קלמן ליבסקינד מבקר שופטים: שטחי, דמגוגי, לא-עיתונאי

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/57737

קלמן ליבסקינד מבקר שופטים: שטחי, דמגוגי, לא–עיתונאי

מבקר שופטים ופסיקה בלי לקרוא את הפסיקה, והכל רק משום שהם לא מתיישרים לפי הקו הפוליטי שלו *** יש להם חטאים אמיתיים – והרבה! – ולא צריך להוסיף להם גם חטאים מדומים *** ביקורת שגויה המדללת את הביקורת האמיתית

שמחה ניר, עו“ד

נא להכיר את ספרי החדש:

Donald J. Netanyahu and Benjamin Trump

למכירה באמזון ובחנויות הספרים המובחרות

בן 81 שנים אנוכי היום (15.6.2020), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

כלב נושך אדם – דבר של יום ביומו

אדם נושך כלב – ידיעה חדשותית

פתגם עממי

מבוא: על פרמטרים רלוואנטיים ופרמטרים לא–רלוואנטיים

כה אמר קלמן ליבסקינד

האקטיביזם השיפוטי, על רגל אחת

על בג“ץ חוף עזה, או: בג“ץ ההתנתקות

קלמן ליבסקינד ובג“ץ חוף עזה

היאך מאבחנין

כלל אצבע לאיבחון

אבל זה עוד לא הכל

עוד הערה

קשוט עצמך תחילה

אל תדללו את הביקורת על השופטים!

מבוא: על פרמטרים רלוואנטיים ופרמטרים לא–רלוואנטיים

בואו נצא מתוך הנחת–עבודה: אישה יפה הנוהגת בקונברטיבל אדומה חוטפת יותר דוחות מהירות.

מתוך נסיוני המקצועי בתחום הספציפי הזה, יש לי התרשמות מסויימת שההנחה הזאת אינה משוללת יסוד. אמנם אין לי סטטיסטיקה מספקת כדי לאשש אותה ברמת מובהקות כלשהי – אבל לצורך דיוננו היום הבה נניח שההנחה הזאת היא מבוססת ברמת המובהקות הגבוהה ביותר.

האם זה אומר שהשוטרים נטפלים לנשים יפות הנוהגות בקונברטיבל אדומות?

לכאורה – כן, כי הרי הסכמנו שהתופעה הזאת מאוששת ברמת המובהקות הגבוהה ביותר.

אבל לא, ממש לא!

ראשית – ברוב המקרים המהירות נמדדת באקדח הלייזר, או במצלמה נייחת.

באקדח הלייזר המכשיר ננעל כאשר הרכב נמצא במרחק של עד 300 מטרים מהשוטר, ובמרחק כזה רוב השוטרים לא מסוגלים להבחין בסוג המכונית, וביופיה של הנהגת, אשר, כמאמר הפזמונאי, “יפיה אינו ידוע“.

ובמצלמה נייחת – רוב המצלמות גם הן לא יודעות להבחין בסוג המכונית, וביופיה של הנהגת, במיוחד כיוון שהן מצלמות מאחור, ולא מלפנים, ולרוב הנשים היפות יש גב דומה לזה של הגברים המכוערים.

סביר גם להניח שלרוב המצלמות אין רגשי קנאה בנשים יפות, וכו’.

אז מה ההסבר לתופעה הזאת?

להערכתי הוא נמצא בתכונות שונות המאפיינות נשים כאלה.

אישה יפה, טבעי שיהיה לה היבריס (זה לא הכרחי, אבל קורה).

אישה יפה עם היבריס, טבעי שתהיה לה גם זחיחות–הדעת (גם זה לא הכרחי, אבל קורה).

אישה יפה עם היבריס ועם זחיחות–הדעת, אך טבעי שתנהג במהירויות גבוהות (גם זה לא הכרחי, אבל קורה).

אישה יפה עם היבריס ועם זחיחות–הדעת, אך טבעי שתפנק את עצמה בקונברטיבל אדומה (גם זה לא הכרחי, אבל קורה).

הנה כי כן, ראינו שרישום דוח על נהיגה במהירות גבוהה בקונברטיבל אדומה ע“י אישה יפה יכולות להיות לו גם סיבות אחרות מאשר יצר הקנאה של שוטר אשר לעולם לא יזכה לאישה יפה ולקונברטיבל אדומה.

ולא שאני מומחה לנשים יפות ולפסיכולוגיה שלהם – זה לא התחום שלי – אני רק מראה כי לפעמים מה שנראה פרמטר “מובהק” אינו פרמטר כלל ועיקר.

כה אמר קלמן ליבסקינד

תחת הכותרת מתנשאים. יהירים. מנותקים. שופטי העליון כפי שכבר מזמן לא ראינו, וכותרת המשנה בפסקי הדין של שופטי העליון בדימוס, אנחנו מקבלים אותם מהוגנים ושקולים, מבלי לדעת מה באמת מתחבא שם בפנים. בסדרה “שופטים בשר ודם” בכאן 11, כל האמת יוצאת החוצה, אומר קלמן ליבסקינד (מעריב אונליין, 27/02/2021 18:10 11 דק‘ קריאה) את הדברים האלה:

אם צריך לקחת את חמשת פרקי סדרת הדוקו “שופטים בשר ודם“, המשודרת בכאן 11 (הפרק השלישי ישודר השבוע), ולזקק מהם רגע אחד שמלמד יותר מכל על מי שחורצים גורלות, ומעצבים במידה רבה את החברה הישראלית – זה הרגע שבו מתבקשים גמלאי בית המשפט העליון להתייחס לפסק הדין שאישר את תוכנית ההתנתקות. עשרה שופטים דחו אז את עתירותיהם של תושבי גוש קטיף, שביקשו למנוע את הרס יישוביהם. שופט אחד – אדמונד לוי, בדעת מיעוט – ביקש לקבל אותן.

מה אתם חושבים על פסק הדין של לוי? שואל את השופטים יוצר הסדרה נפתלי גליקסברג. והם? טיפת אחת של כבוד הם לא רוחשים לעמיתם המנוח ולפסיקתו. אשר גרוניס מתחמק ממתן תשובה. יצחק זמיר מסביר שההחלטה של לוי הייתה “יותר מסה חברתית מאשר פסק דין“. ואהרן ברק, כדרכו, מתעלה על כולם. “אני חושב שפסק הדין של אדמונד לוי הוא פוליטי“, הוא קובע. ומה לגבי פסק הדין שלו ושל חבריו? “פסק הדין שלנו לא היה פוליטי“. חד וברור. מי שפוסק כמוני, שוקל שיקולים משפטיים. מי שפוסק אחרת ממני, שוקל שיקולים פוליטיים.

טוב, קלמן, אתה צעיר (יליד ה-2 במאי 1970, כמעט בן 51 כמעט), את הקריירה העיתונאית שלך התחלת בשנת 1997 (לפני 24 שנים), וכשאתה אומר שכבר “מזמן” לא “ראינו” את שופטי העליון “מתנשאים. יהירים. מנותקים”, אני שואל את עצמי לא רק בשם מי אתה מדבר כאשר אתה נוקט לשון רבים, גוף ראשון, אלא גם מה זה “מזמן“, ומתי בפעם האחרונה ראית אותם “מתנשאים. יהירים. מנותקים”: לפני שנה? חמש שנים, עשר שנים?

ומה עשית, קלמן, במשך אותן שנה, חמש או עשר שנים?

האם דימית בנפשך שהם “חזרו למוטב“, וחדלו להיות “מתנשאים. יהירים. מנותקים”, או שסתם נרדמת בשמירה ולא היה לך אכפת שהם “מתנשאים. יהירים. מנותקים” – כל עוד הם לא דורכים לך על היבלות הפוליטיות?

אז לא, קלמן, לא!

אני נתקלתי בהם לראשונה בערך בשנת 1960, 10 שנים לפני שאתה נולדת, והתחלתי ללמוד עם מי יש לנו עסק כחמש שנים לאחר מכן, חמש שנים לפני שנולדת.

מתוך 12 נשיאי ביהמ“ש העליון עד היום יצא לי להכיר “רק” את 11 האחרונים, ואני אומר לך, במלוא האחריות: כולם היו ונותרו “מתנשאים. יהירים. מנותקים”, ולא רק הם – גם השופטים שבערכאות הנמוכות יותר, אשר רואים דוגמה מה“עליון“, ומתנהגים בהתאם.

אבל לך, קלמן, לא ממש אכפת שהשופטים, על כל ערכאותיהם, הם “מתנשאים. יהירים. מנותקים” – כל עוד הם לא דורכים לך על היבלות הפוליטיות.

האקטיביזם השיפוטי, על רגל אחת

נושא האקטיביזם השיפוטי, בתמצית, עוסק בהתערבות בתי המשפט בחקיקה של הכנסת, ועיקר הטענות כנגדו בא מכיוון הימין הפוליטי. אני יכול לתת הסברים לכך, וגם נתתי לא פעם, אבל לענייננו די לנו בסטטיסטיקה, שמראה בבירור כי הביקורת על האקטיביזם השיפוטי באה בעיקר מכיוון הימין, וזו גם הסיבה שהימין דורש בעקביות לחוקק את פסקת ההתגברות (שמאפשרת לכנסת “להתגבר” על פסיקה אקטיביסטית), ואילו השמאל מתנגד לכך בעקביות.

אלא מאי?

כאשר נוח להם, לדַבָּרֵי הימין, הם הופכים עורם, ומלינים על כך שהשופטים מגלים מעט מדי אקטיביזם, אבל כשאני שואל אותם אתם בעד האקטיביזם השיפוטי או נגדו, הם ממלאים את מקלדתם מים. עמדתי לא פעם על כך לא פעם, גם לאחרונה: על בית המשפט העליון כבית משפט לא רלוואנטי (ג): זה “אקטיביזם” זה?!

היום נראה דוגמה נוספת (גם עליה עמדתי לא פעם. ראה, למשל: לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה”סמולנות”!), ואם אתה רוצה דוגמה “סמולנית” טרייה יותר, הרי לך: לא אמרתי לכם? עכשיו שוב השמאל תוקף את הבג”ץ – הפעם זהבה גלאון מחפשת די–ניין.

ואם אתה, קלמן ליבסקינד תומך בפסק דינו זה של אדמונד לוי, אולי תגלה לנו אם אתה בעד האקטיביזם השיפוטי, או נגדו?

הפעם נמצא קורבן חדש לכך, אבל לפני שנמשיך אזכיר כי אני הצעתי נוסחת “התגברות“ שתתקבל גם על הימין וגם על השמאל (עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות–האזרח הבא, מציע: איך אחזיר את אמון הציבור בבג”ץ!), אבל אף אחד לא קונה.

על בג“ץ חוף עזה, או: בג“ץ ההתנתקות

בתיק בג“ץ 1661/05 ואח’, המועצה האזורית חוף עזה ואח’ נ’ כנסת ישראל ואח’, נדונה חוקתיותו של חוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס“ה-2005, חוק שמטרתו להסמיך את הממשלה לפינוי היישובים ברצועת עזה.

המתיישבים ברצועה בנו בה את בתיהם, הקימו מפעלים ומשקים חקלאיים והגשימו את מצוות יישוב הארץ, והנה באות הכנסת והממשלה לנשלם מרכושם, מבתיהם, ממפעל חייהם, מהמקום בו קבורים יקיריהם, פעולה אשר שום פיצוי כספי לא יירפא את השבר הנפשי שנגרם על ידה.

מטבע הדברים, העתירות נתמכו ע“י הימין הפוליטי, אשר ביקש – כמה פרדוקסלי – מהבג“ץ לגלות אקטיביזם שיפוטי, להתערב בחוק הכנסת ולקבוע שהוא בטל כלא היה, מחמת אי–החוקתיות שבו.

והנה, כמה פרדוקסלי, עשרה שופטים “סמולנים“-אקטיביסטים סירבו להתערב בחקיקה של הכנסת, ואילו השופט אדמונד לוי, הימני-“שמרן”, בדעת יחיד, הציע לקבל את העתירות, ולהתערב בחקיקה של הכנסת.

האם הפסיקה של הרוב היא פוליטית, או לא פוליטית?

האם הפסיקה של המיעוט היא פוליטית, או לא פוליטית?

קלמן ליבסקינד ובג“ץ חוף עזה

נחזור אל המצוטט לעיל ממקלדתו של ליבסקינד, ונפרקו לגורמיו:

אם צריך לקחת את חמשת פרקי סדרת הדוקו “שופטים בשר ודם“, המשודרת בכאן 11 (הפרק השלישי ישודר השבוע), ולזקק מהם רגע אחד שמלמד יותר מכל על מי שחורצים גורלות, ומעצבים במידה רבה את החברה הישראלית – זה הרגע שבו מתבקשים גמלאי בית המשפט העליון להתייחס לפסק הדין שאישר את תוכנית ההתנתקות.

כאמור לעיל, אני לא זקוק לשום “זיקוק” כדי “ללמוד יותר מכל” על “מי שחורצים גורלות, ומעצבים במידה רבה את החברה הישראלית“: אני מכיר אותם מכל כיוון אפשרי או בלתי אפשרי, אפילו במבט מלמטה אל מגפיהם המסומרים הדורכים על פרצופי, ואם בכל זאת תבקשו ממני “רגע אחד שמלמד” עליהם – אוכל לתת לכם אלף “רגעים” כאלה, אשר מראים אותם “בעבודה“, כאשר הם באמת “חורצים גורלות, ומעצבים במידה רבה את החברה הישראלית“, ולא רק כאשר הם כבר חדלים “לחרוץ” ו“לעצב“, והחופש לקשקש השמור לליבסקינדים למיניהם שמור גם לבדימוסים למיניהם.

ומקום של “כבוד” שמור בקולקציה שלי ליקירו הפוליטי של ליבסקינד, השופט אדמונד לוי (דגימות אקראי):

יום כיפור, התשס”ו: השופט אדמונד לוי, חובש כיפה, לא מתנצל, לא מצטדק, לא מתגונן, לא יהודי!

השופט אדמונד לוי, פעם שלישית: אחרי שגם שופטים אומרים את מה שאני אמרתי, וקומם אותך, אולי כבר תתנצל?

אדמונד לוי – “מומחה למשפט פלילי”?

”תוגברה האבטחה סביב השופט אדמונד לוי” … אמרתי לכם, אמרתי לו!

אדמונד לוי מת

והנה מה שלוחץ לו, לליבסקינד, על היבלת:

עשרה שופטים דחו אז את עתירותיהם של תושבי גוש קטיף, שביקשו למנוע את הרס יישוביהם. שופט אחד – אדמונד לוי, בדעת מיעוט – ביקש לקבל אותן.

הנה, איך מסיחים את הדעת מהסוגיה המשפטית, היישר אל התוצאה: אף שליבסקינד “סיים לימודי משפטים” (כך ויקיפדיה), לא מעניינת אותו השאלה המשפטית אם הפגיעה מכוח החוק עומדת בדרישות פסקת ההגבלה שבחוק–יסוד: כבוד האדם וחירותו, אלא רק התוצאה.

והוא מביא את התרשמותו מסדרת הטלוויזיה:

מה אתם חושבים על פסק הדין של לוי? שואל את השופטים יוצר הסדרה נפתלי גליקסברג. והם? טיפת אחת של כבוד הם לא רוחשים לעמיתם המנוח ולפסיקתו. אשר גרוניס מתחמק ממתן תשובה. יצחק זמיר מסביר שההחלטה של לוי הייתה “יותר מסה חברתית מאשר פסק דין“. ואהרן ברק, כדרכו, מתעלה על כולם. “אני חושב שפסק הדין של אדמונד לוי הוא פוליטי“, הוא קובע.

נתחיל מהסוף: אהרן ברק, שופט בדימוס, לא “קובע” שום דבר. הוא מביע דיעה, שאפשר לקבלה ואפשר שלא לקבלה, אבל דיעה של מי שאינו שופט אינה “קביעה“.

הלאה: במה דיעה שפסק–דין הוא פוליטי מביעה העדר “טיפה של כבוד“, ומה ההבדל בין ביקורת על “עמיתם המנוח ופסיקתו” לבין ביקורת על עמיתם שעדיין בין החיים, ופסיקתו?

האם פטירתו של שופט מעניקה לפסיקותיו חסינות מפני הביקורת?

ותנוח דעתך, קלמן: הם רוחשים לעמיתם המנוח הזה הרבה יותר כבוד ממה שבאמת מגיע לו, וממה שאתה חושב, אבל אם הם נשאלים “מה אתם חושבים על פסק הדין של לוי” – מה ציפית שיענו, אם הם חושבים שהוא פוליטי?

ותנוח דעתך, קלמן: גם אני חושב שפסה“ד של אדמונד לוי הוא פוליטי, כי – בניגוד לך, שאותך מעניינת רק התוצאה, אני קראתי אותו מתחילתו ועד סופו, ואני “קובע” שהוא אכן פוליטי.

טול, למשל, את ראש הפרק זכותו של העם היהודי להתיישבות–קבע בכל חלקי ארץ ישראל – 9 (תשעה) מתוך 40 (ארבעים) סעיפי פסק דינו: מה זה אם לא מניפסט פוליטי?

ומה היה עושה אדמונד לוי כשופט, אם – לפני מלחמת ששת הימים – הוא היה דן בעתירה לחייב את הממשלה לצאת למלחמה על “זכותו של העם היהודי להתיישבות–קבע בכל חלקי ארץ ישראל“?

ואתה יודע מה עו“ד, קלמן? מעולם לא הסתרתי שאין לי אפילו טיפה של כבוד לאדמונד לוי, אבל דווקא לפסק דינו כאן יש לי יותר כבוד ממה שאתה חושב.

ומדוע יש לי כבוד לפסה“ד הזה? לא משום שאני מסכים איתו – אני לא! – אבל אני מעריך אותו משום שכותבו חושף את עצמו ואת צפונות–ליבו לביקורתו של הזולת – דבר שבדרך כלל לא הוא ולא חבריו מרבים לעשות.

והלאה, אהרן ברק נשאל ועונה:

ומה לגבי פסק הדין שלו ושל חבריו? “פסק הדין שלנו לא היה פוליטי“.

וליבסקינד מסכם:

חד וברור. מי שפוסק כמוני, שוקל שיקולים משפטיים. מי שפוסק אחרת ממני, שוקל שיקולים פוליטיים.

תסלח לי, קלמן, אבל האם קראת את פסק הדין, שאתה מניח בוודאות כזאת שפסק הדין של ברק וחבריו הוא פוליטי?!

אודה בגלוי: אני לא קראתי את פסק הדין של הרוב, ולכן אני לא מביע דיעה עליו.

מדוע לא קראתי אותו?

לא רק משום שהוא ארוך (483 סעיפים, פי 12 מפסק דינו של לוי, 40 סעיפים), אלא משום שיש הבדל בין פסק דין הדוחה עתירה לבטל חוק לבין פסק דין המקבל עתירה לבטל חוק, וההבדל ביניהם כמוהו כהבדל בין “כלב נשך אדם“, דבר שגרתי למדי, לבין “אדם נשך כלב“, שזו סנסציה, לכל הדיעות.

ובאותה הרוח: ההבדל בין פסק דין של שופט “אקטיביסט” המקבל עתירה לבטל חוק לבין פסק די של שופט “שמרן” המקבל עתירה לביטול חוק כמוהו כהבדל בין “אדם נשך כלב” לבין “חברת כנסת נשכה כלב” – סנסציה–שבסנסציות.

וכאשר שופט שמרן–ימני כמו אדמונד לוי פוסק לבטל חוק, זו סנסציה–שבסנסציות – לא פחות מאשר “חברת כנסת נשכה כלב“.

וכאמור לעיל, ליבסקינד מסכם:

חד וברור. מי שפוסק כמוני, שוקל שיקולים משפטיים. מי שפוסק אחרת ממני, שוקל שיקולים פוליטיים.

תסלח לי מאוד, קלמן: ההנחה הזאת מבוססת בדיוק כמו ההנחה אשר לפיה דוח מהירות לאישה יפה הנוהגת בקונברטיבל אדומה נרשם מקנאתו של השוטר המתנכל אליה בגלל מה שיש לה, והוא לעולם לא יזכה לכך.

ראה לעיל, תחת ראש הפרק מבוא: על פרמטרים רלוואנטיים ופרמטרים לא–רלוואנטיים.

היאך מאבחנין

איך יודעים אם פסק–דין הוא פוליטי?

קוראים אותו, קלמן, קוראים אותו, קלמן, קוראים אותו!

אפשר, כמובן, לקרוא פסק–דין ולחלוק בשאלה אם הוא פוליטי, אבל זה, כאמור, רק אחרי שקוראים אותו.

אבל אתה, מר ליבסקינד, לא קראת לא את פסה“ד של המיעוט (אדמונד לוי), ולא את פסה“ד של עשרת שופטי הרוב (אהרן ברק ותשעה אחרים).

ומדוע לא קראת את פסקי הדין האלה? כדי שלא להרוס לעצמך את התיזה!

בהמשך, קלמן, לפני שאתה ממשיך לבקר את הבדימוסים (שעם רובה, אפילו כולה, אני מסכים, אם כי לא בהכרח מנימוקיך שלך), אתה מקדיש כמה מלים ל“ביקורת העיתונות“:

רגע לפני שניכנס לפרטים, צריך לומר כמה מילים על יוצר הסדרה, נפתלי גליקסברג. כל הרגעים המעניינים של הסדרה הזו לא באים בזכות גליקסברג, אלא למרות. גליקסברג יצא לדרך בניסיון להגן על מושאי ההערצה שלו. הוא לא באמת שואל שאלות. הוא לא באמת מקשה. הוא לא באמת רוצה לעמת את השופטים עם הטענות שנשמעות כלפיהם מצדו של ציבור שהולך וגדל. גליקסברג יושב מול מי שהוא כינה בראיון רדיופוני “המופלאים“, כמו נער צעיר התולה עיניים מאוהבות בנערה שהייתה כל השנים מושא חלומותיו.

אוקיי, אני מוכן להסכים לכל מילה שלך בעניין הזה, אבל אם אתה כבר עוסק בביקורת העיתונות בכלל, וביקורת על עיתונאי אחר בפרט, מדוע לא אמרת דבר על כך שהוא, נפתלי גליקסברג, לא שאל את אהרן ברק במה פסק–דינו של אדמונד לוי הוא פוליטי, ובמה פסק הדין שלו ושל חבריו אינו פוליטי?

אתה לא נגעת בזה, כדי שלא להרוס לעצמך את התיזה!

ואולי, מי יודע, גליקסברג אכן שאל, וקיבל תשובה, אבל היא לא הסתדרה עם התיזה שלך, אז העדפת לטאטא אותה אל מתחת לשטיח, הכל כדי שלא להרוס לעצמך את התיזה!

כלל אצבע לאיבחון

“כלל אצבע הוא כלל שאינו מתיימר להיות מדויק לחלוטין או מהימן בכל מקרה. במרבית המקרים כללי אצבע הם פשוטים וקל ללמדם וליישמם” (ויקיפדיה).

כאשר מדובר בהתערבות (או אי התערבות) של בית המשפט בחקיקה של הכנסת, וצריך לגבש עמדה בשאלה אם פסה“ד הוא “פוליטי” או שאינו “פוליטי“, כלל–האצבע שלי הוא כזה: אם בית המשפט מתערב בחקיקה, סביר להניח שפסה“ד מוטה פוליטית, ואם הוא מסרב להתערב, הדבר אינו אומר שפסק הדין פוליטי או לא, אלא רק שמבחינתו של השופט החקיקה של הכנסת לא חורגת מתנאיה של פיסקת ההגבלה עד כדי כך שיש מקום להתערב בה.

כמובן שזה רק כלל–אצבע, ואם רוצים להגיע לתשובה יותר מדוייקת, מהימנה ואחראית, צריך, כאמור, לקרוא את פסק הדין ולהתייחס אליו, במקום לקשקש.

אבל זה עוד לא הכל

לפעמים צד פוליטי זה או אחר מנכס לעצמו נושא מסויים, שאין לו אפילו שמץ–של–שמץ של ריח פוליטי, אבל מה לא עושים כדי לצבור נקודות על המגרש הפוליטי.

קחו לדוגמה את חוקי המסתננים, ואת פסיקת הבג“ץ עליהם.

סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הידוע בציבור כ“פיסקת ההגבלה“, זה לשונו (ההדגשה שלי, כמובן):

8.      אין פוגעים בזכויות שלפי חוק–יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.

נניח שהכנסת קובעת בחוק מאסר עולם ללא משפט למי ששוהה בארץ שלא כדין, ונניח שבית המשפט קובע שזה לא מידתי.

האם זה “פוליטי“? אני לא רואה כאן שום פוליטיקה, אלא רק פרשנות של סעיף פלוני בחוק יסוד פלוני, לאור מטרתו של חוק היסוד.

הלאה: נניח שהכנסת, לאור פס“ד הבג“ץ, מחוקקת את החוק מחדש, וקובעת “רק” מאסר עשר שנים ללא משפט למי ששוהה בארץ שלא כדין.

גם זה לא מוצא חן בעיני הבג“ץ, והפינג–פונג בינו לבין הכנסת ממשיך ובהדרגה ה“מינון” יורד לחמש שנים … שנתיים … שנה … 9 חודשים … חודש אחד ואפילו פחות – עד שבסוף הבג“ץ “מתרצה“.

אם פסה“ד הקובע כי מאסר עולם ללא משפט אינו “מידתי” אינו פוליטי, מדוע פסה“ד הקובע כי מאסר שנה ללא משפט אינו “מידתי” הוא כן פוליטי?

לא, הפוליטיקה היא עניין של עיקרון, לא של מידתיות.

ומדוע הימין הפוליטי ניכס לעצמו את ההתפקה על הבג“ץ בעניין הזה? משום שהמסתננים התנחלו בדרום תל–אביב, שם רבים מצביעי הימין, ועל כך אני מרבה לומר כי אם המסתננים היו מתנחלים בשדות עמק יזרעאל, גם אז לא הייתה באה מנוחה ליגע, אלא שהיוצרות היו מתהפכות: השמאל תוקף את הבג“ץ, ואילו הימין מגן על “שלטון החוק“.

ומשום שבמקומותינו כל המדבר על זכויות האזרח נחשב ל“סמולן“.

עוד הערה

לאחר שליבסקינד גומר להציג את ה“חד וברור” שלו, דהיינו שאליבא דאהרן ברק “מי שפוסק [כמוהו], שוקל שיקולים משפטיים. מי שפוסק אחרת [ממנו], שוקל שיקולים פוליטיים“, הוא מוסיף עוד אימרת ביקורת על הסדרה של גליקסברג (ההדגשה שלי):

הסדרה הזו, כמעט כמו כל ראיון שמעניקים בשנים האחרונות שופטי העליון בדימוס, היא פיגוע הסברתי עבורם. אם בפסקי הדין שלהם אנחנו מקבלים אותם נקיים, מהוגנים, ושקולים, ואין לנו באמת מושג מה מתחבא שם בפנים – כשהם יושבים מול המצלמה, הכל יוצא החוצה. הזחיחות, ההתנשאות, היוהרה, הניתוק, והבוז הגדול לכל מי שרואה את העולם באופן שונה מהם.

אז לא, קלמן, אם אין לך מושג מה “מתחבא שם“, זה משום שאתה לא בודק מה מתחבא שם. קח כל תיק בימ“ש שמעניין אותך, בדוק מה נטען בתיק, ואילו ראיות הוגשו בו, עמת את מה ש“מתחבא שם” עם פסק–הדין עצמו, ותבין עד כמה יש לך ללמוד על השופטים האלה.

אלא מאי? כיוון שכנראה משלמים לך לפי השורה ולא לפי הזמן שאתה משקיע, זה לא “משתלם” לך להשקיע זמן בלימוד תיק משפטי, אפילו שסיימת לימודי משפטים, ואתה לא יותר טוב מהשופטים האלה: גם לך יש לא מעט מן “הזחיחות, ההתנשאות, היוהרה, הניתוק, והבוז הגדול” לכל מי שרואה את העולם באופן שונה ממך.

קשוט עצמך תחילה

קלמן ליבסקינד, אתה מבקר עיתונאי על כך שהוא “פודל” של השופטים אותם הוא מראיין (מוכן לקבל), ואת השופטים עצמם על כל מיני תכונות רעות שלהם (בזה יש לך עדיין הרבה–הרבה מאוד מה ללמוד).

אבל אתה לא פחות גרוע מעמיתך אותו אתה מבקר, ומהשופטים, עליהם אתה מרוקן את כל אשפת החיצים שלך: אתה שטחי, אתה רדוד, אתה קשקשן ואתה דמגוג, ואתה לא פחות פוליטי מהשופטים אותם אתה מבקר.

לגבי כל השאר במאמרך בו אנו דנים, כעיקרון אני יותר ממסכים אתך, אם כי לא בהכרח מאותם הנימוקים, והדבר היחיד שמבדיל בינינו הוא שלו אני הייתי כותב את המאמר שלך, הוא היה חריף בהרבה.

והוא לא היה מבחין בין שופטים לפי נטייתם הפוליטית.

אל תדללו את הביקורת על השופטים!

ברשותכם אחזור על מה שאני אומר שוב ושוב: לשופטים שלנו יש חטאים אמיתיים – והרבה! – ולא צריך להוסיף להם גם חטאים מדומים.

ראשית – גם להם מגיע צדק – אפילו שלא מגיע להם צדק! – כי אם ננהג כלפיהם כמו שהם נוהגים כלפינו – איבדנו את הזכות המוסרית לבקר אותם.

ושנית – זה לא רק עניין מוסרי, אלא גם תועלתי, משום שביקורת שגויה רק “מדללת” את הביקורת האמיתית, בבחינת “זאב! זאב!!!”.

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס