. “הם לא היו צריכים לחצות את האוקיינוס” הוא תמה…

האמת מפחידה

שחף נעזר בעבודתו בשלל מומחים: מדען ראשי של “אלישרא” דר’ מאיר דנינו, דר’ לרפואה משפטית מוריס רוגב, אשר ניהל בעבר את מכון אבו כביר לרפואה משפטית והתפרסם בעולם בבדיקת העצמות של מנגלה ולהבדיל גופתה של דורה בלוך ז”ל מאנטבה, המומחה לרפואה משפטית דר’ חן קוגל ועוד מומחים בתחומים שונים של הפיזיקה והרפואה, מזדהים עם מסקנותיו של שחף.

שחף הוזמן להרצות על המחקר בכנס השנתי של האגודה האמריקאית לרפואה משפטית בפני מאות מדעני מהבכירים בעולם בתחום הזה. בעקבות אותה הרצאה הוא הוזמן להיפגש עם ראש התביעה של מדינת ניו-יורק רוברט מורגנטאו, המשמש כיו”ר מוזאון השואה של ניו-יורק, וכן הוזמן להרצות למספר אוניברסיטאות דוגמת אוניברסיטת גו’רג’ וושינגטון ועיתונים  מן החשובים בעולם, דוגמת הו’ול סטריט ז’ורנאל.

אך בישראל דובר צה”ל והממשלה מפחדים להקשיב לו. יותר מזה: כאשר התחילו יהודי צרפת בתהליך תביעה משפטית נגד “פרנס-2“, משרד החוץ הישראלי לחץ עליהם לוותר. כעת ארגון ציוני אמריקה פרסם מכתב תמיכה בגילוי האמת בפרשה, ורק ממשלת ישראל ממשיכה לשמור על דממה.

 הפרשה הזאת מלמדת משהו על טבע האדם. כולם ראו סרטים, שבהם קלינט איסטווד וג’ון וויין רוכבים על סוסים ויורים ומישהו נופל – כולם מבינים, שבאמת איש לא מת בסצנת הקולנוע מהשוחקת, אך אם אותו הקטע ישודר במהדורת החדשות, איש לא יהיה מסוגל להאמין שזה משחק.

הרושם שעולה מהתמונות המתחלפות על מסך המחשב בביתו של נחום שחף, היא שמי שהמציא את הפתגם “תמונה אחת שווה אלף מלים”, לא ידע עד כמה הוא צודק. היכן הזיופים החובבניים של ממציאי עלילות הדם הישנות? היום, המצלמות המשוכללות, ציוד העריכה, טלוויזיה ואינטרנט מביאים תמונות תקריב של עלילת הדם “בשידור חי” ישר לביתו של כל אדם בעולם.

עד כה נידון הנושא פעמיים בבתי המשפט: יוסף דוריאל הפסיד תביעה נגד “הארץ” ופיליפ קרסנטי הפסיד בערכאה ראשונה לתחנת “פרנס-2“, בשני המקרים הראיות שבאמתחתו של נחום שחף לא עמדו לדיון.

הצלם טלאל אבו-ראחמה, הכתב שארל אנדרליין והתחנה פרנס-2 טפלו עלילת דם בישראל. כמו עלילת הדם המקורית מן המאה ה-12, שהומצאה על ידי יהודי מומר לנצרות, גם עלילת הדם הזאת גורמת לשפך דם רב. שניהם, אחרי שהועמדו על ידי נחום שחף בפני העובדות, חזרו בהם בשיחות מוקלטות מהאשמת חיילי צה”ל בהריגתו של מוחמד א-דורה, אבל שניהם מתעקשים לא לגלות את כל האמת.

יש לי הכבוד לעבוד עם נחום שחף כדי לעזור לו להוציא ספר על פרשת מוחמד א-דורה, חקירתה והשפעתה על האירועים של השנים האחרונות. במסגרת העבודה הזאת למדתי על תולדות עלילות הדם ואני שואל את עצמי לא פעם: אילו חיינו אנחנו במאה ה-12 בעיר האנגלית נורוויץ’, עת הנזיר תיאובלד טפל ביהודים את האשמותיו הבדויות ברצח ילידים למטרת פולחן, ואם הייתה לנו האפשרות לשים אצבע בסכר – האם דבר מה היה מתרחש אחרת במהלך ההיסטוריה?..