תאונת הרכבת ליד רבדים: הבונים ב’

תאונת הרכבת ליד רבדים: הבונים ב’

 

כרוניקה של תאונה ידועה מראש

 

רכב גדול, ארוך וכבד מתקרב אל מפגש עם מסילת הברזל.

 

מפגש בין דרך עפר זמנית לבין המסילה.

 

שני תמרורי “עצור”, איך לא, לנהג הרכב, לפני המסילה. בוודאי שלא לנהג הקטר.

 

האם עצר הנהג ליד התמרור? כל הקשקשנים אומרים לא עצר. בסוף החקירה תגלה שהוא כן עצר, ודווקא זה, מן הסתם, היה בעוכריו, אבל אף אחד לא יודה בכך.

 

האם העצירה – מתוך הנחה שהנהג אכן עצר – מנעה את התאונה? לא, וסבירות גדולה יותר היא שהציות לתמרור דווקא היה הקש האחרון בשרשרת נסיבות – כל אחת זעירה-מזעיר – אשר הצטברותן היא אשר גרמה את התאונה.

 

התאונה ליד קיבוץ רבדים? לא. התאונה ליד מושב הבונים. 20 שנה ו-9 ימים קודם לכן. האם השלטונות האחראים על בטיחות הציבור, והזועקים “בנפשנו” כל הימים למדו משהו? מעט מאוד, אם בכלל.

 

האם תמרורי ה”עצור” היו חיוניים?

 

ראו מה כתבתי לפני 20 שנה: http://www.quimka.com/book/pt3ch2.htm.

 

רקוויאם להבונים, פרטיטורה (ואולי אפילו אוברטורה) לרבדים, ועוד נגיע לכך בהמשך.

 

הלכתי לראות את מקום התאונה ברבדים, יומיים אחרי, לראות מה נשתנה מאז הבונים, וראו מה מצאתי.

 

תמונה ראשונה: שני תמרורי עצור, זוהרים ומזהירים, פונים אל הנהג הבא למפגש מכיוון מערב, הכיוון ממנו בא נהג המשאית, ושניים דומים מן העבר מנגד. כמו בראשונה.

 

 

              

שדה הראייה של נהג המשאית, פתוח עד לאופק האופטי, לא רק ממקום העצירה. כמו בראשונה.

 

              

תשתית הגישה אל המפגש:  דרך כורכר, פנייה ימינה מדרך כורכר אחרת, כ-100 מטרים מהמפגש, בגובה משוער של כ-3 מטרים מהמסילה. ירידה בשיפוע לא-אחיד, עד כ-10 – 20 מטרים מהמפגש, שם הכורכר נמוך כ-30 או 50 ס”מ מפני המסילה – כל המידות על פי הערכה בלבד – ומכאן עלייה קלה. רכב ארוך העוצר לפני המסילה, נמצא עם חלקו האחורי בתוך השקע.

 

האם כמו בראשונה? לא. הגישה אל המפגש טובה בהרבה מזו שהייתה בהבונים, שם הדרך הייתה מישורית, אבל חציית המסילה הצריכה טיפוס של כ-מטר ורבע על הכורכר.

 

יותר טוב – אבל יכול היה להיות עוד יותר טוב, כי בהשקעה זעומה ניתן היה לסלול את הדרך כך שהרכב העוצר לפני המסילה יעבור אותה בגלישה, במקום בטיפוס, דבר אשר היה מקצר את הזמן הדרוש למימושה של ההחלטה לעבור את המסילה.

 

שדה הראייה לנהג המתקרב אל המפגש: מצויין לא רק ממקום העצירה, אלא  גם ממרחק רב יותר, דבר המייתר את העצירה גם לפי הקונצפציות הקיימות. יתירה מזאת: אם נכונה הידיעה לפיה ערימה של אדני-רכבת הסתירה לנהג המשאית את שדה ראייה, הרי שייתכן מאוד כי מקום העצירה על פי התמרור היה, מבחינת שדה-הראייה, המקום הגרוע ביותר לעצור בו.

 

המסקנות שלי מאסון הבונים היו:

 

א.           חובת העצירה מסבכת את העניינים, במיוחד לגבי רכב ארוך וכבד;

 

ב.           החלטה לעבור את המסילה ממצב עצירה שגיאותיה “מתבדרות”, בעוד שההחלטה דומה המתקבלת במצב נסיעה/זחילה/גלישה שגיאותיה “מתכנסות”.

 

ג.             ביטול חובת העצירה ניתן להגשמה באפס-תקציב, ומהיום-להיום, בעוד שכל החלטה אחרת מצריכה אישור של אלף ועדות מקצועיות, ואלף ועדות במשרד האוצר.

 

ואכן, אחרי תאונת הבונים, ובניגוד לזעקות-האספסוף לתקוע תמרורי-עצור בכל מקום אפשרי ובלתי אפשרי, ולחייב כל רכב בעצירה לפני מפגש הרכבת, משרד התחבורה – הפלא-ופלא – דווקא הנהיג הקלות בחובת העצירה לפני מפגשי הרכבת.

 

וכמובן – איך לא – שאחרי תאונת הבונים הקימו … ועדת חקירה, ואחרי התאונה האחרונה הקימו … שתי ועדות חקירה: אחת של משרד התחבורה, ואחת של משטרת ישראל. שגם הן תספקנה ג’אנק לגנזך המדינה.

 

אני מעז לנחש כי את הפרה הקדושה הקרוייה חובת העצירה איש לא יעז לשחוט.

 

לפעמים נדמה לי כי פרנסי ה”בנפשנו” חוששים מהיום בו תכלינה תאונות הדרכים, והם יהפכו למיותרים, וייזרקו לרחוב, רחמנא ליצלן.

 

אבל בינתיים אוספים את השברים:

              

 

החמניות מרכינות ראש:
                                   

והתאונה הבאה בדרך.

 

הבלדה על שני ליאוניד

 

איך זה ששני הנהגים שמם ליאוניד (נהג המשאית – גלינסקי, נהג הקטר – טוארק)?

 

זה כמו שבממשלת ישראל הייתם מוצאים שני ביבי נתניהו: לא שהארץ קטנה מדי, אלא שהממשלה גדולה מדי, ואם הגענו לצירוף-שמות כל כך מקרי, זה אומר שמספר התאונות גדול מדי, וראייה נוספת היא שבאותו מקום היו כבר שלוש תאונות קטלניות, וגם זה שלוש תאונות קטלניות יותר מדי.