שלא במפתיע, העיתונות הישראלית העניקה סיקור מינורי ביותר לפצצה המשפטית שהרעישה השבוע את פריז. בפרשת מוחמד א-דורה, בית המשפט לערעורים זיכה את פיליפ קרסנטי מאשמת לשון הרע נגד “פראנס-2”. מי שעקב אחרי הפרשה לא היה זקוק לשופטים הפריזאיים כדי לדעת, שספינת הדגל של שארל אנדרליין היא חסקה מפורקת, אבל כעת זה יותר רשמי מתמיד.

אפשר לצייר מצב היפותטי, ששבע שנים לאחר שרפתם של חמישה-עשר מיהודי טרנטו באשמת רצח פולחני של ילד נוצרי, בית משפט ברומה קובע שהיהודים הואשמו לשווא. הייתכן, שעורכי העיתונים היהודיים במאה ה-15, לו היו אז עיתונים, היו מושכים בכתפיים בחוסר עניין ולא מעלים את הנושא לכותרות? ובכן, זה מה שקורה במאה ה-21: זיכוי צה”ל מאשמת רצח מוחמד א-דורה לא גרם לפרומיל אחד של כמות הכותרות והמלל שהלהיטו את הרוחות כאשר הזיוף הפרימיטיבי צץ לראשונה על המרקע.

עורכי העיתונים עד כדי כך לא קולטים את חשיבות האירוע, שביום השישי האחרון, יום לאחר פרסום הנימוקים לפסק הדין, “ידיעות אחרונות” לא פרסם דבר בכותרות ואפילו “מקור ראשון” הדחיק מאמר על המשפט לעמוד ה-18.

בית המשפט קבע, שהאשמותיו של קרסנטי נגד “פראנס-2” לא היו בלתי מבוססות, אמנם בית המשפט לא קבע נחרצות שהכתבה מבוימת. למעשה, הוא לא יכול היה לקבוע זאת, כי לא הוצגו בפניו כל הנתונים. זאת הייתה כנראה הטעות הגדולה של פיליפ קרסנטי – הוא לא זימן את נחום שחף לעדות. אמנם המאבק עודנו רחוק מהנוק-אאוט שעוד יבוא, אבל ניצחון חשוב בנקודות הושג.

האתר Ynet פרסם ידיעה קצרה, שבאופן מביך הציגה נתונים מאותו תצהיר של הצלם אבו-ראחמה, שהוא עצמו התנער ממנו לפני זמן רב. מי שכותב “התקרית נמשכה 45 דקות“, פשוט אינו יודע את הפרטיים הבסיסיים על הפרשה. שני המרכיבים של המשפט, גם “התקרית” וגם “45 דקות”, אינם נכונים.

“הארץ” פרסם ידיעה מתומצתת על כך שייתכן והסרט סולף. אך אין כל אזכור לחלקו של  “הארץ” בשימור העלילה והפצתה. העיתון, שיותר מכל עיתון אחר בישראל חייב להכות על החטא על התנהגותו הפושעת בפרשה, העניק לנושא דיווח יבשני באורך שאינו עולה על המינימום ההכרחי, כאילו הוא עצמו רק צופה מהצד.

אז, בימיה הראשונים של מלחמת הטרור, התקשורת העולמית כיוונה את דעת הקהל להצדיק את הטרור. שנאת היהודים העתיקה עלתה מתחתית בתי המרזח הזולים לעמודי העיתונים היוקרתיים. כתב “אינדפנדנט” רוברט פיסק כתב ב-2.10.2000: “כאשר אני קורא את המלים ‘נלכד בחילופי אש’, אני לוקח את העט. במזרח התיכון כמעט תמיד משמעות הדבר היא, שישראלים הרגו אדם חף מפשע”.

השמות הכי גדולים בתקשורת מחזרו את הסיפורים המגוחכים שסיפרו להם ג’מאל א-דורה וטלאל אבו-ראחמה, ללא כל הרהור ביקורתי; סוכנות הידיעות האיראנית כתבה “הגסטפו היהודי רצח עוד ילד”; אחד האתרים הערביים פרסם קריקטורה עם מגן דוד המורכב מנחשים המאיימים על מוחמד א-דורה ומתחת לזה שיר מאת דן אלמגור “גם אנחנו יורים בילדים”, מתורגם לאנגלית.

“הארץ” מפרסם גם באנגלית ומשמש לכתבים הזרים אחד המקורות החשובים למידע על ישראל; לא קשה לנחש שהעמדה האנטי-ישראלית של “הארץ” השפיעה עליהם. להלן טעימה קטנה ממה שעשה לנו “הארץ” באותם הימים, אלה דברי עמירה הס ב-3.10.2000: “…באותו יום גם ירו חיילי צה”ל בצומת נצרים ישירות על שני אמבולנסים שניסו לחלץ את הילד מוחמד א-דירה. נהג אמבולנס אחד, בסאם אל בלבסי, בן 45, נהרג בעת ניסיון החילוץ. נהג האמבולנס השני, פתחי אל-לוח, נפצע קשה.”

לנהגי האמבולנס המיתולוגיים האלה היה חלק חשוב בליבוי האש הקרויה על שמו של “מוחמד א-דורה”, אך לא חלפו ימים רבים וסיפור הירי על נהגי האמבולנס התגלה כמצוץ מאותה האצבע, שממנה נמצץ סיפור “הריגתו” של מוחמד הקטן. ברם, אדון עמוס שוקן עד היום לא התחיל לנקות את אורוותו.

והרי מדובר לא רק בעמירה הס וגדעון לוי, שהאמת בדיווח איננה מהווה שיקול כה משמעותי בעבודתם, שיגבר על הדבקות בקווי התעמולה. גם העיתונאים הנחשבים לחלק מהקונצנזוס הישראלי, כמו עמוס הראל, תום שגב ועוזי בנזימן, כתבו על מוחמד א-דורה כעל “הילד שנהרג”. בתרגום לשפות הזרות, הדברים נקלטו אחרת: “הילד שנרצח בדם קר על ידי הקלגסים הציוניים”.

לא יהיה זה מוגזם לומר, שכתבי “הארץ” הקימו מטריית הצידוק התעמולתי לטרור. הם זיהו, שהחקירה שביצע נחום שחף מאיימת על חומת השקרים להגנת ערפאת שהם בנו, אז העיתון שלח גייסות וחשף טרפים. בסדרה של כתבות ומאמרים, אנשי “הארץ” שיקרו ביודעין שבניסויי הירי של נחום שחף כביכול לא השתתפו מומחים לבליסטיקה, השמיצו את הרמה המקצועית שלו והציגו את מעשיו הפזיזים והעצמאיים של יוסף דוריאל, שהודח מהחקירה, כאילו נעשו בעצה אחת עם שחף. על מסקנות ניסויי הירי נשפכו דליים של זלזול ולעג, למרות שלא היה להם כל נתון הסותר אותן. כשנחום שחף שלח להם תגובה – לא פרסמו אותה.

מאידך, כבר ביום 3.10.2000, “הארץ” פרסם תמונה גדולה של האב והילד תחת הכותרת “לכוד על ידי הירי הישראלי ואחר כך מוטל מת“. תחת תמונת הענק פרסם העיתון את דבריה של העיתונאית האנטי-ישראלית הבריטית סוזן גולדברג: “15 המכתשים שבקטע הקיר, שלמרגלותיו היו לכודים, הצביעו בברור שהישראלים כיוונו את מכונות הירייה שלהם לעבר השניים. מוחמד היה המטרה.” אנשי שוקן לא שאלו את הגברת גולדברג על איזה ניסוי בליסטי היא ביססה קביעה כה מרחיקת לכת. זאת לא הייתה ידיעה עיתונאית, זה היה פוסטר עבור סניף התנועה.

במרוצת הזמן, “הארץ” נאלץ לסגת מעט, אך לא שינה את טבעו. ב-1.11.2007 פורסם המאמר מאת עדי שוורץ “בואו נראה את זה שוב”, שם הוזכר ראש מעבדת הנשק במז”פ לשעבר ברני שכטר, שהיה אחד המומחים לבליסטיקה בניסוי. עדי שוורץ ייחס לו מלים “…לא הייתי הולך לבית משפט עם עדויות כאלה, לשום כיוון…” בשיחה עם נחום שחף, ברני שכטר הכחיש שאמר את זה.

“הארץ” נהנה מקהל של צרכנים נאמנים. הוא מחניף להם, כביכול “אנשים חושבים”. אך בעיון מקרוב, קשה לזהות בהם יותר “חשיבה” ממה שיש לאיכרים פולניים המאזינים לדרשת כומר כפרי. קהל המשועבדים בשכלם המחשיבים את עצמם לקצפת האינטלקטואלית – הם החלום הוורוד של כל שליט מושחת. אין לו צורך להפעיל כוח כדי לשלוט בהם, כי הם נשלטים מרצון ועוזרים לו בהתלהבות לשלוט באחרים.

במאמר מאת נידרה פולר מפריז (“מקור ראשון”, 23.05.2008) מופיע תיאור האינטלקטואלים הצרפתיים שעבורם מוחמד א-דורה הוא מדורת השבט: “באופן פרדוקסלי האינטלקטואלים מכסים על הפרשה כדי לשמר את שמם הטוב; והעיתונאים מסקרים את הפרשה במגמתיות שנועדה לשמר את שמיכת האמינות הכללית של התקשורת… אם קומץ עיתונאים יתחילו לפרסם כתבות אינפורמטיביות על הפרשה יהיה לזה רק פירוש אחד: יהיה ברור שהעיתונות ישבה על הפרשה כמעט שמונה שנים בלי לעשות כלום תוך עצימת עיניים.“

לא פחות מעניין התיאור שהכותבת העניקה לשארל אנדרליין: “ספק אם המוניטין שלו זוכה להכרה שמעבר לצרפת ולשלוחה הישראלית שלה. התרגומים שלו לאנגלית לא יוצרים התלהבות… העדר הכישורים שלו מתחרה רק ברצון הרע המניע את התיעוד שלו ואת פרשנויותיו המעוותות על ישראל. ההפקה האחרונה שלו ‘בדם ואש’ מספרת את ‘האמת’ על הקמת ישראל על ידי טרוריסטים יהודים, שעל ידם נראים עמיתיהם הפלשתינים כחתלתולי בית. מי לא יסכים על פי ההיגיון הזה, שהרצח של מוחמד א-דורה הוא המשך טבעי של ההתנהגות הישראלית האלימה שאותה מוקיע אנדרליין בלהט של אוהב נכזב?”

התיאורים האלה די מבהירים את התמונה. בצרפת כמו בישראל, הזרם המרכזי של התקשורת, אותו כלי שבלעדיו אין קיום לדמוקרטיה המודרנית, שבוי בידי אנשים בינוניים. חוסר היושר שלהם נובע מציפוף השורות שמטרתו להסתיר את חוסר הכישרון. הם משרתים את בעלי העצמה; הם עושים את ההפך ממה שהתקשורת הדמוקרטית הייתה אמורה לעשות: הם מחנכים לא לחשיבה ביקורתית אלא לשינון מוסכמות, לא לתרבות המחאה האישית אלא לאימוץ דעתם של אנשים מפורסמים.  

אי-אפשר לומר, שממש לא ידענו את כל זה גם קודם, אבל אין מנוס אלא לבחון את התופעה הזאת שוב בכל פעם שנתקלים בה ולהתנגד לה. התנהלות התקשורת סביב החקירה של פרשת מוחמד א-דורה משקפת את ליבת המדמנה של מועדן הקרייריסטים התקשורתיים. משמעות הלקחים חורגת רחוק מהשאלה מה באמת אירע בצומת נצרים.