דפוקי מערכת המשפט: לאידיוטים האלה זה לא מספיק!
קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/59347
אתם עו”ד תתגעגעו אליו!
כטובע הנאחז בקש הם נאחזים ברפורמה שהם לא יודעים עליה דבר, בציפייה שהיא תביא להם יותר משפט–צדק, כאשר היא בכלל לא מתיימרת, ואפילו לא מבטיחה, לעשות יותר צדק עם הפרט *** כפפה לרגליו של יריב לוין, אם הוא רוצה להיכנס להיסטוריה כשר המשפטים הגדול בהיסטוריה של מדינת ישראל *** השופטים הממשלתיים שתקבלו יהיו גרועים שבעתיים *** ותזכרו שאמרתי לכם!
שמחה ניר, עו“ד
בן 83 אנוכי היום (15.6.2022), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!
כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים
לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!
עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע
נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka
זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?
בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
אמון הציבור, זכויות האדם והפוליטיקאים
אמון הציבור בבג“ץ: יריב לוין הורס ולא מתבייש!
הוא כתב את ה“מיין קאמפף” שלו לפני כעשרים שנה, היום הוא מגשים אותו
מדינת ישראל מוצפת באנשים שנדפקו קשות בבתי המשפט, והם מסתובבים עם בטן מלאה על מערכת המשפט.
על בסיס ההנחה שבכל תיק משפטי יש זוכה ויש בוכה, סביר להניח שחלק מהדפוקים קיבלו את המגיע להם, ואם הם יצאו ממורמרים זה או בגלל שהם לא מוכנים לקבל שום תוצאה שאינה לטובתם, או בגלל שהשופטים לא מבינים את מה שאני אומר שוב ושוב: האמון בבית המשפט נבחן בעיניו של הצד המפסיד, שצריך לצאת בהרגשה שאפילו אם הוא הפסיד, השופט עשה מלאכתו בהגינות וביושר.
אמרתי את הדברים האלה עוד בהאתר של קימקא הישן, לפני כ-30 שנה.
היום השופטים פוחדים מאמין הציבור ובורחים מפניו כמפני אש.
הבעייה היא בחוסר היושר האינטלקטואלי של השופטים – כולם, באחריות! – שמתעלמים מכל טענה וראייה שאינן מתיישבות עם התוצאה שאותה הם סימנו מראש, במה שאני קורא שחיתות האגו שלהם, המתבטאת בכך שהשופטים לא רוצים להיחשב כ”מתמסרים בקלות”, וגם חוששים שתדמית של עושי–צדק–להמונים תדחף את ההמונים להציף אותם בתביעות, עתירות ערעורים ומה לא, וגם אם הם יפסקו לטובתך, בפעם הבאה שתבוא עם עניין דומה, ואפילו זהה, וגם תצטט אותם עצמם, הם יתעלמו מפסיקתם–הם, כדי שלא תחשוב שהם בכיס שלך.
ראו, למשל, על אימת הציבור שאחזה בשופטינו, על שיקולי הרשות המבצעת ועל פסיקה במצפון רע.
הבעייה היא גם בהתנערותם של השופטים ממילוי חובתם לפסוק לכאן או לכאן, לפעמים מעצלות ולפעמים מתוך הבנה שכל פסק–דין שיתנו יגרור ביקורת מצד זה או אחר של הציבור, ואם ישנה מעליהם ערכאת ערעור – גם מהחשש שערכאה זו תהפוך להם את הקערה על פיה, וכל עמלם יהיה לשווא.
ראו: פרשת בנימין נתניהו: על התנערותו של הבג”ץ מתפקידו וסמכותו.
או כיפופי–הידיים שלהם – בעיקר ידיו של הצד החלש: מדוע באים עותרים לבג”ץ בחזה נפוח, ויוצאים משם בזנב מקופל בין הרגליים?
ראו גם כאן:
אגרות, פסיקת הוצאות וערבויות – רעה חולה, המשחיתה גם את השופטים.
וכן הלאה, וכן הלאה, אתם הרי יודעים למה אני מתכוון כאשר אני מדבר על תרבות השפיטה הקלוקלת של השופטים בישראל.
כל הדפוקים האלה יוצאים מבית המשפט ממורמרים וכועסים, ואין נפקא מינה אם תחושותיהם מוצדקות, או שאינן מוצדקות: הם ממורמרים וכועסים, הם כועסים וממורמרים.
הם משוועים לתיקון המצב, הם משוועים לרפורמה, אפילו שהם לא יודעים מה פשר המילה הזאת.
כשהם שומעים את המילה “מהפכה“, בהקשר הרפורמה המשטרית האורבת לנו מעבר לפינה, הם אומרים זו לא מהפכה, זו רפורמה!
הם לא מבינים ש“רפורמה” פירושה “עיצוב מחדש” (לטובה או לרעה), וש“מהפכה” היא רפורמה המשנה סדרי עולם.
הם נאחזים במילה רפורמה כהיאחז הטובע בקש.
מערכת המשפט אינה ראוייה לאמון הציבור, ואני אומר זאת כבר כששים שנה.
כפי שציינתי לעיל, מדינת ישראל מוצפת באנשים שנדפקו קשות בבתי המשפט, והם מסתובבים עם בטן מלאה על מערכת המשפט.
מסתובבים עם בטן מלאה, מסננים קללות בין השיניים, ושותקים.
דפוקי מערכת המשפט מעולם לא היוו גורם משמעתי בציבוריות הישראלית, בוודאי שהיו רחוקים מלהיות תנועת מחאה, ואפילו כאשר הרשתות החברתיות פרצו לחיינו, כל קבוצה ותת–קבוצה עשתה שבתות לעצמה.
קחו, למשל, את נושא בתיהמ“ש למשפחה: כ-300 אבות גרושים מתאבדים בגללם מדי שנה, אבות שישנים בלילה באוטובוסים נטושים, אבות שדמי ה“מזונות” שהם צריכים לשלם ואין ביכותם לשלמם, לא נועדו להאכיל את ילדיהם, אלא לשמן את עורכי הדין שימררו את חייהם, אבות שלא ניתן להם לראות את ילדיהם – כ-300 אבות בשנה שלא מצליחים לעמוד בכך.
כמה אבות עומדים בפיתוי להתאבד, וסובלים בשקט? רבבות, לפחות.
כמה נאשמים נדפקים בבתיהמ“ש לתעבורה? מאות אלפים.
כמה חייבים נדפקים בגלל השחיתות בהוצאה לפועל? אולי למעלה ממיליון.
מדוע הם לא מתארגנים כולם יחד לריצה במשותף לכנסת, כדי להיאבק בעוולות מערכת המשפט – מפלגה שיכולה להכניס לכנסת עשרה מנדטים, לפחות? כי הם עייפים כל אחד מהמלחמות הפרטיות שלו.
אמון הציבור, זכויות האדם והפוליטיקאים
תסלחו לי שאני חוזר על כך שוב ושוב כמו קאטו הזקן, למרות שמזמן אני כבר לא כל כך זקן.
אני מדבר שוב על כך שהפוליטיקאים הביאו מהבית סיכה פוליטית קטנה, נגעו קלות בבלון חוסר–האמון הנפוח עד קצה היכולת, והביאו להתפוצצותו ברעש גדול.
זה התחיל בחוקי היסוד משנת 1992 – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד: חופש העיסוק. את החוקים האלה, למי שאינו זוכר, חוקקה ממשלת יצחק שמיר – לא ממש “סמולנית“.
בחוקי היסוד האלה הגבילה הכנסת את כוחן של הרשויות – כולל גם את כוחה–היא – לפגוע בזכויות–האדם, ומטבע הדברים מי שמפקחים על קיום הוראות החוק ע“י הרשויות הם בתי המשפט.
הכנסת עשתה זאת באמצעות מה שקרוי “פיסקות ההגבלה” שבשני חוקי–היסוד האלה, ומטבע הדברים שופט שמקבל לידיו “צעצוע” כזה, ייתן לו גם תוכן מעשי – מי יותר, מי פחות.
הצעד הבא היה בשנת 1995, בפס“ד בנק המזרחי, בו נקבע כי פיסקות ההגבלה חלות גם על חוקי הכנסת עצמה. הרוח החיה בתיק הזה היה נשיא ביהמ“ש העליון דאז, מאיר שמגר, שעתיד היה לסיים תוך ימים ספורים את שלושת חודשי ה“אקסטרא” שהמחוקק נתן לכל שופט שמגיע לגיל הפרישה (70 שנה), כדי “לרוקן את המחסניות” ו“לסגור” תיקים שהוא התחיל לדון בהם.
הקביעה כי פיסקות ההגבלה חלות גם על חוקי הכנסת עצמה לא הייתה נחוצה באותה העת, כי לגופו של עניין קבע בית המשפט עצמו כי בחוק שעמד שם למבחן הכנסת לא חרגה מפיסקת ההגבלה, אבל שמגר ושות’ ניצלו את ההזדמנות והוסיפו הערות–אגב שהשתרעו על פני למעלה מ-300 עמודים, ובהן נאמר “מה היה אילו“, דהיינו אילו היינו מוצאים שהחוק אכן חורג מפיסקת ההגבלה, האם היינו יכולים לפסול אותו.
והתשובה הייתה חיובית.
על קללת הערות–האגב עמדתי במאמר בנק שמגר, מאיר ברק, אהרן המזרחי – יום הולדת ראוותני להערת–אגב נכונה, אבל נבזית ושערורייתית.
מה בער לשופטים להשחית זמן ואנרגיה על הערת–אגב הזאת?
“הייתי קצר–רוח“, העיד על עצמו, לימים, מאיר שמגר, אשר, כאמור, היה ימים ספורים לפני פרישתו הסופית מהשפיטה.
לידיעת כל המייחסים את המהפכה השיפוטית לאהרן ברק.
כאשר המחוקק נותן לשופטים את הצעצוע הזה, המאפשר להם להתערב בחקיקה כדי להגביל את הפגיעה בזכויות האזרח, אף שופט לא ייתן לחוק פירוש המצמצם את זכויות האזרח.
גם לא אתם, עו“ד מיכאל קליינר, עו“ד שמחה רוטמן ועו“ד זאב לב!
כל שלטון אוהב את עצמו יותר מאשר את אזרחיו, וכאשר ביהמ“ש פוסק נגדו, הדבר מפריע לו.
מאז פס“ד בנק המזרחי, עברו כ-337 חודשים, מהם הימין היה בשלטון כ-305 חודשים, והיה מחוץ לשלטון רק כ-32 חודשים, וממילא אך טבעי הוא שרוב הפסיקה שאינה מוצאת חן בעיני השלטון היא פסיקה שאפשר לקרוא לה “סמולנית“. זה כל הסיפור.
עמדתי על כך במאמר לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה”סמולנות”! ובאותו המאמר (ובמאמרים לא מעטים אחרים) הראיתי כי גם השמאל יודע להתבכיין כאשר הפסיקה אינה לטעמו הפוליטי.
אלא מאי? כאשר הפסיקה לטובת האזרח – שותקים, כל עוד זה מתיישב עם טעמו של ה“בייס” הפוליטי. ראו, למשל:
פסיקה הקובעת כי הוראת חוק המאפשרת לעצור חייל ל-196 שעות בלי להביאו בפני שופט אינה מתיישבת עם פיסקת ההגבלה;
פסיקה הקובעת כבלתי חוקתית הוראת חוק השוללת הבטחת הכנסה מאלמנה המטופלת ב-6 ילדים רק משום שהורי בעלה המנוח (סבם וסבתם של ילדיה) העמידו לרשותה רכב.
מדוע כל הארץ דיברה בשבחו פס”ד הבג”ץ בעניין הזה, ואף אחד לא קפץ על רגליו האחוריות וטען ל“אקטיביזם שיפוטי”?
משום שזה פסק–דין פופולארי/פופוליסטי, שעושה צדק עם החלשים.
אלא מאי?
כאשר זה לא לטעמו של השלטון (אשר, כאמור, נמצא בידי הימין כ-305 חודשים מתוך כ-337 החודשים שחלפו מאז פס”ד בנק המזרחי) או לטעמו של הבייס של השלטון, מתחילים לפמפם לנו “בג“ץ סמולני“.
קחו, למשל, את הפסיקה הפוסלת את הפרטת בתי הסוהר: לממשלה נוח להעביר סמכויות שלטוניות לזכיינים פרטיים, אשר מטבע הדברים רוצים להשקיע פחות, ולהרוויח יותר. מה הפסול בפסיקה כזאת?
אז זהו, שכאשר הדבר לא נוח לממשלה, היא מתחילה להתסיס: סמול–סמול–סמול–סמול!
או, למשל, פסיקת הבג“ץ הפוסלת הוראת–חוק המאפשרת מעצר מסתננים ל-12 חודש בלי הליך שיפוטי, שזכתה למטר גינויים: מה ההבדל בינה לבין פסיקה הפוסלת הוראת חוק המאפשרת לעצור חייל ל-196 שעות בלי להביאו בפני שופט?
אז תסלחו לי מאוד: או ששתיהן כשרות, או ששתיהן פסולות.
תחליטו אתם!
אז אני “יגיד” לכם: החיילים הם “של כולנו“, ואילו המסתננים הם קוץ בתחת לבוחרי הליכוד.
ועל כך אני אומר שוב ושוב: אם המסתננים לא היו מתנחלים בדרום תל אביב, אלא בשדות עמק יזרעאל, גם אז לא הייתה באה מנוחה ליגע, אלא שהיוצרות היו מתהפכות, השמאל היה מתבכיין, ואילו הימין היה משבח את בית המשפט שעושה צדק.
אז לא: אתם לא תתבכיינו על “עריצות המיעוט” כאשר השופטים פוסקים בניגוד לטעמכם הפוליטי, וגם לא על “שלטון פקידים שלא נבחרו“, כאשר הרפורמה שאתם תומכים בה בלי לדעת לאן היא מוליכה אתכם, כי אתם הולכים לקבל שלטון פקידים אשר נבחרו ע“י הממשלה ומתיימרים להיות שופטים ביניכם לבין הממשלה.
ואז אתם תתגעגעו לאהרן ברק, אשר חטאו הגדול הוא ש“זכויות האזרח” שלו הן דיאלקטיקה נבובה, כאשר בפועל הוא עשה מעט מאוד בתחום הזה, והסיבה היחידה שאני מגן עליו היום היא משום שבלעדיו ובלעדי ממשיכי דרכו המצב היה גרוע שבעתיים.
על כך שוררה נעמי שמר: שמור על המעט שיש לי.
וראו גם:
ביהמ”ש העליון – בית משפט לא רלוואנטי, או: זה “אקטיביזם”, זה?
על בית המשפט העליון כבית משפט לא רלוואנטי (ג): זה “אקטיביזם” זה?!
דמדומי הנשיאה (ב): בג”ץ הבטחת ההכנסה – הלכה משפטית נכונה, פס”ד לא אפקטיבי שהולדתו בשערוריה.
אמון הציבור בבג“ץ: יריב לוין הורס ולא מתבייש!
ליריב לוין יש סיסמה לשיווק מרכולתו המושחתת: הרפורמה “תחזיר את אמון הציבור בבג“ץ“.
כפי שציינתי לעיל, מדינת ישראל מוצפת באנשים שנדפקו קשות בבתי המשפט, והם מסתובבים עם בטן מלאה על מערכת המשפט, כולל על הבג“ץ. אנשים שדי היה בנגיעה בסיכה פוליטית חדה כדי לפוצץ להם את הבלון של חוסר האמון.
זה מה שעשה הליכוד של נתניהו, שהפך את זכויות–האזרח למשהו “סמולני“, ואת ה“סמול” למשהו גס, למשהו שיש לשפוך עליו את כל קיתונות השנאה.
עכשיו בא לנו יריב לוין וקובר עמוק בבטון את המעט שאולי נשאר מזכויות האזרח, אבל מבטיח לנו “להחזיר את אמון הציבור בבג“ץ“.
תגיד לי, מה יש לך, אדון לוין?
אתה שהפכת את זכויות–האזרח למשהו גס, ל“משפטיזציה“, ואת הפגיעה בזכויות האלה ל“משילות” – אתה לא מתבייש?!
כן, אדוני, בכל העולם הדמוקרטי ישנו מתח מתמיד בין זכויות האזרח לבין המשילות, ובשביל זה קיימים בתי משפט בלתי–תלויים, ובשביל זה קיים הבג“ץ!
הבעייה העיקרית שלנו עם הבג“ץ היא, כאמור, ש“זכויות האזרח” של השופטים – כולל אהרן ברק – הן דיאלקטיקה נבובה, כאשר בפועל הם נותנים לנו מעט מדי.
רוצה להחזיר את אמון הציבור בבג“ץ? קח את זה: עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות–האזרח הבא, מציע: איך אחזיר את אמון הציבור בבג”ץ!
קח את זה בשתי ידיים, במקום הרפורמה השקרית והמושחתת שלך, שנועדה להרוג את מעט זכויות האזרח שעדיין נשארו לנו.
קח את זה, ותיכנס להיסטוריה כשר המשפטים הגדול והדגול בהיסטוריה של מדינת ישראל!
וזה מביא אותי אל הפרק הבא.
ולסיכום, בקצרה:
מי שחושב שהרפורמה תביא לו משפט–צדק יתאכזב מרה. הוא יתאכזב מרה, כי ה-DNA השיפוטי, לא ישתנה במהרה – אם בכלל.
הוא לא ישתנה, כי הרפורמה אפילו לא מתיימרת לטפל בו.
היא לא מתיימרת לטפל בו, כי למחוללה העיקרי, יריב לוין, אין כל אינטרס לפתוח מול השופטים חזית נוספת.
הוא לא יפתח נגדם חזית כזאת, כי הוא ייזקק ל-DNA הזה בשביל השופטים הממשלתיים שהוא ימנה, אם הרפורמה תקרום גידים ועור.
מי שחושב שתרבות השפיטה הקלוקלת תעבור מן העולם – השופטים הממשלתיים, שופטי הרפורמה, יגרמו לו להתגעגע לשופטים הקודמים, אשר עם כל הביקורת – הצודקת! – על הליכי הבחירה היום, עדיין חלקם נבחרים על בסיס מקצועי, ואילו עם הרפורמה השופטים ייבחרו בדילים בין חברי מרכז הליכוד.
ועל כן:
מי שמצפה לשינוי בבתי המשפט למשפחה – זה לא ישתנה, ו-300 אבות גרושים ימשיכו להתאבד מדי שנה;
מי שמצפה לשינוי בבתי המשפט לתעבורה – גם זה לא ישתנה, כי השר לביטחון הלאומי ידאג לבחירת שופטים אשר לא מכירים את המילה “זיכוי“.
מי שמצפה לשינוי בבתי המשפט האחרים – גם זה לא ישתנה, כי הממשלה כולה תדאג לבחירת שופטים אשר לא מכירים את המילה הזאת.
מי שהתקומם על כך שבמשפטים פליליים יש 99.9% של הרשעות – עכשיו יקבל 100% של הרשעות.
מי שחווה את כיפופי–הידיים בכל בתי המשפט, ובכל הערכאות גם מזה תקבלו יותר.
מי שמצפה להקלת העומס על בתי המשפט ע“י תוספת שופטים – אם זה לא קרה עד עכשיו, עם הרפורמה זה יתרחק עוד יותר, כי התקציב יעניק עדיפות לצרכים קואליציוניים.
מי שמצפה לנדיבות רבה יותר במתן רשות לערער לביהמ“ש העליון – יקבל עכשיו הרבה פחות.
מי שעתר לבג“ץ ונזרק מכל המדרגות ב-99% מהמקרים – עכשיו הוא ייזרק בכל המקרים.
וכן הלאה, וכן הלאה.
מטומטמים, התעוררו!!!
_______
לקריאה נוספת:
האם הדיון בנבצרות הוא “הפיכה צבאית, ניסיון הדחה לא חוקי בחוסר סמכות“?
הוא כתב את ה“מיין קאמפף” שלו לפני כעשרים שנה, היום הוא מגשים אותו
על המותר והאסור במשטר דמוקרטי מול דיקטטורה שבאופק
על רפורמת יריב לוין: הפרדת רשויות, שיעור למתחילים
על רפורמת יריב לוין בעניין בחירת השופטים – והיה כי תקרום גידים ועור
העולם כולו נגדנו: ה“פסטיבל” חוזר!
אברהם פריד גיתיאת, ביביסט קלאסי, מודה: רוב הביביסטים טפשים ונבערים
ממשלת נתניהו השישית – תקום או לא תקום? (תשובה חלקית לשאלה הזאת, ולשאלה כמה תחזיק הממשלה – אם תקום)
לנשיא המדינה, יצחק הרצוג: אל תאריך לנתניהו את המנדט להרכבת הממשלה!
מיומנו של מגלומן כפייתי בעל אגו נפוח
איך להפיל את נתניהו, סופית ומוחלטת
לא להאמין: שמחה ניר, רל”ביסט ידוע, מוכן לממשלה בראשות נתניהו!
בנימין נתניהו, לא על זה נפל אחיך יוני ז”ל!
נתניהו, בנימין: שעתך היפה הגיעה, עלה בכוחך זה!
חמש הערות לקראת הבחירות מועד ה’, הבעל”ט, מחר, 1.11.2022
על שערוריית אחוז החסימה: אביגדור ליברמן, התכונן לאכול את עצמך!
על השימוש המטופש בצ’מברליין להגנה על האסונות שנתניהו המיט עלינו
Donald J. Netanyahu and Benjamin Trump
###
למכירה באמזון ובחנויות הספרים המובחרות
_____________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא
דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס