לא כולנו שי דרומי
המלצות ועדת ארבל בפח האשפה של ההיסטוריה, תאריך אחרון
|
המאמר נכתב בעקבות מאמרו של עו”ד שמחה ניר “מדוע לא אחתום על העצומה לשחרורו מהמעצר של שי דרומי?”, ונמסר לפרסום לפני שנודע כי יוגש נגד דרומי כתב אישום על הריגה – ולא על רצח – וכי מכתב האישום עולה (לפי הנטען, כמובן) כי הוא המשיך לירות לעבר הפורצים גם לאחר שהחלו להימלט *** עניין זה מצריך, כמובן, התייחסות נפרדת, והקוראים מוזמנים להביע את דעתם
לא כולנו שי דרומי
למי שלא מכיר: לפי הפרסומים, פרצו בדואים לחווה בדרום, ששייכת לשי דרומי. שי ירה בפורצים לחוותו. אחד הפורצים מת. המשטרה עצרה את דרומי ומאשימה אותו בהריגה (או ברצח, יש פרסומים שונים). הפורץ השני לא נעצר ולא הואשם בשום בדבר.
התגובה בציבור היא חד משמעית: דרומי צודק. הוא הגן על רכושו ואין בכך פסול. עצומת תמיכה בדרומי מופצת בימים אלו תחת הכותרת “כולנו שי דרומי”. התמיכה בדרומי חוצה גבולות – אפילו הבדואים, שמשורותיהם באו הפורצים, אומרים שמעשהו של דרומי תקין.
אבל מדינת ישראל אינה חושבת כך. משטרת ישראל מיהרה לעצור את דרומי, וכאשר הורה בית המשפט לשחררו למעצר בית – ערערה המדינה על ההחלטה. מדוע הערעור הזה? למה צריכה המדינה להתעקש להתייחס אל דרומי כאל פושע מסוכן? עצרו אותו, חקרו אותו, החליטו להאשים אותו בפשע – את כל זה אפשר – בדוחק – להבין. אבל כאשר מורה בית המשפט לשחררו למעצר בית, איזו סיבה יש למדינה לערער? האם היא שומרת בכך על החוק והסדר? על הצדק? בית המשפט קבע שלא. אז למה המדינה מתעקשת?
המדינה מתנגדת כי המדינה חושבת שלדרומי אסור להגן על עצמו. כך אמרה המשטרה: היה עליו להזעיק את המשטרה ולחכות עד שתגיע. ואם לא תגיע, או לא תגיע בזמן? מדינת ישראל לא מרשה ליהודי להגן על עצמו ועל רכושו. חשוב להבין שזו בדיוק אותה גישה שבה רואה המדינה חייל בצה”ל שמותקף על ידי ערבים – גם על החייל מטילה המדינה מגבלות חמורות לפני שהיא מרשה לו לעשות משהו. וכך גם מתנחל שמותקף על ידי ערבי – אם המתנחל מתגונן מפני הערבי שתוקף אותו, המדינה רואה במתנחל פושע, לא בערבי – בדיוק כמו במקרה של שי דרומי.
ואם נחשוב על זה, נראה שהמקרה של דרומי הוא בדיוק הסיפור של כל עם ישראל בארץ ישראל, מאז שיבת ציון ועד היום: בכל פעם שהערבים מתקיפים אותנו, יש כאלה שמצדיקים אותם וקוראים למעשי ההתגוננות של עם ישראל בשם “פשע”. ולכן “כולנו שי דרומי”: כי כל אחד מאתנו יכול למצוא את עצמו מאוים או מותקף על ידי ערבי. זאת בעיה של כולנו. וכל אחד צריך לדעת: אם זה יקרה, מדינת ישראל – המדינה שלנו, שבנינו בדיוק כדי שלא יהיו פוגרומים יותר – המדינה שלנו תתמוך בערבי.
כי מסתבר שבעצם, “לא כולנו שי דרומי”: מדינת ישראל, או ליתר דיוק האנשים שמאיישים את עמדות המפתח במדינה, דהיינו מערכת המשפט – הם לא אתנו. בכל מקום שכתוב כאן “אנחנו” – זה לא כולל אותם, כי הם לא רואים את עצמם כחלק מהעם היהודי. הם לא רוצים להיות יהודים, הם רוצים להיות גלובאליים. ומה יותר גלובאלי, מה חוצה יותר גבולות מאשר שנאת יהודים?
את הדבר הזה חשוב להבין: האיום מאיראן הוא גדול. אבל גם היכולת שלנו לפעול היא גדולה. לכאורה היינו צריכים להסתדר ולפתור את הבעיה, כמו שפתרנו בעיות דומות בעבר. אבל לא רק שזה לא קורה, אין גם שום סימן שמדינת ישראל מתכוונת לעשות משהו בנדון. הצבא לא פועל כי אין למפקדיו אומץ – לעמוד מול מערכת המשפט הישראלית, שתראה בהם פושעים… כך כשצריך לחסל מחבל ברמאללה, וכך כשצריך לחסל מדינה באיראן. אותה בעיה: מדינת ישראל מפריעה לעם ישראל להלחם על חייו. פשוט כך.
וכל מי שרוצה לחיות צריך להבין את הדבר הזה, ולדעת שכל זמן שכנופיית “שלטון החוק” שולטת פה, נהיה כולנו שי דרומי: הערבים יתקיפו אותנו, ישדדו אותנו, יהרגו בנו – ואנחנו נהיה הפושעים…
דני חלמיש
_________________________
כותב המאמר חבר במרכז הליכוד מטעם תנועת “מנהיגות יהודית”, גר במאחז בגוש עציון, מדבר בגילוי דעת ומתהלך בגילוי ראש.
עוד לעניין זה:
בועז ארד: לשחרר את שי דרומי
שמחה ניר: מדוע לא אחתום על העצומה לשחרורו מהמעצר של שי דרומי?
שמחה ניר: עוד על פרשת שי דרומי: תרגיל אינטלקטואלי