בג”ץ הנבצרות: ביהמ”ש העליון שוב גורר רגליים!

מאת Simha Admin | 22/05/2024 |

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/60042

בג“ץ הנבצרות: ביהמ“ש העליון שוב גורר רגליים!

עתירה להוציא את בנימין נתניהו לנבצרות: כמה זמן וכמה סבבי החלטות דרושים כדי להגיע – אם בכלל – לפסק דין אשר לא בטוח שיתייחס לנושא עצמו? *** ביביסטים, מה הייתם עושים בלי הבג”ץ המשוקץ?

תגובה מקדמית

שמחה ניר, עו“ד

בן 84 אנוכי היום (15.6.2023), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הרקע

“מיצוי ההליכים“

איזו הצדקה יש לדחיות האלה?

מה זה “תגובה מקדמית“?

תיקי שמרטפות

הרקע

כמה וכמה עתירות כבר הוגשו לבג“ץ כדי להוציא לנבצרות את ראש הממשלה בנימין נתניהו. מכך שנתניהו עדיין יושב על כיסאו אנחנו למדים כי בינתיים אף עתירה כזאת לא נתקבלה – פעם בגלל המלחמה שפרצה בינתיים, פעם בגלל אי מיצוי ההליכים, ולא עברתי על כל התיקים.

על כך ששופטים לא אוהבים לכתוב פסקי דין לגופו של עניין, כבר נכתב רבות, ודי לי לעת הזאת באזכור מאמרי פרשת בנימין נתניהו: על התנערותו של הבג”ץ מתפקידו וסמכותו (26.11.2020).

בעתירה בה נדון הפעם, בג“ץ 1766/24, רוני גורן בן צבי ואח’, ניתנו בינתיים 3 החלטות.

ההחלטה הראשונה ניתנה ביום הגשת העתירה:

החלטה

המשיבים יגישו תגובה מקדמית לעתירה עד ליום ב‘, 25.3.2024.

ניתנה היום, ‏כ“ג באדר א התשפ“ד (‏3.3.2024).

22 ימים לתשובה – אפשר יותר, אפשר פחות, וזה עדיין בסדר – לפחות על פי המקובל בבג“ץ, אבל הפרקליטות, כדרכה, מגישה “בקשה מטעם המשיבים להארכת מועד להגשת תגובה מקדמית“, וזו ההחלטה הפעם:

החלטה

לאור נימוקי הבקשה, ומבלי שנעלמה מעיניי עמדת העותרים, המועד להגשת תגובה מקדמית מוארך בזאת עד ליום ב‘, 6.5.2024.

ניתנה היום, ‏ט“ז באדר ב התשפ“ד (‏26.3.2024).

וזה אומר שעל 22 הימים המקוריים ניתנו לפרקליטות עוד 41 ימים, ובסה“כ 63 ימים – פי שלוש מהזמן שניתן בהחלטה המקורית.

מהם “נימוקי הבקשה” (להארכת המועד), ומהי “עמדת העותרים” (נגד ההארכה)? אנחנו לא יודעים, כי השופטת, רות רונן, לא טרחה לגלות לנו מה היו שיקוליה, אבל האמירה “מבלי שנעלמה מעיניי עמדת העותרים“, שנועדה לעשות רושם על הפשפשים, כבר לא עובדת עלינו. התעצמנו מאז.

ושוב חוזר הניגון: הפרקליטות מבקשת הארכה נוספת, ושוב החלטה דומה, אבל הפעם עם תוספת קטנה (ההדגשה לא במקור):

החלטה

לאור נימוקי הבקשה, ומבלי שנעלמה מעיניי התנגדות העותרים, המועד להגשת תגובה מקדמית מוארך עד ליום ה‘, 20.6.2024.

מצופה כי לא יתבקשו ארכות נוספות.

ניתנה היום, ‏ל‘ בניסן התשפ“ד (‏8.5.2024).

שוב, בלי נימוקים, תוספת של 43 ימים, ובסה“כ 106 ימים – כמעט פי חמש מהזמן שניתן בהחלטה המקורית.

אבל החידוש (מבחינתי, לפחות) הוא: “מצופה כי לא יתבקשו ארכות נוספות“. במקום החלטה האומרת “לא תינתנה הארכות נוספות“, מבוטאת רק “ציפייה“, מעין תחינה אשר למעשה דווקא רומזת, ונותנת לפרקליטות הזמנה להגיש בקשות נוספות מאותו הסוג.

“מיצוי ההליכים“

אם נראה לך שהרשות השלטונית עשתה לך עוול, אתה לא יכול לרוץ ישר לבג“ץ – אתה צריך קודם “למצות” את ההליך, דהיינו לפנות אל הרשות בדרישה מנומקת לתקן את העוול שהיא גרמה לך.

הרשות חייבת לענות לך “בכתב בהקדם, אך לא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום קבלת הבקשה” (סע’ 2(א) לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי“ט-1958 – להלן “חוק ההנמקות”).

אם התשובה היא שלילית, היא חייבת להיות מנומקת (סע’ 2א’, שם).

אם הרשות לא השיבה בזמן, או שהשיבה, אבל ללא נימוקים, הרי שבכל הליך לפני ועדת ערר או ועדת ערעור או לפני בית המשפט, עליה נטל הראיה כי החלטתה או פעולתה “נעשו כדין” (סע’ 6(א), שם).

הדרישה לפנות אל הרשות בדרישה מנומקת נועדה הן כדי לחסוך עתירות לבג“ץ, והן כדי להבהיר לרשות מה תטען בבג“ץ, אם היא לא תיעתר לדרישתך.

לא “מיצית את ההליכים“, יזרקו אותך מכל המדרגות בלי להיכנס לשאלה אם צודק אתה, אם לאו.

איזו הצדקה יש לדחיות האלה?

כאשר רשות שלטונית מבצעת פעולה, או מחליטה החלטה, היא מחוייבת לכך שהפעולה או ההחלטה תהיינה על פי הדין, גם אם היא לא נדרשת לכך באופן ספציפי ע”י מאן דהוא.

הרשות לא יכולה לומר לעצמה “נעשה מה שמתחשק לנו, ואם נידרש להגן על עצמנו בבית המשפט – כבר נמצא תירוצים מתירוצים שונים כדי להצדיק את מה שאנחנו עושים“. היא צריכה לצאת מההנחה שתוך אפס זמן תוגש נגדה עתירה לבית המשפט, ותוך אפס זמן נוסף היא תידרש להגיש לביהמ“ש את תשובתה.

בפועל, כמובן, זה לא מתבצע כך, אבל כאשר האזרח הנפגע פונה אל הרשות (כמצוות “מיצוי ההליכים”), היא בהחלט צריכה להביא בחשבון שתהייה פנייה לבית המשפט, ובשביל זה המחוקק נתן לה את ההתרעה שעליה לתת תשובה מנומקת “בכתב בהקדם, אך לא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום קבלת הבקשה“.

“בהקדם” – זו דרישה, ואילו “לא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום קבלת הבקשה” זו אופציה – אופציה המותנית בכך שלפעמים ה“בהקדם” יכול להיות עד 45 ימים (אבל לא יותר!).

אוקיי, נניח שעם הגשת העתירה ומסירתה למשיבים לצורך תגובתם, המשיבים זקוקים לעוד קצת זמן – נניח לצורך הדפסת התגובה (דבר שנדחה כדי לחסוך בנייר), אז בית המשפט מתחשב גם בכך, ונותן להם זמן לתשובה.

כמה זמן? תלוי ב“נסיבות העניין” (קשקוש שנזקקין לו כאשר אין משהו חכם יותר לומר).

אז במקרה דנן נתנו 22 ימים לתשובה, וכמו שאמרתי למעלה מכאן, אפשר יותר, אפשר פחות, וזה עדיין בסדר – לפחות על פי המקובל בבג“ץ.

אבל מכאן ואילך, לנפח את זה ל-106 ימים – כמעט פי חמש מהזמן שניתן בהחלטה המקורית – בלי שום נימוקים, ועם הזמנה למשיבים להמשיך ולבקש ארכות – זה כבר חורג מגבולות הטעם הטוב, ומעורר חשדות.

מה זה “תגובה מקדמית“?

שורת ההיגיון אומרת שאחרי שהמשיבים הגישו את תשובתם, המחלוקת ברורה, ואפשר להזמין את הצדדים לדיון בעתירה. אם מתברר שהמשיבים הכינו הפתעות, העותרים יבקשו רשות להגיש תשובה לתשובת המשיבים, וסביר להניח שהרשות תינתן להם.

אלא מאי?

כיוון ששופטינו לא רוצים להגיע לפסק–דין, הם המציאו מוסד חדש: תגובה “מקדמית” – עוד כלי לטרטור העותרים ולהכשרה מראש של שרשרת אינסופית של מיקצי–שיפורים למשיבים – לתפארת תיקי השמרטפות בהם נדון כאן.

תיקי שמרטפות

תחת הכותרת על “תיקי השמרטפות” של הבג”ץ פתחתי באיזכור סיפורו של תיק ממאמר קודם, וכך אמרתי (ההדגשות במקור):

במאמר אשר יגורתי (ל”ח): גרוניס והפרקליטה שוש שמואלי משתגלים שלוש שנים, ובסוף הם מוכרחים לגמור דיברתי על סחבת שאינה פרי העומס על השופטים, אלא דווקא יוצרת אותו, וגם טבעתי את המונח שחיתות האגו, המשתקף, בין השאר, בתופעה שהשופטים לא רוצים להיחשב כ”מתמסרים בקלות”, וגם חוששים שתדמית של עושי–צדק–להמונים תדחוף את ההמונים להציף אותם בתביעות, עתירות ערעורים ומה לא.

בתיק הבג”ץ שהבאתי באותו המאמר תשובת המדינה לא הייתה לעניין, אלא מעין אמירה ש”אנחנו פועלים לתיקון המצב, ואנחנו מבקשים אורכה”.

כיוון שהמדינה לא גילתה הגנה, צריך היה הבג”ץ לתת מיד צו מוחלט, המורה למדינה לבצע את מה שהעותרים דרשו, אבל אשר יגורתי–גרוניס סחב אותו למעלה משלוש ורבע שנים, עם כ-50 החלטתו, ובסוף סגר אותו כגנב–בלילה.

סיכמתי את המקרה כך:

כך הגענו, אחרי למעלה משלוש שנים, לכ-50 החלטות, והכל סביב הבטחות–הסרק השקריות של שרת המשפטים, ציפי לבני, ומנהל הרא”ג, דוד מדיוני.

מסתבר שאפילו הזיין המוכשר ביותר, אינו יכול להשתגל בלי סוף, להיכנס–לצאת, להיכנס–לצאת, עד קץ כל הדורות, בלי לגמור, וכך, ביום קודר אחד, הוא היה מוכרח לגמור, והוציא מתחת ידו פסק–דין.

במחזה הדוקודרמה יהיה בסדר! המחשתי את התופעה בסיפור על ממשלת בנימין נתניהו שמחליטה להחזיר לסוריה את רמת הגולן, תמורת הבטחה בעל–פה של הנשיא בשאר אל אסאד שהוא לא יחזיר לשם את התותחים.

העותרים טוענים שההחלטה הזאת היא בלתי סבירה באופן קיצוני.

בשאלה הזאת ניתן להכריע – לכאן או לכאן – בחמש דקות, לארג’, אבל הבג“ץ נזקק לכמעט שלושים סבבים של החלטות כדי לתת פסק דין אשר “מוחק” את העתירה בלי להחליט לגופה, ובתוספת הערה לפיה “טענות אלה שמורות לעותרים בהליך מתאים. גם טענות המשיבים שמורות להם. אנו מורים על מחיקת העתירה לאחר שמוצתה במתכונתה הנוכחית“.