בבחירות הראשונות במסגרת הבחירה הישירה של ראשי הממשלה (יחד עם הבחירות לכנסת ה-14, 1996), הוא ניצח את שמעון פרס ביחס של 50.5:49.5% – ניצחון דחוק בהפרש של אחוז אחד בלבד, כאשר מפלגתו של פרס (העבודה) בכל זאת גברה על מפלגתו של נתניהו (הליכוד–גשר–צומת) ביחס של 34:32 מנדטים (פחות דחוק).

בהתחשב בכישוריו הרטוריים–דמגוגיים הידועים, ובכך שמפלגתו של פרס, עדיין מפלגת השלטון (הבחירות נערכו כחצי שנה לאחר הירצחו של יצחק רבין) ונהנית מיתרון ה-incumbency, הדעת נותנת שבניכוי הרטוריקה והדמגוגיה נתניהו היה נגרר כמה אחוזים אחרי פרס, אבל זה מה שיש.

בבחירות שלאחר מכן (לכנסת ה-15, 1999) נתניהו הובס ע“י אהוד ברק, ביחס של 56.08:43.92%, ומפלגתו של ברק (ישראל אחת) גברה על מפלגתו של נתניהו (הליכוד) ביחס של 26:19 מנדטים.

בהמשך נראה כי גם אחרי הקאמבק שלו נתניהו לא היה מי–יודע–מה, אבל זה יהיה רק שחקן–חיזוק לנושא בו אנחנו דנים היום.

בשנת 1999, אחרי תבוסתו של נתניהו אמר העיתונאי אמנון אברמוביץ שנתניהו מחוסל פוליטית (“הוא יהיה הערת שוליים, אם בכלל, בהיסטוריה של ראשי הממשלות בישראל”), והיום אנחנו יודעים שאברמוביץ לא ראה את הנולד, אבל ה“נולד” לא היה התבונה שרכש נתניהו והלקחים שהפיק מכהונתו הראשונה ומכישלונו להיבחר שוב.

ה“נולד” היה איל ההימורים, המיליארדר שלדון אדלסון, אשר צץ מה-nowhere בשנת 2007, והקים את החינמון ישראל היום, אשר התיימר – ועדיין מתיימר – להיות “עיתון“, אבל מטרתו האחת והיחידה לא הייתה להרוויח כספים (כמו כל עסק), אלא לשמש שופרו של בנימין נתניהו.

על כן נקרא שמו בפי העם הביביתון.

אדלסון, כידוע, היה יהודי, אבל לא היה אזרח ישראל, וגם לא תושב ישראל.

אחרי שכשל בבחירות לכהונה שנייה, פרש בנימין נתניהו מהחיים הפוליטיים (“שרל’ה, בואי”; “שתישרף המדינה”), חזר אליהם, ובשנת 2006 נבחר כיו“ר הליכוד, ומועמדה לראשות הממשלה. בבחירות האלה (לכנסת ה-17) איבד הליכוד, בראשות נתניהו, 15 מנדטים, ונפל מ-27 מנדטים ל-12 מנדטים – נפילה שבמפלגה נורמלית נתניהו היה עף ממנה בחזרה אל הכפור הפוליטי.

אלא מאי? בבחירות שלאחר מכן (לכנסת ה-18, 2009) הגיע נתניהו בכוחות מחודשים, והחזיר את הליכוד ל-27 מנדטים (אם כי אלה כללו גם את מפלגת אח“י – פורשי–מפד“ל בראשות אפי איתם), אבל עדיין מפלגת קדימה, בראשות ציפי לבני, קיבלה מנדט אחד יותר (לבני לא הצליחה לרכיב ממשלה, בגלל שנתניהו נתן לחרדים את מה שהיא לא הייתה מוכנה לתת, אפילו שזה מה שמנע ממנה להיות ראש הממשלה).

מאיכן שאב נתניהו את הכוחות ה“מחודשים“? מהביביתון הנ“ל, מתנתו של איל ההימורים הנ“ל, אשר התיימר – ועדיין מתיימר – להיות “עיתון“, אבל, כאמור, מטרתו האחת והיחידה לא הייתה להרוויח כספים (כמו כל עסק), אלא לשמש שופרו של בנימין נתניהו.

כדי לדעת עד כמה מגיעה השפעתו ה“מצרפית” של ישראל היום על הפוליטיקה הישראלית, צריך להביא בחשבון גם את תוצאות הבחירות האחרונות לכנסת ה-21 (“מועד א’“), לכנסת ה-22 (“מועד ב’“) ולכנסת ה-23 (“מועד ג’“): באף אחת מהבחירות האלה הוא לא הצליח לגבש רוב שיאפשר לו להקים ממשלה, באחרונה שבהן הוא הקים ממשלה בעזרת עריקים שהתחייבו לבוחריהם לא לשבת בממשלת נתניהו, ומה שיצא מזה – כולנו יודעים.

מן הראוי להתעכב על הרכבת הממשלה הזאת: “גוש” מפלגות הימין+החרדים, שהיו אצלו בכיס לאורך כל הדרך מנה הפעם 58 ח“כים – 3 מנדטים פחות מהמינימום הדרוש להקים ממשלה שתזכה באמון הכנסת (61), ואת מספר–הקסם הזה הוא הצליח להקים ע”י של הח“כים אורלי לוי–אבקסיס וצמד–החמד הנזל וגרטל, אותם הוא קנה בשני כסאות שרים, וכיסא יו“ר ועדת החוץ והביטחון.

כעת, כאשר בני גנץ, יו“ר מפלגת כחול–לבן (33 מנדטים), ראה שביבי מסתדר בלעדיו, הוא אמר לעצמו: If you can’t beat him – join him, התפצל מהאיחוד עם יש עתיד – תל“ם וערק עם כחצי הסיעה אל חיקו החמים של המניפולטור בנימין נתניהו.

היום הוא מצטער על כך: “לחצתי את ידו של מפר הבטחות סדרתי – טעיתי“, אבל זה כבר מאוחר, כי את עולמו הפוליטי הוא כבר איבד.

למה הבאתי את כל ההשתלשלות הזאת: ללמדך שאם אפילו בעזרתו של שלדון אדלסון הוא מתקשה להגיע להישג משמעותי בבחירות – צא ולמד מה היה מצבו בלי הנדיב הידוע הזה.

נסו לחזור במכונת הזמן ליום בו אמנון אברמוביץ אמר שנתניהו יהיה “הערת שוליים, אם בכלל, בהיסטוריה של ראשי הממשלות בישראל”: ושאלו את עצמכם לאן הוא היה מגיע בלי אדלסון והביביתון.

מי היה שלדון אדלסון

בימים האלה שלדון אדלסון מת.

אפשר לבכות אותו, אפשר להלל את מעשיו הטובים, אפשר הכל, ולצורך ענייננו היום אני מוכן לצאת שכל הנאמר בשבחו אמת ויציב: שהוא הרוויח את הונו כדין וביושר, שילם את כל המסים, ושהוא היה הנדיב–שבנדיבים.

אפשר לומר על המבקרים אותו שהם “משמיצים” אותו, שהם “מקנאים” בהצלחתו, שהם “ניזונים” מהתקשורת/תשקורת, שהם “עוכרי ישראל” שהם “סמולנים” ושהם “שטופי שנאה עצמית“.

אפשר הכל, אבל היום אני ניזון מפי הגבורה עצמה – אלמנתו הד“ר מרים אדלסון, אשר, בהספד שפורסם באתר ישראל היום, אמרה עליו (ההדגשה שלי):

“כאשר מגיפת הקורונה פרצה והמלונות נאלצו להיסגר, הוא התעקש שכל עשרות אלפי האנשים שעובדים עבורו ימשיכו לקבל את משכורתם וימשיכו ליהנות מביטוח רפואי. כל אותם אנשים ומיליונים של אחרים שנחשפו לנדיבותו האדירה של שלדון, מעידים על אישיותו וערכיו. אך הוא הלך הרבה מעבר לשיפור חייהם של אנשים: הוא עזר לנווט את דרכיהן של מדינות“.

גם בנימין נתניהו עצמו דיבר ברוח זה, ושיבח את אדלסון כדמות שהשפעתה על ישראל ועל העם היהודי תורגש למשך דורות ארוכים.

השפעתו על ישראל … תורגש למשך דורות ארוכים

אתם מבינים מה פשר הדבר?

יוצא לו גביר עשיר, מסתובב עם הכסף שלו במדינות העולם, ו“עוזר” לנתב את דרכיהן…

וכשמדברים על “עוזר לנתב את דרכיהן של מדינות“, זה לא שהוא שולח כסף, ו“תעשו בו מה שאתם מבינים“, זה אומר שתמורת כספו הוא רוצה גם לאחוז בהגה.

עכשיו תארו לעצמכם שעשירים גדולים ממנו – נניח אלון מאסק, ג’ף בזוס, ביל גייטס ואחרים מתחילים “לעזור” למדינות “לנתב את דרכיהן“. תארו לעצמכם שהם מקימים עיתון שמטרתו לתמוך ברשימה המשותפת – גוף חוקי המיוצג בכנסת – ובהקמתה של מדינת פלסטין.

פילנתרופיה מהי

חפשו בוויקיפדיה את המונח “פילנתרופיה“, ותקבלו את זה:

נדבנות (בלעז: פילנתרופיה[1]) היא תרומת שירותים, מוצרים, זמן או כסף ללא תמורה, וזאת ברוב המקרים כדי לקדם עולם טוב יותר, לשפר את איכות החיים האנושית ולתמוך במטרות שטובות לסביבה. נדבנות היא מקור הכנסה מרכזי לתחומי אמנויות שונים, לארגוני דת, למפעלי חינוך, לעמותות הפועלות בהתנדבות ולפרויקטים של סיוע הומניטרי.

והערת השולים [1] אומרת:

במקור ביוונית: φιλανθρωπία. נהגה ביוונית: פילנתרוֹפּיה, במלעיל (ההטעמה בהברה הלפני אחרונה).

אבל זה לא מדוייק, משום שפילנטרופיה ביוונית (φιλανθρωπία) היא צירוף של φιλ+ανθρωπία – אהבת אדם.

כמו, למשל, אהבת דונאלד טראמפ, שגם לו אדלסון תרם כספים רבים, והתמזל מזלו (של אדלסון), ימים ספורים לפני מותו, לראות לאן הלכו כספיו: הכרזתו של טראמפ על מלחמת אזרחים נגד מוסדות השלטון, העלייה ההמונית על הקפיטול שעלתה בחייהם של לפחות חמישה בני אדם – אחד מהם שוטר משטרת הקפיטול.

כעת, כאשר שלדון אדלסון כבר פטור ממתן תרומות לפוליטיקאים, כבר יהיה לו מספיק זמן לעשות את חשבון הנפש שלו.

האם יעשה? ימים יגידו.

האם אדלסון באמת היה פילאנטרופ?

בינתיים כל מה שאנחנו יודעים זה תרומתו לפוליטיקאים, ועל “מתן בסתר” הוא כנראה לא שמע.

כך ויקיפדיה:

ביהדות מתן בסתר נתינת צדקה בסתר היא מעלה והידור במצוות צדקה. הנותן אינו יודע מי המקבל. והנתמך אינו יודע מי התומך. לפי דברי הרמב“ם היא הצדקה השנייה והמעולה בחשיבותה.

וזה מחזיר אותנו אל “עזר לנווט את דרכיהן של מדינות“, כדברי השבח של אלמנתו: אדם בעל אג’נדה פוליטית וכסף, מסתובב בעולם ועושה בו כבתוך שלו, והשפעתו על ישראל … תורגש “למשך דורות ארוכים“.

שאלה מוסרית על מקור הכסף

שלדון אדלסון היה, כאמור, איל הימורים. סביר מאוד להניח כי הוא ניהל את עסקיו אלה במקומות שהחוק מתיר זאת, ובכל הרישיונות הדרושים, אבל במדינת ישראל הוא לא יכול היה לנהל עסקים כאלה, כי החוק לא מתיר זאת, אלא בהיתר מיוחד.

החוק בישראל אוסר את ההימורים, כי הוא רואה בהם משהו לא–מוסרי, דבר שיכול לרושש דווקא את העניינים–ממילא שההימור הוא תקוותם האחרונה, וכל עוד הוא נעשה במסגרת העסקים הפרטיים, הוא פתוח לכל מיני מניפולציות לרעת המהמרים, ולטובת בעלי העסקים.

והשאלה היא אם זה מכובד “לנווט את דרכה” של המדינה בעזרת תרומות שמקורן בעסקים שהמדינה עצמה אוסרת בתחומה.

תארו לעצמכם שאיש עסקים צפון קוריאני מקים בישראל עיתון שמטרתו לתמוך בפתרון שתי המדינות, בו הוא משקיע כספים אותם הרוויח בעסקים שהם חוקיים בצפון קוריאה, ובלתי חוקיים במדינת ישראל.

ואם אין בכך שום פגם מוסרי – מחר נקבל גם כספים שמקורם בפשיעה, כי לכסף, כידוע, “אין ריח“.

החריגה מהגבלות המימון

במדינת ישראל החוק מגביל לא רק את התרומות הפוליטיות, לבל תיצורנה יחסי–מחוייבות בין מקבל התרומות לנותן התרומות, אלא גם את ההוצאות הפוליטיות, כדי למנוע יתרון של בעלי היכולת על פני מי שהפרוטה אינה מצוייה בכיסם, וזה אומר שגם אם הרווחת את כספך כדין וביושר, ושילמת עליו את כל המסים ואתה רשאי לעשות בוא כאוות נפשך – גם אז אסור לך להשתמש בו למטרות פוליטיות.

פעולה פוליטית המתחזה ל“עיתונות“, ובניגוד להוראות חוק מימון המפלגות אינה כפופה לביקורת המדינה, וברגע שבעלי הממון נכנסים לתמונה בדלת האחורית – המצב חמור שבעתיים.

הרפורמה הדרושה

הגיע הזמן לצמצם בחוק הן את השפעת הכסף על הפוליטיקה הישראלית, במיוחד כאשר הכסף בא ממקור שאינו אזרח ישראלי, ואפילו לא תושב ישראל.

יש להגביל מיזמים פיקטיביים שבאים לעקוף את מגבלות המימון – זה לא רק עיתונים פיקטיביים, אלא גם מפעלים תרבותיים והומניטריים אמיתיים (בתי תרבות, בנקי–מזון לעניים), אבל לא כאלה של ערב–בחירות, כי זה כבר שקוף.

רעיונות נוספים יתקבלו בברכה.

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

פורסם ב- מימשל מדינת ישראל _ בעריכת ליאורה כהן, כאן אמריקה / בעריכת ליאורה כהן ותוייג אמנון אברמוביץ, בני גנץ, בנימין נתניהו, שלדון אדלסון

עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל