כיממה אחרי שבכירי מרצ ניצן הורוביץ, עיסאווי פריג‘ ומיכל רוזין נועדו עם יושב ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, אמש (שני) דיווחנו ב“המהדורה המרכזית” שאבו מאזן העביר לאורחיו הישראלים מסר שלפיו הידברות איתו, גם אם לא במסגרת של משא ומתן מדיני רשמי, עשויה להועיל לישראל ושמבחינתו “הכול יהיה על השולחן” – כולל הקפאת התביעות בבית הדין הבין–לאומי בהאג.

את המסר הזה העביר שלשום אבו מאזן לשר הבריאות, לשר לשיתוף פעולה אזורי ולחברת הכנסת ממרצ, בעת שהשלושה הגיעו לרמאללה לפגישה ממושכת כדי “לחדש את שיתוף הפעולה בין שני הצדדים“. הוא אומנם לא דיבר במפורש על חידוש המשא ומתן המדיני באופן רשמי, אלא על שמירת ערוץ קשר פתוח איתו ועל הידברות.

לדבריו, אם ישראל תעשה זאת, כל נושא יהיה על השולחן ונתון לשיח מבחינתו – כולל סוגיות רגישות וכואבות מבחינתה כמו הקפאת התביעות נגד חיילי צה“ל בבית הדין הבין–לאומי בהאג, והפסקת ההסתה והתשלומים לאסירים הביטחוניים. מנגד, הוא טען שישראל לא מוכנה להרים את הכפפה בנושא הוועדה המשולשת שהאמריקנים מנסים לקדם, וביקר אותה על כך.

אכן זה מסר פייסני, מסר של הממצמץ–ראשון, והעובדה שאני במקומו הייתי נוהג אחרת (ראו פירוק-מרצון של הרשות הפלשתינית – המוצא היחיד) אינה אומרת אלא זאת שאני במקומו הייתי נוהג אחרת.

עוד מסר

אבו מאזן הוסיף עוד מסר, אותו ביקש להעביר באמצעות משלחת מרץ: הוא מבקש להיפגש עם שרת הפנים, איילת הכושלת (הוא לא קורא את האתר של קימקא, ולא יודע עד כמה היא כושלת).

ממה שפורסם ומה שלא פורסם ניתן להניח שדבריו של אבו מאזן לא היו לפרסום, והם יצאו לציבור רק מתגובתה של הכושלת בטוויטר.

על התגובה

ואיך היא מגיבה (שם)?

“לא יקרה“, כתבה השרה שקד בטוויטר בתגובה לדיווחים, לפיהם אבו מאזן ביקש משרי מרצ להיפגש איתה. “לא אפגש עם מכחיש שואה שתובע את חיילי צה“ל בהאג ומשלם לרוצחי יהודים“.

אני, במקומה ובנעליה, הייתי מגיב אחרת.

ראשית – הייתי מגיב באותה הדרך בה קיבלתי את המסר: אם בצנעה – בצנעה, אם בפומבי – בפומבי.

אלא מאי? כנראה שזה לא מתאים לה להחזיק בבטן דברים שהוצאתם לציבור נותנה לה תהודה, ואולי גם בונוס פוליטי (לאור התגובות – לא בטוח!).

הלאה: בין אם בחשאי, בין אם בפומבי – אני הייתי עונה: אם לאבו מאזן יש משאלות – הוא יודע את הכתובת. שישלח מה שהוא רוצה, אני אעביר את הדבר לממשלה, ואפעל על פי החלטת הממשלה.

הפואנטה היא שגם לתגובה כזאת יש משמעות פוליטית, כי אבו מאזן יכול לפעול על פיה, ולשלוח מכתב הפותח במלים האלה: בהמשך לתשובתה של השרה איילת שקד, הריני …

כתב הכניעה של אבו מאזן

המסר של אבו מאזן מציג, למעשה, “כתב כניעה” של אדם עייף, לא צעיר (בן 86) ולא בריא, אשר מוכן ללקוט פירורים משולחנה של ממשלת ישראל – לא רק בלי לדבר על מדינה פלשתינאית, אלא אפילו בלי מו“ם רשמי – הכל מתחת לשולחן.

אלא מאי?

גם האפשרות שאבו מאזן ירים את הכפפה היא לצנינים בעיניה של הכושלת, כי בכך כבר יש תחילתה של הידברות, ואני, במקומה, הייתי מקשיח עוד יותר: אם לאבו מאזן יש משאלות – קודם יחזור בו מהכחשת השואה, יבטל את כל התביעות כנגד חיילי צה“ל בהאג ויפסיק לשלם לרוצחי יהודים. שישלח מה שהוא רוצה, אני אעביר את הדבר לממשלה, ואפעל על פי החלטת הממשלה.

אלא מאי?

קיים חשש שאבו מאזן ירים אפילו את הכפפה הזאת, ואז הכושלת תישאר עם הלשון בחוץ.

עד כאן איך שהייתי מגיב אם הייתי בנעליה של הכושלת, ובראש הפוליטי שלה, אבל גם זה לא היה הכי חכם מצידה.

הדבר הנכון היה לגלגל את הנושא לפתחו של ראש הממשלה, נפתלי בנט, שהוא גם ראש מפלגתה – בין בחשאי, בין בפומבי, הכל, כאמור, כפי שהעניין הגיע לידיה.

אבל טיפשה נשאר ת טיפשה.

טיפשות – גם מבחינה מדינית, או: עוד נתגעגע לאבו מאזן!

כאמור לעיל, אבו מאזן הוא אדם לא צעיר, בן 86, לא בריא, והוא מגלה סימני חולשה ביחסים עם מדינת ישראל – עד כדי כך שהוא מוכן לנהל עם מדינת ישראל מו“מ מתחת לשולחן, בלי תנאים מוקדמים, בלי לדבר על מדינה פלשתינאית, ואפילו בלי הקופי–מייקר אינקלודד.

ברור כי לא ירחק היום בו אבו מאזן יירד מהבמה, ואם נביא בחשבון שגם מצבו הפוליטי בקרב הציבור הפלשתינאי כבר אינו אי–אי–אי, זה יכול לקרות מוקדם מן הצפוי.

הוסיפו לכך גם את העובדה שכל המסתמנים כמועמדים להחליפו הם נציים ממנו, ושהחמאס מגלה סימני התבצרות בגדה ובירושלים המזרחית, אזי המצב מבחינת ישראל – במיוחד מבחינה הימין בישראל, אבל ייתכן שגם מבחינת השמאל – יהיה קשה יותר, ואם מדינת ישראל, במיוחד האגף הימני שלה, עוד תתגעגע לאבו–מאזן – תזכרו שאמרתי לכם!

טיפשות בטיפשות נוגעת

איילת הכושלת מבקרת באיחוד האמירויות, ומתראיינת לאחד העיתונים הגדולים בה. בראיון היא אומרת כי “ישראל לא תדון על מדינה פלסטינית וכי אין פתרון לסוגייה“.

היא גם אומרת כי “הממשלה תומכת בקידום שלום כלכלי, אבל לחלוטין לא מדינה עם צבא“.

בהמשך היא אומרת כי “הממשלה לא תיכנס למו“מ על הקמת מדינה פלסטינית תחת ראש הממשלה הנוכחי נפתלי בנט או תחת רה“מ החלופי יאיר לפיד“, וגם הוסיפה כי “המצב הנוכחי טוב לכולם. יש קונצנזוס בקרב כלל המפלגות שמרכיבות את הקואליציה, מהחלק הימני ביותר שלה ועד החלק השמאלי, שלא להתייחס לנושאים שעלולים להביא לקרע פנימי, כולל הסוגייה הפלסטינית“.

אין לי כל בעייה עם הצגת האילוצים הקואליציוניים הנוכחיים, אם כי קצת צורמת לי ההודאה בכך ש“המצב הנוכחי טוב לכולם” (בהחלט נכון, אבל לא צריך להודות בכך ממרומי המקפצה העולמית).

מה שמפריע לי יותר הוא ההודאה מהמקפצה ש“ישראל לא תדון על מדינה פלסטינית, וש“אין פתרון לסוגיה“. אחרי הכרזה ממשלתית כזאת, אשר לא מסוייגת כחלה רק בתקופת הממשלה הנוכחית, איך היא רוצה שהעולם יתייחס אלינו?!

איך צריך העולם להתייחס למדינת ישראל כאשר היא מכריזה בגלוי שאין פתרון לבעייה (אותה היא מסווה כ“סוגייה“)? מה צריך הנוער הפלשתינאי לעשות כשאומרים לו שלבעייה שלו “אין פתרון“, אם לא מה שאנחנו עשינו לבריטים?

ואיך אפשר להתייחס לאמירה כי “הממשלה תומכת בקידום שלום כלכלי, אבל לחלוטין לא מדינה עם צבא“? האם במדינה פלשתינאית בלי צבא הממשלה כן תומכת?

וכאן אני מתפלא על מי שריאיין אותה, אם מה שפורסם אכן משקף את מלוא הראיון: מדוע הוא לא הציג לפניה את השאלה הזאת?

על כך הכושלת אפילו לא חשבה.

היא לא חשבה, משום שהמפלגה שלה לא רוצה לשמוע את המלים “מדינה פלשתינאית” – לא עם צבא, ולא בלי צבא, אבל כשאומרים “לא מדינה עם צבא“, לאור בעיותיה הביטחוניות של ישראל זה נשמע משכנע יותר – במיוחד כאשר לא מאתגרים את האומר בשאלות קשות.

היא לא חשבה על כך משום שאם היא הייתה אומר “בלי צבא – כן“, נפתלי היה תולה אותה עם הרגליים למעלה, מכניס לה מגבת לפה וכדור בראש, ואם היא הייתה אומרת “גם בלי צבא לא“, השאלה הבאה הייתה אם אתם מתנגדים למדינה כזאת גם עם צבא וגם בלי צבא – למה בכלל הכנסת את הנושא הזה?