פרק א’ אחרי שנרגעו הרוחות והסערה התקשורתית שליוותה את הפריימרי’ס של מפלגת העבודה דעכה, הגיע הזמן להסתכלות מפוקחת של המתרחש ועל מה שעתיד להתרחש. התקשורת נסתה ליצור את הרושם שהפריימרי’ס האלה היו בחירות לראש הממשלה הבא של מדינת ישראל, אבל כמו שאמר קארל מרכס, “כשההיסטוריה חוזרת על עצמה, בפעם הראשונה זו טרגדיה, ובפעם השניה זו פארסה”.

 

ישנה מידה רבה של אבסורדיות בדרך בה נקבע המנצח בפריימרי’ס. אינני יודע כמה מחברי מפלגת העבודה נתנו את דעתם על המשמעות האמיתית של תוצאות הפריימרי’ס. הפער בין שני המתחרים, אהוד ברק ועמי איילון, היה קטן וההכרעה הושגה במידה רבה בזכות קולותיהם של המצביעים הערבים. לא כאן המקום לדון בפלאי המכפיל קול בו הסתייע ברק כפי שדווח בערוץ 10 בטלוויזיה, אבל יש לתופעה הזאת היבט אחר לא פחות חמור.

כמה מערביי ישראל לדעתכם מצביעים בבחירות לכנסת עבור מפלגת העבודה? יש שלוש או ארבע מפלגות ערביות בנוסף לחד”ש שלהן הציבור הערבי נותן את מרבית קולותיו. בכל מערכות הבחירות שהיו בעבר, מספר המצביעים עבור מפלגת העבודה בגלגוליה השונים ביישובים הערביים לא היה אפס, אבל הוא היה רחוק מאוד ממספר הקולות לו זכה אהוד ברק בפריימרי’ס האחרונים, וזה בלי לקחת בחשבון את השפעת המכפיל קול. צריך מידה חסרת תקדים של נאיביות כדי להאמין שהמגמה הזאת תשתנה ושבבחירות לכנסת הבאה נהיה עדים להצבעה מאסיבית של ערביי ישראל עבור מפלגת העבודה.

איך שלא מסתכלים על זה, בראש מפלגת העבודה עומד אדם שנבחר לתפקידו בקולות של ציבור שאין לו כל כוונה חהצביע עבור מפלגת העבודה בבחירות לכנסת. זו תופעה שאינה זוכה לכל התייחסות בתקשורת, וגם לא נראה שמי שהוא מבין חברי מפלגת העבודה מוטרד ממנה במיוחד. ברק יכול לכן לנוח על זרי הדפנה של הישגו האלקטוראלי ולפזם לעצמו “כשנאלמו תרועות הפסטיבלים/ אני יכול לשמוח איך שבא לי/ הללויה בגלל דברים כאלה/ הללויה אני עדיין שר/ וזהו זה החג האמיתי” (אני מתנצל על מספר שינויי עריכה שעשיתי במילות השיר).

על כל פנים, כדי להבטיח ששמחת החג הזה לא תושבת, כבר התקבלה במרכז מפלגת העבודה החלטה שלא יהיו פריימרי’ס נוספים לפני הבחירות הבאות. כדאי אולי לציין שהמושג “כיבוש העבודה” שליווה את הציונות מאז תחילת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, מקבל משמעות חדשה ושונה לחלוטין לאור ההתפתחות האחרונה. אי אפשר שלא לסיים את הקטע בידיעה שהתפרסמה היום (8 ביולי, 2007) גם ב”מעריב” וגם ב”ידיעות אחרונות“, המתארת את “קבלת הפנים” לה זכה ברק בעת ביקורו בנצרת (במהלך הפריימרי’ס ברק נמנע מלהראות את פניו אפילו ביישוב ערבי אחד). זה לא כל כך מסתדר עם ההצבעה המאסיבית ביישובים הערביים עבור ברק.

 

 

 ראש הממשלה, אהוד אולמרט, מברך את עבריין המין המורשע, חיים רמון,
         לרגל הצטרפותו לממשלה ומאחל לו שלא יביא קלון על הממשלה

 

 

פרק ב’ הפריימרי’ס לא היו סוף הדרך, אלא רק תחילתה. מאחר ובחירות חדשות אינן על סדר היום (לפחות כך הדברים נראים כרגע) הצעד הבא הוא הצטרפות לממשלה. גם השלב הזה כבר מאחורינו, בשעה טובה הסתיים מעשה המרכבה, ו”ממשלתו השניה” של אולמרט (כך הגדירו אותה בחדשות), יוצאת לדרך. לא כל כך ברור למה “ממשלה שניה”. הרי זו אותה ממשלה, ואותו ראש ממשלה, וגם אותה קואליציה. לכל היותר קצת שינויי תפקיד בנוסח כיסאות מוסיקליים.

בכל זאת יש חידוש – בפעם הראשונה בתולדות המדינה מכהן בממשלה שר בכיר שהוא עבריין מין מורשע. רק לפני זמן קצר סערה כל הארץ בעקבות פרשת אסתרינה שכל חטאה היה שהיא קצת “שפצה” את ה résumé שלה. קיטונות של דיו מלאו את התקשורת בדיונים על השאלה מי “ראוי” ומי “איננו ראוי” לכהן כשר. מסתבר שעבריין מין שהורשע ראוי או, לחילופין, בשל צורכי הזמן, גם רמון לאתרוג ייחשב.

יש מידה רבה של צדק פואטי בכך שהתואר “מישנה לראש הממשלה”, תואר בדיחה שהומצא ע”י חיים רמון כדי לפצות את שמעון פרס על התפקיד חסר התוכן והסמכויות בו הוא נאלץ להסתפק בממשלתו “הראשונה” של אהוד אולמרט, הוענק עכשיו לחיים רמון. קשה שלא להתפעל מגדלות הנפש אותה הפגין חיים רמון כשהסכים אחרי הרבה התלבטויות לקבל את התפקיד, ובמיוחד מהצהרתו ש”הוא מוכן גם להסתפק בתפקיד של מחלק התה” (“ידיעות אחרונות” מיום 5 ביולי). באותה כתבה ב”ידיעות אחרונות” מצוטט מפיו של ראש הממשלה ש”הממשלה הזאת מייצגת יציבות ומוצקות פוליטית”. הקביעה הזאת לא נשמעת כל כך משכנעת לאור דברים המובאים בהמשך הכתבה מפיו של “שר בכיר” ממפלגת העבודה לפיהם “מינוי רמון הוא תחילת סופה של הממשלה הזאת”, כי, כך ממשיך ואומר השר האלמוני, “רמון הוא איש ריב ומדון שיהיו לו כל הזמן חיכוכים עם השרים לבני, ברק, ליברמן ושטרית”. מספר השרים של מפלגת העבודה איננו גדול במיוחד אבל, למעט אהוד ברק עצמו, קצת קשה לאתר ביניהם אחד שהוא “בכיר” ביחס לשאר. אז מי יכול להיות השר הזה שנושא דברי הספד לממשלה עוד לפני שהיא קיימה את ישיבתה הראשונה? ובאותו עניין כדאי לציין שב”ג’רוסלם פוסט” מה-6 ביולי מופיעה התבטאות כמעט זהה המיוחסת ל”מקור המקורב לאהוד ברק”. זאת התחלה טובה. סביר להניח שליציבות ולמוצקות של הממשלה צפויים כמה מבחנים ולא כולם בעתיד הרחוק.

 

פרק ג’ מראהו של אהוד ברק הצונח מדושן עונג לתוך כורסת שר הביטחון לצידו של אהוד אולמרט, כשהחיוך הנצחי איננו עוזב את פניו לרגע, מלא את מסכי הטלוויזיה, מה שמעלה את השאלה אם הוא מודע לכך שלפחות ארבעה שרים נוספים המכהנים בממשלה הזאת, הגדרת התפקיד שלהם כוללת מעורבות בנושאי ביטחון ומדיניות אסטרטגית (או אסטרטגיה מדינית), וזה בלי למנות את ראש הממשלה עצמו וכן את חיים רמון שסמכויותיו אומנם אינן מוגדרות, אבל קצת קשה לראות אותו מסתפק בחלוקת התה בלבד. יהיה מעניין לראות איך הדברים יתפתחו בזירה הבטחונית ואיך ברק, שעבודת צוות אף פעם לא היתה הצד החזק שלו, יתפקד מול ליברמן, מופז ו/או ציפי לבני. להיות “מס’ 2” גם כן לא היתה מעולם משאת נפשו של ברק, במיוחד לא כאשר “מס’ 1” אינו אלא עסקן פוליטי מהדרג השני שהתגלגל לכסא ראש הממשלה רק במקרה. כאן אין לברק הרבה אלטרנטיבות. הוא ייאלץ בשלב הנוכחי לבלוע את הצפרדע ולהסתפק במה שיש.

 

אהוד ברק מונה לתפקיד שר הבטחון למלא את מקומו של שר אחר שנכשל בתפקיד. אפילו גדול הציניקנים יתקשה להסביר את ההגיון שבהחלפת כישלון אחד בכישלון אחר, כישלון גדול שבעתיים, “כישלון עם קבלות”. את גיבנת הכשלונות אותה הוא נושא מאז נאלץ לפנות בבושת פנים את משרד ראש הממשלה אחרי פחות משנה וחצי בתפקיד, ברק מנסה להציג עכשיו כ”נסיון”. נסיון שלדבריו הוא תנאי הכרחי לניהול תקין של המדינה בימים טרופים אלה. אין מחלוקת על כך שניסיון הוא דבר חשוב ויכול להביא הרבה תועלת. אבל האם הניסיון של ברק זה בדיוק מה שחסר למדינת ישראל?

 

עלייתו של ברק לשילטון ב- 1999, התקבלה באהדה רבה בציבור הישראלי. כמות שירי ההלל והסגידה לה הוא זכה מהתקשורת עברו אפילו את אלה של בן גוריון כשהיה בשיא הפופולריות שלו. על הרקע הזה הופיע בעיתון “הארץ” מיום 1 ביוני, 1999, ימים ספורים אחרי הבחירות, מאמר בשם “סוף הדרך בין הטיפות”. המאמר שנכתב בידי חנה קים, סקר את עברו הצה”לי של ברק. בין השאר נאמר שם “כבר בימים ההם, עוד לפני שמונה לרמטכ”ל, ידע ברק שלא להרטב והלך בין הטיפות”. ובמקום אחר נאמר שם “ימין שמאל, הוא בלבל את כולם”. בכותרת המאמר הכותבת התכוונה לאמר שהסיפור הזה הגיע אל סופו, שכאשר יושבים על כסא ראש הממשלה אי אפשר יותר ללכת בין הטיפות מבלי להרטב. חנה קים צדקה. לקח לברק פחות משנה וחצי להיווכח כמה שהיא צדקה.

 

הנצחון המרשים של ברק בהתמודדות מול נתניהו בבחירות של מאי 1999 הושג במידה רבה בשל העובדה שעבור מרבית הציבור בישראל הוא היה אז בחזקת נעלם. למעט העובדה שהיתה לו קריירה צבאית מזהירה (החייל המעוטר ביותר בצה”ל) ושהוא הגיע לתפקיד הרמטכ”ל, הציבור בישראל לא ידע עליו כלום. היתרון של האלמוניות הזאת אבד לברק ושום התעקשות על “זכות השתיקה” עליה ממליצים היום יחצניו של ברק, איננה יכולה להחזיר על כנו את מסך האלמוניות. היכולת ללכת בין הטיפות בלי להרטב גם היא לא קיימת יותר למרות שכעת הוא “רק” שר ולא ראש ממשלה. יתרה מזאת, גם היושב בכורסא לידו, ראש הממשלה אולמרט, איננו קוטל קנים בכל מה שקשור להליכה בין הטיפות מבלי להרטב. אולי ברק יוכל אפילו ללמוד ממנו מה שהוא.

 

אין ספר שדרכו של ברק לפיסגה לא תהיה סוגה בשושנים. מה שבסיבוב הקודם היה עבורו לא יותר מאשר טיול קל אל משרד ראש הממשלה, יהיה הפעם מסלול מכשולים אמיתי בו יהיה עליו להביא הישגים של ממש כדי לנטרל את הסטיגמה של ה”כושל הנצחי” שדבקה בו בקדנציה הקודמת.

                                                         

 דרכו של ברק לביסוס מעמדו כ”מר ביטחון”, כפי שהוא היה רוצה לראות אותה

                                                                          

 דרכו של ברק לביסוס מעמדו כ”מר ביטחון”, כפי שהיא כנראה תראה בפועל

 

 

המבחן הראשון צפוי להתרחש בשבועות הקרובים, עם הופעת דו”ח וינוגרד ב’. עדיין מוקדם להתנבא מה בדיוק יאמר בדו”ח, אבל סביר להניח שממצאיו לגבי אולמרט לא יהיו שונים באופן מהותי ממה שנאמר בפרק א’. זה יחזיר למרכז הבמה את שאלת המשך כהונתו של אולמרט כראש ממשלה. הדרישה האולטימטיבית שעל אולמרט להתפטר “אם ממצאי הדו”ח יחייבו זאת” היתה חד משמעית, ולא הותירה מירווח לזיגזוג מהסוג שאפיין את תקופת כהונתו הקצרה של ברק כראש ממשלה. מעבר לשאלה אם ברק באמת מעוניין לראות מי שהוא אחר ממפלגת “קדימה” מחליף את אולמרט בתפקיד ראש הממשלה, קיימת השאלה היותר בסיסית איך ברק יגיב אם וכאשר אולמרט יענה על הדרישות להתפטרותו ב”תקפצו לי”. מי שהוא באמת מאמין שברק ינטוש את משרד הביטחון אחרי תקופה כל כך קצרה, לפני שהספיק אפילו להשלים את סבב ההכרויות עם הפיקוד הבכיר של צה”ל? הצגת הדרישה האולטימטיבית להתפטרותו של אולמרט, מהווה עבור ברק מילכוד ממנו ייקשה עליו להחלץ, דבר שאיננו מחמיא לחוכמתו.

מקובל לאמר שפיקח יודע לצאת ממצבים אליהם חכם לא היה נכנס. במקרה הנוכחי ספק אם אפשר לייחס לברק אפילו מידה מסויימת של פיקחות. בחיים הפוליטיים צריך להיות פרקטי, לא פעם צריך לבלוע צפרדעים, אף פעם לא אומרים אף פעם, ובמיוחד נמנעים מהצגת אולטימטומים שאין יכולת או כוונה לממש אותם. למרות ה”ניסיון” הרב שהוא נושא, ברק נכשל כבר בצעדו הראשון אחרי שובו לזירה הפוליטית כמו טירון שלא התנסה מעודו בחיים הפוליטיים.

 

הבעיה האמיתית היא שברק בכלל לא מודע לכך שיש לו בעיה. יש לו מנגנון הדחקה שמונע ממנו להכיר בכישלונותיו בעבר, ובעיני עצמו הוא ממשיך להיות סיפור הצלחה. קלות הדעת בה ברק מקבל החלטות וחוסר המוכנות שלו לשמוע לעצות אחרים יכולים לגרור את המדינה להרפתקאות שמולן יתגמדו גם “ההישג הגדול בדורנו” (הבריחה מלבנון במאי 2000), וגם מלחמת לבנון השניה. ברק הוא “רק” שר הביטחון, ולא ראש הממשלה, אבל בהיסטוריה של מדינת ישראל היו כבר כמה מקרים של שרי ביטחון שתעתעו בראשי הממשלה תחתם הם כיהנו.