פרק ראשון: מה שהיה

“המהפיכה האשכנזית” אין דרך טובה יותר לתאר את מה שהיה, תוצאות הפריימרי‘ס של מפלגת העבודה. עלייתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה התקבלה בזמנו ברגשות מעורבים. רבים ראו בזה התפתחות חיובית בכך שנפרץ המחסום שמנע מיוצאי עדות המזרח להשתלב באופן מלא במערכת השלטון ובחברה הישראלית. רבים ראו בהתפתחות הזאת שינוי מגמה שיביא להערכות מחדש של סדר העדיפויות הלאומי. אלו היו התגובות של רבים, לא רק בקרב ציבור חברי מפלגת העבודה. רבים, אבל לא כולם. היו גם רבים שלא כל כך “התלהבו” מהשינוי. זה בא לידי ביטוי בעריקה מאסיבית של חברים ממפלגת העבודה ל“קדימה“, וזה בא לידי ביטוי בדיבורים על “הפלנגות הצפון אפריקאיות” שהשתלטו על המפלגה, מה שהחזיר את הגלגל 20 שנה אחורה — לימי הצ‘חצ‘חים. מדינת ישראל חזתה בעבר מפלגות עדתיות (תמ“י למשל) ועד היום מקובל לראות את ש“ס כמפלגה של יוצאי עדות המזרח. היו במפלגות השמאל ה“אשכנזיות” בודדים מבין יוצאי עדות המזרח שלכאורה הגיעו לצמרת (שלמה הלל, משה שחל ובן אליעזר הם כמה דוגמאות) אבל אף אחד מאלה לא הגיע לעמדת כוח ממשית. על סיכוי להגיע לראשות הממשלה כלל לא היה מדובר. בסך הכל, משקלם של יוצאי עדות המזרח במערכת השלטונית היה רחוק מלשקף את משקלם המספרי באוכלוסיה. המהפך של 1977 הביא לשינוי המהותי הראשון מפני שקליטת יוצאי עדות המזרח בליכוד היתה הרבה יותר אורגנית ופחות מלאכותית מאשר במפלגות השמאל. למרות שגם בצמרת הליכוד היו יותר אשכנזים מאשר יוצאי עדות המזרח המצב היה רחוק מזה שבשמאל, כי ההתנשאות הגזענית לא היתה “אידיאולוגית“. הישגו של פרץ היווה מהפיכה אמיתית בכך שהוא לא היה תופעה חד פעמית של איזו מפלגה קיקיונית, אלא הוא הביא לשינוי מהותי בהרכב ההנהגה של מפלגה מהשורה הראשונה, מפלגה שהיתה בעבר עמוד השדרה של כל ממשלה בישראל, וגם היום היא מהווה מרכיב מרכזי במערכת השלטון.

תוצאות הפריימרי‘ס של העבודה הן הביטוי המעשי לחוסר שביעות הרצון הזאת מן השינוי, והן מהוות מהפיכת נגד, מהפיכה בה האליטה האשכנזית מחזירה לידיה את מוסרות השלטון (נכון לעכשיו זה מצטמצם רק לראשות מפלגת העבודה, אבל היומרות מגיעות הרבה יותר רחוק). עמי איילון זכה בסיבוב הראשון לתמיכה רבתי בקיבוצים – הגרעין של וותיקי מפלגת העבודה ההיסטורית. רוב התמיכה הזאת אבדה לו בעקבות החבירה שלו עם פרץ. על השטח שינוי העמדות של וותיקי התנועה מוסבר בכך ש“פרץ נכשל“, ושהכישלון הזה “נדבק” לאיילון. ההסבר הזה נשמע קצת צולע, כי זה לא הגיוני להחליף כישלון אחד בכישלון מוכח אחר. על סמך ה“נסיון” אותו צבר במהלך כהונתו הקצרה כראש ממשלה, לברק מגיע התואר אָלוּף כַּשְׁלוּת (על משקל אָלוּף בַּצְלוּת מהאגדה לילדים של ביאליק). לפני שאני ממשיך, אני חייב לעשות הפסקה בנקודה הזאת, על מנת לספר בדיחה אותה שמעתי מפיו של אבישי ברוורמן בשידור בטלוויזיה (יום ו‘, 15 ביוני). בתשובה לשאלה מה דעתו על זכייתו של ברק בפריימרי‘ס, תשובתו של ברוורמן היתה “אנחנו בדרך לניצחון, העם רוצה שינוי, העם רוצה פנים חדשות, וזה מה שאנחנו מביאים לו“. העם רוצה פנים חדשות ומה שמביאים לו זה את אהוד ברק עתיר הכשלונות. ברוורמן, אם אינני טועה, שייך דווקא למחנה של איילון ואיננו נמנה על תומכיו של ברק. אי אפשר לאמר שאין לבחור חוש הומור. מרואיינת אחרת באותו שידור (לא הצלחתי לתפוס את שמה), התבטאה ש“ברק הוא המועמד המתאים ביותר, ושזה שהוא נכשל בעבר לא אומר כלום. גם רבין נכשל בקדנציה הראשונה שלו והצליח בשניה“. אפשר להתווכח על מידת ה“הצלחה” שהיתה לרבין בקדנציה השניה, אבל בקדנציה הראשונה שלו רבין תפקד לגמרי לא רע לפחות כראש ממשלה. בהתחשב בעובדה שבממשלתו של רבין כיהן “חתרן בלתי נלאה“, שכל הזמן הכניס מקלות בגלגלים, זה היה הישג בכלל לא מבוטל. כשלונו של רבין היה על רקע של שחיתות אישית וכלל לא העיד על ביצועיו כראש ממשלה. זה לא המצב של ברק. אי אפשר להמנע מלאמר שאם יש הרבה שחושבים כמו אותה מרואיינת, אז כנראה שנכונה האימרה ש“פריירים לא מתים, הם רק מתחלפים“, וייתכן שבניגוד לכל היגיון אלמנטרי, דרכו של ברק ל“סיבוב שני” בראשות הממשל סוגה בשושנים.

תיפקודו של פרץ לא הוסיף לו הרבה כבוד, אין על כך מחלוקת, אבל בהשוואה לגיבנת הכשלונות שברק נושא על גבו מתקופת כהונתו הקצרה כראש ממשלה, פרץ הוא כמעט סיפור הצלחה. צריך לזכור שההתמודדות לא היתה ברק מול פרץ, אלא ברק מול איילון כשהאחרון נהנה מתמיכתו של פרץ. תמיכתו של פרץ היתה המום שפסל את איילון בעיני הגווארדיה הוותיקה. המניות של איילון איבדו את ערכן לא בשל הצלחתו או אי הצלחתו של פרץ, אלא בשל מוצאו העדתי. מה שהכריע את הכף לטובת ברק היא ההתנשאות הגזענית של השמאל האשכנזי, שמאל שמסתכל על יוצאי עדות המזרח מלמעלה, שמאל שעבורו יוצאי עדות המזרח הם גזע נחות, אספסוף של מצביעי ליכוד וש“ס. אם הייתי רוצה להשמע כמו יואל מרקוס מעיתון “הארץ” הייתי כותב על תוצאות הפריימרי‘ס של העבודה ש“הזבל סולק, והשלטון עבר לידי המריטוקרטיה” (זה מה שהוא כתב למחרת נצחונו של ברק בבחירות של 1999. מריטוקרטיה, למי שלא יודע מה זה, זו צורת משטר בה השלטון הוא בידיהם של אלה ש“מגיע” להם לשלוט בזכות היותם “משכמם ומעלה“).

וכך, “המהפיכה האשכנזית” במפלגת העבודה מחזירה את הגלגל אל התקופה הטרום פֶּרֶצִית. בה בעת היא גם גוזרת על עם ישראל שכבר נכווה פעם אחת ממכת ברק, לעבור את החוויה הזאת בשנית, משל כאילו מי שהוא גזר עליו פולסא דנורא (הביטוי הזה המוכר בפולקלור הישראלי בשל ה“תפקיד” שהיה לו ברצח רבין, משמעותו בארמית היא “מכת אש” או “מכת ברק“).

אי אפשר לפיכך לאמר שתוצאות הפריימרי‘ס היו בבחינת הפתעה. מהרגע שאיילון החליט לשים את יהבו על תמיכתו של פרץ, הוא חרץ את גורלו. כמו בסיבוב הראשון, הפריימרי‘ס היו חגיגה לתקשורת, אבל כמו תמיד, נושאים מסויימים הם טאבו. אחד מהם הוא הגזענות של השמאל.

פרק שני: מה שיהיה

בבוקר שלמחרת אהוד אולמרט התעורר ובזחיחות דעת פצח בשיר מתוך המחזמר האמריקאי אוקלהומה:

הו, מה יפה הוא הבוקר, Oh, what a beautiful mornin’,

הו, מה יפה הוא היום, Oh, what a beautiful day.

יש לי תחושה נהדרת, I got a beautiful feelin’

שהכל מסתדר כרצוני. Ev’rything’s goin’ my way.

טוב, אני לא בטוח שזה בדיוק מה שהוא שר, אבל ללא כל ספק זה מה שהוא יכול היה לשיר, ובצדק, כי הוא, אהוד אולמרט, הוא המנצח האמיתי. עם שמעון פרס במשכן נשיאי ישראל, ועם אהוד ברק, שאיננו חבר כנסת, בראשות מפלגת העבודה, הוסרו האיומים היחידים שיכלו לסכן את מעמדו כראש הממשלה. נכון לעכשיו אולמרט יכול לנשום לרווחה, את הקדנציה הזאת הוא יעבור בשלום. אח“כ — האלוהים הוא גדול.

להתנבא על העתיד איננו מהדברים שאדם בר דעת לוקח על עצמו בקלות, מאחר והסיכוי שהוא ימצא את עצמו נאלץ לבלוע את הכובע גדול בהרבה מזה שהתחזית שלו תתממש. בכל זאת, הפעם החלטתי להסתכן ולנתח את ההתפתחויות הצפויות לדעתי בעתיד הנראה לעין.

אתחיל באולמרט. אולמרט ימשיך לכהן כראש ממשלה, וכפי שאמרתי בפתיחת הפרק, קרוב לוודאי שהוא ישלים את הקדנציה. וינוגרד, שמינוגרד, אולמרט לא מתרגש מזה. ועדת וינוגרד איננה ועדת חקירה עם סמכויות. כל הממצאים והדו“חות שהיא תוציא, עם או בלי מכתבי אזהרה, אינם מחייבים. הם יהיו בחזקת המלצות בלבד, המלצות שאולמרט יוכל לצפצף עליהן והחוק יהיה לצדו. ייחסו לוועדת הכנסת לביקורת המדינה ולדו“ח מבקר המדינה הם אינדיקציה טובה למה שצפוי לקרות לדו“ח של ועדת וינוגרד. שום בג“צ של תנועה כזאת או אחרת לאיכות השלטון לא יעזור, וגם לא הפגנות “המוניות” בככר. ה“מעביד” של אולמרט כבר ניסה לפטר אותו פעם אחת (מי שהוא עוד זוכר את ההפגנה הפאתטית בככר ב 3 למאי?) וגלה להפתעתו שזה לא הולך, לבחור יש קביעות, כי יציבותה של ממשלה נקבעת ע“י מספר חברי הכנסת שתומכים בה ולא על פי מידת התמיכה שיש לה בציבור. אחרי שה“מוחים מהככר” למדו את השיעור האלמנטרי הזה, “הצגה שניה” כנראה לא תהיה, ובמקרה שהדו“ח הסופי של ועדת וינוגרד יהיה גרוע במיוחד ויעורר הרבה רעש, אולמרט כבר ממתין עם “קוטל וינוגרד” באמתחתו. הציבור ייתבשר על “פריצת דרך” במגעים עם סוריה (כל ההדלפות והרמזים על הנושא המופיעים דרך קבע בחדשות בזמן האחרון אינם אלא הכנה מקדימה ויצירת דעת קהל למקרה שיתעורר הצורך), לא תהיה מחלוקת על כך שעל מנת שלא לפגוע בגוזל השלום שזה עתה נולד, יהיה צורך להניח את דו“ח הוועדה על המדף כדי שראש הממשלה יוכל להקדיש את מלוא זמנו למלאכת הבאת השלום. כשהברווזון המכוער יגדל ויתברר שזה בסך הכל ברווז ולא ברבור כפי שהאמינו, יהיה קצת מאוחר, כי אז אף אחד כבר לא יזכור את מה שנאמר בדו“ח. בכל מקרה אולמרט יוכל תמיד לטעון שבהדחתו של פרץ הוא יצא ידי חובתו כלפי דו“ח הוועדה.

