מפעם לפעם אנחנו נתקלים באמירות כגון “אצלנו במפלגה יש דמוקרטיה, וכלל חברי המפלגה בוחרים את נציגיהם בפריימריז, ואילו אצלכם יש שלטון יחיד, ראש המפלגה בוחר את נציגי המפלגה, ולחברים מן השורה אין זכות לבחור את נציגינו“.

הגיע הזמן לעשות קצת סדר בנושא, ולצורך זה נחלק את המפלגות לשתי קבוצות:

האחת – מפלגות אשר קיימות מדור דור, האבות המייסדים שלהן כבר עבור מן העולם, והיום כבר אין לאיש “חזקה” עליהן. נקרא להן מפלגות “היסטוריות“.

והשנייה – מפלגות אשר הוקמו ע“י אדם אחד, על בסיס ה“ניים רקוגנישן” שלו. נקרא להן מפלגות “אישיות”.

מפלגות “היסטוריות“

גם מפלגה היסטורית נוצרת לרוב ע“י אדם אחד, או ע“י קבוצה מצומצמת המתקבצת תחת מנהיגותו של אדם אחד – עם מידה זו או אחרת של השפעה לשאר חברי הקבוצה.

בואו ניקח, לדוגמה, את חירות, מפלגת ימין שפעלה בישראל מתחילת ימי המדינה, ואשר נוסדה על ידי יוצאי הארגון הצבאי הלאומי בראשות מנחם בגין (ויקיפדיה).

חירות הייתה מיוצגת בכנסת הראשונה ע“י 14 ח“כים, בכנסת השנייה – 8, בשלישית – 15, והשאר היסטוריה.

מסורת הפריימריז החלה אצלנו בשנת 1977, והתחיל בזה הליכוד, שכבר אז היה שלל התמזגויות של התמזגויות אשר תחילתן במפלגת חירות, שהתאחדה עם המפלגה הליברלית שהייתה מיזוג של הציונים הכלליים עם המפלגה הפרוגרסיבית, שאחר כך פרשה וקראה לעצמה המפלגה הליברלית העצמאית, ואחרי נדידות ונדודים בין המפלגות התפוגגה ואיננה.

חד גדיא–אהה, חד גדיא, אשר בסופו, בשנת 1973, נוצר הליכוד כמפלגה מאוחדת, ביוזמת אריאל שרון, אשר זה עתה השתחרר מהשירות הצבאי שלו.

נחזור במכונת הזמן אל חירות של הכנסת הראשונה (14 מנדטים): תארו לעצמכם שהייתה מתארגנת בתוך המפלגה קבוצה אשר, בשם הדמוקרטיה, קוראת לקיים פריימריז, ואם לא די בכך – היא מגייסת חברים בהמוניהם לשורות המפלגה, ואם לא די גם בכך – היא מגייסת חברים חדשים שאין להם דבר וחצי דבר עם עקרונות המפלגה, כפי שעוצבו ע“י האבות המייסדים שלה – מנחם בגין וחבריו, יוצאי הארגון הצבאי הלאומי.

מה זה אם לא השתלטות עויינת על מפלגה שהוקמה ע“י מנהיג פלוני, על בסיס ה“ניים רקוגנישן” שלו?

למזלו של מנחם בגין המפלגה שלו עדיין לא הנהיגה פריימריז באותה העת, איש לא חתר תחתיו, וכשהונהגו הפריימריז במפלגתו בשנת 1977, לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, איש לא חלק על מנהיגותו רבת השנים, עד שהוא פרש מרצונו מראשות הממשלה, ובהמשך המפלגה הזאת הפכה למפלגה “היסטורית“, וכל השאר היסטוריה – עד לפריימריז שהתקיימו בליכוד ביום 10.8.2024, לקראת הבחירות לכנסת ה-25 (ובהן נדון בהמשך).

מפלגות “אישיות“

מול המפלגות ההיסטוריות קיימות לנו המפלגות ה“אישיות“: אדם יוצר את תדמיתו הציבורית במשך כמה עשורים – לרוב בתקשורת, אבל לא מן הנמנע שגם בדרכים אחרות.

קחו, למשל, את אורי אבנרי, עורך השבועון העולם הזה, אשר הקים את מפלגת העולם הזה – כוח חדש.

או, למשל, את שולמית אלוני, עורכת דין צעירה אשר ניהלה תוכנית רדיו פופולרית בשם מחוץ לשעות הקבלה, תוכנית אשר טיפלה בתלונות מקרב הציבור על מוסדות ממוסדות שונים (מעין אומבודסמן לא רשמי). בזכות הפופולריות שלה היא קיבלה כסא בכנסת מטעם מפא”י, ולימים היא פרשה ממפלגתה זו, הקימה את רצ – התנועה לזכויות האזרח, אשר, לימים, התמזגה והתפלגה ובסוף אף אחד כבר לא זוכר שהרצ של מרצ של היום הוא שריד של רצ ההיסטורית, של יוסי שריד, יוסי ביילין, דדי צוקר ואחרים.

ובקפיצה קלה מהימים ההם לזמן הזה: יש עתיד, מיסודו של יאיר לפיד, וכחול לבן מיסודו של בנימין גנץ – שניהם לא נולדו וגדלו בתוך הפוליטיקה, אלא יצרו יש–מאיין בזכות המוניטין שהביאו מהבית – לפיד איש התקשורת הפופולרי, וגנץ הרמטכ“ל לשעבר.

והיו, פה ושם, עוד מפלגות כאלה, רובן צללו אלי תהום–נשייה.

השתלטות עויינת

כעת תארו לעצמכם שמפלגות כאלה נכנסות לכנסת עם 10, 15, 20 או יותר מנדטים כבר בירייה הראשונה – ולמחרת יום הבחירות, בצפייה לבחירות הבאות, קמה בתוך מפלגה כזאת קבוצת–חברים שאומרת רגע–רגע, לא ייתכן שבמפלגה דמוקרטית יהיה שלטון–יחיד, אנחנו רוצים דמוקרטיה, אנחנו רוצים פריימריז!

צריך מקים מפלגה להיות פראייר מושלם כדי לאפשר השתלטות עויינת על המפלגה שהוא הקים בזכות המוניטין האישי שלו, אותו הוא יצר וצבר במשך עשרות בשנים, והדרך היחידה למנוע השתלטות כזאת היא על קביעת תקנות המבטיח לו את ראשות המפלגה – בין לתקופה מוגדרת מראש, בין עד להחלטה אחרת, בין לצמיתות.

כך עשה יאיר לפיד, למוד–הלקח מנסיונו המר של אביו, יוסף טומי לפיד ז“ל, יו“ר שינוי, אשר בבחירות לכנסת ה-17 נפלה מ-15 מנדטים לאפס מנדטים (ראו בפרק הבא).

בינתיים מסתבר שהוא צדק, וגם כ-20% מציבור הבוחרים מקבלים את גישתו זו – דבר לא שכיח במפלגה שהתחילה דה–נובו.

הפריימריז הפילו אותן

זוכרים את מפלגת שינוי?

ובכן, אחרי גלגולים רבים שהיא עברה – איחודים–מיזוגים, התפצלויות וכו’, היא הגיעה לכנסת ה-10 עם שני מנדטים, לכנסת ה-11 עם שלושה מנדטים, בבחירות לכנסת ה־12, במסגרת איחוד “המרכז־שינוי“, היא ירדה שוב לשני מנדטים, ובבחירות לכנסת ה-13, במסגרת האיחוד עם רצ ומפ“ם (מרצ), האיחוד הזה קיבל 12 מנדטים (שניים יותר מאשר סך–כל שלוש המפלגות האלה, שרצו בנפרד בכנסת הקודמת), מהם 2 לשינוי.

בכנסת ה-14 מרצ ירדה ל-9 מנדטים, מהם 2 לשינוי, ובעקבות מחלוקות בתוך שינוי הצטרף אמנון רובינשטיין למרצ, ואילו אברהם פורז פרש מהאיחוד, ונשאר יחיד בשינוי.

בכנסת ה-15, מחשש ששינוי לא תעבור את אחו החסימה, גייס פורז לשורות המפלגה את יוסף טומי לפיד (האבא של), נתן לו את ראשות המפלגה, והמפלגה קיבלה 6 מנדטים, מהם 2 של אנשי שינוי ה“היסטורית“.

בכנסת ה-16 קיבלה שינוי 15 מנדטים, ואז החלה ההידרדרות במעמדה הציבורי, אבל את המכה הסופית היא חטפה בפריימריז לקראת הבחירות לכנסת ה-17. כך ויקיפדיה:

המעמד והאמון הציבורי של לפיד ופורז התכרסם. המועמדים הבולטים שיכלו להחליפם לא עשו זאת: אוריאל רייכמן עבר למפלגת קדימה[26], יוסף פריצקי נתפס בקלקלתו והורחק מהמפלגה[27], יהודית נאות נפטרה[28] ואליעזר זנדברג בחר שלא להתמודד נגד לפיד בבחירות הפנימיות, למרות שיד ימינו הפוליטי, נחמיה דורון, התמודד נגד פורז.

הקמתה של מפלגת קדימה בראשות ראש הממשלה אריאל שרון, אשר פנתה לקהל הבוחרים של שינוי, דרדרה את שינוי למצב שהיא עלולה לא לעבור את אחוז החסימה ולהיעלם מהמפה הפוליטית. גורם נוסף לכך היה דחיקתם של נושאי דת ומדינה, בהם התמקדה שינוי, לשולי סדר היום הציבורי עקב הצלחתה היחסית של המפלגה להרחיק את המפלגות החרדיות ממוקדי השלטון, ועקב השינויים במצב הביטחוני־מדיני.

ב־12 בינואר 2006 נערכו בחירות מקדימות בשינוי לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה, בהן הצליח רון לוינטל לזכות במקום השני על חשבון אברהם פורז[29]. תוצאות הבחירות המקדימות גרמו למשבר חמור במפלגה. פורז העדיף שלא להתמודד על מקום בהמשך הרשימה, והחליט לפרוש משינוי יחד עם עוד שישה מחברי הכנסת של שינוי, ולהקים מפלגה חדשה, מפלגת חץ[30]. בנוסף, פרשו גם חברי הכנסת אליעזר זנדברג ונחמיה דורון והקימו את סיעת “הבית הלאומי“[31].

לפיד, אשר נבחר ברוב דחוק למקום הראשון ברשימה, זעם על התוצאות, וב–25 בינואר כינס מסיבת עיתונאים ובה הודיע על התפטרותו מתפקיד היו“ר ופרישתו ממפלגת שינוי[32]. איתו פרשה גם אראלה גולן, שנבחרה למקום החמישי ברשימה[33], ושניהם הצטרפו למפלגת חץ שהקים פורז. מאוחר יותר פרשו גם יגאל יאסינוב, שעבר למפלגת ישראל ביתנו[34] והפעיל המפלגתי המרכזי איקי אלנר, שהיה יד ימינו של לוינטל.

בעקבות זאת, נותרו בסיעת שינוי בכנסת שני חברים בלבד, חברי הכנסת אהוד רצאבי ואילן ליבוביץ‘. השניים, בהנהגתו של רון לוינטל החלו בהתארגנות לבחירות לכנסת ה־17, בסיסמה: “שינינו את שינוי – נשנה גם את המדינה“. שינוי פתחה במאמצי תעמולה[35], שכללו תשדיר שהוגדר על ידי נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, כ“אחד המקרים החריגים בהם הפרסום מזעזע את אמות הסיפים של הסובלנות ההדדית, כי יש בו דמיון מעורר חלחלה לתעמולה אנטישמית“[36][37] בתשדיר נראים חרדים אשר נתפסים על רגלו של חילוני ומפריעים לו בהליכתו, ונעלמים כלא היו עם שלשול הפתק של שינוי לקלפי. הסקרים שלפני הבחירות ניבאו ששינוי לא תעבור את אחוז החסימה ואכן כך קרה.

בעקבות עזיבת חברי מפלגה רבים, העובדה שהמפלגה לא הצליחה לגייס אישיות מרשימה שתעמוד בראשה, מריבה על המקום הראשון ברשימה שהגיעה לבית המשפט[38] וסירובם של ותיקי המפלגה לקבל את השינוי הפנימי שהכתיבה להם מועצת המפלגה, השיגה שינוי בבחירות רק 4,907 קולות (0.16%) ואיבדה את מקומה בכנסת. היא המשיכה את פעילותה כתנועה חוץ–פרלמנטרית.

וזה מביא אותנו אל היישר מפלגת קדימה, שהיא אולי אחרונת הדינוזאורים שקרסה בגלל הפריימריז.

בכנסת ה-17 המפלגה הזאת, בראשותו של אהוד אולמרט, זכתה ב-29 מנדטים והייתה המפלגה הגדולה בכנסת, בכנסת ה-18, בראשות ציפי לבני, היא ירדה במנדט אחד (ל-28), אבל נשארה המפלגה הגדולה בכנסת.

ואז הגיעו הפריימריז …:

ב–18 בינואר 2012, הודיעה ציפי לבני על הקדמת הבחירות הפנימיות לראשות המפלגה ל–27 במרץ 2012.[23] בבחירות התמודדו מול יו“ר המפלגה המכהנת ציפי לבני גם חברי הכנסת שאול מופז ואבי דיכטר. דיכטר פרש זמן קצר לפני הבחירות וחבר למופז.

ב–27 במרץ 2012, נערכו הבחירות המקדימות לראשות המפלגה שבסופן הוכרז שאול מופז ליו“ר המפלגה.[24] מופז זכה ב-61.7% מהקולות לעומת 37.2% ללבני. ב–1 במאי 2012 הודיעה לבני על התפטרותה מהכנסת.[25]

וזו הייתה תחילת ההידרדרות של מפלגת קדימה.

למען השלמת יש לציין כי המקדימות הנ“ל היו רק לראשות המפלגה, ובהמשך –

לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה הוחלט על ביטול הפריימריז לרשימת קדימה לכנסת ובמקומם על קיומה של ועדה מסדרת.[28]

אבל זה כבר לא עזר, בבחירות האלה המפלגה נפלה מ-28 ל-2 מנדטים, ובבחירות לכנסת ה-20 היא כבר לא התמודדה, ויצאה מהחיים הפוליטיים.

המפלגות ההיסטוריות והפריימריז

ובחזרה למפלגות ה“היסטוריות“: כאשר מפלגה “היסטורית” מתרחבת, קונה את מעמדה בזכות פעילותה הציבורית, יש בהחלט מקום לשקול מעבר מבחירה ע“י האב–המייסד, או “ועדה מסדרת” אשר ממונה על האב המייסד, או ע“י הקבוצה שהתלכדה סביבו, לבחירת נציגיה והנהגתה ע“י ציבור חברי המפלגה כולה, או, לפי שיטות אחרות, ע“י גוף מפלגתי רחב (כמו מרכז הליכוד, המונה כ-3,000 חברים).

זו שיטת הפריימריז, על גווניה וצורותיה השונים, שעיקרה הוא בחירה ע“י הציבור הרחב, אבל למרות היותה “דמוקרטית“, היא לא חפה מבעייתיות.

תארו לעצמכם צבא שמחליט להיות “דמוקרטי” – החיילים יבחרו את מפקדיהם: זה יכול להיות טוב כאשר הטוראים בוחרים את המ“כ שלהם, המ“מ שלהם, המ“פ שלהם – ואולי אפילו את המג“ד שלהם, אבל ככל שעולים בסולם (מרמת המח“ט ועד לרמטכ“ל) – הולכים ופוחתים כישוריו של החייל לבחור את מפקדיו לפי כישוריהם, ועולה וגובר יתרונו של המועמד בעל יתרון ה“בחירוּת” (electability): צחות הלשון, הדמגוגיה, השקרים וכו’.

שליטתו של ראש המפלגה על ההמונים

המפלגה הרפובליקנית בארה“ב, היא מפלגה “היסטורית” אשר בשנים האחרונות עברה תהליך הפוך: השתלטות עויינת של דונאלד טראמפ על המפלגה.

אמנם המפלגה מקיימת פריימריז, אבל מי שמותח ביקורת על ראש המפלגה – בבחירות הקרובות מוצא עצמו בחוץ. זה התחיל עם הסנאטור ג’ף פלייק מאריזונה, נגמר (בינתיים) עם חברת הקונגרס ליז צ’ייני (בתי של דיק צ’ייני, סגן נשיא ארה“ב תחת הנשיא ג’ורג’ בוש הבן) שהודחה ממקומה כמס’ 3 בסיעה הרפובליקנית בבית הנבחרים, וכעת גם הפסידה בפריימריז את הבחירה–מחדש במיד–טרמז הקרבים, וגופותיהם הפוליטיות של מתנגדי טראמפ מוטלות לאורך כל הדרך מהבית הלבן ועד מאר–א–לאגו.

אחלה פריימריז, אחלה דמוקרטיה פנים–מפלגתית.

הפריימריז בליכוד

ביום 10.8.2022 חווינו את הפריימריז בליכוד – ואיזו “הפתעה“: כל מי שנתניהו חפץ ביקרו קודם לחזית הבמה, ומי שלא – נדחק לתחתית, או למקום לא–ריאלי.

טול, למשל, את אמיר אוחנה: עו“ד אלמוני, עסקן אלמוני בליכוד, אשר בבחירות לכנסת ה-20 הוצב במקום ה-32, ונכנס לכנסת רק אחרי התפטרותם של דני דנון וסילבן שלום.

בכנסת ה-21 הוא נבחר במקום ה-19 (חברותו בכנסת הקודמת נתנה לו, מן הסתם, מינוף מסויים), בכנסת ה-22 ירד למקום ה-20, בכנסת ה-23 עלה בחזרה למקום ה-19, ובכנסת היוצאת (24) הוא עלה במקום נוסף, למקום ה-18. אפשר לומר שמקומו ה“טבעי” הוא בסביבות המקומות 18 עד 20.

והנה, הפלא–ופלא, בפריימריז האלה הוא קפץ י“ב כיתות – היישר למקום הששי (חמישי אחרי היו”ר נתניהו), מותיר הרחק מאחוריו ח“כים בעלי ותק מרשים במפלגה, כמו, למשל, יולי אדלשטיין (בכנסת ה-20, 21, 22, 23, 24, מקום 2, 1, 1, 1, 1 אחרי היו“ר, בהתאמה – עכשיו 17 אחרי היו”ר), ישראל כ“ץ (בכנסת ה-20, 21, 22, 23, 24, מקום 3, 2, 2, 2 , 2 אחרי היו“ר, בהתאמה, עכשיו 11 אחרי היו”ר), ושלא לדבר על צחי הנגבי (בכנסת ה-20, 21, 22, 23, 24, מקום 11, 13, 15, 14, 12 אחרי היו“ר, בהתאמה – עכשיו 45 אחרי היו”ר).

האם, ככה פתאום, דרך כוכבו של אוחנה, ודעך כוכבו של הנגבי?

התשובה היא לא, כי כך רצה היו“ר נתניהו – וכך הווה.

עכשיו ‘סתכלו על העשיריה הראשונה: נתניהו, בנימין; לוין, יריב; כהן, אלי (מי זה?); גלנט, יואב; אמסלם, דודי; אוחנה, אמיר; קיש, יואב; ברקת, ניר; רגב, מירי; דיכטר, אבי.

הסתכלו גם על המועמדים השוליים – אלה שבסוף המקומות הריאליים.

מה כל זה אומר לכם?

לי זה אומר שנתניהו בחר לעצמו אנשים בצלמו ובדמותו, אנשים שלא ימתחו עליו ביקורת, אנשים שלא יתחרו בו בפריימריז הבאים.
וזה אומר שאני לא אתפלא אם בפריימריז הבאים יריב לוין ייזרק מהמקום הראשון אחרי נתניהו, למקום ה-56 אחריו.

מה אומרים על כך בליכוד עצמו?

