אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי הדין

(תנו “לייק” לביטולו של הגוף הכי בולשוויקי בישראל)

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק אותו לאיראנים –

איך נפטרנו מאשר גרוניס

על מה לא רגשו גויים

תחת הכותרת המרד של הפרקליטות, וכותרת-המשנה בפרשת מגרון שוב הוכח כי הפקידים המשפטיים הם אלה שמנהלים את המדינה, אך השרים רועדים מפחד ונמנעים מלשים קץ לתופעה, מתייחס עו”ד נדב העצני לעמדת הפרקליטות בבג”ץ בעניין מגרון.

לפני שאתייחס לדברים לגופם, אזכיר לכל מי שמוכן לשמוע (וגם למי שאינו מוכן) את התיעוב שלי את הפרקליטות – אם-האימהות של תרבות-השקר ברשויות השלטון, את עמדתי הידועה, לפיה השתלטות הפקידים על הפונקציות המדיניות – בכל משרדי הממשלה, ובמיוחד במשרד המשפטים – הינה רעה חולה, ואת עמדתי הידועה לא-פחות, לפיה גם לזונות מגיע משפט-צדק, ולא רק לזונות – אפילו למישאל חשין, מתועב נפשי.

פותח העצני ואומר (כל ההדגשות להלן – אינן במקור):

במדינת ישראל מתחולל היום מאבק איתנים סמוי, שיש מי שיכנו אותו מרד. מצד אחד ניצבים ראשי הפרקליטות, ומהצד השני ניצבת הממשלה הנבחרת. פקידי המדינה מנסים לכופף את ידיהם של בכירי הממשלה ולהשליט מדיניות פסבדו-משפטית, שמאחוריה תפיסת עולם אידיאולוגית-פוליטית; והממשלה מפחדת לשלוט ולהשליט את מרותה.

על מה מבסס הוא את ההנחה הזאת?

ב-17 ביולי קיבלה ועדת השרים לענייני התיישבות החלטה על עמדת המדינה בנוגע לעתירה שהגישו תושבי מגרון לבג”ץ, לאחר שטענו כי רכשו חלק מהקרקע שעליה הוקמו בתיהם. ההחלטה קיבלה תוקף של החלטת ממשלה, ולפיה אם תוכח רכישת הקרקע, יישקלו בחיוב הסדרת התכנון והישארות התושבים היהודים בשטח. חמישה ימים לאחר מכן התקיים דיון בבג”ץ, שבו התבקשה ראש מחלקת הבג”צים עו”ד אסנת מנדל להודיע מהי עמדת המדינה בנוגע לעתירה.

שימו לב למשפט-התנאי הרוכב על המילה “אם”: “אם תוכח רכישת הקרקע, יישקלו בחיוב הסדרת התכנון והישארות התושבים היהודים בשטח”.

עו”ד מנדל הודיעה מה החליטה הממשלה, אבל הוסיפה: “היועץ המשפטי לממשלה סבר כי העמדה כפי שהיא מוצעת על ידי ועדת השרים לענייני התיישבות מעוררת קשיים משפטיים”. לכן היא ביקשה ארכה נוספת כדי לבשר מהי, אכן, עמדת הממשלה.

נו, אז מה הפסול אם, לדעת היועץ המשפטי לממשלה, ההחלטה מעוררת קשיים משפטיים? נניח שאין בכלל טענה שהקרקע נרכשה ע”י תושבי מגרון, אבל הממשלה (ולמען הדיוק: ועדת השרים, אשר אין לה סמכות של הממשלה, וככל הידוע הממשלה גם לא אצלה לה את הסמכות לקבל במקומה החלטות כאמור) שינתה את עמדתה, והחליטה לדרוש את השארתם בשטח, קרי: נישולם של בעלי הקרקע מבתיהם ומאדמתם, והיועץ המשפטי סבור כי ההחלטה הזאת אכן מעוררת קשיים משפטיים – מה צריכה הפרקליטות לעשות: לחזור בה מעמדתה המקורית, ולטעון בעד הנישול?

כן, אם ה”לקוח” (וזה חל גם על הממשלה) דורש מעורך-הדין לטעון בשמו דברים שאינם מתיישבים עם החוק או עם מצפונות המקצועי של עורך-הדין, זה האחרון צריך להתפטר מהייצוג (בכפוף לרשות של בית המשפט). במקרה הזה הדברים עדיין לא הגיעו לכדי כך, וכל מה שביקשה הפרקליטות הוא ארכה נוספת, כדי “לבשר מהי, אכן, עמדת הממשלה” (אני בספק אם זה אכן הטקסט של הפרקליטות).

ואני שואל אותך, נדב, מה הפסול בכך?

נניח שלקוח שלך מתעקש על דברים שאתה, כעו”ד הגון ומקצועי, לא יכול להשלים איתם, האם לא תבקש מבית המשפט “ארכה נוספת” כדי לשכנע את הלקוח שהוא מטפס על קירות חלקים?

וממשיך העצני:

האפיזודה הזו עברה בשקט, בלי שיועמדו לדין משמעתי עו”ד מנדל ו/או היועץ המשפטי – אם אכן הוא שלח אותה לומר את הדברים השערורייתיים הללו. העיתונות לא דיווחה, אף פרשן או פרופסור לא הזדעזע, והרי מה בסך הכל קרה? מי שבאמת מנהל את המדינה – צמרת הפרקליטות – עדיין לא אמרה את דברה הסופי.

ועם כל הכבוד, אם אכן הפרקליטות הייתה רוצה לומר את “דברה הסופי”, היא לא הייתה זקוקה לשום “ארכה”, והשאלה היא מי “מזדעזע” מבקשתו של עו”ד למתן ארכה לצורך התייעצות עם הלקוח, חוץ מאשר ורדה אלשיך.

וממשיך הכותב, תחת ראש-פרק חדש הנושא את הכותרת כאילו אין ממשלה:

אבל האמת היא שראוי היה שהקרקע תרעד, מכיוון שבפני שופטי בג”ץ הוצגה דוגמה קיצונית להיפוך היוצרות המתחולל כיום, שבמסגרתו מי שנבחר לשלוט מפחד להפעיל את מרותו, ומי שמונה לבצע את החלטות הנבחרים מפחיד אותם ומחליט במקומם.

נו, באמת, נדב, האם “היפוך היוצרות” שאתה מדבר עליו הוא משהו חדש? איפה היית עד היום? והאם בקשת ארכה, כאמור, היא “החלטה” במקום הלקוח?

אין להתבלבל. ליועץ המשפטי לממשלה יש סמכות לקבוע אם להעמיד אדם לדין. יש לו גם סמכות וחובה לייעץ לממשלה ולהביע את דעתו המשפטית. אבל אחרי שהממשלה שמעה את דעתו וקיבלה החלטה, הוא לא יכול להשיג עליה, ובוודאי לא בפני בג”ץ.

אבל מה יעשה עורך-הדין אם בית המשפט “רומז” לו שאם הוא ימשיך בקו-טיעון זה או אחר, רעה ומרה תהיה אחריתו? הוא יבקש ארכה להתייעצות עם הלקוח, והתייעצות כזאת כוללת גם אם האיום בהתפטרות מהייצוג אם הלקוח יעמוד על שלו.

נדב, כך גם אתה נוהג בעבודתך המקצועית, כעורך-דין.

עובד מדינה שנוהג כך מבצע עבירת משמעת חמורה העלולה להגיע עד כדי הפרת אמונים, בהתאם לכתוב בסעיף המשמעת של חוק שירות המדינה.

ואם הוא ייצג את הלקוח בניגוד להבנתו המקצועית – זה לא עבירה על עקרונות האתיקה של עריכת הדין?

אבל מכאן העצני, אחרי שהוא שכנע את עצמו, מפליג למחוזות אחרים:

למרות זאת, התקוממות הפקידים ואוזלת היד הממשלתית לא נעצרות במגרון. לפני למעלה מחודש הוגשו לממשלה המלצות ועדת השופט העליון אדמונד לוי.

נו, נדב … כבן למשפחה בעלת רקע דתי, כמי שמגדיר את עצמו כיהודי מסורתי, וכמי שלמד משהו במשפטים, האם באמת אתה לא יודע ש”שופט עליון” יש רק אחד – וזה לא אדמונד לוי?

הוועדה הוקמה בגלל חוסר האמון של הממשלה בעמדות המשפטיות של הפרקליטות. היא הציגה המלצות מבוססות, ששומטות את הקרקע מתחת לרוח המנשבת מכיוונם של בכירי פרקליטות המדינה.

ובכן, נדב, אגלה לך סוד: זה לא שלממשלה היה או לא היה אמון בעמדותיה המשפטיות של הפרקליטות, אלא שהעמדות האלה לא תאמו את האינטרסים הפוליטיים של הממשלה, אשר הייתה זקוקה לחוות-דעת “מבוססת” שתתאים לתפיסות הפוליטיות שלה, תחת המלצות טליה ששון, ולכן היא מינתה ועדה שכל חבריה, ובמיוחד היו”ר שלה, תספק להם את הסחורה המצופה – “המלצות מבוססות ששומטות את הקרקע מתחת לרוחות המנשבות …”, וכו’ (וזו אכן סיפקה).

זה מזכיר לי את הסיפור על אחד ששואל עורך-דין כמה הם שתיים ועוד שתיים, והעו”ד לוחש לו באוזן: כמה אתה רוצה שזה יהיה?

ואגב, נדב, אולי תסביר לי מה פירוש “לשמוט את הקרקע מתחת לרוחות …”?

והנה הפואנטה של העצני:

אלא שהממשלה חוששת לאמץ את ההמלצות. בחדרי חדרים נערכים דיונים, אבל מביך לשמוע התבטאויות של שרים ולזהות עד כמה הם חוששים מפקיד משפטי כזה או אחר.

נו, נדב, מה צריכה הממשלה לעשות כאשר היועץ המשפטי שלה אומר לה משהו מעין ההמלצות של אדמונד לוי ושות’ הן המלצות פוליטית שאין להן בסיס משפטי, ואם אתם רוצים הסתבכות בין-לאומי – נו פרובלם?

כן, כן … הממשלה יכולה להסתכן בצפצוף על כל המערכת הבין-לאומית, אבל לשם כך אין צורך להקים ועדה, אשר ברור מראש שהמלצותיה יכולות לשכנע רק את המשוכנעים-ממילא, אבל מבחינת הקהילה הבין-לאומית אין הן מהוות אפילו שמץ-של-שמץ של אסמכתא משפטית.

ועוד:

הפקידים, מצדם ממשיכים לפעול בניגוד להמלצות ועדת לוי, תוך התרסה מוחלטת נגד מדיניות הממשלה והחלטותיה. כך למשל, הוועדה המליצה לבטל צווים מסוימים, כמו “צו שימוש מפריע”, שמפלה לרעה את יהודי יו”ש. והנה בשבועות האחרונים הודיעה הפרקליטות לבג”ץ על המשך השימוש בצווים הללו, כאילו לא הייתה ועדת לוי וכאילו אין ממשלה. ואולי, אכן, אין לנו ממשלה?

הבעייה היא שהכותב יוצא מתוך הנחה שהמלצות אדמונד לוי ושות’ הן הנקודה הארכימדית שכל העולם יושב עליה, בעוד שהעולם עצמו לא רואה בהן אפילו נקודה.

תרגיל של אחיזת-עיניים והסחת-דעת

אני מודה ומתוודה: גם אני כמעט נפלתי לפח שעו”ד נדב העצני טמן לקוראים. מה שהוא הציג כאן אכן היה משנה סדורה, וכאשר אתה קורא משנה סדורה, אתה מתרשם ממנה ולא שם לב לכך שהיא בכלל לא רלוואנטית.

ועדת אדמונד, התייחסה להיבט המשפטי/מדיני של “נטילת האחיזה” של מדינת ישראל בשטחים שלא היו באחיזתה לפני התשכ”ז-1967 (ראו באילו ביטויים עדינים אני משתמש…), וקבעה שזו אינה “כיבוש”. אני בספק אם המנדט שלה כלל דיון באספקטים של המשפט הפרטי – קרי: זכויותיהם הקנייניות של בעלי רכוש פרטי (לרבות מקרקעין, כמובן).

לפי המשפט הבין-לאומי (המקובל גם על מדינת ישראל), רכוש פרטי נשאר קניינו של בעליו, גם אחרי שהשטח בו הוא נמצא עבר ל”אחיזתה” של מדינה אחרת. ועדת אדמונד אכן הייתה ערה לכך, ולכן היא הציעה פתרון כפוי, אבל לא נתנה תשובה לשאלה מה לעשות אם בעליח הקניין יגידו אנחנו לא משתוקקים להיאנס.

ברור שהפרקליטות לא יכלה לבוא לבג”ץ ולומר, שינינו את עמדתנו המקורית, לפיה יש להחזיר את המקרקעין לבעליהם, והיום אנחנו מציעים פתרון כפוי.

אבל זה רק עניין אחד בו מכניס העצני את ועדת אדמונד, שלא לעניין. מה שהוא לא מגלה נע סביב הטענה שהקרקע במגרון בינתיים נרכשה בינתיים כדין ע”י המתיישבים, ולא רק שהוועדה, כנראה, לא דנה בבעלות על הקרקע במגרון, אלא שהרכישה הייתה אחרי שהוועדה כבר הגישה את הדוח שלה.

אז הייתה טענה שהקרקע נרכשה, והיו כנגדה טענות שהרכישה הזאת לא הייתה ולא נבראה, ואם הפרקליטות סברה שהנושא הזה מצריך בדיקה – היא הייתה חייבת לבקש דחייה לשם כך.

כמה שאלות לעו”ד נדב העצני, מחבר המאמר

שאלה ראשונה:   מה תגיד אם יתברר לך שמסמכי ה”רכישה” אכן מזוייפים?

שאלה שנייה:      נניח שבישיבה הבאה של הבג”ץ הפרקליטות תבוא ותגיד אכן בדקנו, והסתבר שהקרקע אכן נרכשה בינתיים כדין ע”י המתיישבים היהודים של מגרון, ולכן אנחנו מסכימים שכל הצווים שניתנו בתיק זה יבוטל? האם תחזור בך מהאשמתם ב”מרד”?

שאלה שלישית:   מדוע אתה מצפה שהפרקליטות תייצג את הלקוח בניגוד להבנתה המשפטית, ולא קורא לה להשתחרר מהייצוג, דבר של יום-ביומו כאשר מתגלעים חילוקי-דיעות בין עו”ד לבין מרשו?

ושאלה רביעית:   כמה פעמים בימי חלדך התרעת על התופעות האלה כשהם לא היו קשורות לעניינים הפוליטיים?

לא אסלח לך, נדב!

כאמור בפתיח, לעיל, אני מתעב את הפרקליטות, אשר תרבות-השקר חרוטה עמוק-עמוק על דגלה, ואנשיה מוכנים “למכור את האמא שלהם” למען “ניצחון ליטיגאנטי”, אבל, כידוע, גם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום, וכפי שהוספתי, שם, עמדתי העקבית היא שגם לזונות מגיע משפט-צדק, ולא רק לזונות – אפילו למישאל חשין, מתועב נפשי.

ולא פחות מהם אני מתעב את כל המשפטנים אשר מציגים משנה פוליטית בכסות של “חוות-דעת משפטית”.

ראה, למשל, את מאמרי תגובה להרצאתו של עו”ד אביעד ויסולי על “חוקיות השימוש בצה”ל למטרות שאינן הגנה על המדינה”.

וכדי שלא תגיד שאני “מוטה פוליטית”, הנה צמד-מאמרים שלי, המראה שגם השמאל וגם הימין מתבכיינים כאשר בית המשפט פוסק בניגוד לציפיותיהם הפוליטיות, ורוקדים על הגגות כשבית המשפט מספק להם סחורה פוליטית לטעמם.

______________

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

(תנו “לייק” לעדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש)

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק אותו לאיראנים –

איך נפטרנו מאשר גרוניס

לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי הדין