משפט נתניהו (א), שלב ההקראה: מעולם לא עשו מעטים כל כך שגיאות רבות כל כך, בפרק זמן קצר כל כך

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/57095

אין ספק כי מבחינה משפטית בקשתו של בנימין נתניהו לשחרור מחובת התייצבות היא מוצדקת ב-100%, אבל השאלה היא אם זה חכם *** על התיחכום של הסניגורים, על התנגדות הפרקליטות והחלטות בית המשפט *** תהיות ערב פתיחת המשפט

שמחה ניר, עו“ד

בן 80 שנה אנוכי היום (15.6.2019), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הקדמה: יחס אישי לחוד, פרשנות משפטית לחוד

על מה אדברה ואעידה

מה זו “פתיחת המשפט“?

מה זאת “הקראה“, ולמה היא נחוצה

צודק ב-100% – השאלה היא אם זה גם חכם

על החיסכון לקופת המדינה

חלקם של סניגורי נתניהו

על האורגזמה של הפרקליטות

על החלטת בית המשפט לדחות את הבקשה

על ההחלטה בעניין שידור המשפט

סיכום ביניים

דעתי האישית

על ה“הקראה” בבתיהמ“ש לתעבורה

ובחזרה ל“הקראה” במשפט נתניהו

הקדמה: יחס אישי לחוד, פרשנות משפטית לחוד

אני מתעב את בנימין נתניהו, בלי קשר לעמדותיו הפוליטיות, בהן אני לא נוגע.

אני מתעב אותו, אבל אני פרשן משפטי, וכשאני מפרש את הדין, אני לא מתאים את פרשנותי לאינטרס שיש לי – או אין לי – באותו הרגע, כי בעתיד, עם אינטרסים אחרים, אני עשוי להילכד בהבעת דיעה הפוכה, ואז יבואו ויגיד לי – ובצדק: שמחה, פעם אמרת את ההיפך.

אז לא: אני מספיק אגואיסט כדי שלא אתן לעצמי ליפול במלכודת כזאת, ועד היום עדיין איש לא תפס אותי בכשל כזה.

אני לעולם לא אגיד שראש ממשלה רשאי לכהן לנצח, אחרי שבעבר אמרתי שכהונת ראש הממשלה צריך לכהן רק שתי קדנציות, והוא הדין גם ב“ראש ממשלה השקוע עד צוואר בחקירות“, וב“ממשלה הכי בזבזנית שהייתה לנו“.

אני מתעב את בנימין נתניהו כי הוא אמר עלי שאני “חמוץ“, ולגלג עלי שאני מסתובב עם “תחושת חמיצות“, כאשר, לדבריו, מעולם לא היה לי כל כך טוב.

אז לא, ביבי. ארבע עשרה שנים הנהגת את המדינה, כיהנו תחתיך חצי תריסר שרי משפטים, וגם אתה עצמך כיהנתי פעמיים בתפקיד הזה – ואף פעם לא ביקשת משר המשפטים לגבש חקיקה שתבטיח את חופש הביטוי.

מה אתה מציע לי במקום חופש הביטוי? אתה מציע לי את סיר הבשר, הבצלים והשומים.

אז לא, ביבי, כצמחוני אני לא אוכל בשר, מחיר השומים בפלורידה נע בין 20 ל-24 ש“ח לק“ג, לעומת 10 – עד 40 ש“ח לק“ג בארץ, ומחיר הבצלים משתנה בדומה לכך, אבל בפלורידה, בה אני נמצא למעלה מעשר שנים, אני נהנה מחופש הביטוי, את החופש שלא הבטחת לי בארץ.

כן, אני מסתובב עם תחושת חמיצות, אבל זה לא משום שאני חמוץ, אלא משום שאתה הפקרת אותי למערכת המשפטית המושחתת, הכוללת לא רק את בתי המשפט, אלא גם את הפרקליטות, את חלאות–האדם, אשר מרמים את בתי המשפט בשם המדינה, בעודך מהלל אותה ומשבח אותה, וממנה כפרקליט המדינה את מלך השקרנים, את שי ניצן.

מתי, ביבי, מתי “נזכרת” לתקוף את המערכת המשפטית? כאשר היא התחילה לדרוך לך על היבלות האישיות שלך. אתה מינית האת איש אמונך, את אביחי מנדלבליט, לכהונת היועץ המשפטי לממשלה, כדי שהוא יאתרג אותך מכל הליך פלילי, אבל, מה לעשות, הוא גילה עצמאות ואומץ, ואז התחלת לתקוף גם אותו.

ביבי, אתה לא סוקרטס, אתה דונאלד טראמפ, מהדורת–כיס.

ביבי, אתה יודע שאני לא נכנס לפוליטיקה–נטו. מבחינתי שתספח את כל השטחים, לא רק מהים עד הירדן, ולא רק מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד–הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר–פְּרָת (ד“ר גיא בכור כבר הכין את ציוד המילואים שלו), אלא גם מג’יבלטאר והמאגרב ועד קמצ’טקה, אבל שתהייה בן אדם – ואתה לא כזה: אתה צבוע, אתה שחצן, אתה שקרן, אתה לא נאמן למילה שלך.

ביבי, אם אתה תיתפס בחשכת לילה פורץ לבנק יחד עם עזמי בשארה, למשל, ושניכם תועמדו לדין ביחד, אוהדיך יגידו שעם בשארה “נעשה צדק“, ואילו לך “תפרו תיק“, אבל, בניגוד לך, לאמיר אוחנה ולשאר מעריציך, אני לא מתאים את פרשנותי המשפטית לרצון שלי לראות אותך בא לבית המשפט עם סנדביצ’ים מהבית, ועם חמוצים ממחנה יהודה, כדי שיהיה לך מה לאכול בהפסקה במהלך המשפט.

ובמקום בו אתה צודק, אני אעשה עמך צדק – למרות שלא מגיע לך צדק.

על מה אדברה ואעידה

פתיחת משפטם הפלילי של בנימין נתניהו ו-3 אח’ קבועה לליום א’, 24.5.2020, והנאשם מס’ 1, נתניהו, הגיש, באמצעות פרקליטיו, בקשה לפטור אותו מהתייצבות אישית, באשר הוא מיוצג ע“י עורכי דינו והופעתו האישית לא נחוצה, כאשר הישיבה נקבעה רק להקראת כתב האישום, ולא לתשובת הנאשם לאישום.

מה זו “פתיחת המשפט“?

פתיחת המשפט מוסדרת בסימן ד‘ (“פתיחת המשפט“) לפרק ה‘ (“הליכי המשפט“) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ“ב-1982 (להלן: חסד”פ, או החוק)..

שימו לב להבדל בין “תחילת המשפט“, שהיא נקודת–הזמן הראשונה של המשפט (נקודת האפס, אם תרצו), לבין “פתיחת המשפט“, שהיא תהליך רחב יותר, המוסדר בסעיפים 143 – 155 לחסד“פ.

אלה הסעיפים, בהשמטת חלקים שאינם לענייננו:

תחילת המשפט

143. בתחילת המשפט יקרא בית המשפט את כתב האישום באזני הנאשם, ויסביר לו, אם ראה צורך בכך, את תכנו, אולם רשאי בית המשפט לא לעשות כן לגבי נאשם המיוצג על ידי סניגור, אם הודיע הסניגור לבית המשפט, כי קרא את כתב האישום באזני הנאשם והסביר לו את תכנו, ואם אישר הנאשם את ההודעה; דברי הנאשם וסניגורו יירשמו בפרוטוקול.

143א. […]

הסכמה בדבר עובדות וראיות

144. לאחר תחילת המשפט ובכל שלב של הדיון, רשאי בית המשפט – אם הנאשם מיוצג על ידי סניגור – לזמן את הנאשם וסניגורו ואת התובע כדי לברר הסכמתם לשאלות שבעובדה ולקבילות מסמכים ומוצגים, לרבות הגשתם לא באמצעות עדים.

[…]

מועד לטענת פסלות

146. (א) לאחר תחילת המשפט, ובערעור – בתחילת שמיעת הערעור ולפני כל טענה אחרת, רשאי בעל דין לטעון טענת פסלות נגד שופט פלוני […]

ערעור על החלטה בטענת פסלות

147. […]

טענות מקדמיות

149. לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן –

(1) חוסר סמכות מקומית;

(2) חוסר סמכות ענינית;

(3) פגם או פסול בכתב האישום;

(4) העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה;

(5) זיכוי קודם או הרשעה קודמת בשל המעשה נושא כתב האישום;

(6) משפט פלילי אחר תלוי ועומד נגד הנאשם בשל המעשה נושא כתב האישום;

(7) חסינות;

(8) התיישנות;

(9) חנינה;

(10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.

דיון בטענה מקדמית

150. […]

תשובת הנאשם לאישום

152. (א) לא בוטל האישום מכוח טענה מקדמית, ישאל בית המשפט את הנאשם מה תשובתו לאישום; הנאשם רשאי שלא להשיב, ואם השיב, רשאי הוא בתשובתו להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום, כולן או מקצתן, או לכפור בהן, וכן לטעון עובדות נוספות בין אם הודה כאמור ובין אם לאו; השיב הנאשם באחת הדרכים האמורות, רשאי בית המשפט לשאול אותו שאלות, ובלבד שהשאלות לא יחרגו מהדרוש להבהרת תשובת הנאשם; תגובת הנאשם יכול שתיעשה על ידי סניגורו.

[כל הסעיפים עד סע’ 155 הושמטו]

כאן נגמר סימן ד’ (פתיחת המשפט), ומתחיל סימן ה‘: (בירור האשמה), דהיינו שמיעת ההוכחות.

מה זאת “הקראה“, ולמה היא נחוצה

הלוגיקה של “בתחילת המשפט יקרא בית המשפט את כתב האישום באזני הנאשם” ברורה: במשטר דמוקרטי אי אפשר לשפוט אדם כאשר הוא לא יודע על מה (במיוחד אם יש לו הרבה תיקים …), אבל החוק מאפשר “הנחות“: “[…] אולם רשאי בית המשפט לא לעשות כן לגבי נאשם המיוצג על ידי סניגור, אם הודיע הסניגור לבית המשפט, כי קרא את כתב האישום באזני הנאשם והסביר לו את תכנו”, וזה אומר שבכלל אפשר לוותר על ה”הקראה באזני הנאשם”, ואפשר להמשיך בהליכי “פתיחת המשפט”: בירור “הסכמה בדבר עובדות וראיות“, טענת פסלות, ערעור על החלטה בטענת פסלות (אם יש צורך), טענות מקדמיות (אם יש), ודיון בהן, ורק אחרי כל אלה באה “תשובת הנאשם לאישום” – החל משתיקה מוחלטת, המשך בהודאה בעובדות (מלאה, או חלקית), וכלה בטענות–הגנה עובדתיות (כגון: הגנה עצמית, למשל).

הדבר היחיד המצריך נוכחות פיזית של הנאשם בא לידי ביטוי בסייג לסע’ 143: “בתחילת המשפט יקרא בית המשפט את כתב האישום באזני הנאשם […] אולם רשאי בית המשפט לא לעשות כן לגבי נאשם המיוצג על ידי סניגור, אם הודיע הסניגור לבית המשפט, כי קרא את כתב האישום באזני הנאשם והסביר לו את תכנו, ואם אישר הנאשם את ההודעה; דברי הנאשם וסניגורו יירשמו בפרוטוקול.

זאת אומרת שבנקודה הזאת המחוקק אומר לבית המשפט: אל תאמין לעורך–הדין, גם אם הוא הודיע חגיגית כי “קרא את כתב האישום באזני הנאשם והסביר לו את תכנו” – תדרוש שהנאשם עצמו יגיד את זה במו–פיו!

נאשם – מיוצג או לא מיוצג – רשאי לשתוק מתחילת המשפט ועד סופו. על כך אין מחלוקת, והעובדה שבסיפא לסע’ 152 (א) נאמר כי “תגובת הנאשם יכול שתיעשה על ידי סניגורו”, לא באה, לטעמי, לגרוע מזכות השתיקה הכללית של הנאשם, אלא רק כדי להדגיש את האפשרות הזאת, ולמנוע מצב בו השופט פונה במישרין אל הנאשם ואומר לו אני רוצה לשמוע את זה מפי אדוני, והסניגור צריך להתווכח עם השופט על זכותו למסור את תשובת הנאשם מפיו שלו, ולא מפי הנאשם עצמו.

צריך להביא בחשבון שאם הנאשם, במו פיו, עונה לשאלה ה”תמימה” של השופט, זה גם “אמבוש” לחקירת שתי–וערב של השופט את הנאשם – דבר שהוא אסור בתכלית האיסור.

הנה כי כן, הדבר היחיד שמחייב את נוכחותו של הנאשם בבית המשפט, בשלב פתיחת המשפט, הוא אישורו את הודעת סניגורו לפיה הוא, הסניגור, אכן “קרא את כתב האישום [באזניו] והסביר לו את תכנו”.

נשאלת השאלה מתי הדבר הזה חייב להיעשות. מה מונע, מבחינת החוק, שבית המשפט יבצע את הליך ה“הקראה” בלעדיו, הסניגור יאשר כי “קרא את כתב האישום באזני הנאשם והסביר לו את תכנו”, והנאשם יאשר זאת בפתח הישיבה הבאה?

לא, אין שום מניעה חוקית לקיים את ההליך בצורה הזאת, ובנקודה הזאת נתניהו צודק ב-100%.

צודק ב-100% – השאלה היא אם זה גם חכם

בבג“ץ ברקי פטה המפריס, עליו הסתמכה בקשתו של נתניהו לפטור אותו מהתייצבות אישית, עשה בית המשפט את אחד הדברים החביבים עליו: לדבר ולדבר – ולא לומר כלום: הוא משחק פינג–פונג עם עצמו, אומר כן, לא, כן, לא, ויחד עם זאת, ומבלי לקבוע מסמרות, ו…, ו…, ו…, והכל תלוי בנסיבות העניין…

וזה אומר שבסוף בית המשפט יקבע לאילו מ“נסיבות העניין” לייחס משקל רב יותר – לאלה המצדיקות את שחרורו מההתייצבות, או לאלה שאינן מצדיקות אותו.

אלא מאי? כיוון שההחלטה אם להיעתר לבקשה תלוייה ב“בנסיבות העניין“, ביבי היה צריך לעשות גם את מאזן הסיכונים והסיכויים.

ראשית – האם זה יהיה נעים לו אם בקשתו תידחה?

שנית – אם ההתייצבות האישית, עם כל הצלמים וכו’, אינה הדבר הכי נעים בחייו של ראש ממשלה מצוי (או בלתי מצוי) – מה תועיל לו דחיית “רגע האמת“, כאשר בסופו של דבר הוא אכן יגיע?

ושלישית – אם הוא קיווה שהשופטים “ימצמצו ראשונים“, יפגינו חולשה מול ציבור אוהדיו, ויפתחו לו פתח לבקשות כאלה בעתיד – לא רק שהוא לא זכה לכך, אלא שאם הם היו נותנים לו את מבוקשו הפעם, זה היה מקשה עליו לקבל שחרור דומה בעתיד (“מה הוא חושב לעצמו, שאנחנו נתמסר בקלות לכל בקשה שלו?”).

ובקיצור: בהגשת הבקשה הזאת ביבי צדק, משפטית, אבל לא נהג בחוכמה.

על החיסכון לקופת המדינה

בסע’ 15 לבקשתו נאמר כי אם הבקשה תתקבל, “הדבר יחסוך לקופת המדינה כספים רבים שיוקצו לצורך הבטחת הגעתו של המבקש לאולמו של בית המשפט הנכבד“, ועדיף היה לו לביבי שלא היה מעלה את הטענה הזאת.

ראשית – תפקידו של נאשם בבית המשפט הוא להגן על על עצמו, ולא על אוצר המדינה – גם אם בכובעו האחר הוא ראש הממשלה, או אפילו שר האוצר, ובמקרה הזה, אם שר האוצר סבור שהאינטרס הכלכלי של המדינה מצריך את ה“חיסכון” הזה – שיגיש בקשה נפרדת, בלי קשר לבקשה שהנאשם הגיש, או לא הגיש, ובית המשפט יחליט.

שנית – המדינה לא שוכרת מאבטחים נוספים, לצורך הגעת נתניהו לבית המשפט, שהרי המאבטחים שלו צמודים אליו בשכבו ובקומו – ולכל אשר יילך.

ושלישית – מי שהקים את הממשלה הכי בזבזנית בתולדות המדינה אין לו שום זכות מוסרית לדבר על “חיסכון” כשהדבר נוח לו.

חלקם של סניגורי נתניהו

אי אפשר לדעת מה סניגוריו של ביבי יעצו לו, אבל שני דברים אני הייתי עושה אחרת:

ראשית – הייתי מנסה לארגן בקשה משותפת מטעם כל ארבעת הנאשמים – אולי זה היה עוזר, במקרים גבוליים, ומכל מקום זה היה “מרכך” את תחושת ה“חמיצות” האישית של נתניהו, עם דחיית הבקשה.

ושנית – אני הייתי מציג את נימוקי הבקשה כפי שהצגתי אותם לעיל: לא שהנאשם רוצה לחמוק מלאשר כי סניגורו “קרא את כתב האישום באזניו והסביר לו את תכנו”, הוא רק מבקש כי יינתן לו לעשות כן בפתח הישיבה הבאה.

לא יודע אם זה היה עוזר, אבל במקרים גבוליים גם קש יכול להטות את הכף, ולאור מה שאומר להלן – ייתכן מאוד ששני הדברים האלה יחד היו מטים את הכף לטובתו.

על האורגזמה של הפרקליטות

בשולי בקשתו של נתניהו לפטור אותו מהתייצבות אישית מצורפת תגובת הפרקליטות, אשר – כמה מפתיע – התנגדה לפטור הזה, ועל ההתנגדות הזאת כבר נשפכו ע“י תומכי ביבי קיתונות של רותחין: זה המשך ההתנכלות הפוליטית בראש הממשלה.

אז תנוח דעתכם: לפרקליטות ישנם חטאים אמיתיים, ולא צריך להוסיף להם עו“ד כהנה וכהנה: הם מתנהגים כך בלי קשר למיהות הנאשם. במאמר חלאות–אדם או סתם “טועי–דרך?” (ו): על המרמים את בית המשפט, בשם המדינה הצגתי את המחלה חשוכת–המרפא של פרקליטות המדינה: להיטות חסרת–בושה לניצחון ליטיגאנטי – אפילו במחיר של דריכה על גוויות. אפילו במחיר מאסרם של חפים–מפשע.

אז ביבי ביקש, ולנו יש הזדמנות להתנגד, ואנחנו נתנגד, ובית המשפט יקבל את התנגדותנו, ואנחנו נקבל אורגזמה.

לגמול את הפרקליטות מהמחלה הזאת – כנראה שאי אפשר, אבל בכל זאת הייתי מצפה מהפרקליטות להבליג על תאוות–הניצחון, ולא לנהוג בצורה מטופשת. היא יכלה להודיע לבית המשפט שהיא “משאירה את ההחלטה לשיקול דעתו של כבוד בית המשפט“.

לו כך הייתה הפרקליטות נוהגת התוצאה, ככל הנראה, לא הייתה שונה, אבל היא, הפרקליטות, הייתה יוצאת מזה יותר יפה, או, לפחות, פחות מכוערת.

על החלטת בית המשפט לדחות את הבקשה

בית המשפט החליט לדחות את בקשתו של נתניהו לשחרורו מחובת ההתייצבות בישיבת ההקראה. זו ההחלטה.

כאשר השיקולים הרלוואנטיים חלקם “בעד” וחלקם “נגד“, והכל תלוי ב“נסיבות העניין“, ובשיקול דעתו של המחליט, קשה לומר שבית המשפט “שגה” בהחלטתו, כשם שקשה היה לומר שהוא “שגה” אם היה מחליט את ההיפך, דהיינו לקבל את הבקשה.

אבל יחד עם זאת, לא הכל חלק.

אומר בית המשפט, בין השאר:

בכל הנוגע לדיון הקראה – הכלל הוא כי נאשם מתייצב להקראה, שהיא פתיחת המשפט. כך הדבר בכל הליך פלילי, וכך גם בהליך הפלילי הנוכחי ולא מצאנו כי יש בנימוקי המבקש כדי להצדיק חריגה מכלל זה.

עד כאן אנחנו מכירים את ההנמקות הסתמיות האלה: “לא מצאנו כי …”, “לא מצאנו ממש ב…”, וכו’, אלא שכאן בא שחקן–החיזוק אשר, כדרכם של שחקני–חיזוק מפוקפקים, דווקא מחליש את הקונסטרוקציה (ההדגשות במקור):

זאת ועוד, בהתאם לסעיף 143 לחוק, שעניינו ישיבת ההקראה, שהיא “תחילת המשפט” – “בתחילת המשפט יקרא בית המשפט את כתב האישום באזני הנאשם, ויסביר לו, אם ראה צורך בכך, את תכנו, אולם רשאי בית המשפט לא לעשות כן לגבי נאשם המיוצג על ידי סניגור, אם הודיע הסניגור לבית המשפט, כי קרא את כתב האישום באזני הנאשם והסביר לו את תכנו, ואם אישר הנאשם את ההודעה; דברי הנאשם וסניגורו יירשמו בפרוטוקול“.

אמנם לטענת המבקש “נוכחותו אינה נחוצה למעמד ההקראה“ שכן “תרומתו של המבקש בדיון תתמצה בכך שהוא יאשר כי קרא את כתב האישום והבין את תכנו“, ולדבריו הוא קרא את כתב האישום מספר פעמים והבין את תכנו, אך זו בדיוק “התרומה” הנדרשת ממנו – להתייצב לדיון ולאשר את הדברים כאמור בסעיף 143 הנ“ל. על המבקש, כמו יתר הנאשמים, להתייצב ולומר את דברו בבית המשפט.

שימו לב לחלק הלא–מודגש במקור: אך זו בדיוק “התרומה” הנדרשת ממנו – להתייצב לדיון ולאשר את הדברים כאמור בסעיף 143 הנ“ל, וזה בדיוק מה שאמרתי לעיל: את התרומה הזאת בדיוק אפשר לקיים בפתיחת הישיבה הבאה!

ואל תתעלמו גם מהסיפא: על המבקש, כמו יתר הנאשמים, להתייצב ולומר את דברו בבית המשפט, וגם על כך עמדתי לעיל: אם כל הנאשמים היו מתאמים בקשה משותפת לקיים את “התרומה” הנדרשת מהם – להתייצב לדיון ולאשר את הדברים כאמור בסעיף 143 הנ“ל – בפתח הישיבה הבאה, בקשתו של נתניהו לא הייתה נראית כבקשה ליחס מיוחד בזכות היותו ראש הממשלה.

אז פרקליטיו של נתניהו לא עשו את שני הדברים האלה – ובכך נתנו לשופטים דרך קלה לחמוק מהכרעה במקרה הגבולי הזה.

מה שאני ציפיתי מהשופטים הוא דבר אחר: שיעברו על ההחלטות הקודמות שלהם בבקשות כאלה, ויפעלו על פיהן – לטוב או לרע, בלי שום הפלייה בין ראש ממשלה לבין בני תמותה אחרים.

ואת זה הם לא עשו. ייתכן שהיה להם מה להסתיר – ובכך שגו.

ועוד הערה בעניין הזה: צריך להביא בחשבון את דילמת האגו של השופטים – אם ימצמצו ראשונים וייעתרו לבקשה, יגידו עליהם שהם “מפחדים מההמון הסוער“, וגם יזמינו בקשות דומות כל שני וחמישי, ואם הם ידחו אותה – יגידו שהם “עושים דווקא“.

בדילמה הזאת הם בחרו באחת משתי האפשרויות הלגיטימיות, ועל כך אי אפשר לבוא עליהם בטענות, אבל חבל שהם לא בדקו את החלטותיהם בעבר, במקרים דומים – זה היה מקל עליהם בהרבה, הן בהחלטה, והן מול הביקורת הציבורית.

על ההחלטה בעניין שידור המשפט

ביום 10.5.2020 החליטו השופטים כי “הדיון יוקרן בטלוויזיה במעגל סגור בשני אולמות נוספים, בהתאם להנחיות משרד הבריאות ובתאום עם מערך דוברות בתי המשפט”, וכי “מעבר לכך הדיון לא יצולם ולא ישודר בשידור ישיר“.

לפי סע’ 172 לחסד“פ “עד שטרם העיד – פרט לנאשם – לא יהא נוכח בגביית עדותו של עד אחר“, ומהבחינה הזאת בית המשפט צדק – ולא צדק.

ראשית – יש להבדיל בין דיונים בהם נשמעים עדים (שאז בהחלט יש למנוע מהעדים לצפות בהקרנת הדיון גם באולמות הנוספים) לבין דיונים בהם לא נשמעים העדים (כמו בישיבת ה“הקראה“), שבעקבות הדיונים שהתקיימו לאחרונה בביהמ“ש העליון ניתן לומר כי “הניתוח הצליח, והחולה חי” (ראו דיון מפורט בנושא הזה, כאן).

ושנית – יש להבדיל בין “הקרנה” (באולמות סמוכים, בזמן אמת) לבין “צילום“, “שידור” ו“שידור בשידור ישיר“.

לגבי “הקרנה” – יש לוודא שעדים אשר טרם העידו לא יהיו נוכחים בהקרנה, וספק אם השופטים נתנו את דעתם לכך.

לגבי “צילום” אין כל הצדקה למנוע אותו, ולשמור לכל שימוש חוקי עתידי, לרבות שידור מאוחר יותר (באתר מערכת המשפט, או בכל דרך אחר).

לגבי “שידור ישיר” – גם לעניין זה יש להבדיל בין דיונים בהם נשמעים עדים (שאותם לא ניתן לשדר אלא רק אחרי שנשמעו כל העדים) לבין דיונים בהם לא נשמעים העדים (שאין שום הצדקה למנוע את שידורם בזמן–אמת.

וחבל שהשופטים לא נכנסו לרזולוציה הזאת, והחלטתם בחלקה לא הייתה זהירה דיה, ובחלקה הייתה קמצנית מדי.

סיכום ביניים

א. מבחינה משפטית בקשתו של נתניהו נכונה וצודקת, אבל ההחלטה להגיש אותה הייתה שגוייה;

ב. הדאגה לחיסכון בעלות האבטחה הייתה מיותרת ומזיקה לתדמיתו של בנימין נתניהו.

ג. סניגוריו של ביבי טעו בכך שלא ביקשו לקיים את ה“אישור” לפי סע’ 143, סיפא, בישיבה הבאה, ולא צירפו לבקשה את הנאשמים האחרים (אלא אם כן ביקשו ונדחו, אבל קשה לי להניח כך).

ד. הפרקליטות הייתה צריכה “להשאיר את ההחלטה לשיקול דעתו של בית המשפט“, אבל בלהיטותה הידועה לניצחון ליטיגאנטי היא לא הייתה מסוגלת לנהוג אחרת, וזו התשובה לטענות שהתנגדותה לבקשתו של נתניהו הייתה חלק מהרדיפה: בעניין הזה הן נהנגו כמנהגם מימים ימימה.

ה. השופטים נתנו החלטה לגיטימית כשלעצמה, אבל מעוררת תהיות, במיוחד משום שהם לא הראו כיצד הם נהגו בעבר במקרים דומים.

ו. באשר להחלטה בעניין ההקרנה, הצילום והשידור – הם בהחלט יכלו להוציא מתחת ידם תוצרת מוצלחת יותר.

דעתי האישית

נוכחותו האישית של הנאשם במשפטו נועדה להבטיח את זכותו למשפט הוגן ולאפשר לו להתגונן כראוי – לא כדי להוסיף לו עונש בעצם הישיבה ימים שלמים על ספסל הנאשמים, כאשר יש לו דברים חשובים ומהנים יותר לעשות.

ממילא רצונו של הנאשם הוא השיקול העליון.

אפשר לחרוג מהעיקרון הזה אם נראה לבית המשפט שהנאשם וסניגורו לא יודעים מה הם עושים, שהסניגור מנהל את המשפט בצורה כושלת, ושנוכחותו של הנאשם דרושה להגנתו–הוא.

הדאגה ל“צדק בהדרו“, או ל“מראית פני הצדק” היא זכותו של הנאשם וחובתו של בית המשפט, ולא להיפך, ואם בית המשפט רוצה להפגין שהוא כאן ה“לובש את המכנסיים“, זה לא צריך להיות על גבו של הנאשם – בין אם זה ביבי נתניהו בין אם זה הרוכל מן השוק.

ראו: בוזגלו בן 50, אולי יותר.

יש הגורסין כי נוכחותו של הנאשם עשוייה להידרש לצורך זיהוי, וזה לא מקובל עלי:

ראשית – זו עקיפה של זכות השתיקה, ורתימת הנאשם לעגלת הפללתו, בניגוד לזכותו שלא להפליל את עצמו.

שנית – כאשר הנאשם יושב על ספסל הנאשמים – לרוב לבדו – זה לא “מסדר זיהוי” אמין במיוחד.

שלישית – אם עד התביעה אומר, למשל, “ראיתי את בנימין נתניהו נכנס לבנק עם M-16 שלוף בידיו”, וכו’, וכו’, חזקה עליו שהוא יודע מי זה בנימין נתניהו גם בלי להצביע עליו כשהוא יושב על ספסל הנאשמים, ואם ביבי ירצה לטעון שהייתה טעות בזיהוי, שתפרו לו תיק, ושבעת האירוע הוא בכלל היה עצור באבו–כביר (על עבירה אחרת, ממנה הוא זוכה, בינתיים) – נטל ההפרכה עליו: הוא יכול להעיד בעצמו, הוא יכול להביא לעדות אל מנהל בית המעצר, הוא יכול גם–וגם – הכל לבחירתו.

אציין, מנסיוני האישי, כי כאשר בית המשפט מחליט מראש להרשיע את הנאשם בכל מחיר – כן, “כבוד“ השופט הבכיר בדימוס, אברהם קסירר, הכוונה אליך! – הנאשם יורשע, גם אם הוא ישב על ספסל הנאשמים, ועד התביעה ה“מזהה” הצביע נחרצות על אדם אחר, שישב בפינה אחרת של האולם – כמי שביצע את העבירה, ולא היו שום ראיות אחרות המקשרות בין הנאשם לבין האירוע.

ראו: אהרן ברק נרצח פעם שלישית – הרוצחת הפעם: מרים נאור.

גם עניין ה“הקראה“, כולל ה“אישור” של הנאשם כי סניגורו “קרא את כתב האישום באזניו והסביר לו את תכנו” הוא קשקוש מקושקש: ניהלתי בחיי מאות ואלפי משפטים, מעולם לא נתקלתי בכך שביהמ“ש “קורא את כתב האישום באזני הנאשם“, וכו’, מעולם לא קראתי את כתב האישום “באזני” הלקוח, מעולם לא נשאלתי ע“י ביהמ“ש לאשר כי קראתי את כתב האישום “באזני הנאשם“, ומעולם לא נשאל הלקוח לאשר כי קראתי את כתב האישום “באזניו“.

על ה“הקראה” בבתיהמ“ש לתעבורה

ככה נעשים הדברים בבתיהמ“ש לתעבורה:

המלים הראשונות של השופט אינן “קריאת כתב האישום באזני הנאשם”, אלא: מה תשובתו של אדוני לאישום?

אם הנאשם/הסניגור מודה, עוברים לטיעון לעונש.

אם הנאשם/הסניגור כופר, השופט מתחיל לבצע חקירת שתי–וערב, כאילו היה ראש לשכת החקירות המשטרתית – דבר שהחוק אוסר עליו לעשות, ואשר נועד לאפשר לתביעה לבוא עם תיק ראיות שדוף, ולפי תשובות הנאשם/הסניגור להדריך אותה להתחיל את החקירה, שהייתה אמורה להיות מושלמת לפני החתימה על כתב האישום.

נכון, הנאשם לא חייב לענות (אם הוא לא מיוצג הוא לא יודע את זה), אבל גם אם הוא מסרב לענות – הוא נותן לתביעה את אותה ההדרכה:

שופט: האם הרכב של אדוני/של הנאשם?

בדרך כלל הנאשם יאשר את העובדה שהוא בעל הרכב, וזה פוטר את התביעה מלהכין ראיות לכך (שגם הן אמורות להיות מוכנות לפני החתימה על כתב האישום), אבל אם הנאשם יגיד “אני שותק” – מבחינת התביעה זה אותו הדבר: רמז לקו ההגנה, הדרכה לניהול החקירה.

אבל נניח שהנאשם לא מספק את הסחורה, ולא מודה בכל העובדות …

השלב הבא הוא ה“נדחה להוכחות“, אשר בעקבותיו בא, במקרים רבים ה“כבוד השופט, אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה – מודה אני לפניך!”.

כאשר ה“הקראה” אמורה להיות הליך פורמאלי לחלוטין, והנאשם מבקש לוותר עליה (כי מבחינת החוק היא באה לשרת את הנאשם) ולקבוע את התיק ישר לשמיעת ההוכחות, לא יתנו לו את זה, וההסבר: בחוק כתוב “בתחילת המשפט יקרא בית המשפט את כתב האישום באזני הנאשם” והמילה “יקרא” משמעותה ציווי מכוח החוק.

אוקיי, אתה אומר, ומבקש לקבוע ישיבה ל“הקראה+הוכחות” – מה פשוט מזה?

לא, אין פשוט מזה, אבל בית המשפט לא ייתן לך את זה: בית המשפט והתביעה המשטרתית הפכו הליך שהחוק קבע לטובת הנאשם להליך שמטרתו להתיש את הנאשם, ולהפוך את בית המשפט לסניף של לשכת החקירות המשטרתית.

ואם לא די בכך, הם יוסיפו: גם משפט התעבורה הוא משפט פלילי לכל דבר ועניין!

או קיי, גם זה אפשרי, אבל מהו הדין כאשר בפרוטוקול בית המשפט אין כל זכר ל“קריאת כתב האישום באזני הנאשם“, ובערעור אתה עצמך טוען כי גם משפט התעבורה הוא משפט פלילי לכל דבר ועניין? הם יתעלמו מטענתך זו, ובמקרה הטוב הם יגידו שזה עניין “פורמליסטי גרידא“.

וזאת הצביעות במלוא מערומיה: כאשר נוח להם, ההקראה היא חובה שאי אפשר לוותר עליה, וכאשר נוח להם היפוכו של דבר, הם אומרים שזה עניין “פורמליסטי גרידא“.

ובמלים אחרות: הליך ה“הקראה” נועד לשמש לטובתו של הנאשם, אבל בפועל משתמשים לרעתו של הנאשם.

ובחזרה ל“הקראה” במשפט נתניהו

לטעמי, במקרים בהם הנאשם מיוצג כל עניין ה“הקראה באזני הנאשם” הוא מיותר לחלוטין, ואם רוצים להקפיד בקלה כבחמורה, אפשר לקבוע ישיבה ראשונה ל“שמיעת ההוכחות”, ל“טענות מקדמיות ותשובת הנאשם” או ל“טענות מקדמיות, תשובת הנאשם והוכחות, במידה והזמן יאפשר זאת“, הכל לפי משקל התיק, וכבר ראינו משפטים פליליים – גם כבדים – בהם אכן התחילה שמיעת הראיות כבר ביום פתיחת המשפט.

אבל נניח שרוצים להקפיד על הוראה החוק כלשונה, וכופים על הנאשם לשבת שעות על ספסל העץ הקר, הוא ספסל הנאשמים: להערכתי רק קריאת כתב האישום, במשפט נתניהו אמורה להצריך לפחות ארבע שעות (בלי קריאת רשימת העדים – של“ג במספר – שלפי החוק גם היא חלק מכתב האישום – עוד חצי שעה, לפחות.

והשאלה היא אם הקשבה במשך שעות שלמות לקריאת כתב האישום היא תחליף לקריאת כתב האישום ע“י הנאשם עצמו, אלף פעמים לפני פתיחת המשפט ואלף פעמים אחריה? התשובה לכך היא שלילית, כי כדי לרדת לעומקו של כתב האישום צריך לקרוא אותו שוב ושוב, קדימה ואחורה ולהיפך, מימין לשמאל ולהיפך, לאורך, לרוחב ובאלכסון – וגם להיפך.

נשארה שאלה הפומביות: קריאת כתב האישום “באזני הציבור“.

אז גם כאן חל אותו הדבר: גם הציבור לא מסוגל לקלוט את כתב האישום מקריאתו החד–פעמית ע“י בית המשפט.

מעבר לכך – זה גם לא נחוץ, משום שכתב האישום כבר פורסם ברבים, אפשר לקרוא אותו, בין השאר, גם כאן, וסביר להניח כי מי מהציבור שהדבר מעניין אותו כבר קרא אותו אלף פעמים.

בקיצור: פרוצדורה ארכאית מיותרת, מהתקופה בה העיתונאים היו יושבים באולם בית המשפט, מקשיבים קשב רב ל“קריאת כתב האישום באזני הנאשם“, ואחר כך מדווחים לקוראיהם, בעיתוני הנייר של יום המחרת.

אחר כך המציאו את מכונות הצילום, ובסוף יום המשפטים העיתונאים היו ניגשים למזכירות ביהמ“ש, נוטלים את התיקים המעניינים אותם, מצלמים, ופונים לדרכם.

ואחר כך הגיע האינטרנט–בכל–בית, והכל נעשה גלוי, גם בלי “קריאת כתב האישום באזני הנאשם“.

והרשו לי לנחש כי גם במקרה הזה, בית המשפט לא יקרא את כתב האישום “באזני הנאשם” במשך שעות ארוכות. סביר להניח שידלגו ישר לפטור אשר בסע’ 143 (“אולם רשאי בית המשפט לא לעשות כן לגבי נאשם המיוצג על ידי סניגור, אם הודיע הסניגור לבית המשפט, כי קרא את כתב האישום באזני הנאשם והסביר לו את תכנו“).

שימו לב לכך שבית המשפט אמנם “רשאי” לדלג על “קריאת כתב האישום באזני הנאשם“, אבל הוא יכול שלא לדלג עליה (כי זו הרי “ברירת המחדל“, איך לא…).

בקיצור: הליך מיותר, שלא מוסיף דבר וחצי דבר – לא להליך המשפטי התקין, לא לנאשם, ולא לציבור כולו, והגיע הזמן להסדיר בחוק את הדילוג על ההליך הזה, כאשר הנאשם מיוצג.

למעשה אפשר להשיג את זה מכוח סמכותו ה“טבועה” של בית המשפט, להורות על קיום הדרוש בדרך של הודעות בכתב. בעקבות הדחייה של פתיחת המשפט מיום 17.3.2020 ליום 24.5.2020, תחת הכותרת אז היא אמרה … על צמצום פעולתם של בתי המשפט ע”י שר המשפטים: מה עשה אמיר אוחנה, ומה נעשה על דעתה של אסתר חיות, הצעתי, בין השאר, רעיון “גאוני בפשטותו” – לתת החלטה מעין זו:

החלטה

סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ“ב-1982, זה לשונו:

143. בתחילת המשפט יקרא בית המשפט את כתב האישום באזני הנאשם, ויסביר לו, אם ראה צורך בכך, את תכנו, אולם רשאי בית המשפט לא לעשות כן לגבי נאשם המיוצג על ידי סניגור, אם הודיע הסניגור לבית המשפט, כי קרא את כתב האישום באזני הנאשם והסביר לו את תכנו, ואם אישר הנאשם את ההודעה; דברי הנאשם וסניגורו יירשמו בפרוטוקול.

לשם יעילות הדיון אנו מורים כדלקמן:

1. סניגורו של הנאשם יקרא את כתב האישום באזני הנאשם ויסביר לו את תכנו.

2. התיק ייקבע לישיבת הוכחות למועד שיודע לצדדים.

3. בתחילת הישיבה יאשר הנאשם כי כתב האישום נקרא באזניו, והוסבר לו תוכנו.

4. מבלי לגרוע מכל זכות העומדת לנאשם, ההגנה תהייה רשאית להגיש לבית המשפט בכתב את תשובתו של הנאשם לכתב האישום, עד ליום ……….. .; ההודעה תועמד לעיון הציבור ללא צורך בהגשת בקשה לשם כך.

5. ההגנה רשאית לבקש שכתב האישום יוקרא במלואו בישיבת בית המשפט, וכן לבקש כי תשובת הנאשם לכתב האישום תינתן באותה הישיבה – בין במקום התשובה בכתב, כאמור, בין כהשלמה לה. הודעה על כך תימסר לבית המשפט עד ליום ………… .

ניתנה היום, י“א אדר, התש“ף, 15.3.2020, בהעדר הצדדים.

( – ) שופטת ( – ) שופט ( – ) שופט

כמובן שלפי תשובת הנאשם (כל נאשם, כמובן) אפשר לקבוע, למשל, שבישיבה שתיקבע לא תישמענה ההוכחות, אלא הטענות המקדמיות, או שהתביעה תקבל זמן כדי להשיב בכתב על הטענות המקדמיות, וכן הלאה.

אם הצעתי הייתה מתקבלת, היינו היום למעלה משלושה חודשים קדימה – לתפארת מדינת ישראל, ואם בנימין נתניהו רוצה למנוע מאחרים את מה שעושים לו – הוא ראש הממשלה, יש לו שר משפטים, ואני מוכן לעזור להם בניסוח הצעת–חוק מתאימה.

___________

על ההלכה הפסוקה של ביהמ”ש העליון כחלק ממשפט המדינה

עֵ֭ת לַעֲשׂ֣וֹת לַיהֹוָ֑ה הֵ֝פֵ֗רוּ תּוֹרָתֶֽךָ׃ קואליצית ניר 2.0 – עכשיו!

ביבי נתניהו לא מכין שיעורי–בית

ביבי נתניהו, כפפה לרגליך: לך לבג”ץ, טען תפירה!

על סמכותו של הבג“ץ לפזר את הכנסת

איך יכולים שופטי ישראל לאותת לביבי ואוהדיו שהם לא בכיס הקטן שלו?

על פסק הדין בעתירות נגד מינויו של נתניהו כראש הממשלה ונגד ההסכם הקואליציוני

על הדיון בעתירות נגד מינויו של נתניהו כראש הממשלה ונגד ההסכם הקואליציוני – לקחי היום הראשון

על משפטו הפלילי של בנימין נתניהו – נאום–תשובה ושאלות לתומכי–ביבי

בג”ץ ביבי – מבחנו הקשה ביותר של בית המשפט העליון, מאז פרוץ המדינה

קשה, קשה, מלאכתו של פרשן החוק

ממשלת שני הבנימינים, הטרגדיה השקספירית בשער

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס