אם לא הירדנים, מי היה הריבון עד 1967?

 

 

עו”ד טליה ששון הכינה, לבקשת ראש הממשלה אריאל שרון, דוח על ההתנחלויות באזורי יהודה ושומרון, ולפי הדוח שהכינה הבנייה ומפעל ההתנחלות בשטחים האלה הם בלתי חוקיים.

 

נו, טוף… ששון היא הרי סמולנית ידועה, ולכן הגיע הזמן, סבר ראש הממשלה ביבי נתניהו, להקים ועדה א-פוליטית, שתבחן את מעמדה של ישראל בשטחים, ותוציא דוח א-פוליטי אשר יהפוך על פניו את דוח טליה ששון.

 

כיו”ר הועדה מינה נתניהו את אדמונד לוי, שופט בדימוס של ביהמ”ש העליון. אמנם פסק דינו בבג”ץ חוף עזה נחשב בעיני רבים למניפסט פוליטי מובהק, אבל זה לא אומר שהדבר נכון, ושאדמונד לוי אכן מוטה פוליטית. וחוץ מזה, פסק הדין חל על רצועת עזה, ולא על יהודה ושומרון.

 

כחברת הוועדה, לצידו של אדמונד, מינה ביבי את תחיה שפירא, שופטת בדימוס של המחוזי בתל-אביב. אמנם שפירא היא בתו של מי שהיה הרב הראשי לישראל, שלמה גורן, אבל זה לא אומר שהיא מחוייבת לארץ ישראל השלמה במידה כזאת שתשפיע על עמדתה כחברה א-פוליטית בוועדה הזאת.

 

החבר הנוסף בוועדה הזאת היה עו”ד אלן בייקר, אשר פעל במסגרת גופים שתמכו במתנחלים, וגם נתן שירותים משפטיים בתשלום לכל מיני גופים התנחלותיים, אבל זה לא אומר דבר על נטייתו הפוליטית.

 

בקיצור: ועדה א-פוליטית של שלושה משפטנים א-פוליטיים, כולם אנשי כבוד אשר חלילה להם להטות דין ומשפט.

 

נו, טוף … אם מישהו חשב שהוועדה הזאת תוציא דוח מוטה פוליטית, אז לא. הדוח הוא משפטי לעילא, ואין בו שום רמז פוליטי.

 

אני אתייחס רק לחלקו הראשון של דוח ועדת לוי, לחלק הדן בשאלת הריבונות על יו”ש.

 

אומר הדוח (ההדגשה לא במקור):

 

“נראה לנו … שהמושג המקובל של ‘כיבוש’ על המחויבויות הנובעות ממנו, נועד לחול בתקופות קצרות של כיבוש שטח של מדינה ריבונית עד לסיום הסכסוך בין הצדדים והחזרת השטח או כל הסדר מוסכם לגביו. והרי הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון שונה באופן מהותי: החזקת השטח נמשכת עשרות שנים, ואיש אינו מסוגל לחזות את סיומה, אם בכלל; השטח נכבש מידי מדינה (ממלכת ירדן) שריבונותה בשטח מעולם לא זכתה לביסוס משפטי מוצק, ובינתיים היא אף הסתלקה מתביעתה לריבונות; למדינת ישראל תביעה לזכות של ריבון בשטח”.

 

אני מוכרח לציין כאן חידוש מעניין, אשר, להפתעתי, עבר בשתיקה בחוגי הימין: נטילת האחיזה (ראו באיזו עדינות אני מתבטא!) של ישראל ביו”ש, בשנת התשכ”ז-1967 הייתה “כיבוש”, ולא “חזרה לארץ אבותינו”, או “מימוש זכותנו ההיסטורית/תנ”כית על ארץ ישראל”, וכו’.

 

החידוש הנלווה (אני מניח שזה לא ממש חידוש) הוא בכך שמצב ה”כיבוש” אמור להסתיים מתי שהוא, והשאלה היא רק מתי, וכאן ישנה מידה רבה של אי-בהירות: מה פירוש “תקופות קצרות”? שנה, חמש שנים, עשר שנים ויום? עשרים ושלוש שנים, שלושה חודשים ויומיים?

 

ומה קורה אם הסכסוך לא מסתיים תוך “תקופה קצרה”?

 

ומה קורה אם השטח נכבש מידי מדינה שריבונותה בשטח היא עובדה, אפילו אם היא “מעולם לא זכתה לביסוס משפטי מוצק”? האם ריבונותנו על מזרח ירושלים ורמת הגולן זכתה אי פעם לביסוס משפטי מוצק מעבר לחוק הישראלי עצמו? האם ריבונותנו זו “מוצקה” יותר מאשר הריבונות הירדנית עד התשכ”ז-1967?

 

האמת? אני לא יודע, זו אינה המומחיות שלי, אבל מה שחשוב הוא שאם פולטים שטויות, בלי לחשוב מעבר לקצה החוטם, צריך להביא בחשבון את האיפכא-מסתברא היהודי, אשר יכול להשתמש כנגדנו בשטויות שאנחנו פולטים.

 

ממלכת ירדן שלטה שליטה מלאה ביו”ש עד 1967. היא קבעה באיזה צד של הכביש ייסעו כלי הרכב, היא קבעה את המהירויות המותרות בדרכים השונות, היא קבעה עונש מוות למי שמוכר מקרקעין ליהודים. היא קיימה משטרה וצבא, נתנה שירותי חינוך, בריאות, דואר וכו’. אם זה אינה ריבונות – לא ידעתי ריבונות מהי.

 

מדינת ישראל לא רק שהכירה בריבונות הירדנית עד לנטילת האחיזה על ידינו, אלא שהיא קבעה שהדין הקיים ימשיך לחול, כדי למנוע מצב של אנרכיה (כמו שאנחנו עשינו עם קום המדינה לגבי החוק המנדטורי הקיים, ש”יעמוד בתקפו”, בעקבות המחוקק המנדטורי, אשר, מצידו, עשה דבר דומה לגבי החוק העותומני, ש”יעמוד בתקפו”).

 

השטח היחיד שלא הייתה בו ריבונות עד תשכ”ז היה “שטח ההפקר” (no man’s land) שבו, פחות או יותר, עובר הקטע מכביש מס1, בין שער הגיא למנזר לטרון. השטח הזה הוגדר כך בהסכם שביתת-הנשק משנת התש”ט-1949 שבין מדינת ישראל הריבונית לבין ממלכת ירדן שעל ריבונותה היום יש החולקין.

 

פרט פיקנטי לגבי שטח ההפקר: כאשר משטרת ישראל התחילה לרשות דוחות תנועה בכביש שער-הגיא-לטרון, עלתה בבית המשפט הטענה שבשטח-ההפקר לא הייתה כל ריבונות, וממילא גם לא היה בו שום חוק אשר “עומד בתוקפו”, ולכן לא התבצעה שום עבירה. בית המשפט פנה אל משרד החוץ כדי שזה יקבע עמדה בדבר, אבל משרד החוץ סירב לקבוע עמדה לכאן-או-לכאן, כדי למנוע הסתבכות בין-לאומית (ואולי אף פנים-ישראלית). התוצאה הייתה שהמשטרה הפסיקה לרשות דוחות באותו קטע הכביש.

 

אני לא יודע מה המצב כיום בשאלה הזאת, אבל אם בעיני ישראל הייתה בעייה בעניין הריבונות בחלק מסויים של הגדה המערבית עד 1967, סימן שלגבי השאר לא הייתה בעייה כזאת.

 

שאלה נוספת: מי קובע, מתי ואיך, שהחזקת השטח “איש אינו מסוגל לחזות את סיומה” (לדעתי זה אכן נכון, אבל ישנם אחרים שסבורים אחרת, ולא לי הנבואה הזאת).

 

כיוון שגם הוועדה הזאת, ועדת אדמונד לוי – אשר, כאמור, חפה היא מכל מוטות פוליטית – קבעה כי נטילת האחיזה ביו”ש, בשנת התשכ”ז-1967 הייתה “כיבוש”, איני נזקק עוד לביטוי המכובס “נטילת האחיזה”, ומכאן ואילך אשתמש במקומו במילה המפורשת “כיבוש”, ואשאל את השאלה מי נעשה הריבון ביו”ש לאחר הכיבוש ע”י ישראל.

 

לפי דיני המלחמה הריבון לאחר הכיבוש הוא “המפקד הצבאי”, ואכן, גם לפי הדין הישראלי, “מפקד האיזור” הוא-הוא הריבון ביו”ש, ואחת הצורות בהן מתבטאת הריבונות הזאת היא בכך שהחנינות הניתנות למי שנשפטו בבתי המשפט הצבאיים בשטחים נחתמות ע”י מפקד האיזור, ולא ע”י נשיא מדינת ישראל.

 

האם העובדה ש”בינתיים (ממלכת ירדן) אף הסתלקה מתביעתה לריבונות” שוללת אוטומטית את הריבונות מהמפקד הצבאי? שטות כזאת עוד לא שמעתי, אבל נניח שכך הוא – האם מדינת ישראל נעשית הריבון בלי נקיטת כל פעולה מצידה? ומה אם, מטעמים מדיניים או אחרים, היא לא רוצה להיות הריבון – האם האיזור נשאר ב”וואקום” ריבונותי, או שהריבונות חוזרת אל המפקד הצבאי?

 

ומה הייתה אומרת הוועדה אם ממלכת ירדן לא הייתה “מסתלקת מתביעתה לריבונות”?

 

ומה דעתה של הוועדה על כך שה”הסתלקות” הזאת הייתה לטובת הפלשתינים, ולא לטובת ישראל?

 

הנימוק ה”מכריע” שבפי הוועדה לכך ש”הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון שונה באופן מהותי” מ”כיבוש” הוא ש”למדינת ישראל תביעה לזכות של ריבון בשטח”. נימוק זה מוגנב לתוך הקונסטרוקציה הרב-מפרקית הזאת כדבר המובן-מאליו, אבל זה ממש לא מובן מאליו. ראשית – אני לא יודע במה “תביעה” כלשהי, כשלעצמה, מעניקה לתובע זכות כלשהי, בדיוק כשם ש”הסתלקות” מתביעה לזכות כלשהי מעניקה (או לא מעניקה) למישהו אחר את הזכות הזאת. שנית – בינתיים לא שמענו שמדינת ישראל “תובעת” ריבונות על יו”ש.

 

מדינת ישראל יכלה להחיל את ריבונותה על יו”ש באופן חד-צדדי, כפי שעשתה לגבי ירושלים המזרחית ורמת הגולן, אולם היא לא עשתה זאת. היא יכלה לפנות למוסדות האו”ם או לכל גוף בינלאומי מוכר אחר (אם יש כזה, וכנראה שאין) ב”תביעה” להכרה בריבונותה על יו”ש, אולם גם את זאת היא לא עשתה.

 

ונשאלת השאלה מדוע ועדה א-פוליטית כזאת מוכרחה הייתה לחנוק את מדינת ישראל ביחסה לה “תביעת זכות” שהיא – המדינה – כלל לא ידעה שיש לה תביעה כזאת.

 

האמת? מדינת ישראל לא מעזה “לתבוע” ריבונות על יו”ש.

 

היא לא מעזה, כי אין בציבור הישראלי רוב לשום הסדר מדיני בעניין הזה;

 

היא לא מעזה, כי היא לא רוצה הסתבכות בינלאומית;

 

היא לא מעזה, כי היא לא רוצה מדינה דו-לאומית;

 

היא לא מעזה, כי היא לא רוצה לתת לערביי האיזור שוויון-זכויות פוליטי, אשר יעניק להם, תוך זמן לא רב, רוב בכנסת.

 

והיא לא מעזה, כי המצב הנוכחי דווקא מאוד נוח לה.

 

לחוסר התשוקה הישראלית לריבונות על יו”ש נמצא ביטוי גם בדוח הוועדה עצמו:

 

“לצד המחוייבות הבינלאומית לנהל את השטח ולדאוג לזכויות האוכלוסייה המקומית ולסדר הציבורי, לישראל הייתה איפוא הזכות המלאה לטעון לריבונות על שטחים אלה, וכך סברו ממשלות ישראל לדורותיהן, אולם הן בחרו שלא לספחם, אלא לנקוט בגישה פרגמאטית כדי לאפשר את קיומו של משא ומתן לשלום עם נציגי העם הפלסטיני ומדינות ערב”.

 

ובכן, מי כיום הריבון על יו”ש?

 

על התגובות והפרשנויות לדוח ועדת לוי

 

אריאל כהנא, כתב מדיני בעיתון ‘מקור ראשון’, אומר כי “על-פי גישת הוועדה, ביו”ש שרר ואקום משפטי לפני מלחמת ששת הימים“, וזה, כאמור לעיל, לא מה שהוועדה קבעה. היא קבעה כי ריבונותה של ירדן בשטח “מעולם לא זכתה לביסוס משפטי מוצק”. אוקיי, אז היא זכתה לביסוס משפטי רופף, אבל היא משלה בשטח, חוקקה חוקים, ניהלה מערכת משפטים (פלילית ואזרחית), החזיקה כוחות משטרה וצבא, ומה לא, וכמו שאמרתי לעיל – אם זו אינה ריבונות, לא ידעתי ריבונות מהי.

 

מכל מקום – לא רק שביו”ש לא שרר “ואקום משפטי” לפני מלחמת ששת הימים, אלא שהוועדה גם לא אמרה דבר כזה.

 

שרת התרבות והספורט, לימור לבנת, אומרת כי “דו”ח אדמונד לוי הוא דוח חשוב פורץ דרך שאני מאמינה שצריך עכשיו להיות סולל דרך להסדרת יישובים ושכונות ביהודה ושומרון. הדו”ח של טליה ששון הוא דו”ח מוטה פוליטית שגרם עוול רב להתיישבות היהודית ביהודה ושומרון״. טוב, אמרה, אבל היא לא אמרה שדוח אדמונד לוי חף ממוטות פוליטית.

 

אליקים העצני אומר: לא מצאתי, מאז פורסם הדוח, אף מענה ענייני אחד, שום טיעון משפטי החולק על משנתה של וועדת אדמונד לוי. ובמקום שאין מה לומר, שותקים – ומי ששולט במיקרופון משתיק אותו וסומך על זכרונו הקצר של הציבור לשכוח את הממצאים הלא-נעימים. מכאן השקט המוזר, האופף דוח כל כך חשוב ובעל השלכות כל כך אקטואליות.

 

ובכן, אליקים, חפש קצת בגוגל, ותמצא הרבה מענים ענייניים, שאפשר, כמובן, גם לחלוק עליהם, אבל זה לא אומר שהם “לא ענייניים”.

 

טוב, אז כל החולקים על משנתה של ועדת אדמונד לוי הם מוטים-פוליטית, להבדיל מאליקים העצני שהוא חף מכל אוריינטציה פוליטית, אז אני הקטן, שאיני חשוד בנטייה פוליטית, מתנדב במאמרי זה לתת “מענה ענייני אחד … טיעון משפטי החולק על משנתה של ועדת אדמונד לוי”.

 

והמענה שלי מבוסס על מה שהוועדה הזאת עצמה קבעה: שהכיבוש הוא מצב זמני:

 

“נראה לנו … שהמושג המקובל של ‘כיבוש’ על המחויבויות הנובעות ממנו, נועד לחול בתקופות קצרות של כיבוש שטח של מדינה ריבונית עד לסיום הסכסוך בין הצדדים והחזרת השטח או כל הסדר מוסכם לגביו”.

 

על עניין התקופות ה”קצרות” עמדתי לעיל, והראיתי כי ברגע הכיבוש לעולם אין לדעת מתי תסתיים אותה “תקופה קצרה”, והשאלה כעת היא אם אם התקיים התנאי המצטבר הנוסף, דהיינו שה”כיבוש” (מונח שגם הוועדה השתמשה בו) של איזור יהודה ושומרון הוא “כיבוש שטח של מדינה ריבונית”.

 

בנקודה הזאת אני מוכן להשתכנע, בלב פתוח: אם לא הירדנים, מי היה הריבון על השטח הזה לפני מלחמת ששת הימים? האם לא הייתה בו ריבונות? האם הריבונות נשארה ריבונות המנדט הבריטי, או שמא, כפי שיש הגורסין, גם המנדט הבריטי לא העניק ריבונות, וממילא הריבונות היא עדיין של האימפריה העותומנית?

 

ואולי, בשלב מסויים, הפך האיזור לשטח “חסר-ריבונות”?

 

מה זה “כיבוש”

 

אחת הטענות הנשמעות בעניין זה היא שאנחנו לא “כבשנו” את איו”ש, משום שבסך-הכל חזרנו לארץ אבותינו, ואין אדם החוזר לביתו נחשב כ”כובש”.

 

הטיעון הזה מאוד משכנע, כאשר נמצאים על המגרש ההיסטורי, או הפוליטי, אבל במישור המשפטי אין לו שום נפקות – גם לשיטתה של ועדת לוי: עם ישראל לא הייתה שום “תביעה לריבונות” במשך 2000 שנות הגולה, וריבונותו בשטח (במשך אותן 2000 שנה) “מעולם לא זכתה לביסוס משפטי מוצק”, וזה מראה, כפי שכבר הראיתי לעיל, שאם פולטים שטויות, בלי לחשוב מעבר לקצה החוטם, צריך להביא בחשבון את האיפכא-מסתברא היהודי, אשר יכול להשתמש כנגדנו בשטויות שאנחנו פולטים.

 

כיבוש הוא “נטילת אחיזה” באמצעים צבאיים, וכאשר מדובר על “ביזה”, להבדיל מ”גניבה” סתם (שהיא פחות חמורה, כמובן), מדובר על נטילה שלא כדין של רכוש בשטח כבוש, בסמוך לכיבוש וכל עוד ריח הכיבוש מרחף באוויר. כך פירשו זאת בתי הדין הצבאיים – ובצדק.

 

כעת נראה מישהו מכל אלה שמדברים במישור המשפטי – עם אלה שמדברים במישור הפוליטי אין לי שיג ושיח – שיבואו לבית הדין הצבאי, ויטענו בשם מרשם שהכיבוש אינו כיבוש, ולכן מרשם עבר עבירת גניבה “רגילה”.

 

וכמובן שהתביעה תביא כאסמכתא את דוח אדמונד לוי ותטען שאכן היה זה כיבוש …

 

כן, כאשר “ריח הכיבוש” כבר לא מרחף באוויר”, הביזה הופכת לגניבה רגילה, אבל זה יכול להיות אחרי ימים, שבועות, אולי חודשים, אבל זה לא אומר שמקור ה”ריח” – הכיבוש עצמו – גם הוא כבר עבר מן העולם.

 

מתי גם הכיבוש עובר מן העולם? “המושג המקובל של ‘כיבוש’ על המחויבויות הנובעות ממנו, נועד לחול בתקופות קצרות של כיבוש שטח של מדינה ריבונית עד לסיום הסכסוך בין הצדדים והחזרת השטח או כל הסדר מוסכם לגביו”. כך, כאמור, ועדת אדמונד לוי.

 

כיוון שסכסוכים כאלה לא מסתיימים תוך ימים, שבועות או חודשים, פשיטא – גם לפי הוועדה – מדינת ישראל כבשה את השטח, והשאלה היא רק מתי ה”כיבוש” הזה אכן הסתיים – אם הסתיים.

 

וכמובן שאת השאלה הזאת אני, מבחינתי, משאיר לכם, הקוראים, לענות בה, כי היא שאלה פוליטית.

 

טליה ששון, אדמונד לוי – מי צריך אותם?

 

עו”ד טליה ששון, עובדת מדינה, נתבקשה ע”י ראש הממשלה, בשעתו, אריאל שרון, לבחון את מעמדה של מדינת ישראל בשטחים, והיא למדה וחקרה את הנושא, והוציאה דוח.

 

לימים גברו הקולות המייחסים לדוח ולכותבתו מוטות פוליטית, והממשלה הנוכחית מינתה, כאמור, ועדה א-פוליטית, היא ועדת אדמונד לוי, אשר הוציאה דוח הפוך, חף ממוטות פוליטית, כמובן שגורמים כמו שלום עכשיו טוענים את ההיפך, דהיינו שוועדת אדמונד לוי היא ועדה פוליטית בלבוש משפטי. הנימוק של שלום עכשיו הוא ש”בניגוד לוועדות מייעצות קודמות, שבהן היה היועץ המשפטי לממשלה שותף להקמתן ולהמלצותיהן (כפי שהיה למשל בדו”ח טליה ששון בנוגע למאחזים), ועדת לוי מונתה בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה. עצם הקמת הועדה פוגעת באמון הציבור ברשות אכיפת החוק, והיא נסיון פסול להקים מסלול “עוקף” יועמ”ש”.

 

הנה כי כן, כל צד פוליטי טוען שהדוח “שלו” הוא “מקצועי א-פוליטי”, והדוח של יריבו הוא “דוח פוליטי”, ומי אני הקטן, שאכריע ביניהם.

 

מדינת ישראל סיפחה לעצמה את מזרח ירושלים, וכאשר הדבר נעשה אני שתקתי, כי אני לא נוגע בפוליטיקה.

 

כאשר מדינת ישראל סיפחה לעצמה את רמת הגולן, גם אז אני שתקתי, כי אני לא נוגע בפוליטיקה.

 

כאשר מדינת ישראל עמדה לספח לעצמה את שני השטחים הנ”ל, היא לא הקימה ועדות, ולא ביקשה חוות-דעת משפטיות. היא הייתה ערה לקשיים הבינלאומיים, אבל עשתה את מה שהיא הבינה שצריך לעשות, בבחינת לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודם.

 

וכך הווה גם כאשר מדינת ישראל החליטה ליישב את גוש קטיף.

 

מבחינתי מדינת ישראל יכולה, איפוא, לספח, בלי שום ועדה “מייעצת”, גם את איו”ש. זה אמנם הרבה פחות מהציפיות שלי (מג’יברלטר ועד קמצ’טקה, ואחר-כך נדבר), אבל אני לא רואה שהיא עושה את זה.

 

על השלטון באמצעות ועדות “מייעצות”

 

במאמרי המצויין (והצנוע, לא לשכוח!) על השלטון באמצעות ועדות, ועל ועדת וינוגרד כמקרה פרטי אמרתי כי “ועדות המתמנות על ידי השלטון משולות לכלב-רועים אשר רץ לפני העדר, אבל פוזל כל הזמן לאחור, על מנת לראות לאן העדר הולך – ולהוליכו שמה”.

 

כך הדבר כאשר מדובר בוועדות מייעצות בכלל, וכך הדבר במיוחד כאשר הממנים את הוועדות בוחרים מראש את “כלבי הרועים”.

 

והשאלה היא בשביל מה זה נחוץ, כאשר הממנה מתכונן לעשות את מה שיתחשק לו, ואם לא יתחשק לו – הוא לא יעשה גם את מה שהוועדה שמינה אכן המליצה לו. הוא יגיד רגע-רגע, הוא יגרור רגליים, הוא ימנה “ועדה ליישום” המלצותיה של הוועדה הקודמת.

 

וזה, אגב, מה שקורה עכשיו, כאשר חוגי הימין באים בטענות על הממשלה “שלהם”, שאינה מבצעת את המלצות ועדת אדמונד לוי (ראו את מאמר-התשובה שלי למאמרו של נדב העצני (הבן-של אליקים הנ”ל).

 

אז אנחנו, היהודים, עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב, ומי שרוצה לצפצף על דעת הקהל העולמית – שיצפצף, ויביא בחשבון את ההשלכות שיהיו לכך, וייקבל עליו מראש את האחריות לכך, אבל

 

הבעייה היא שהעצני את העצני ושות’ יוצאים מתוך הנחה שהמלצות אדמונד לוי ושות’ הן הנקודה הארכימדית שכל העולם יושב עליה, בעוד שהעולם עצמו לא רואה בהן אפילו נקודה.

 

מדוע אני מדיר את עצמי מהזדהות פוליטית?

 

טליה ששון, לשעבר בכירה במשרד המשפטים, התבקשה, בשנת 2005, ע”י ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, להכין דוח בעניין המאחזים הבלתי מורשים באיו”ש. הדוח שהגישה עורר, כידוע, ביקורת קשה בצד הימני של המפה הפוליטית, והוגדר כ”סמולני”.

 

לימים לקראת הבחירות האחרונות לכנסת הייתה ששון מועמדת מס’ 7 ברשימת מרצ, ומתנגדי הדוח רקדו משמחה: הנה, יצא המרצע מן השק!

 

אני לא יודע עד כמה נכון היה לייחס לששון, בעת הכנת הדוח, מוטות פוליטית-שמאלנית. ייתכן שכך הוא וייתכן שבעקבות הדוח שהכינה היא השתכנעה במה שהשתכנעה, ונכנסה לזירה הפוליטית לשם הגשמת התובנה, אבל, בהעדר ידיעה אישית, אני מוכן לקבל גם את ההנחה הזאת.

 

המצב כיום הוא שגם טליה ששון וגם אדמונד לוי “מסומנים” כמזוהים-פוליטית, בגלל ההזדהות הפוליטית וההתבטאויות הפוליטיות שלהם, ולכן המסתכלים מהצד מייחסים להם משקל מועט ביותר.

 

עלי, ברוך השם, איש לא יוכל לומר זאת, כי אני לא מזוהה פוליטית, וגם במאמר הזה הבהרתי כי לא אכפת לי את מדינתישראל תספח את איו”ש, או שלא תספח, וכל מה שאני חפץ בו הוא שמי שמביא לי נימוקים משפטיים – שלא יגניב לתוכם את עמדותיו הפוליטיות, כי אני מאוד רגיש לכך.

 

ולסיום, שאלת-תם

 

לסיום אזכיר למי ששכח את השאלה המרכזית של המאמר הזה: האם היה ריבון כלשהו באיו”ש עד למלחמת ששת הימים, ואם כן – מי היה הריבון הזה?

 

______________