יצחק עמית מקשקש על “סגנון”

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/58180

השופטים שלנו אומרים השכם והערב כי הם “לא סותמים פיות, אבל … הסגנון“, והם מגייסים את הקשקוש הזה גם כאשר לטיעונים אין שום גוון “סגנוני“, ואפילו כאשר הטוענים משתמשים בסגנונם–הם.

שמחה ניר, עו“ד

בן 82 שנים אנוכי היום (15.6.2021), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

_________________

נא להכיר את ספרי החדש:

Donald J. Netanyahu and Benjamin Trump

למכירה באמזון ובחנויות הספרים המובחרות

_________________

המשל

והנמשל

פירוק לגורמים

כשרות ה“סגנון” אינה ניתנת לחלוקה

על מה ולמה יצא קצפו של כבוד השופט מר י’ עמית?

תזכורת: על המשפט הרב–מפרקי כטכניקה דמגוגית מצוייה

הראש היהודי ממציא לנו פטנטים

המשל

איש ציבור פלוני נחשד בעבירה כלשהי.

בטרם יוגש נגדו כתב האישום ניתנה לו ההזדמנות לשימוע בפני היועץ המשפטי לממשלה, ועל פי בקשתו השימוע היה פומבי, והועבר בזמן–אמת בשידור וידאו באתר משרד המשפטים, כך שכל העולם ואשתו יכלו לצפות בשימוע, ולהקליטו.

בשימוע קורה דבר הזוי, שמעולם לא קרה במקומותינו: היועץ המשפטי לממשלה מתמקח עם סניגורו של הנאשם על השוחד שהוא יקבל בתמורה לסגירת התיק נגדו, ללא אישום, ולאחר שהוסכם על השוחד, היועץ המשפטי לממשלה מישיר מבטו אל המצלמה, ואומר: לאור הסכמת הנאשם וב“כ לתת לי שוחד בסך … אני מחליט לסגור את התיק ללא כתב האישום.

הדבר הזה מקומם את אנשי התנועה למען ישראל יפהפיה מאוד וצודקת במיוחד, הם עותרים לבג“ץ כנגד החלטתו של היוהמ“ש, וכך הם אומרים, בין השאר:

“התחושה הקשה היא שהיועץ המשפטי לממשלה בחר לירות את החץ ורק לאחריו לצייר את המטרה. טיעונים שאין ראוי שייטענו מפיו של נאשם בפלילים או מפי פרקליטו, מצאו דרך להיטען בידי לא פחות ולא יותר מהיועץ המשפטי לממשלה – המשמש עדיין, ובכל הכבוד הראוי, כעומד בראש מערכת שלטון החוק בישראל. עצוב (ומבייש) לקרוא דברים אלו“.

וגם מוסיפים:

“הכרעתו של היועץ מעוררת תמיהות קשות על–אודות תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה עצמו במסכת האירועים העומדת ביסוד העתירה… ומובילנו לעמוד על נגיעתו ומעורבותו של היועץ המשפטי לממשלה עצמה – המטיל צל כבד על ההחלטה שקיבל“.

על האמירות האלה בית המשפט לא יכול לעבור בשתיקה, ובהקדמה לפסק הדין נאמר:

אקדים ואומר כבר עתה כי דרך התבטאות זו מצד העותרת כלפי היועץ המשפטי לממשלה אינה ראויה ואינה במקומה. יש להצר על הדברים ועל סגנונם, שאינם הולמים תנועה שחרתה על דגלה ערכים של טוהר מידות.

עכשיו תגידו לי, מה עניין ה“סגנון” ו“דרך ההתבטאות” לכאן?

והנמשל

זהו תיאור הנושא שנדון בתיק בג“ץ 3921/20, ואח’, התנועה למען איכות השלטון בישראל ואח’, נ’ היועץ המשפטי לממשלה, ואח’, כפי שהוצג ע“י השופט יצחק עמית (להלן, ולשם הכבוד, יכונה גם “כבוד השופט מר י’ עמית“), שנתן את פסק–הדין העיקרי:

השופט י‘ עמית:

1.        שלוש העתירות שלפנינו נסבות על הפרשיות הידועות בציבור כ“פרשת הצוללות” (להלן: פרשת כלי השיט) ו“פרשת המניות” ומה שביניהן. את הסעדים שמתבקשים בעתירות דנן ניתן לתמצת בשני ראשים עיקריים: הסעד הראשון – להורות ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית נגד המשיב 11 בבג“ץ 3921/20 (להלן: ראש הממשלה או נתניהו);  הסעד השני – להורות למשיבים 9-3 לפעול להקמת ועדת חקירה ממלכתית, ולמיצער, ועדת בדיקה ממשלתית, על מנת שזו תבדוק את תהליכי רכש כלי השיט.

לא אדון כאן בפסק הדין עצמו (רבים וטובים כבר עשו זאת), אלא רק בנקודה אחת בלבד. נקודת ה“סגנון” ו“דרך ההתבטאות” שהשופט מייחס לעותרת:

אומר כבוד השופט מר י’ עמית:

תמצית טענות העותרת בבג“ץ 3921/20

25.      אקדים ואומר כי העותרת בעתירה זו, התנועה למען איכות השלטון בישראל, לא חסכה במילים לגבי דעתה השלילית על החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה שלא לפתוח בחקירה פלילית נגד ראש הממשלה, ובמילותיה: “התחושה הקשה היא שהיועץ המשפטי לממשלה בחר לירות את החץ ורק לאחריו לצייר את המטרה. טיעונים שאין ראוי שייטענו מפיו של נאשם בפלילים או מפי פרקליטו, מצאו דרך להיטען בידי לא פחות ולא יותר מהיועץ המשפטי לממשלה – המשמש עדיין, ובכל הכבוד הראוי, כעומד בראש מערכת שלטון החוק בישראל. עצוב (ומבייש) לקרוא דברים אלו” (סעיף 331 לעתירה המתוקנת). אם לא די בכך, העותרת אף תקפה את עצם הלגיטימיות של החלטת היועץ, שלטענתה היה “נגוע” בעת עיסוקו בפרשה זו. לדבריה, הכרעתו של היועץ “מעוררת תמיהות קשות על–אודות תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה עצמו במסכת האירועים העומדת ביסוד העתירה… ומובילנו לעמוד על נגיעתו ומעורבותו של היועץ המשפטי לממשלה עצמה – המטיל צל כבד על ההחלטה שקיבל” (שם בסעיף 343). אקדים ואומר כבר עתה כי דרך התבטאות זו מצד העותרת כלפי היועץ המשפטי לממשלה אינה ראויה ואינה במקומה. יש להצר על הדברים ועל סגנונם, שאינם הולמים תנועה שחרתה על דגלה ערכים של טוהר מידות.

26.      ומכאן לגופה של עתירה ואפתח בפרשת המניות.

פירוק לגורמים

הנה נפרק את הרב–מפרקי הזה לגורמיו:

העותרת בעתירה זו, התנועה למען איכות השלטון בישראל, לא חסכה במילים לגבי דעתה השלילית על החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה שלא לפתוח בחקירה פלילית נגד ראש הממשלה …

וכי מדוע ש“תחסוך במילים“, כאשר העתירה מבוססת על הדיעה השלילית על החלטת היוהמ“ש, אותה העותרת מבקשת מבית המשפט לאמץ?

תשובה: זאת “הפגזת ריכוך” קלאסית: אם היה מדבר רק על ה“סגנון“, זה היה נראה “דליל“, ולא משכנע, אז הוא נתן כמה מילות הקדמה, שאמנם אין בהם דבר, אבל הם “מכשירים את הלבבות” להמשך, שיבוא אחרי ריצת ההמראה.

ומסביר כבוד השופט מר י’ עמית:

… ובמילותיה: “התחושה הקשה היא שהיועץ המשפטי לממשלה בחר לירות את החץ ורק לאחריו לצייר את המטרה“…

נו, מדוע אסור לחוש תחושה קשה? האם בית המשפט אמור לשמש “משטרת הרגשות“?

כן, כבר ראינו את זה בעבר, בא מכיוון ביהמ“ש העליון: אדמונד לוי, צנזור התחושות, אידיוט בלתי נלאה.

והלאה ציטוט ההמשך:

טיעונים שאין ראוי שייטענו מפיו של נאשם בפלילים או מפי פרקליטו, מצאו דרך להיטען בידי לא פחות ולא יותר מהיועץ המשפטי לממשלה – המשמש עדיין, ובכל הכבוד הראוי, כעומד בראש מערכת שלטון החוק בישראל. עצוב (ומבייש) לקרוא דברים אלו.

נו, האם יש החולק על כך שיש טיעונים שלא ראוי שייטענו “מפיו של נאשם בפלילים או מפי פרקליטו“, ומקל–וחומר מפי הפרקליט הציבורי הבכיר ביותר?

ראו על היחסים בין לקוח לעורך–דינו, ובין הדרג הפוליטי לפרקליטות.

ונניח שזה לא “עצוב ומבייש לקרוא דברים אלו“… אז זה לא עצוב ומבייש, ואם העותרים סבורים שזה אכן “עצוב ומבייש“, אז הם טועים, אבל מאימתי טעות היא עניין שב“סגנון“?!

ומוסיף כבוד השופט מר י’ עמית:

אם לא די בכך, העותרת אף תקפה את עצם הלגיטימיות של החלטת היועץ, שלטענתה היה “נגוע” בעת עיסוקו בפרשה זו.

נו, בשביל מה לומדים בפקולטה למשפטים לתקוף החלטות שלטוניות לא רק בעילות של “טעות“, אלא גם בטענות היורדות לשורש הלגיטימיות של ההחלטות השלטוניות?

ונניח שהעותרת, בניגוד לטעמך, דווקא כן סבורה ש“לא די בכך” – מה לכך ול“סגנון“?

אז אם אתה, כבוד השופט מר י’ עמית, סבור שהחלטת היועץ היא לגיטימית, אז תפסוק שהיא לגיטימית, כי בשביל זה עשאוך שופט, אבל אל תחסום טענות שאינן מתיישבות עם דעתך בסיפורים המצוצים מהאצבע על “סגנון“, על “דרך ההתבטאות” או על “אופן ההתנסחות“.

ועוד אומר כבוד השופט מר י’ עמית:

לדבריה, הכרעתו של היועץ “מעוררת תמיהות קשות על–אודות תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה עצמו במסכת האירועים העומדת ביסוד העתירה… ומובילנו לעמוד על נגיעתו ומעורבותו של היועץ המשפטי לממשלה עצמה – המטיל צל כבד על ההחלטה שקיבל“.

אוקיי, האם חסרות הכרעות אשר מעוררות תמיהות – חלקן קלות וחלקן קשות?

ומה נעשה אם העותרת סבורה כי התמיהות הן קשות?

נניח שהיא תגיד כי “הכרעתו של היועץ מעוררת תמיהות ברמת קשיות 10 בסולם 0 עד 10”? האם זה יהיה בסדר, כבוד השופט מר י’ עמית? ומה ההבדל?!

והפינאלה:

אקדים ואומר כבר עתה כי דרך התבטאות זו מצד העותרת כלפי היועץ המשפטי לממשלה אינה ראויה ואינה במקומה. יש להצר על הדברים ועל סגנונם, שאינם הולמים תנועה שחרתה על דגלה ערכים של טוהר מידות.

והשאלה היא – איך לא – מה הקשר בין מה שהתנועה חרטה על דגלה לבין ה“סגנון“, ומה הקשר בין טוהר המידות לבין הסגנון?

כשרות ה“סגנון” אינה ניתנת לחלוקה

אפשר, אם רוצים, לומר שסגנון הרחוב אין לו מקום בבית המשפט;

אפשר, אם רוצים, גם לומר שבבית המשפט יש סגנון המותר לפשוטי–עם, וסגנון “מכופתר” יותר לעורכי–דין (לי, כידוע, יש דיעה מגובשת בנושא), אבל מכאן ואילך הבידול נגמר, משום שנושא הסגנון הוא עניין “לינגוויסטי”, שאינו תלוי בתוכן.

במשל שהבאנו לעיל ראינו מקרה היפותטי בו היועץ המשפטי מתנה סגירת תיק במתן שוחד. איזה “סגנון” כשר להביע את ה“תמיהות” מההתנייה הזאת? האם די לומר “טעה כבוד היועץ המשפטי לממשלה בהתנותו מתן שוחד כדי שיסגור תיק חקירה?

ואם ה“סגנון” הזה כשר כאשר מדובר בשוחד, ולא כשר במקרים אחרים, איך נדע מהן “דרגות” הסגנון הכשרה לכל מקרה ומקרה?

לא, לא נדע, כי אין כל אפשרות לדרג את הסגנון, וכל ניסיון לעשות כן, כמוהו כצנזורה על חופש הביטוי וחופש הטיעון בבית המשפט.

על מה ולמה יצא קצפו של כבוד השופט מר י’ עמית?

כבוד השופט מר י’ עמית, כזכור, מדבר רבות בשבחו של ה-DNA השיפוטי.

כך, לשיטתו, אם מועמדת לשפיטה תשכב עם אפרים אפי נוה, הוא יעריך אותה פחות, ולא יתמוך בבחירתה, אבל גם אם הוא יתמוך בה, והיא תיבחר, היא תעבור “המרת DNA”, ולא תישא לו פנים בעבודתה השיפוטית. ראו: על הדי–אנ–איי השיפוטי: נאום–תשובה לאסתר חיות, מרים נאור ויצחק עמית – איכן אתם חיים?!

כעת, לשיטתו, גם ה-DNA של היועצים המשפטיים לממשלה מחסן אותם ואת החלטותיהם מפני השפעות זרות, וכל מי שמפקפק בכך הרי זה “סגנון” ו“דרך התבטאות” לא ראויים. זה מתחיל ביועץ משפטי שלוקח שוחד (כמו במשל, למעלה מכאן), וממשיך גם לגבי מקרים פחות חמורים, שהרי יועץ משפטי הוא יועץ משפטי, והדי–אן–איי שלו לעולם עומד.

גם הדי–אן–איי של אפרים אפי נוה לעולם עומד.

השאלה הבאה היא – איך לא – מה הקשר בין מה שהתנועה חרטה על דגלה לבין ה“סגנון“, ומה הקשר בין טוהר המידות לבין הסגנון: אם “יש להצר על הדברים ועל סגנונם, שאינם הולמים תנועה שחרתה על דגלה ערכים של טוהר מידות“.

נניח שתנועה חורתת על דגלה ערכים של בטיחות בדרכים, למשל, או של מאבק בהתחממות כדור הארץ – זה בסדר, אדוני כבוד השופט מר י’ עמית?

אם גם זה לא בסדר – אז מה הקשר בין ערכיה של התנועה לבין הסגנון שלה, ואם זה כן בסדר – אז איך תדרג את מטרותיה של תנועה מול דירוג ה“סגנון” המותר לה?

לא, כבוד השופט מר י’ עמית, אין לך שום תשובה, כי אתה מקשקש בלי לחשוב על מה שאתה פולט ממקלדתך.

תזכורת: על המשפט הרב–מפרקי כטכניקה דמגוגית מצוייה

ראינו את זה בעבר, וגם במאמר על הדי–אנ–איי השיפוטי: נאום–תשובה לאסתר חיות, מרים נאור ויצחק עמית – איכן אתם חיים?! שאותו הזכרנו לעיל: מתחילים עם אמירה “נייטראלית“, שאינה שנוייה במחלוקת, ובהדרגה מתקדמים ברצף של אמירות “נייטראליות” כאלה, אשר כל אחת מהן מזחילה את הקורא אל המטרה שרוצים להביאו שמה – בלי שהקורא ירגיש איך מסובבים אותו על האצבע הקטנה.

כך הדבר גם כאן. שורו–שורו:

“התנועה למען איכות השלטון בישראל, לא חסכה במילים …“:

אכן, אמת הדבר שהיא לא חסכה במלים, אבל זו רק ההתחלה, כאשר הקורא שלא מכיר את הטכניקה הזאת לא שם לב איך ננעצה בתת–תודעתו הסיכה הראשונה.

והלאה:

“… לגבי דעתה השלילית על החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה שלא לפתוח בחקירה פלילית נגד ראש הממשלה” …

אני מניח שאם הפרקליטות לא הייתה חוסכת מלים לגבי דעתה החיובית על החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, כבוד השופט מר י’ עמית לא היה עושה מזה “אישו“: להכביר במלים “חיוביות” זה בסדר, אבל כאשר מביעים דיעה שלילית צריך לקמץ במלים – אחלה פראבדה.

והלאה:

“ובמילותיה: ‘התחושה הקשה היא שהיועץ המשפטי לממשלה בחר לירות את החץ ורק לאחריו לצייר את המטרה …”:

נו, האם יש חידוש בטענה מהסוג הזה? אני זוכר את המטפורה הזאת בפסיקה של ביהמ”ש העליון לפחות 60 שנה אחורנית, וזו אינה ה”פנינה” ה“סגנונית” שהשופטים משתמשים בה חופשי–חופשי, אבל קופצים על רגליהם האחוריות כאשר אחרים משתמשים באותן הפנינים ממש, ראו להלן.

והלאה, המשך הציטוט:

“טיעונים שאין ראוי שייטענו מפיו של נאשם בפלילים או מפי פרקליטו, מצאו דרך להיטען בידי לא פחות ולא יותר מהיועץ המשפטי לממשלה – המשמש עדיין, ובכל הכבוד הראוי, כעומד בראש מערכת שלטון החוק בישראל …”.

נו, כפי שכבר ראינו למעלה מכאן, אין שום חידוש באמירה שמפרקליט ציבורי – ולא כל שכן מהפרקליט הציבורי מס’ 1 – דורשים רמת טיעון שאינה נדרשת ממי שאינו פרקליט ציבורי?

והלאה שורה של אמירות המצטרפות למשפט הרב–מפרקי הזה:

“’עצוב (ומבייש) לקרוא דברים אלו’” …;

“אם לא די בכך, העותרת אף תקפה את עצם הלגיטימיות של החלטת היועץ” …;

“שלטענתה היה ‘נגוע’ בעת עיסוקו בפרשה זו”…;

שימו לב למירכאות הלגלגניות סביב המילה “נגוע“, כאשר העותרת לא שמה את המילה הזאת במירכאות.

והלאה:

“לדבריה, הכרעתו של היועץ ‘מעוררת תמיהות קשות על–אודות תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה עצמו במסכת האירועים העומדת ביסוד העתירה… ומובילנו לעמוד על נגיעתו ומעורבותו של היועץ המשפטי לממשלה עצמה – המטיל צל כבד על ההחלטה שקיבל’“ …

והנה הקרשצ’נדו:

“אקדים ואומר כבר עתה כי דרך התבטאות זו מצד העותרת כלפי היועץ המשפטי לממשלה אינה ראויה ואינה במקומה. יש להצר על הדברים ועל סגנונם, שאינם הולמים תנועה שחרתה על דגלה ערכים של טוהר מידות”.

למה הבאתי שוב את כל הציטוטים האלה?

להמחיש בפעם המי–יודע–כמה את שיטת המשפט הרב–מפרקי: הדמגוג מצעיד אותנו לעבר מטרתו בצעדים קטנטנים ובלתי מורגשים, וכאשר אנחנו “מבושלים” עד הסוף, הוא מנחית עלינו את הקרשצ’נדו, את המכה ה“ניצחת“.

עברו על כל פיסת ציטוט, ותראו שאין בה ולא כלום – רק קשקשנות צרופה.

הראש היהודי ממציא לנו פטנטים

במאמר פטנט ייחודי: היאך משתיקין את כוהני ה”סגנון”? הראיתי כי גם אם תשתמש בסגנונם של שופטי ביהמ“ש העליון, ואפילו תציין זאת במפורש, כגון שאם תאמר, לאחר פירוט העובדות, כי “התביעה עשתה מלאכתה רמייה, כסגנונו של כבוד נשיא בית המשפט העליון, הד”ר י’ זוסמן ז”ל“, הם יתעלמו מזוסמן, ויגידו עליך כי “הנאשם לא בחל בסדרת התבטאויות כגון ‘עשתה מלאכתה רמייה’ וכו’, וזה סגנון בוטה ומשתלח“.

ומה עם סגנונו של כבוד נשיא בית המשפט העליון, הד”ר י’ זוסמן ז”ל? זוסמן כבר מת, מלטה יוק!

כדי לאפשר שימוש חופשי–חופשי בסגנונם של השופטים, פיתחתי פטנט שקראתי לו “לינק וירטואלי“: במקום להשתמש בביטויים קשים אשר עברו את כור–ההיתוך ה”סגנוני”, ניתן “מראה מקום” בלבד.

כך, למשל, אם אתה רוצה לומר שההסבר של “חברך המלומד” הוא “חלקלק” או “חמקמק”, אתה לא תגיד את המלים המפורשות האלה, ובמקומם תגיד:

“להסבר הזה מתאימה הגדרתו של כבוד השופט ד’ לוין לתיאור אשר ב–ת/31, בסעיף 5. ה., פיסקה שנייה, לפסק–דינו ב–ע”פ 805/85, עבדול חכים בן פארס גיבאלי נ’ מדינת ישראל, תק–על 87(1), 339 ,עמ’ 341; הגדרתו של כבוד הנשיא מ’ שמגר לעניין מסויים, בסעיף 3, פיסקה שנייה לפסק–דינו ב–ע”פ 2309/90, האשם סבאח נ’ מדינת ישראל, תק–על 91(4), 324 ,עמ’ 325; הגדרתו של כבוד השופט מ’ חשין למושג של “סדר ציבורי”, בסעיף 14, פיסקה ששית, לפסק–דינו ב–בג”צ 4804/94, חברת סטיישן פילם בע”מ נ’ המועצה לביקורת וכו’, פ”ד נ(5), 661 ,עמ’ 701-702; הגדרתו של כבוד בימ”ש השלום את הנתבע כבעל–דין, כפי שאומצה על ידי כבוד הנשיא א’ ברק, כפי שאומצה על ידו בסעיף 1 להחלטתו ב–רע”א 7739/99, דיאלוז’ינסקי ישראל נ’ Hiroyo Transworld ואח’, תק–על 99(3), 183; הגדרתו של כבוד השופט מ’ חשין את מושג ה”צדק”, וכמותו את מושג ה”נסיבות המצדיקות” פיצוי ושיפוי, בסעיף 7, פיסקה שלישית, לפסק–דינו ב–ע”פ 4466/98, ראמי דבש נ’ מדינת ישראל ואח’, פ”ד נו(3), 73 ,עמ’ 86-87.

או, למשל, אם אתה סבור כי מעשהו של “חברך המלומד” הנ“ל אין שני לו בחומרתו, משהו כמו “אבי אבות הטומאה” … מה פשוט מאשר לומר כהאי לישנא:

“על התנהגותו של חברי המלומד אפשר להחיל, ללא היסוס, את הגדרתו של כבוד הנשיא מ’ שמגר להתנהגותו של המערער בע”א 412/90, ד”ר משה אליהו נ’ שר הבריאות ואח’, פ”ד מד(4), 422)”.

ונראה שמישהו יעיר לך על ה”סגנון”!

למה הבאתי את המאמר הנשכח הזה? כי העותרת אמנם השתמשה בסגנון המקובל ע“י השופטים עצמם, אבל לא השתמשה בפטנט הזה, ונתנה לכבוד השופט מר י’ עמית הזדמנות להתגולל עליה בטענות “סגנון” המצוצות מהאצבע.

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס