בנימין נתניהו הקדים את הבחירות לכנס ה-21, בתקווה להעמיד לעצמו קואליציה יציבה יותר מזו שנשארה לו בכנסת ה-20, אחרי פרישתו מהקואליציה של אביגדור ליברמן, יחד עם סיעת ישראל ביתנו.

משנבחרה הכנסת ה-21 (“מועד א’”), רצתה ההשגחה העליונה שלא יעלה בידו להרכיב ממשלה, אבל במקום להחזיר את המנדט לנשיא המדינה הוא הביא לפיזור הכנסת, ולבחירות לכנסת ה-22 (“מועד ב’”).

גם במועד ב’ לא עלה בידו של נתניהו להרכיב ממשלה, אבל פיזור הכנסת בפעם השנייה היה בבחינת צחוק מהעבודה, והפיכתה של הכנסת ל“תחנת ניסיונות“, בה מנסים ומנסים ומנסים – עד שמצליחים, אז הוא הודיע לנשיא שלא עלה בידו, הנשיא הטיל את הרכבת הממשלה על חה“כ בני גנץ, ומשגם זה לא הצליח במלאכה, התפזרה גם הכנסת ה-22, והגענו לבחירות לכנסת ה-23 (“מועד ג’”).

הפעם עלה בידו של נתניהו להרכיב את הממשלה, אבל בדרכי רמייה: הוא הבטיח לבני גנץ “רוטציה בלי טריקים ובלי שטיקים“, כאשר הוא כלל לא התכוון לכך, וכאשר היה לו נוח הדבר הוא פיזר גם את הכנסת ה-23, והגענו לבחירות לכנסת ה-24 (“מועד ד’”).

ראו ממשלת שני הבנימינים, הטרגדיה השקספירית בשער, שם תמצאו גם את הופעת–הבכורה העולמית של המחזה: מכונת הנשמה.

בכנסת ה-24 בא נתניהו על עונשו, ונולד צירוף לשוני שמזמן שכחנו את עצם קיומו: ממשלה בישראל בלי נתניהו בראשה.

זו הייתה ממשלת החילופים אשר בתחילה עמד בראשה נפתלי בנט, ואחר כך עמד בראשה יאיר לפיד, אשר בעת כתיבתן של השורות האלה עדיין מכהן כראש הממשלה.

הממשלה הזאת החזיקה מעמד כשנה וחצי, עד שנתניהו הביא להפלתה בשיטת לוכדי העריקים אותה הוא פיתח עוד בכנסת ה-23, והעריקים הפעם היו עידית סילמן ועמיחי שיקלי.

פיזרנו את הכנסת ה-24, והגענו לכנסת ה-25 (“מועד ה’”), וכאן מתחיל סיפורנו היום.

משבר נתניהו

ישנם כמה מאפיינים לכל מערכות הבחירות החל ממועד א’.

הבולט בהם: אי אפשר להקים ממשלה עם נתניהו, ואי אפשר להקים ממשלה בלעדיו.

הלאה: ממועד למועד הולך ופוחת מספר האפשרויות שבידי נתניהו להקים ממשלה, וכן גם הולך ופוחת מספר השותפים הפוטנציאליים שמאמינים לו ולהבטחותיו.

יחד עם זאת, הן מפלגתו של נתניהו, הליכוד, והן נתניהו עצמו, לא מבינים, לא מסוגלים להבין, וגם לא רוצים להבין, שאם הליכוד מציע לנשיא המדינה מועמד אחר מקרבו להרכיב את הממשלה, ניתן להרכיב בקלות ממשלה סבירה ויציבה.

קחו, למשל, את הכנסת הנוכחים, ה-25: אם הליכוד היה בוחר מתוכו מועמד אחד לראשות הממשלה, ניתן היה בקלות להרכיב קואליציה סבירה ויציבה, שבמרכזה עומדות הליכוד (32 ח“כים), יש עתיד (24) והמחנה הממלכתי (12) – בסה“כ 68 ח“כים, ומי שרוצה להצטרף על בסיס קווי היסוד שיוסכמו ע“י שלוש ה“מייסדות” – יבורך.

אז בינתיים הדברים מתנהלים אחרת. ראו: לחיץ, סחיט ושביר: נתניהו הוא בן ערובה על מלא של שותפיו, מאמר אשר כותרת המשנה שלו אומרת הכל: מדובר בניצחון שכולו מקסם שווא. המנצח חלש מאי פעם. הוא לא מנהל את שותפיו, הם מנהלים אותו. בכל רגע מתפרסמת דרישה מופרכת אחרת של אחד משותפיו הגחמניים.

זהו משבר נתניהו, משבר של לא–לבלוע–ולא–להקיא.

הטרגדיה של נתניהו

בנימין נתניהו עומד כעת עם הגב אל הקיר, כאשר אם הוא מצליח להקים ממשלה, יש לו גם קואליציה שנותנת לו תקווה לבטל את משפטו הפלילי, או לפחות לדחות אותו לתקופה לא ידועה, ואם, מאידך, הוא לא מצליח להקים ממשלה, הוא ממשיך את ישיבתו על ספסל הנאשמים במשפטו הפלילי כאחד האדם, ולא כראש הממשלה, ואז הוא גם מאבד את התקווה להיחלץ ממשפטו.

והייתי אומר שאפילו בחישוב קר של מספר המנדטים הוא עשוי לאבד משמעותית גם לבן–גביר (ראו להלן), וגם ליאיר לפיד (יש עתיד) ולבני גנץ (המחנה הממלכתי), ולהוריד את הליכוד ממקומו כמפלגה הגדולה בכנסת.

וזה אומר שהוא כעת מנהל את קרב–חייו – גם על הישרדותו הפוליטית, וגם על חירותו.

מה נשאר לו היום?

ברוח האמור לעיל, האפשרות היחידה העומדת לנתניהו להרכבת הממשלה היא עם שתי המפלגות החרדיות, ועם שלושת הפלגים שהתפצלו מהציונות הדתית – בסך הכל 64 מנדטים.

עם היוודע תוצאות הבחירות והיה ברור שזו תהייה האפשרות היחידה להקמת קואליציה, קרא נתניהו לשותפיו לקואליציה הזאת להיכנס קודם לחופה, ואחר כך לדבר על ה“תנואים“, כאשר כוונתו הייתה להציג את ממשלתו ביום השבעת הכנסת החדשה – ביום, ביום הזה ממש.

אלא מאי? אחרי שנתניהו רימה את כל מי שיכול היה, השותפים האלה כבר לא מאמינים לו לו ולהבטחותיו, והם גם לא מסתפקים בהבטחות בכתב – הם דורשים את מימוש ההבטחות ע“י חקיקה לפני השבעת הממשלה (ובלשונם של הגששים: “ברוטו ביד“).

ממה שמסתמן בעת כתיבת הדברים האלה הוא שכל השותפים משחקים עם נתניהו משחקי רגע–רגע: כל היכול תופס ככל יכולתו, נותן לנתניהו להתמקח עם האחרים, ואחרי מה שזה נותן לאחרים, בא כל אחד שיכול ואומר רגע–רגע, אנחנו רוצים גם את זה, ואת זה, ואת זה.

לא אפרט כאן את כל הדרישות של כל השותפים, כי הן מצטברות בקצב מהיר מקצב ההקלדה שלי, אבל השורה התחתונה, נכון לרגע כתיבת הדברים היא: אי אפשר לדעת אם נתניהו יצליח לחבר את הקצוות, או שמישהו ימתח את החבל, עד שייקרע, וככל הנראה שנלך לבחירות לכנסת ה-26 – מועד ו’.

מאזן האינטרסים והכדאיות בבחירות נוספות

כדי לדעת אם צפויות לנו בחירות חדשות, יש צורך לראות למי זה כדאי.

מי שהכי לא כדאי לו ללכת לבחירות חדשות, הוא בנימין נתניהו, שיכול רק להפסיד.

גם לש“ס לא ממש כדאי ללכת לבחירות, כי ההישג שלה בבחירות האלה (11 ח“כים) נראה לי כשיא הפוטנציאל שלה, עם או בלי חלקה היחסי ב“שלל” שבא ממפלגות השמאל שלא עברו את החסימה.

יהדות התורה קיבלה הפעם 8 ח“כים, גם כן סביר להניח שאחד מהם הוא חלקה בשלל, כאשר הבייס שלה בדרך כלל יציב על 7 מנדטים. היא יכולה לאבד מנדט אחד, אבל להראות לבייס שלה שהיא נאמנה לעקרונותיה, והייתי אומר שמבחינת ה“כדאיות” שבהליכה לבחירות נוספות, מצבה הוא “גבולי” – באספקלריה שלה, כמובן.

נשאר לנו איתמר בן–גביר, שהוא, לדעתי יהיה המרוויח הגדול מבחירות נוספות.

תזכורת: בסקרים הראשונים שאחרי פיזור הכנסת ה-24 מפלגתו של בן–גביר עמדה על 10, אולי 12 מנדטים, אולי יותר, ואילו מפלגתו של בצלאל סמוטריץ’ אפילו לא חלמה להגיע לאחוז החסימה (3.25%, למי שלא יודע).

בנימין נתניהו הבין שאם סמוטריץ’ לא עובר את החסימה, זה יהיה על חשבון ה“גוש” שלו, אשר עמד בסקרים על 59, 60 ואולי 61, ועשוי לסכן את חזרתו לבלפור, ולכן הוא הזמין את השניים לכוס קפה בקיסריה, וכפה עליהם את האיחוד, הידוע גם בשם הציונות הדתית, כאשר דווקא סמוטריץ’ הוא במקום הראשון, ובן גביר במקום השני.

התוצאה בבחירות הייתה שהאיחוד הזה קיבל 14 מנדטים, מהם 7 לסמוטריץ’, 6 לבן–גביר, ו-1 לאבי מעוז–צור ישועתו.

ובלשון המספרים: בן–גביר קיבל רק כמחצית ממה שנתנו לו הסקרים.

להערכתי, אם הבחירות לכנסת ה-26 היו נערכות היום, בן–גביר היה מקבל לפחות 10 מנדטים – בלי סמוטריץ’ כאבני הריחיים על צווארו, ואולי גם בלי אבי מעוז, והכל על חשבון הליכוד ונתניהו, אותם הוא היה מציג כרכרוכיים, שלא נתנו לו “לנצח” את הטרור, וכו’.

ואם אני צריך לחזות היום מה יקרה עם תום המנדט של נתניהו להרכיב את הממשלה, אני מעריך בסבירות גבוהה למדי כי איתמר בן–גביר יפוצץ את המו”ם עם נתניהו, ונלך לבחירות, מועד ו’.

והיה כי תקום הממשלה

ייתכן מאוד שנתניהו – כבר לא “קוסם פוליטי“, אבל משתדל כמיטב יכולתו ההולכת ופוחתת – להקים ממשלה, אבל זה לא ימנע את “המשך” המו“ם הקואליציוני גם לאחר מכן, כאשר השותפים מעלים כל בוקר דרישות חדשות, והממשלה תיפול כאשר לאחד השותפים יהיה כדאי ללכת לבחירות חדשות – הכל כפי שפורט לעיל.