עו“ד שמחה ניר יבל“א (אני מתכונן היום להתעלל בו קשות), נבחר לכנסת ה-34 כסיעת יחיד העונה לשם רשימת “לשמחה מה זו עושה“, בראשותו ולזכרו של עו“ד שמחה ניר יבל“א, ואשר סימנה הוא צדקתם.

מדוע דווקא “צדקתם“?

משום שזה צירוף נחמד, ומשום שכל הצירופים האחרים כבר נתפסו. הצירוף צדקתן, אגב, נתפס ע“י מרב מיכאלי.

ואיך זה שנבחרה סיעת יחיד?

זה משום שאחרי י“ג מועדי בחירות ללא מוצא, אימצה המערכת הפוליטית את יתרונותיה של שיטת הבחירות לזכרו של שמחה ניר, אותה עדכנתי אחרי הבחירות הבחירות מועד א’, שיטה שאחד המרכיבים שלה הוא ביטול אחוז החסימה, דבר המאפשר עשר, עשרים או שלושים “רסיסי סיעות“, אשר עומדות בתור אצל מרכיב הממשלה, כדי לקבל עצם יבשה פה–ושם (בניגוד לאגדות על ה“סחטנות” של ה“רסיסים“, מזכרת פרשת המיצובישי).

עו“ד שמחה ניר יבל“א חלם משחר ינקותו להיות נציג הממשלה בוועדה לבחירת בוחני נהיגה (להלן: ולבנ“ה), ומשנבחר לכנסת והחל המו“מ הקואליציוני נראה היה כי נפלה בחלקו ההזדמנות לה ייחל משחר ינקותו, כאמור.

אלא מאי? אם, עם פתיחת המו“ם הקואליציוני הוא היה בא לבעל המנדט ואומר “אני מוכן לתמוך בממשלתך, בתנאי שאני אהיה נציג הממשלה בוולבנ“ה“, היו מראים לו את הדלת, או, לכל היותר, היו מציעים לו חברות בוועדת השירותים בקומת הוועדות של הכנסת (תמיד נרתעתי מהביטוי “השירותים המזויינים“, והעדפתי לומר “השירותים החמושים“, אבל כאן ייתכן שהביטוי הזה דווקא היה במקומו), ולא בשביל זה הוא רץ לכנסת, מתנשם ומתנשף.

מה עשה מיודענו? החליט להמר ולעמוד מהצד, עד לרגע בו ייזקקו לו נואשות. אמנם הוא ראה בעיניים יוצאות וכלות איך תפקיד נציג הממשלה בוולבנ“ה כבר נמכר למישהו אחר, בשטר–מכר חתום כדין, אבל הוא לא אמר נואש.

ואכן, היום הנכסף הזה אכן הגיע: למרכיב הממשלה כבר היו 60 אצבעות, והאצבע היחידה שהייתה מוכנה לדבר על הצטרפות לקואליציה הייתה אצבעו של מיודענו (כל השאר היו תומכי רק–לא–ביבי, אותו ביבי אשר אחרי שהוא התנער מהסכם הרוטציה עם בני גנץ, הוא עדיין נשאר דבוק לכיסא במשך עשר כנסות נוספות – בלי שהצליח להציג ממשלה שתזכה לאמון הכנסת, וגם אף אחד אחר לא הצליח בכך).

אוקיי, אמר מיודענו, אבל בתנאי שתתנו לי להיות נציג הממשלה בוולבנ“ה, כי לכך ייחלתי משחר ינקותי, וגם הוסיף: זה אולטימטום!

רגע–רגע, אומר לו בעל המנדט: זה כבר הובטח, חתום וסגור.

אומר מיודענו: אז תבטל.

קופצת זו שהג’וב הזה הובטח לה: אין דבר כזה, הובטח לי, וזה חתום וסגור. אם לא היה מובטח, לא הייתי נכנסת לזה. אתה לא יכול לשבת בצד, להגיע ברגע האחרון, לטרוף מחדש את כל הקלפים שאנחנו טרחנו עליהם 27 ימים ו-23 שעות, ולדרוש שכולם ייסוגו מפניך.

קופצים כל השותפים האחרים: שמחה, עם העקשנות שלך אתה מפוצץ את הכל, הולכים עוד פעם לבחירות, ומשאירים את ביבי בשלטון עוד סיבוב, ועוד סיבוב, ועו”ד סיבוב. האם אתה מוכן לקחת את זה על מצפונך?

אוקיי, אומר מיודענו, כמו שאתם מכירים אותי, אני איש–פשרות מנעורי, ואפילו מילדותי. אני מוכן לפשרה: רוטציה בתפקיד נציג הממשלה בוולבנ“ה בשבועיים הראשונים, וביתרת ארבע השנים אני מכהן במקביל כראש הממשלה, ראש הממשלה החליפי, המשנה לראש הממשלה, סגן ראשון לראש הממשלה, שר המשפטים, שר התחבורה וסגן שר האוצר.

כל הנוכחים קופצים כנשוכי איילה: מה זה, שמחה, אתה רוצה להרוס את הכל?

עונה להם מיודענו: אני הצעתי פשרה, פשרה כואבת, ואם אתם לא מקבלים אותה – המשך שלטונו של ביבי יהיה על מצפונכם!

שמחה, הם אומרים למיודענו, תן לנו לחשוב על כך, ואני מתעורר מהחלום, שטוף זיעה קרה.

ובחזרה לקרקע המציאות

במאמר הקודם, איילת הכושלת, לכי לעזאזל, עמדתי על כך שמי שממהר לקפוץ על עגלת הקואליציה יכול להרוויח בגדול, כאשר על המדפים ישנה כל הסחורה והוא יכול לבחור את אשר חשקה נפשו, אבל גם להפסיד, אם יתברר שמרכיב הממשלה שמר כמה דגים שמנים יותר, כרזרבה לעת צרה.

והוא הדין, בהפוך–על–הפוך, גם במי שמחכה עד שמרכיב הממשלה ייקלע למצב שהוא יהיה מוכן למכור גם את אמא שלו כדי “לסגור את הקצוות” – הוא יכול להרוויח בגדול, אבל גם להפסיד את התחתונים שלו.

הזכרתי שם גם כי –

לאחר בחירות 2015, בנט ושקד שיחקו את הפרימדונות עד לרגע האחרון, החזיקו סמוך לחזה את 8 המנדטים שלהם (במקום 12 שהיו להם בכנסת הקודמת, וביבי שתה להם ארבעה), הימרו – וזכו. זכו בנצלם את העובדה שנתניהו היה לחוץ, וחלבו ממנו את משרד המשפטים לאיילת הכושלת, ולנפתלי בנט את משרד החינוך, יחד עם ירושלים והתפוצות.

וגם הוספתי (וייתכן כי בכך טעיתי) כי –

הפעם הכושלת שיחקה לבדה את הפרימדונה (לנפתלי, כאמור, לא הייתה שום ברירה), והחזיקה את רגליה סגורות עד לרגע האחרון (בעת כתיבת השורות האלה, בוקר ה-2.6.2021, היום האחרון למנדט של יאיר לפיד): כן רוצה, לא רוצה, כן רוצה, לא רוצה.

היא חשבה שיאיר לפיד יחכה לה עם משרד המשפטים, או, לפחות, חברות בוולב“ש – הוועדה לבחירת שופטים, שהיא, כשרת המשפטים בזמנה, הייתה היו“ר שלה, מכוח החוק.

אלא מאי?

משרד המשפטים היה מיועד מלכתחילה לגדעון סער, והכיסא הממשלתי השני כבר הובטח ליו“ר העבודה, מרב מיכאלי, בהסכם חתום בינה לבין לפיד.

אז הפרימדונה הכושלת, ברוב חוצפתה, באה ברגע האחרון, מתנשמת ומתנשפת, ודורשת מלפיד לבטל הסכם חתום, על מנת להכניס את עצמה לוולב“ש.

ולקראת הסוף אמרתי:

זה מזכיר לי שפעם באתי לחנות לאביזרי–מין, ושמתי עיני על בובת–מין סקסית ויפהפיה, שהמגרעת היחידה שהייתה לה היה פתק sold out.

אז אמרתי למוכר תוריד ת’פתק ותבטל את העיסקה, וגם רמזתי לו שאני מוכן לשלם יותר, אז הוא הראה לי את הדלת, ואמר לי לך לעזאזל עם הכסף שלך.

לא, גברת שקד, הסכמים לא מבטלים, ואם חשקה נפשך בכיסא הזה, היית צריכה לבוא בזמן, אולי היית מקבלת, ואולי לא, אבל את רצית לשמור את כל האופציות בסמוך לחזה, כולל את האופציה להישאר בחיקו החמים של בנימין נתניהו, עם שיריון לעצמך במטבחון של שרהל’ה, ברחוב בלפור בירושלים.

וסיכמתי:

לו אני יאיר לפיד, הייתי אומר לך את מה שאמר לי המוכר בחנות אביזרי–המין הנ“ל: לכי לעזאזל עם האצבע שלך.

מה עשתה הכושלת אחר כך?

בעודי כותב את הדברים האלה, היא גילתה “נדיבות” וריככה את האולטימטום: אני מוכנה להתפשר על רוטציה בתפקיד הזה, בתנאי שאני אהיה ראשונה …

והתוצאה: אחרי כל הסחר–מכר הזה (אנחנו חיים רק מפי הדיווחים העיתונאיים, ועוד לא ראינו את ההסכמים), איילת הכושלת קיבלה לא רק את החצי הראשון (של החברות בוועדה לבחירת שופטים), אלא גם את החצי השני – משופר למהדרין: תיק שר המשפטים, כך שבחצי השני של ה“רוטציה” היא תהייה לא סתם חברת הוולב“ש, אלא גם היו“ר שלה, בנוסף לשאר הכוח והסמכויות שיש לשר המשפטים.

ובמה מתנחמת/מצטדקת מרב מיכאלי, שוויתרה על החצי הראשון?

“היום עשינו היסטוריה“, אמרה מיכאלי. “קיבלתי החלטה מאוד לא פשוטה, נאבקתי לבד עד הרגע האחרון ובסופו של דבר הסכמתי למצב שבו יש כל הזמן נוכחות של העבודה בוועדה למינוי שופטים“.

ובמקום אחר היא אמרה:

“אני חושבת גם על היום שאחרי נתניהו כי להחליף אותו זה לא חזות הכל“, עוד אמרה. “עם זאת, עשיתי את הדבר האחראי והממלכתי כדי להחליף את נתניהו אבל במקביל לשמור על הכוח שלנו בוועדה“.

אז לא: העברת הכוח הזאת לידי איילת הכושלת בחצי הראשון של הרוטציה, והתוספת המשופרת בחצי השני, זה לא “שמירת הכוח“, אלא ויתור על הכוח, וה “נוכחות” בוועדה היא תפקיד של בובה ללא זכות הצבעה.

נחמה פורתא מאוד.

הלכות סחר–סוסים

מהדיווחים העיתונאיים אנחנו למדים כי “היו צעקות” בוויכוח על האולטימטום של הכושלת, ובסוף מיכאלי מצמצה, והפסידה.

אני, למוד ניסיון מהתרגיל של בנט–שקד משנת 2015, הייתי נוקט גישה של סחר–סוסים, אבל לפני כן הייתי שואל את נפתלי בנט: האם האולטימטום של איילת הוא גם על דעתך?

כאן הייתה לבנט בעייה: אם הוא היה עונה בשלילה, הכושלת הייתה נשארת לבדה, ואם היה עונה בחיוב, הוא מסכן, אולי לעולמים, את חלום–חייו: כסא ראש הממשלה.

אם הוא היה אומר האולטימטום הזה אינו על דעתי, הייתי שואל במה עדיפה איילת עלי, וגם מה דעתך על כך שהסכמים צריך לכבד? אם ככה תנהג גם כראש הממשלה, במה אתה עדיף על ביבי?

ניתן להניח שבנט היה אומר לי ראה, לפעמים אין ברירה, כל אצבע קובעת, בלה–בלה–בלה.

אני: אוקיי, בתור איש–פשרות מילדות, אני מוכן להתפשר, אבל אני רוצה תמורה כנגד הוויתור – את משרד המשפטים בחצי הראשון של הרוטציה, ובחצי השני אני רוצה את תיק הביטחון, או את תיק החוץ, או את תיק האוצר.

מה יגידו לי – אלה כבר תפוסים? אז גם שלי תפוס.

רוצים שאוותר על מה שזכיתי כדת וכדין, ובכתב – אני רוצה תמורה שתהייה כדאית לי.

רוצים לפוצץ את המו“ם וללכת לבחירות חדשות? אל תגלגלו את האחריות משכמה של איילת על גבי הכחוש!

האם התרגיל של הכושלת היה מתואם עם בנט?

כמובא כבר למעלה מכאן, במאמר הקודם אמרתי כי –

וגם רמזתי כי ייתכן ובכך טעיתי.

אם במהלך המו“מ בנט היה עונה על השאלה האם האולטימטום של איילת הוא גם על דעתך, היינו חכמים יותר – גם במו“מ עצמו, אבל כנראה שאיש לא שאל את השאלה הזאת, בזמן–אמת או בכלל.

היום יש לי הרגשה, לא–כל–כך–עמומה, שהתרגיל הזה היה מתואם בין השניים, כשם שהיה מתואם ביניהם התרגיל של 2015, בבחינת היילכו שניים יחדיו, פעמיים, בלתי אם נועדו.

ואם כך הוא, אני יכול לומר לך, נפתלי בנט: אתה לא אדם ישר, אתה תחמן, אתה מניפולטור, אתה לא ראוי להיות ראש הממשלה – בלי קשר למספר האצבעות שאתה מביא כנדונייה לחתונה הזאת.

מר בנט, מחכה לתשובתך.

לא אבכה את הממשלה הזאת

אני לא יודע מה היו עונים לי אם הייתי נדרש לוותר על הישג שהשגתי במו”מ הקואליציוני לטובת מאחרת–בנשף שנפלה מהירח והציגה אולטימטום, אחרי שהכל כבר היה מבושל, ואני גם לא יכול לומר לאחרים עד כמה הם צריכים למתוח את החבל, בלי להיות בטוחים שהוא לא ייקרע.

אני רק מרגיש מרומה.

אבל דבר אחד אני יכול לומר כבר עכשיו: אם הממשלה הזאת תיכשל בהצבעת–האימון, או שהיא תיפול לפני שתשלים את הקדנציה – אני לא אזיל עליה דמעה וחצי דמעה, משום שחזרתה של איילת הכושלת למשרד המשפטים היא צרה לא קטנה מהמשך שלטונו של בנימין נתניהו, אשר בכל מקרה נראה שסוף שלטונו ממילא קרוב.

ולא שאני מת על בחירות חדשות, אבל אם הן תיפולנה עלינו – זה יהיה “רצון העם“, ואת הרצון הזה אני מכבד.

מה זה “רצון העם“, או “רצון הבוחר“?

כאשר מיליוני אנשים בוחרים כנסת (או כל מוסד אחר, אצלנו ובמדינות הים), אי אפשר לדעת מה זה הרצון ה“קולקטיבי” שלהם.

מה עושים במקרה כזה? בהעדר הגדרה “מדעית” יש רק הגדרה שרירותית, וכל אחד מפרש לפי מה שנוח לו:

הביביסט יאמר “הליכוד בראשות ביבי קיבל 30 מנדטים“, והיא המפלגה הגדולה ביותר, וזה אומר ש“העם” רוצה את ביבי כראש הממשלה.

הרק–לא–ביביסט יאמר “ביבי והליכוד קיבלו רק 30 מנדטים, ואילו 90 מנדטים לא הצביעו לו, וזה אומר ששלושה רבעים מ“העם” לא רוצים את ביבי בשלטון.

יהיו אשר יוסיפון לביבי את המפלגות שהודיעו שתתמוכנה בביבי, ואחרים יגרעון מאלה את אותם שבחרו במפלגות האלה לא בגלל ביבי, אלא למרות ביבי.

קחו, למשל, את גדעון סער, אשר עד הבחירות שלפני האחרונות הצביע לליכוד: זה לא היה בגלל ביבי, אלא למרות ביבי – והוא לא היה היחיד בכך.

אחת המגבלות של ההגדרה הזאת של “רצון העם“, היא בכך שהעם לא נשאל להציע, וממילא גם לא מציע, PLAN B, למקרה בו משהו ישתבש, או שרוב חברי הכנסת יעדיפו את רצון בוחריהם על פני רצון “העם” הערטילאי.

או, למשל, המצב בו אנחנו נמצאים היום: נניח שבנימין נתניהו מצליח לגייס מספיק עריקים כדי לטרפד את הצבעת האמון בממשלת בנט–לפיד אבל לא מספיק כדי להקים ממשלה משלו – דבר שמשמעותו בחירות חדשות, מועד ה’.

האם “העם” נתן את דעתו על הבחירה בין שתי האפשרויות האלה? לא, הוא לא נתן.

ההגדרה שלי היא שונה בכך שהיא לא מותאמת לרצונות שלי, והיא טובה גם כשהיא פועלת לטובתי וגם כשהיא פועלת לרעתי.

לשיטתי “רצון העם” או “רצון הבוחר” לא משתקף לפי הספירה במוצאי הבחירות, אלא עם הקמת הממשלה, או, אם אף אחד לא הצליח להקים ממשלה והולכים לבחירות נוספות, וחוזר חלילה ושוב בלי הרף, עד שתקום אי–פעם ממשלה חדשה – זהו “רצון הבוחר“, לשיטתי, ואם רוצים אפשר להרחיב את זה כך שגם אם מוקמת ממשלה, והיא משלימה את הקדנציה – כל מה שקורה עד להרכבת הממשלה הבאה, זהו “רצון הבוחר” – ואין בלתו.

עברו עלינו ארבע מערכות בחירות בלי ממשלה מתפקדת? – זה היה “רצון הבוחר”.

תזכה הממשלה החדשה באמון הכנסת – זה יהיה “רצון הבוחר“; לא תזכה ונצא לבחירות חמישיות, שישיות וכו’ – גם זה יהיה “רצון הבוחר“.

אכן, כמו כל ההגדרות האחרות, גם הגדרתי שלי היא שרירותית, אבל, כאמור, היא “נייטרלית” ו“אוניברסלית“, ולא תלוייה בשאלה אם זה טוב לי או רע לי, ומהבחינה הזאת היא השיטה הכי אובייקטיבית, ואם אורלי לוי–אבקסיס קוראת לאיילת הכושלת “לא לאפשר את הקמת ממשלת בנט–לפיד”, ובכך “תעני לרצון רוב העם“, זה בהחלט קשקוש מקושקש, גם מהסיבה שאם צריך לענות לרצונו של “רוב העם” (המיוצגים, נניח, ע“י 61 חברי הכנסת), זאת אומרת שגם 59 הח“כים האחרים צריכים לתמוך בממשלה.
ואגב, גברת אורלי, כש“גוש הימין” מנה רק 58 ח“כים, ואת נבחרת במסגרת שמאלית מובהקת (העבודה–מרצ–גשר) – האם בעריקתך אז אכן “ענית לרצון רוב העם“?!