ברק הצהיר ש“על אולמרט יהיה להתפטר אם זה מה שיתחייב מממצאי הדו“ח הסופי של ועדת וינוגרד“. הוא גם הצהיר ש“הוא לא שינה את עמדתו” אחרי שאולמרט מינה אותו לשר הביטחון. אבל אלה דברים בעלמא שאין מאחוריהם שום כוונה מעשית. נניח לרגע שברק באמת ידרוש מאולמרט להתפטר. מה הוא יעשה כשאולמרט יענה לו “נא באוזן“? יפרוש מהממשלה? תשכחו מזה. זה בכלל לא על סדר היום. וחוץ מזה, איזה עניין יכול להיות לברק בהדחת אולמרט מראשות הממשלה? מאחר והוא בעצמו מנוע מלהיות ראש ממשלה, במקרה כזה יהיה עליו להשלים עם מי שהוא אחר בתפקיד, מי שהוא שאיננו נושא את הגיבנת של אולמרט. נסיון העבר מלמד שהישיבה על כסא ראש הממשלה, גם כאשר היא נועדה מלכתחילה להיות זמנית בלבד, נוטה בקלות רבה להפוך לדבר של קבע — “מה שאפשר לעשות משם, אי אפשר לעשות מכאן“. קשה לי לראות את ברק לוקח על עצמו סיכון כזה. האלטרנטיבה, ללכת לבחירות חדשות — זה הדבר האחרון שברק מעוניין בו.

“אני אהיה ראש הממשלה של כ ו ו ו ו ו ו לם“. אלו היו המלים הראשונות אותן השמיע ברק בבוקר שלמחרת זכייתו בבחירות של 1999 (אני מצטט מהזיכרון). מלים דומות הוא השמיע גם הפעם בבוקר שלמחרת זכייתו בפריימרי‘ס. ב 1999 ה“כ ו ו ו ו ו ו לם” אליהם כוונו הדברים היו כל העם היושב בציון. תוך פחות משנה וחצי, ברק מצא את עצמו בודד בצמרת כשהוא ראש הממשלה של עצמו בלבד, ונאלץ לפנות את כסאו בבושת פנים. הפעם קהל היעד הוא ציבור חברי מפלגת העבודה בלבד (לפחות עכשיו). זו התחלה קצת יותר צנועה, אבל מהטון ומצורת הדיבור קשה למצוא הבדל כל שהוא בין ברק של היום וברק של אז. גם סממנים אחרים בהתנהגותו אינם מעידים על שינוי של ממש אצל ברק. כמו ב 1999, גם הפעם הוא חלק הבטחות על ימין ועל שמאל, הבטחות שאין להן כל כיסוי. ב 1999, לברק כראש הממשלה היתה מידה לא מעטה של שליטה בתיקים והמשרות אותם הוא יכול היה לחלק למקורביו ותומכיו. ב 1999, כשהתברר לו שהוא ב“אובר דראפט” מפני שאין מספיק תיקים בממשלה לכסות את כל ההבטחות שלו, לא היה לו כל קושי להגדיל את ה“עוגה” ולהרחיב את הממשלה בהתאם לצרכיו (זו היתה הפרה בוטה של חוק יסוד, אבל גם בית המשפט העליון וגם התנועה לאיכות השלטון לא ראו בזה פסול). הפעם המצב שונה. הפעם הוא בסך הכל שותף זוטר בקואליציה שלמעשה יכולה להתקיים גם בלעדיו. “מעריב” מיום 17 ביוני מודיע ש“ברק מתחיל לאחד את השורות ולחלק את התיקים“. לא לגמרי ברור למה בדיוק הכוונה ב“חלוקת התיקים“. למעט ההסכם האישי שלו עם אולמרט על תיק הביטחון, ה“עוגה” שתעמוד לרשותו של ברק תכיל רק את הפירורים שאולמרט ימצא לנכון לתת לו. זה יקשה עליו לספק את השאיפות של כל תומכיו. צורת הטיפול בפרץ לא נשמעת לי כ“איחוד שורות” (ראה “מעריב” באותה ידיעה). זה נשמע יותר כמו ליל ברתולומיאו (או ליל הסכינים הארוכות להבדיל אלף אלפי הבדלות). קרוב לוודאי שיש כאן חיסול חשבונות בין השניים ברמה האישית, אבל אם ברק חושב שתהיה התנתקות בין פרץ ובין המגזר אותו פרץ מייצג צפויה לו הפתעה גדולה בחיים. על כל פנים זה מעורר את השאלה מי בדיוק היה קהל היעד אליו כיוון ברק את ה“כ ו ו ו ו ו ו לם” ביום שלמחרת הפריימרי‘ס.

במהלך הפריימרי‘ס התגלו כמה תופעות מעניינות. היקף ההצבעה עבור ברק במגזר הערבי למרות המשקע שהותירו אחריהם ארועי אוקטובר 2001, הוא תופעה מוזרה (זה בלשון המעטה). עם כל הכבוד לפריימרי‘ס, זה לא יותר ממשחק. מה שקובע זה כמה מבין ערביי ישראל יצביעו למפלגת העבודה ולא למפלגות ערביות בבחירות לכנסת. מה שיותר מעניין הוא הגילוי שהישגו האלקטוראלי המרשים של ברק בפריימרי‘ס הושג בעזרת חידוש טכנולוגי ייחודי שפותח ע“י עוזריו של ברק. ע“פ דיווחים בערוץ 10 של הטלוויזיה מהיום (יום א‘, 17 ביוני, 2007), מדובר במכשיר המכונה “מכפילקול” (vote-multiplier על משקל photomultiplier, או מכפילור, בפיסיקה), מכשיר המביא למשתמש בו כמות קולות העולה בהרבה על מספר המשתתפים בהצבעה. הפער יכול להגיע לפי 4 ואף יותר. זה כנראה “הנשק הסודי” עליו מבוסס בטחונו של ברק ש“הוא ינצח את נתניהו“.

לעניות דעתי, בזמן שנותר עד לתום הקדנציה ברק יתרכז בעיקר במה שייקרא באופן רשמי “שיקום המפלגה” אבל בפועל יהיה מאמץ שיטתי ל“החזיר הביתה” את עריקי מפלגת העבודה שעברו ל“קדימה“. זה ישנה באופן מהותי את המבנה הקואליציוני ויש לזה סיכוי טוב להצליח כי יש הרבה לא מרוצים ב“קדימה“. לשם כך ברק זקוק לזמן, וזו סיבה טובה לאפשר לממשלתו של אולמרט לסיים את תקופת כהונתה בשלום. במקביל ברק ישקיע מאמצים לשיקום תדמיתו. לשם כך הוא יהיה זקוק להישג או הצלחה כל שהם, וצריך רק לקוות שזה לא ייעשה באמצעות איזו הרפתקה חסרת אחריות מהסוג של לבנון 2000.

עד אז — “אהוד לאהוד יביע אומר“.

נשאר נעלם אחד שאליו קצת יותר קשה להתייחס – שמעון פרס במשכן נשיאי ישראל. אצל שמעון תמיד יודעים איך זה יגמר, אבל אף פעם לא יודעים איך זה מתחיל. האמירה ש“שמעון ייצק תוכן חדש למוסד הנשיאות” (כך התבטא אחד ממקורביו בראיון בטלוויזיה לפני מספר חודשים) יכולה להתפרש בהרבה צורות. התרחיש הסביר ביותר לעניות דעתי יהיה כמתואר (בשינויים מעטים) בחזון אחרית הימים המופיע בספר ישעיהו:

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה מִשְׁכָּן נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל שִׁמְעוֹן נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו:  כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּבְשֹׂוֹרַת הַשָּׁלוֹם מִירוּשָׁלִָיִם.

פרק שלישי: מה שהוא מבחוץ

מרוב עיסוק בפריימרי‘ס, נשתכח מכולם שמתקרב מועד היסטורי. ביום א‘ הקרוב (24 ביוני) תמלאנה חמש שנים להופעתו על הבמה של “חזון הנשיא בוש“, מה שמכונה בפי כל “תוכנית מפת הדרכים“. בשפה יותר עממית מדובר על “שתי מדינות לשני עמים“. למיטב זכרוני החזון כלל אפילו תאריך יעד (חמש שנים אם אינני טועה), בו הוא אמור היה להתממש. ובכן המועד הגיע. אני מניח שבדיונים שיתקיימו השבוע בבית הלבן בין הנשיא בוש ואולמרט הנושא המרכזי יהיה rescheduling (קביעת לו“ז חדש) של מפת הדרכים. בינתיים, על כל פנים, מתברר שמדובר בשלוש מדינות ולא בשתיים, מה שמשנה קצת את הפרספקטיבה על כל הנושא. היה בארה“ב מאמן בייסבול בשם יוגי ברה (Yogi Berra) שהיה ידוע באימרותיו השנונות שהובעו בשפה עממית עסיסית, שהפכו לנכסי צאן וברזל של הפולקלור האמריקאי. אחת מהידועות שבהן היא “אם אינך יודע לאן אתה הולך, בסוף הדרך תמצא את עצמך במקום אחר” (If you don’t know where you’re going, you’ll wind up somewhere else). קשה למצוא הגדרה יותר מוצלחת לחזון התעתועים המתקרא “מפת הדרכים“.