אלה שזכו וקודמו אומרים: הנה, הוכחה שהשיטה פועלת לתפארה.

אלה שלא זכו אומרים: הכל בגלל הדילים, והחנופה לנתניהו.

ומי אני הקטן כי אכריע ביניהם, ולי אין פנקס חבר במפלגה הזאת. אני מהאו“ם.

על “שוק הדיעות” בליכוד

כאשר מועמדים מתחרים על קולי, אני מצפה מהם לשני דברים, לפחות:

האחד – שיספרו לי מה הם כבר עשו ביז’ביל מדינאאאאא;

והשני – שיתנו לי הרצאת–דברים, משנה סדורה, על חמשת הנושאים החשובים להם ביותר.

מה מוכרים לי מועמדי הליכוד?

קחו, למשל, את גלית הדיסטלית: מה היא מוכרת לנו בדוכן שלה?

היא מוכרת לנו את חיוכי–הפלאסטיק שלה, חיוכי הליפסטיק, אם תרצו.

מה היא עשתה ביז’ביל מדינאאאאא, חוץ ממאמרי–החנופה שלה לנתניהו, בישראל היום?

ומה היא עושה היום, חוץ מלהתחנף לאוהדיה בפייסבוק (“אתה אלוף“, “אני מתה עליך“, “אוהבת אתכם עד אין קץ“, וכו’)?

קחו, למשל, שרשור לדוגמה של מרכולתה, פוסט שלה בפיסבוק:

אשר תוך יום אחד צבר 858 תגובות של אוהדיה (861 פחות 3 התגובות שלי): מה יש בתגובות האלה, חוץ משיקוף הריק והשיממון שהיא משרה עליהם, והם מחזירים לה?

אבל זו רק דגימת–אקראי של שוק–הדיעות של הליכוד:

וזו אחת המגבלות של הפריימריז: אנשים בלי משנה סדורה פונים אל אנשים חסרי משנה סדורה, ומבקשים לסמוך עליהם.

מי היה מאמין שנתגעגע למפא“י!

אלה הדברים שכתבתי תחת הכותרת הזאת לפני כמעט 17 שנים.

פתחתי ואמרתי:

בימי שלטון מפא”י, הזכורים לרע להרבה מאתנו, הייתה רשימת המועמדים לכנסת מורכבת על ידי “ועדה מסדרת”. הוועדה המסדרת לא נבחרה באופן דמוקרטי, אלא נקבעה על ידי ראשי המפלגה. שרגא נצר, למשל, אשר מעולם לא היה חבר–כנסת, אבל בתקופות מסויימות הוא קבע את דמותה של המפלגה יותר מכל חבריה גם–יחד.

הרבה ביקורת נמתחה על שיטת “הוועדה המסדרת”. איך אפשר, טענו המבקרים, שבמפלגה דמוקרטית ייקבעו מועמדי המפלגה על ידי בודדים, מיוחסים, אשר מנהלים את המפלגה בשרירות ליבם, ומשאירים לחברים מן השורה רק את ה”זכות” לשלם את מיסי המפלגה, לחלק פלאיירים כאשר צריך, להסיע את הבוחרים אל הקלפי, ביום הבחירה – ולהצביע בעד המפלגה, אשר למצביע לא היו יד ורגל בבחירת אלה אשר ייצגו אותו בכנסת, אחרי הבחירות.

וכך סיימתי:

זקני מפא”י היו, אולי, מושחתים פוליטית, אבל רובם, כנראה, לא לקחו דבר לכיסם הפרטי. הם, למשל, לא היו נותנים הרצאות פרטיות ב–$3,000 האחת, בעודם מייצגים את המדינה בחו”ל בתפקיד רשמי, וזו רק דוגמה.

כאשר זקני מפא”י הרכיבו את הרשימה לכנסת, הם לא דאגו למקורביהם, אלא לאיכות המועמדים. להרכבתה של “כוורת” אשר תייטיב לייצג את המפלגה, וגם תהייה הכי אטרקטיבית לבוחרים. ענבל גבריאלי, למשל, בחיים לא הייתה מגיעה לרשימת מפא”י לכנסת, אפילו לא בזכות דודה העשיר.

שיטת “הוועדה המסדרת” של מפא”י ודומותיה הינה, איפוא, הרע במיעוטו, ועל כך אמרינן מי היה מאמין שנתגעגע למפא”י.

על ההבדל בין הוועדה המסדרת של מפא“י ודומותיה לבין הפריימריז של טראמפ ושל נתניהו

כאמור לעיל, גם טראמפ וגם נתניהו ביצעו השתלטות עויינת על מפלגותיהם, והפריימריז בכל אחת משתיהן הם, למעשה, “ועדה מסדרת של איש אחד“.

ההבדל בינן לבין הוועדות המסדרות הוא שהן ועדות מסדרות המתחזות להיות פריימריז.

ההבדל בינן לבין פריימריז אמיתיים הוא שהן בלופים המתחזים לפריימריז.

וההבדל הגדול הוא שהוועדות המסדרות ה“קלאסיות” הוא שאלה האחרונות דאגו לטובת המפלגה והמדינה, ואילו הפריימריז של טראמפ ושל נתניהו דואגים לטובתו האישית של המנהיג (באנגלית: leader, בגרמנית: führer).

ובחזרה למפלגות ה“אישיות” ולדמוקרטיה הפנים–מפלגתית

כמוסבר לעיל, המפלגות האלה מוקמות ע“י אנשים שיצרו לעצמו מוניטין אישיים במהלך עשרות בשנים, והם צודקים בהחלט כאשר הם מבטיחים לעצמם, בתקנון המפלגה עם הקמתה, הגנה מפני השתלטות עויינת.

לא דמוקרטיה? אנחנו, כידוע, מדינה חופ-shit, ואף אחד לא חייב להסתופף בשורותיה.

מה יותר טוב?

ראינו לעיל כיצד הפריימריז מפילים מפלגות גדולות ואף גדולות ביותר, אבל לא מן הנמנע שיש מפלגות שמחזיקות מעמד למרות שהן מקיימות פריימריז – דבר המצריך מחקר בפני עצמו.

ראינו גם שפריימריז אינם בהכרח משקפים את היותה של מפלגה כלשהי בגדר מפלגה דמוקרטית.

והמסקנה: מי שרוצה יבחר לו מפלגה שמקיימת פריימריז, מי שרוצה יבחר לו מפלגה שאינה מקיימת בחירות פנימיות כאלה, ומי שרוצה ייחס לכך חשיבות משנית ביחס לערכים אחרים המקובלים עליו, ואנחנו, כאמור, מדינה חופ-shit.

דבר אחד לא מקובל עלי: האמירה “אצלנו יש פריימריז ואצלכם אין – וזה אומר שאנחנו מפלגה דמוקרטית, ואתם לא”.

זה לא מקובל עלי, כי זו שטות.

על עתידו של הליכוד

ראינו לעיל שתי מפלגות (שינוי, קדימה) אשר קרסו בן–לילה בגלל שהפריימריז דחקו נבחרים מהשורה הראשונה לשולי הרשימה, או אפילו אל מחוצה לה.

זה מה שקרה עכשיו בליכוד.

לא יפתיע אותי אם הנדחקים החדשים יפרשו מהמפלגה, יחברו אל המחנה הממלכתי (גנץ+סער+אייזנקוט) או אל יש עתיד (לפיד), או שיקימו מפלגה חדשה, יחד עם ותיקי הליכוד (דן מרידור, מיכאל איתן, לימור לבנת, ואחרים, אולי אפילו ציפי לבני, מאיר שטרית, ואחרים).

ותזכרו שאמרתי לכם!

כה אמר מיץ’ מקקונל

מאזן הכוחות הנוכחי בשני בתי הקונגרס האמריקאי הוא “גבולי“: בבית הנבחרים יש לדמוקרטים יתרון זעום, ואילו בסנאט היחס הוא 50:50, כאשר, לפי החוקה, סגנית הנשיא, קאמלה האריס מטה את הכף במקרים של תיקו.

לפי הסטטיסטיקה הידועה, בדרך כלל מפלגתו של הנשיא מאבדת את השליטה על שני בתי הקונגרס בבחירות המיד–טרם הראשונות, והפעם מצבו של הנשיא ג’ו ביידן בסקרים אינו מזהיר במיוחד.

לפי המסתמן בסקרים לקראת הבחירות הקרובות (נובמבר השתא), הבוחנים בנפרד כל מדינה ומדינה (לעניין הסנאט) וכל איזור בחירה (לעניין בית נבחרים), לרפובליקאים יש סיכוי טוב להשיג רוב בבית הנבחרים, אבל לגבי הסנאט מצבם קשה יותר – למרות שהם זקוקים לתוספת סנאטור אחד בלבד לשם כך.

ראו מה אומר על כך מנהיג המיעוט הרפובליקני בסנאט, הסנאטור מיץ’ מקקונל:

Senate Minority Leader Mitch McConnell on Thursday downplayed expectations of Republicans capturing control of the Senate in the fall elections, describing “candidate quality” as an important factor.

מילת–המפתח: איכות המועמדים!

זה מה שקורה במפלגה הרפובליקנית, כאשר דונאלד טראמפ העמיד את שיקוליו הפרטיים (נאמנות לו, ונקמנות כלפי מבקריו במפלגה) מעל טובת המפלגה, וזה בדיוק מה שקרה בליכוד, כאשר בנימין נתניהו העמיד את שיקוליו הפרטיים (נאמנות לו, ונקמנות כלפי מבקריו במפלגה) מעל טובת המפלגה.

וזה אומר שיש גבול ליכולתה של מפלגה לרצות גם את הציבור בכללותו וגם את נאמניו של המנהיג – זהו סימן–מבשר–רע על סופו הקרב של הליכוד כמפלגת השלטון הגדולה בישראל.

ראו שוב את הפרק הקודם – על עתידו של הליכוד.

ותזכרו שאמרתי לכם!

ליז צ’ייני ואנחנו

כפי שראינו למעלה מכאן, טראמפ טירפד את אפשרותה של צ’ייני לשמור על כסאה בבית הנבחרים, ובנאום ההפסד – כמו גם לפניו, לפחות מאז ההסתערות של נאמני טראמפ על הקפיטול, ב-6.1.2021 – היא הצהירה שהיא תעשה הכל כדי שטראמפ לא יוכל לחזור אל הבית הלבן – אם הוא יחליט להתמודד על כך בבחירות ב-2024.

והיא יכולה לעשות זאת: אם הוא יקבל את המועמדות מטעם המפלגה הרפובליקנית, וירוץ כנגד ג’ו ביידן (או כנגד כל מועמד דמוקרטי אחר), ואם היא תתייצב לבחירות האלה כמועמדת עצמאית, היא לא תשתה אפילו קול אחד מהמועמד הדמוקרטי – הוא תשתה הרבה קולות מטראמפ, ובמערכת הפוליטית המאוזנת שבארה“ב די יהיה בכך כדי לסכל כל ניסיון של טראמפ לחזור אל הבית הלבן.

והשאלה היא מי יהיה הליז צ’ייני שלנו.

צחי הנגבי? יולי אדלשטיין? ישראל כ“ץ?

ואולי כולם ביחד?

_________

שרשרת בחירות אינסופית – איך יוצאים מזה?

_____________________

Donald J. Netanyahu and Benjamin Trump

###

למכירה באמזון ובחנויות הספרים המובחרות

______________________

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

פורסם ב- מימשל מדינת ישראל _ בעריכת ליאורה כהן, פוליטיקה זה משהו גס_בעריכת בועז מושקוביץ ז"ל, לכל אדם, ענייני דיומא ותוייג אורי אבנרי, אמיר אוחנה, אמרתי לכם, בני גנץ, בנימין נתניהו, ג'ו ביידן, דונאלד טראמפ, הליכוד, השתלטות עוינת, יאיר לפיד, יולי אדלשטיין, ליז צ'ייני, מיצ' מקקונל, מנחם בגין, מפא"י, ניים רקוגנישן, פריימריז, שולמית אלוני, שר המשפטים

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל