הבלדה על האבירים בני דמות היגון, ועל הבחירות מועד ד’, אשר בשער
קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/57233
על הפוליטיקאים אשר מתפתים בקלות, ובסוף הם נעלמים, בלי להגשים את מה שלמענו הם היו מוכנים להקריב את כל מה שהיה להם
שמחה ניר, עו“ד
בן 81 שנים אנוכי היום (15.6.2020), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!
כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים
לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!
עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע
נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka
זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?
בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
הפעם יש לי חשבון ציבורי–נטו עם פוליטיקאים שמעולם לא הכרתי, מעולם לא היה לי קשר ישיר או עקיף אתם, וכנראה שמעולם גם לא הצבעתי לאף אחד מהם.
הם עומדים לחטוף בבחירות האלה – בין אם תוקדמנה, בין אם תתקיימנה במועדן – את מה שכל פוליטיקאי צריך לחטוף, ולא תמיד מקבל את מלוא המגיע לו.
לגבי האירועים המפורטים להלן, אני לא ערב לנכונות סדרם הכרונולוגי, אבל אני לא רואה בכך שום חשיבות.
אני מעמיד אותו בראש הרשימה, כי את הפתיח למה שאני עומד לומר עליו כאן אני מחזיק בבטן כבר 14 שנים.
עמיר הוא בסך–הכל איש טוב, מנהיג עובדים ראוי, לפנים גם יו“ר ההסתדרות, ואחר כך גם יו“ר מפלגת העבודה. הוא רצה להיות ראש הממשלה – בהחלט לגיטימי, והוא לא מנהיג העובדים הראשון שחתר לכך (ואחרים גם הגיעו לכך).
בשנת 1986, כאשר אהוד אולמרט הרכיב את ממשלתו, הוא היה זקוק לתמיכה של רשימת העבודה–מימד בראשות עמיר פרץ, שמנתה 19 מנדטים, וזה האחרון חשק בתפקיד שרה אוצר, כדי לממש את האג’נדה החברתית–כלכלית שלו, וזה בסדר גמור.
אלא מאי? תפקיד שרה אוצר כבר הובטח לאברהם הירשזון, וגם תפקיד שרה נתניהו כבר היה מאוייש (אמנם באופוזיציה, אבל עם אופציות לקידום), אז אולמרט אמר לו בוא תהיה שרה ביטחון.
משל למה הדבר דומה. למי שלא הרוויח מיליון דולר בהגרלה, ומציעים לו, כפרס “ניחומין“, עשרה מיליון, רק שלא ייעלב (לי עוד לא הוצעו ניחומין כאלה – כמה נורא, כמה עצוב).
אז פרץ “התנחם” בכסא שרה ביטחון, בין השאר משום שהוא ראה בכך “קפיצת כיתה” בדרך לבלפור, אבל ההמשך היה פחות מרנין. כך ויקיפדיה:
לאחר מלחמת לבנון השנייה, גברה הביקורת מימין ומשמאל על תפקוד הממשלה והצבא, ובהם על פרץ. חלק מהביקורת נסובה על כך שקיבל על עצמו את תיק הביטחון, ולא התעקש על תיק האוצר או על תיק חברתי אחר. פרץ התייחס לקריאות אלה בעדותו בפני ועדת וינוגרד.[20] ב-28 במרץ 2007, בכנס פתיחת הקמפיין שלו לראשות מפלגת העבודה, הודיע פרץ כי אם ינצח בפריימריס ידרוש מאהוד אולמרט לפתוח את ההסכם הקואליציוני, לשם ויתור על תיק הביטחון בתמורה לתיק האוצר, שהתפנה בעקבות הפרשיות הנוגעות לשר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון.
בפריימריז לראשות מפלגת העבודה הגיע פרץ למקום השלישי. במקומו נבחר אהוד ברק לאחר שגבר על עמי אילון בסיבוב השני. ב-15 ביוני 2007, לאחר בחירתו של ברק, הודיע פרץ על התפטרותו מתפקיד סגן ראש הממשלה ושר הביטחון. הוא דחה את הצעתו של אולמרט לשמש שר בלי תיק בממשלתו וב-18 ביוני 2007 פינה את מקומו לברק.[21]
בעקבות פרישתו ממשרד הביטחון, הוא נראה היה כמי שאיבד את עולמו הפוליטי: ח“כ נידח למדי, מטייל בין מפלגות שונות, ובסוף חזר למפלגת העבודה, ולאחר כמה התמודדויות על ראשות המפלגה, הוא זכה בתפקיד, ויחד עם הפורשת מישראל ביתנו, יו“ר מפלגת גשר, אורלי לוי–אבקסיס (שבבחירות לכנסת ה-21 רצה לבדה, ולא עברה את החסימה), הם רצו במשותף לכנסת ה-22, וקיבלו 6 מנדטים.
בבחירות לכנסת ה-23 הם התאחדו עם מרצ, כי שתי המפלגות האלה היו בסכנה שלא תעבורנה את החסימה), וקיבלו יחד 7 מנדטים: מרצ – 3, העבודה – 3, גשר – 1.
ביחסי הקולות לפי תוצאות הבחירות, היה לקואליציית רק–לא–ביבי רוב של 62 קולות מול 58 קולות ל“גוש” הימין, ואז התחילה ה“נשירה” שפוררה את רשימת העבודה–גשר–מרץ, עליה נעמוד בהמשך.
לפי הסקרים הנוכחיים, סוף יולי 2020, העבודה בראשות עמיר פרץ מקבלת פחות מ-2% – הרבה מתחת לאחוז החסימה, ובכך משלם פרץ את מה שהיה צריך לשלם עוד בשנת 2006, על בגידתו בשליחות הסוציו–אקונומית שלקח על עצמו.
השאלה היא אם עוד נותרו לו קלפים בשרוולו.
Sic transit gloria mundi.
כאמור לעיל, לאחר שכשלה בניסיונה לעבור את החסימה לכנסת ה-21 (סקרים מוקדמים נתנו לה חמישה (!) מנדטים, אולי יותר), לקראת הבחירות לכנסת ה-22 היא חברה למפלגת העבודה, כאשר בלי החבירה הזאת היא לא הייתה עוברת את החסימה, וגם העבודה הייתה בסכנה שלבדה לא תעבור אותו.
שניהם יחד גרפו ששה מנדטים.
לקראת הבחירות לכנסת ה-23, כאשר היה קיים החשש שגם העבודה–גשר וגם מרצ לא תעבורנה את החסימה, הן חברו יחד לרשימת העבודה–גשר–מרצ, וקיבלו יחד 7 מנדטים.
המשותף לכולם היה רק–לא–ביבי, אפילו אם יהיה צורך להקים ממשלת מיעוט, בראשותו של בני גנץ ובתמיכה–מבחוץ של הרשימה המשותפת.
גם לוי–אבקסיס הייתה שותפה להבנה הזאת, אבל בשלב מסויים החל מסע הלחצים והפיתויים עליה, מצד בנימין נתניהו ואנשיו. לפי ההערכות הובטח לה תיק בממשלה ו/או תמיכת הליכוד במועמדותו של אביה, דוד לוי, לנשיאות המדינה, בתום כהונתו של הנשיא הנוכחי, ראובן רובי ריבלין.
היום אנחנו יודעים שלפחות תיק בממשלה הובטח לה, כי זה מה שהיא קיבלה.
זו הייתה תחילתה של ההזנייה המוחלטת של התיקים בממשלה, שעד אז המפתח היה תיק אחד לכל 3 או 4 חברי כנסת, במקרים נדירים לכל 2 ח“כים, וח“כ בודד היה מקבל רק סגנות–שר – עכשיו כל אצבע התומכת בממשלה הייתה שווה תיק בממשלה.
כיום הסקרים נותנים לה ולמפלגתה 0.2% – אפילו לא שמינית ממה שהיא השיגה בנסיונה הכושל בבחירות לכנסת ה-21 (1.73%).
קשה לי לראות מצב בו היא לא מאבדת את עולמה הפוליטי אחרי הכנסת הנוכחית, ונראה שאם היא מקווה למקום משוריין ברשימת הליכוד לכנסת הבאה – אין ספק שבליכוד יתנגדו לכך, כשם שהתנגדו לכך כאשר עלתה האפשרות לתת שריון כזה לאיילת הכושלת (איילת שקד, עבור מנועי החיפוש).
Sic transit gloria mundi.
אחרי פרישתה של לוי–אבקסיס מקואליצית רק–לא–ביבי, שהעמידה את יחסי–הכוחות על 61:59, ואחרי שירדה מן הפרק ממשלת–מיעוט בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת, די היה בדחיפה קלה כדי שח“כים אחרים יגיעו למסקנה שהפעם ביבי לא ייפול, ושכל הקודם זוכה.
ככעת הגיע תורם של חברי הכנסת יועז הנדל וצבי האוזר ממפלגת תל“ם, של משה יעלון, הידועים גם כהנזל וגרטל (אין לי שום ספק שהכינוי הזה מתבקש עד כדי כך שמאות ואלפים הגיעו אליו באופן עצמאי, וללא תיאום).
לשני החבר’ה–לייצים האלה היו שתי שאיפות פוליטיות: האחת – להפיל את ביבי, והשנייה – לספח שטחים ביו“ש, וכאשר ביבי הבטיח לספח ב-1 ביולי, הם פרשו מסיעתם, הקימו את סיעת דרך ארץ ואצו–רצו לחבור אליו.
בינתיים, כך מסתבר, הבוס האמיתי של מדינת ישראל ה”ריבונית”, דונלד ג’יי טראמפ, לא התיר לביבי לספח שום דבר, וממילא גם לא להחיל את ריבונותה של ארצות הברית אפילו על גרגר חול אחד ביהודה ושומרון.
הכופתאות הפוליטיות: להנזל: תיק התקשורת, לגרטל: יו“ר ועדת החוץ והביטחון (לטעמי הרבה יותר מאשר תיק התקשורת, ואפילו תיקים בכירים יותר).
המחיר: סיפוח – אין, עתיד פוליטי גם כן אין (הסקרים נותנים להם 0.3%).
ובמקרה הזה אפילו בפתגם הלטיני הידוע לא הייתי משתמש, כי תהילת–עולם מעולם לא הייתה להם – וספק אם הייתה להם אפילו תהילת–הרגע.
אחרי עריקתם של הנזל וגרטל לביבי כבר יש 61 ח“כים, ואיזה תירוץ טוב יותר יש כדי לזחול לממשלה מאשר “בממשלה אנחנו יכולים להשיג למען הבוחרים שלנו יותר מאשר באופוזיציה“?
אז הם הביאו את הרעיון הזה לוועידת (מה שנשאר מ)מפלגת העבודה, והוא אושר ברוב כלשהו.
עמיר פרץ ואיציק שמולי קיבלו תיקים בממשלה, גם הם לפי המפתח של 1:1.
חברת הכנסת מירב מיכאלי לא קיבלה את דין התנועה, ולא הצטרפה לתומכי ביבי.
הסקרים נותנים למפלגת העבודה 1.8%, וכאן שוב חוזר הניגון הלטיני:
Sic transit gloria mundi.
כעת, כאשר ביבי הבטיח את המשך שלטונו, מחנה רק–לא–ביבי כבר נגזזו מחלפותיו, והעריקה היא כבר תופעה קיימת, מדוע גם “אנחנו” (כל מי שרואה עצמו כ“אנחנו“) לא יכולים?
אז יושבים להם אריה דרעי וגבי אשכנזי ו“משיחים לפי תומם“, כאשר ביבי ובני נושפים בעורפיהם, ומבשלים הסדר “רוטציוני“, לפיו ביבי יישאר ראש הממשלה במשך שנה וחצי, ואחר כך בני ייכנס לנעליו כראש הממשלה.
לפי ההסדר הזה, ביבי מקבל אורכה של שנה וחצי, מגיע למשפטו הפלילי כראש ממשלה, ולא כאחד–העם, ובינתיים גם משלים את ה“מורשת” שלו – הסיפוח, כך שגם אם הוא יילך לכלא לכמה וכמה שנים, הציבור “יזכור לו לטובה” את הסיפוח של אחוזים אלה או אחרים ביו“ש.
בני גנץ, לעומת זאת, מקבל הבטחה להיות ראש הממשלה בעוד שנה וחצי, אחרי שההזדמנות שנקרתה בדרכו בבחירות חמקה לה כחול מבין אצבעותיו, והוא גם יכול להופיע מול הציבור כמי ש“הקריב” את עצמו למען המאבק בקורונה.
אז הוא וגבי אשכנזי פירקו את סיעת כחול–לבן, כדי לזחול לממשלת נתניהו.
אלא מאי? ביבי, כידוע, הוא מניפולטור פוליטי שאין שני לו בעולם, וברור היה מראש – מה שמתברר עכשיו יותר ויותר – שביבי לא יחמיץ את ההזדמנות הראשונה שתקרה בדרכו להפר את הסכם הרוטציה וללכת לבחירות – ברגע שזה יהיה כדאי לו.
הא ראייה: בהסכם הקואליציוני נקבע שאם לא מצליחים להעביר תקציב, הולכים לבחירות, ואין רוטציה.
כדי להבטיח שביבי לא יעשה קונצים, נקבע בהסכם שהתקציב יהיה דו–שנתי.
והנה, ביבי דורש שהתקציב יהיה חד–שנתי, ומביא הסברים מהסברים שונים לכך. אותו ביבי שבעבר רצה תקציב תלת–שנתי כדי להבטיח את שלטונו, עכשיו רוצה תקציב חד–שנתי – בדיוק לאותה המטרה.
לפי הסימנים כעת, בני גנץ עומד להתקפל, כנראה בלחצם של חברי סיעתו, אשר חוששים שהליכה לבחירות תעיף כמה מהם החוצה מהכנסת.
כך או כך – בין אם יעבוד התקציב החד–שנתי, בין אם לאו – אם נתניהו ירצה, ויצליח, להביא לבחירות חדשות, בני גנץ וחברי סיעתו יימצאו במצבו של היהודי המפורסם, שגם אכל את הדגים, גם חטף את המלקות, גם שילם את מחירם – ובסוף גם גורש מהעיר בלי שהדביר את הקורונה – דבר שהיה התירוץ השדוף לעריקתו מהצהרת הלעולם–לא–אשב–עם–ביבי.
האם על כך אפשר יהיה לומר כך חולפת תהילת עולם? הספק הוא רק באשר לתהילה (תהילת–עולם או תהילת–יום, תגידו אתם), אבל לא באשר ל“חולפת“.
הדבר היחיד שעשוי להציל את הקריירה הפוליטית שלהם הוא אם ביבי יקיים את הרוטציה, והם יגלו הצלחה בלתי רגילה בהמשך, תחת בני גנץ כראש הממשלה.
אבל מי מוכן להמר על כך?
הדברים שהבאתי כאן אינם מצריכים עיון בעיתונים מצהיבים בבית אריאלה, גם לא גיגול מאסיבי, כי אנחנו חיים אותם היום הזה ממש.
רק רציתי להכניס קצת סדר לדברים, ולהוסיף קצת “צבע” משלי.
רק רציתי לְבַכּות, יחד אתכם, את האבירים בני דמות היגון, שהולכים ונעלמים, בלי להגשים את מה שלמענו הם היו מוכנים להקריב את כל מה שהיה להם.
את אלה שהיזנו את עצמם לדעת, ונשארו לעולם עם התדמית של הזונה הפוליטית.
_____________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא
מבוא : ביבי
שמחה, לא שכחת ל”ברך” את ביבי ? הוא לא אביר עצוב ובודד מוכה יגון שעומד בבדידות הזהירה ? הוא לא היה צריך להיות חתן המאמר שלך ? שוכחים דבר כזה 🙂
גם שעתו תגיע …