הנה כבר התבשרנו על עוד מפלגת שמאל ההולכת ומוקמת לנגד עינינו.  הרשו לנו לפקפק בתקינותה האידאולוגית כמו גם במניעי מקימיה.  אין ידוע כיצד תיקרא מפלגה זו אך ללא ספק שמה השני יהיה “מפלגת רודפי הפירסום והפרסים”.

קשה לחשוד בחבורה הזו כי טובת מחנה השמאל לנגד עיניהם.  לאחר הכל ישנה מפלגת שמאל מרכזית, היא מפלגת העבודה, אליה השתייכו רובם, אשר למרות קילקוליה החמורים והבילתי ניסלחים, המנגנון המפלגתי המשופשף בה יכול עדיין להצעיד אג’נדה אידאולוגית, בתנאי כמובן שתהיה נאותה.  ניראה כי התנים והצבועים (תרתי משמע) עטים על פגר מפלגת העבודה משזיהו הזדמנות וחשים לשלול שלל ולבוז בז.

החבורה הזו כה שבויה בערכה העצמי (אך בעיניה) ואגו חבריה כה נפוח עד כי אינה חשה עד כמה מנותקת היא מהעם סביבה, ממצבה של ישראל במרחב השמי ומההתרחשויות הגאו-פוליטיות העולמיות.  אלו עדיין לא היפנימו ואפשר שאינם כלל מסוגלים לחוש כי הבעיה אינה ראש וראשון במפלגת העבודה או בעומד בראשה מר אהוד ברק (למרות אחריותו התורמת) אלא בעייתם היא בעית השמאל הישראלי כולו על גווניו ופלגיו, זוהי החטוטרת שעל גבם.   מנהגם הנלוז של שמאלנינו החביבים להטיל כל אשמה בנוגע לכל ארוע על האחר בעודם ממרקים מעשיהם ומצפונם, הוא שבעוכריהם.  תעובם והתנגדותם לדרכו של אהוד ברק, אשר אכן שגויה אך מובנת, מערפלת עליהם את כושר שיפוטם באשר לבעיות האמיתיות הניצבות לפני מחנם.

על מנת להעמיד דברים על דיוקם, חשוב להדגיש כי המחבר רואה חשיבות רבה בקיום המחנה משמאל למפה הפוליטית מהסיבה הברורה כי דמוקרטיה אוטנטית אינה יכולה להתקיים כיאות בעוד כלל המחנות בתוכה הומוגנים אידאולוגית.  שרידותה של הדמוקרטיה מותנה בקיומו של מחנה אופוזיציוני חזק, אסרטיבי, אידאולוגי וערכי, הן משמאל והן מימין.

אלו אשר טובת ישראל לנגד עיניהם, בניגוד למקובעי המחשבה ביני,נו יגיעו למסקנה נחרצת כי ללא כל ספק חייב השלטון לעבור, כאן ועכשיו, לידי מחנה הימין לתקופת זמן מסויימת על מנת לייצב את מטרותיה הלאומיות של מדינת ישראל אשר כה התערערו והסתאבו מאז ראשית שנות התישעים למאה הקודמת עד כי מעמידים את סכויי קיומו של המפעל הציוני בספק.   דרכו של מחנה השמאל התעוותה והסתאבה, אין כלל ספק בכך וחשוב וראוי למחנה זה לתפוס לתקופת מה את ספסלי “המכון לגמילה משחיתות” דהיינו, ספסלי האופוזיציה.  ניראה כי בכל האמור לעמידה איתנה בעניני קיום ולאום כמו גם מנהיגות ערכית ולאומית, אלו שזקוקה להם ישראל בצוקי העיתים הנוכחים, השמאל ד’היום, בתחילתה של המאה העשרים ואחת, אינו מסוגל לספק את הסחורה.  מאידך, מקומו אמור להיות מובטח לו בכל הנוגע להבטחת צדק סוציאלי לציבור בזמני רוגע ושלווה.  מה חבל כי הלה חדל ואינו מסוגל לספק את הסחורה גם בשטח זה.

ניראה כי חבורת תאבי השלטון החדשה, זו משובטת מר”צ, לא תקבל את העצה לעיל אשר אולי תהיה הנאותה ביותר עבורה ותמשיך בנתיב ההרס העצמי של השמאל הישראלי.  הרס מחנה זה, כנאמר לעיל, אפשר ויפגע בסופו של יום בסיכויי השרדותה של מדינת הלאום היהודית.

הבה וניבחן את דבשתו של הגמל השמאלני המרחיק ממחנהו ציבורים גדולים בישראל:

1 . על התנהלות “הסוציאליזם”

על גוש השמאל ד’היום ניתן לאמר “אחד בפה ואחד בלב”.  מנהיגי תנועת העבודה כמו גם השמאל בכללו מדושני העונג והממון אשר קישרם לשכבות החלשות בעם הינו אך ורק באמצעות סיסמאותיהם, אינם מסוגלים הלכה ולמעשה לחוש דחקם באשר רחוקים הם ת”ק פרסה מעניניהם וצרכיהם של הניזקקים.

השמאל המסורתי והערכי הוא זה האמור להציב משקל נגד בעל גוון סוציאלי כנגד זה המכונה (לעיתים מזומנות, אף שלא תמיד בצדק), “הקפיטליזם החזירי” ולהביאו לעבר המשטר הכלכלי המכונה “קפיטל-סוציאלי”.  ברי הוא כי חברה אשר תירחק מהדרך הקפיטליסטית (המשולבת בתזה הדמוקרטית הנוגעת בחופש הפרט— הוא חופש העיסוק והביטוי) נידונה לנחשלות ולסבל אזרחיה.  במבחן התוצאה יודעים אנו כיום כי אין תחליף ל”יוזמה החופשית” כדרך כלכלית מובילה לרווחת פרטים ועמים.  בעייתו של הקפיטליזם, כי אינו מעניק משקל נאות לטיבעו המובנה של האדם במשטר הכלכלי הקפיטליסטי.  טבע זה הינו “חזירי” ומכאן שבאם לא יופעלו אמצאי פיקוח ובקרה הולמים תידרדר המערכת הכלכלית המנוהלת בידי בני אנוש לכיוון “החזירי”. 

כאן מגיע תפקידו של השמאל אשר יעודו הוא להפריד בין שיטת ה”קפיטליזם” (החיובי בעיקרו) לבין ההתנהלות “הקפיטליזם החזירי” (השלילי בבסיסו) ולנתבו, יחדיו עם מחנה הימין, לכיוון “הקפיטל סוציליזם”.  ללא אותם אמצעי פיקוח, בקרה ואיזון הרי שבמהרה נגיע לניצול מחפיר של החלשים בחברה לטובת מתי המעט בצמרת הכלכלית אשר תנתב ותסלול דרכה במהרה גם לצמרת השילטונית תוך שימוש פרוע (אמור גם מושחת) באמצעות ממונה לשם כך.

 בניגוד למקובל בקרב שכבות בציבור מנוהי “הניאו-טרוצקיזם” בינינו הגורס כי הקפיטליזם מסוכן לרווחת העם הרי מחטיאים הם את הכשל המרכזי בטיעון הקומוניסטי דהיינו, לא הקפיטליזם מסוכן (נהפוך הוא, הינו חיובי) אלא הנטיה של בעלי הממון הקפיטליסטים לתרגם את עושרם לכדי שליטה במערכות השילטוניות על מנת לבצר את התנאים להעצמת עושרם כמו גם לקנות ולשלוט במערכות הציבוריות ובכך להשפיע ישירות על התנהלות הפרטים בציבור, שוב למען העצמת עושרם.  האמור כאן תקף כמובן גם באשר לתופעות הגלובליזציה ההופכים כיוון חיובי בעיקרו, בהעדרם של בלמים ואיזונים, לנצלני-חזירי כנגד אומות חלשות.  ביטויי ותוצאות הגלובליזציה-החזירית זהים לסממני האימפריאליזם של המאות הקודמות.  גם כאן השמאל העולמי אינו מזהה את שורש הבעיה כיאות ומחטיא תפקידו באשר שופך הוא המים עם התינוק יחדיו.

העובדות בשטח מלמדות כי רבים המשתייכים למחנה “הקפיטליזם החזירי” (על כל ההסתיגויות לעיל מתיוג זה) נימצאים שווה בשווה במחנות הפוליטים השונים והמתבונן המצוי אינו מסוגל לבור התבן מן הבר.  יוצא מכך כי אלו האמורים להיות שומרי החותם באשר לבלמים, האיזונים והבקרה על התנהלות המערכת הכלכלית מהווים למעשה בשר מבשרה ומועלים בתפקידם “השמאלני” המסורתי.

אין לצפות מחופן “אינטלקטואלים” וחוזי החזיונות בהתארגנות השמאלנית החדשה כי יפעלו ליצירת מערכת פיקוח ובקרה הולמת על המערכת הקפיטליסטית הנוהגת בינינו.  ברי כי לטעמם של אלו העיסוק בכך הוא נחות לכישוריהם.  הרי לגישתם נועדו הם לגדולות, להביא “שלום של אמיצים”, לקרב בין עמים, להפוך סידרי עולם ועוד מעשים ארכימדים כגון דא כבשיר “האינטרנציונל” של אז’ן פוטייה ופייר דגייטר אשר הפך להימנונה של ברית המועצות (עד 1944) והימנונה של המפלגה הקומוניסטית: ” ….עוֹלָם יָשָן עָדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִיבה, מִגָּב כָּפוּף נִפְרוֹק הָעוֹל, אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִּימָה לֹא כְלוּם מִתְמוֹל, מָחָר – הַכֹּל  .זֶה יִהְיֶה קְרַב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם, עִם הָאִינְטֶרְנָצְיוֹנַל יַעוֹר, יִשְגָב אָדָם”. ממש ניכמר הלב, שאיפות גדולה כה נישגבות ויכולת ביצוע כה דלה, במבחן המעשה.

 

ללא כל ספק נטש השמאל הישראלי את תשתית קיומו האידאולוגית. הוא נטש את הסוציאליזם הדורסני ועבר למחנה הקפיטליסטי, אפשר בהחלט כי בצדק, אך כעת נימצא הוא במצב של אובדן דרך רעיוני.  העולם אינו ניזקק למהפכה קומוניסטית נוספת רחמנא ליצלן, אלא ניזקק ל”כלבי השמירה של הקפיטליזם”, אשר ייצרו וייקבעו “הפרדת רשויות” מוחלטת בין ההון לשלטון,  תפקיד אשר השמאל עדיין לא היפנים כי שלו הוא מהפן האבולוציוני החברתי ועדיין לא פיתח הכישורים לכך.  הנהיה האינפנטילית אחר הניאו-טרוצקיזם של חלקים בו כדוגמת מר”צ ובנותיה מביאה לו אך בוז, דחיה ונטישה גוברת והולכת של מחנהו.

2 . העובדות אינן מצליחות לבלבל – הקיבעון המחשבתי

העובדה כי השמאל הישראלי ניכס לעצמו את השאיפה לשלום בעודו מצביע על המחנה הנגדי כמחרחר מלחמה פועלת כבומרנג נגדו.  ניתן לרמות חלקים מהעם לעיתים, אך אינך יכול לרמות את כל הציבור כל הזמן.  האשמת רובו של העם, תוך התנשאות ובדלנות מתיפיפת, כמחרחר מלחמה פעלה כבמשל “הרועה והזאבים”.  נהיר הוא כי כל עם ישראל רוצה בשלום אמת ללא הבדל שיוכו הפוליטי והינו אך נחלק לאותם הדורשים “שלום כאן ועכשיו” ללא שימת דגש ואיכפתיות ממשית בנוגע לצרכי הביטחון הלאומיים העתידיים ( אלו אנשי חיי הרגע) לעומת אותו החלק הגורס כי יש להשיג “שלום בטוח” לאורך זמן ( אלו אנשי עתידו של עם ישראל) ובמדה ואין סיכוי לכך , יש להמתין להיווצרות התנאים הנאותים.  מכאן שחילוקי הדעות נסובים סביב הטקטיקה בה יש לנקוט ולא בדבר האסטרטגיה אשר היא השאיפה הכוללת לשלום.

המאפיין את מחנה השמאל הישראלי כמו גם כלל מחנות השמאל העולמי הינו הקיבעון המחשבתי.  מאז שעלתה המחשבה הסוציאליסטית הקומוניסטית בתחילת המאה העשרים העולם התהפך למעלה גם למטה.  מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השניה, השואה, התפרקות ברית המועצות, עלית המחשבה הקפיטליסטית ושקיעת זו הקומוניסטית, עשרות מליוני הנירצחים בברית המועצות הקומוניסטית, וארועים רבים אחרים לא היצליחו להזיז את השמאל העולמי והישראלי מתפיסותיהם ומשנתם הסדורה, הם בפירוש לא היתירו לעובדות לבלבלם.

אין תימא איפה כי גם בזירה הפנימית מחנה השמאל אינו מתיר לעובדות לבלבלו.  מתווה אוסלו ניכשל, פינוי לבנון (באופן שנעשה) ניכשל, פינוי גוש קטיף ניכשל, אלפי הרוגים ונירצחים משני הצדדים מעיקים על כולנו, ועוד ארועים כגון דא.  כל אלו לא היצליחו להביא את השמאל מקובע המחשבה לשנות או למצער לעדכן את תפיסותיו לנוכח העובדות המוצקות הטופחות על פני מאמיניו.  חלקים בשמאל נידמים להזויי משיחיות, כמונחי אמוק “השלום”, כזומבים מרוקני שכל, בעוד שמתעלמים כליל מהצד הערבי למשוואה אשר אינו באמת רוצה בכך, עדיין לא, אם בכלל.

מעטים התפקחו ונכונים להודות בכישלון דרכו של השמאל והנתיב האסוני שדירדרו את ביטחון ישראל משך כ-20 השנים האחרונות.  מעטים עוד יותר הרימו ראשם מהנתיב הכשלוני בו מתנהלת מדינת ישראל תחת האג’נדה השמאלנית עד כה וניסו לחפש פתרונות אידאולוגיים או פרגמטיים כתחליף לאבדן הדרך.  ההתנהלות השמאלנית האינפנטילית המסרבת להכיר בהשתנות העולם הסובבנו ומכאן בהשתנות התנאים הגיאופוליטים מעוררת השתאות של בוז.  ניראה כי עולה בידם הדבר בדם להודות כי לא הכל שלילי בדרך המדינית, הגיאו-פוליטית המוצעת על ידי מחנה הימין ויש מה ללמוד גם מהם.  סרובו של השמאל להודות בצורה גורפת בטעויותיו הביאו ומביאות רבים וטובים בשורותיו לעבור, מתוך יאוש והרמת ידים מחוסר תוחלת, למחנות היריבים תוך שרבים נוספים מבפנים מתעבים את התנהלותו. 

ללא ספק קונה היה השמאל את עולמו בקרב ישראלים רבים באם מודה היה בטעויותיו ומציע כתחליף להן דרכים אידאולוגיות ופרגמטיות חילופיות.  גם כאן, אין זאת ניראה כי קיימים כיום אותם שמשכמם ומעלה, בעלי שאר הרוח והיושרה הפנימית לקום ולהודות בכך.

 

3 . שונאי החינם

קיימים ציבורים בקירבנו אשר הירוויחו ביושר את הכינוי “מחריבי הדמוקרטיה” או חמור יותר “המהרסים מבפנים”.  במירב המיקרים ניתן להצמיד כינויים אלו לאותם חלקים בשמאל הקיצוני הישראלי המקרינים לשלילה על כלל מחנה השמאל, גם השפויים והמתונים בהם.

כבר היזכרנו לעיל את האגו הנפוח של חלקים בשמאל, כעת נוסיף עליהם את אותם רודפי הכיבודים, הפירסום והפרסים.  להוותנו, אלו אינם מסתפקים במילוי תאוותם בגבולות מדינת ישראל אלא זיהו היטב את האנטישמיות הפורחת במדינות הים ועושים עליה קופה נאה, תוך שגורמים נזק בילתי הפיך לענינה של ישראל בעולם מתוך מודעות מלאה למעשיהם.  נזכיר כאן את יוצרי סירטי השיטנה ונושאי הרצאות השיטנה כנגד ישראל ברחבי מערב אירופה ואמריקה.  אלו אותם השליחים ברשות עצמם בלבד המספקים חומרים כעין אמנותיים לשוטמי ישראל מובהקים בעוד הינם מודעים היטב כי יזכו בפרסי יוקרה מפוברקים בזכות חומרי ההסתה “האמנותיים” כנגד ישראל.  מקום שאינו מכובד בענין זה שמור לעמוס עוז (אשר פעילותו הפוליטית מביישת את יצירתו המצויינת) ואחרים הנימנים על יוזמי מפלגת השמאל (תאומת מר”צ) החדשה.

אף גרוע מונים רבים מכך,  קיימים חלקים בשמאל אשר אצה להם הדרך לכפות רצונם על הציבור במקומותינו ומכיוון שאינם מוצאים התקדמות מהירה דיה לטעמם בכיוון הפוליטי רעיוני בו הם מחזיקים, מפנים הם את גבם לדמוקרטיה הישראלית, בורשים בזלזול את רצון העם הנישא באמצעות נציגיו בכנסת ישראל ופונים לפריצים בארצות הים לשכנעם לכפות על ישראל את שאינם מסוגלים להעביר בדרך דמוקרטית. אלו הם המשתייכים לשמאל הפשיסטי-רדיקלי, אלו הם שונאי החינם.  עליהם נימנים ארגונים כגון: “יש גבול”, “האומץ לסרב”, בצל”מ, “שלום עכשיו”, “נשים בשחור”, “זוכרות”, “עדאללה”, “מוסאווה” ועוד פירות באושים רבים כדוגמתם.  אלו הם ניתמכי שלמוני האיחוד האירופי, “הקרן החדשה לישראל”, “קרן פורד” ואחרים, אנטישמים ושוטמי ישראל.  מכיוון כי חלק מחברי ההתארגנות השמאלנית החדשה נימנים על מקבלי השלמונים הניזכרים לא ניתמהה כי חלק מכספי תמיכת סוכנים זרים אלו יזלגו למר”צ (הם כבר זלגו דרך יוסי ביילין).

שליחיהם יוצאים, אצים רצים, לקצווי ארץ, לאוניברסיטאות, ריכוזי יהודים, עצרות שיטנה כנגד ישראל, מחניפים לשועים ורוזנים, לשוטמי ישראל בעולם להוציא דיבתה של ארצם רעה.  מנסים הם בכל כוחם לשכנע מדינות וקבוצות בעולם להחרים את ישראל, לנזקה, אפילו לפרקה כמדינת לאום ובלבד שרצונותיהם יתמלאו.

אלו הם האוטו-אנטישמים, שוטמי בני עמם, המתבישים ביהדותם ומיחלים לחורבנה, השואפים למדינת כל אזרחיה, לקימומן של שתי מדינות ממערב לירדן דהיינו, פלסתין א’ צד בצד לפלסתין ב’.  אלו כולם, אלפים רבים מהם נימצאים באירגוני השמאל בישראל.  אין בנימצא ולו אחד כדוגמתם הנימצא (ככל הידוע) בצידו הימני של המתרס הפוליטי.

כאשר שחים אנו בסכנה הקיימת באירגונים שונים, חוץ-פרלמנטרים, לקיומה של ישראל אין ולו ספק קל שבקלים כי אירגוני שמאל קיצוני אלו מהווים סכנה ברורה ומוחשית לקיומה של מדינת ישראל באשר פועלים אלו הלכה ולמעשה בכיוון זה ומתוכנו.

נביא אך דוגמה אחת להרכב האנושי המסוכן הקיים בהתארגנות השמאלנית החדשה.  והפעם בנוגע לאחד מיוזמי אותה התארגנות אברהם בורג.  הציטוט להלן מובא מאתר ‘רוטר.נט’ אך קיים גם במקורות אחרים וכל פרוש לגביו מיותר:

“בראיון בתכנית “לונדון את קירשנבאום” בערוץ 10, יולי 2007 , גילה אברהם בורג שאת ספרו “לנצח את היטלר” שעורר סערה גדולה , הוא כתב במשך 10 שנים.  בשנים הללו, 1995- 1999, הוא כיהן כיו”ר הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית.   (דהיינו) בשעה שהוא הפעיל את שליחי הסוכנות היהודית ברחבי העולם כדי לעודד את היהודים לשוב לציון, הוא כתב את הספר בו הוא מציע לבטל את חוק השבות. זוהי צביעות שאין גרועה ממנה, זוהי הציניות במלוא כיעורה, דבר והיפוכו, אחד בפה ואחד בלב. האיש הדוחה הזה שנבחר להיות מנהיג הציונים בגולה, ויו”ר הפרלמנט הישראלי, אמר בראיון בערוץ 10, כי בראש ובראשונה הוא רואה עצמו כאזרח העולם, בעדיפות שנייה הוא רואה עצמו כיהודי, ובמקום האחרון הוא רואה עצמו כישראלי”.

כמובן שאברהם בורג לא הסתפק בכך וכתב מכתבי שיטנה נגד הציונות ונגד היהודים בעיתונות הזרה כדוגמת ההרלד טריביון הבריטי ו”איל מניפסטו” האיטלקי שהינו עיתונם של השמאל הקיצוני האיטלקי אשר חבריו שורפים בכל הפגנה משלהם את דיגלי ישראל וקוראים להשמדת ישראל.  במכתביו מציין בורג: “סופה של ההרפתקאה הציונית קרוב.  כן, קרוב לוודאי כי דורנו הוא הדור האחרון של הציונות.  מה שיישאר אחר כך תהיה מדינה יהודית שאין להכירה, מתועבת”.  

ומכאן, “הילכו כל אלו בילתי אם נועדו?”, הרי כל שותפיו של בורג להתארגנות החדשה מודעים היטב למעשיו ומכאן ברי כי “אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה”…..ואיננו מוציאים מכלל “החברים” גם את כלל מפלגת מר”צ אשר נותנת חסותה לקבוצת השמאל הקיצוני החדשה.  נו, מצאו מינים את מינם.

 

כל הנאמר לעיל מסביר דיו מדוע הופך השמאל הישראלי לבילתי רלוונטי.  הכיצד שואף הוא לקנות את לב הציבור בישראל כאשר פועל הוא נחרצות כנגד טובת מרבית הציבור, אמונותיו ושאיפותיו (למעט הסקטור הערבי כמובן).  ההתארגנות החדשה בשמאל הישראלי חייבת לנתב כלל איגוני השמאל לעבר ישיבה בספסלי האופוזיציה למשך קדנצית כנסת או שתים.  ניקוי הראש ואיזון המטרות האידאולוגיות שיעבור שם, תוך ניקוי הכרחי של אורוותיו הצואות יחולל פלאים במחנה זה (ראה ערך “הליכוד”).  נבטיח להם בזאת כי פתרון הסיכסוך הישראלי-פלשתיני ימתין משך זמן ישיבתם באופוזיציה ואפשר שגם ייפתר ללא עזרתם—תודה רבה.  מה חבל כי תאוות השילטון, מנעמי השלטון ויתרונות השררה מותירים הכרח קיומי זה עבורם כעצה פורחת ברוח בלבד.

אפילוג

יותר מתמיד מסתבר (“פגוש את העיתונות”, נובמבר 15, 2008) כי ספינולוגים נימצאים בכל המחנות, הן אלו הצבועים (תרתי משמע) אדום והן הכחולים.  חיים אורון יו”ר מר”צ מנסה בכל כוחו לשכנענו כי ההתארגנות החדשה היא גוש מרכז-שמאל כאשר נהיר הוא לכל בר בי רב כי זו, הבת בלי שם, שיבוטה של מר”צ, השתיכותה האידאולוגית הינה החל משמאל מתון, עבור דרך שמאל קיצוני וכלה בשמאל פשיסטי (ממש כמר”צ עצמה).  מפלגת “מרכז”? לא מיניא ולא מקצתה, האיש מפנטז או מנסה להטעותנו.  הוא מנסה לאמר לנו כי בכל המפלגות האחרות מעבירים מסרים סותרים כאשר נעלם מעיניו כי להגדיר את זו ההתארגנות תאומת מר”צ כמרכז-שמאל הינה הונאת הציבור לשמה.

חיים אורון ממשיך ומנסה לסחרר (מלשון סחריר) דעתנו בתוקפו ישירות ואישית את בני בגין ומרידור מהליכוד ומופז וליבני מקדימה בעודו “משתאה” הכיצד דרים הפכים אלו בכפיפה אחת.   ומשמעמידים אותו על העובדה כי אותו המצב בדיוק קיים בהתארגנות החדשה מבית מרקחתו קופץ הוא ודוחה טענת המראיינות המוצדקת בעליל,  בתרוץ המתחסד בבירור כי אינו עוסק בנושאים אישיים.  מהו שחושב זה לעצמו, כי שומעיו כולם אידיוטים?

שוב ניגלה לעינינו ספין “הפוליטיקה הנקיה/האחרת” במלא כיעורו (מי אלו הם משובטי ארד את אדלר במר”צ?).  כבר שבענו גניבת מצביעים וקולות ממפלגות ‘הליכוד’ ו’המערך’ למען מפלגת-הכלנתרים “קדימה” בבחירות הקודמות.  כבר התנהלותה של ציפורה (הנקיה) ליבני העלתה באפנו ריחות מגעילים של פוליטיקה מלוכלכת.  כעת בא אורון (ג’ומוס) ומוכיח כי אין חדש תחת השמש, הקול קול “פוליטיקה אחרת”, הידים ידי פוליטיקה בואשת.  להוותנו תמיד יהיו אלו בינינו אשר “עינים להם ולא יראו אוזנים להם ולא ישמעו”, עם אלו עלינו לחיות לטוב אם לרע.

 

המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים

www.aaronroll.com

http://www.global-report.net/aroll/

 

אהרון רול – טורונטו 905-886-8998

amroll@rogers.com