המאפיין של הוויכוח הציבורי בנושא הזה – כמה מפתיע! – הוא התפלגות העמדות בדיוק – כמה מקרי! – לפי קו פרשת–המים הפוליטית: תומכי ביבי משוכנעים שתפרו לו את התיקים בהם הוא מואשם, ואילו יריביו הפוליטיים משוכנעים שהתיקים נגדו הם אמיתיים לתלפיות.

אני מבין את כולם, ו“מבחינתם הם צודקים“: כולם גהרו על חומרי החקירה, ימים ולילות (לאור עששית הנפטא, לא לשכוח!), ואם הם הגיעו למסקנות שונות, ומנוגדות, זה לא משום שהם מוטים פוליטית, אלא משום שהמשפט אינו מדע מדוייק, ואך טבעי הוא שאנשים שונים יגיעו למסקנות שונות.

אני, העני ממעש, לא זכיתי לכך, משום שחומרי החקירה לא הועמדו לרשותי, ולכן, בעניין הזה, אני שותק כדג.

אבל השאלה היא מה נתניהו אמור לעשות בנושא: אם הוא רק מפרסם סרטוני תעמולה, זה נראה כמו סרטוני תעמולה: בנימין נתניהו, בין אישום למשפט (טז): ביבי משקר ומטעה.

וכאן אני מציע לו את הדבר הכי הגיוני שהוא יכול לעשות למען עצמו: לעתור לבג“ץ נגד היועץ המשפטי לממשלה, שימשוך את התיקים התפורים נגדו.

הבסיס המשפטי לעתירה כזאת: הפורום

סעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה, זה לשונו:

בית המשפט העליון

15. […].

(ג) בית המשפט העליון ישב גם כבית משפט גבוה לצדק; בשבתו כאמור ידון בענינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר.

(ד) מבלי לפגוע בכלליות ההוראות שבסעיף קטן (ג), מוסמך בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק –

(1) […]

(2) לתת צווים לרשויות המדינה, לרשויות מקומיות, לפקידיהן ולגופים ולאנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין, לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה במילוי תפקידיהם כדין […];

(3) […]

את סע’ 15(ג) הכללי, שדיברנו בו לא מעט, אני משאיר כאן רק ליתר ביטחון, כי, לטעמי, סע’ 15(ד)(2) די בו כדי להקנות לבג“ץ את הסמכות לדון בעתירה, כפי שאפרט בהמשך.

הבסיס המשפטי לעתירה: העילה

כל גוף הממלא תפקיד ציבורי על פי הדין כפוף לדין, ולכללי המשפט המנהלי הידועים, ובהם, בין השאר הימנעות משיקולים זרים ופסולים, ופעולה בתום–לב.

אין שום ספק כי תפירת תיקים ורדיפה פוליטית הן מנוגדות לכל המקובלות במשפט המנהלי, ואם אין הוראת–דין מפורשת, או אין תקדימים – אפשר ליצור את התקדים, בין במסגרת סע’ 15(ד)(2), בין כ“סעד למען הצדק“, במסגרת סע’ 15(ג) הכללי.

מה האפשרויות העומדות לפני הבג“ץ בעתירה כזאת?

מתוך הנחה שהעתירה, על פניה, מגלה, לכאורה, ליקויים בתחום המשפט המנהלי, ייתכן שהבג“ץ אכן יסכים לדון בה, ואם אכן נתניהו ישכנע את בית המשפט – בעובדות של ממש – הבג“ץ עשוי להשתכנע, ולהורות ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, למשוך את כל האישומים.

ודוקו: הבג“ץ לא ייכנס לשאלה אם ביבי אשם, אם לאו, אלא רק לשאלה אם הייתה רדיפה פוליטית, או כל נסיבה אחרת שמצדיקה את התערבותו.

למשל: אם יוכח שהובטח למנדלבליט מינוי לביהמ“ש העליון תמורת שליחתו של נתניהו לכלא.

במקרה כזה, מתוך שהדבר אכן יוכח, מה יכול מנדלבליט לומר להגנתו?

הוא יכול לומר: אכן, הובטח לי הדבר, אבל דחיתי את הרעיון הזה בשאט–נפש;

הוא יכול לומר: אכן, הובטח לי הדבר, וזה אכן המריץ אותי, אבל לבד מכך לא חרגתי מחובת הנאמנות לתפקיד, לחוק ולציבור כולו.

הוא יכול לומר מה שהוא רוצה, והשאלה היא איך הבג“ץ יקבל את זה, אבל גם כאן הבג“ץ לא ייכנס לשאלה אם ביבי אשם, אם לאו, אלא רק לשאלה אם הייתה רדיפה פוליטית, שיקולים זרים ופסולים, או כל נסיבה אחרת שמצדיקה את התערבותו.

וגם אם הבג“ץ יקבל את העתירה, עדיין קיימות לפניו כמה אפשרויות:

הוא יכול להורות על ביטול כתב האישום כולו;

הוא יכול להורות על החזרת התיקים לפרקליטות, ל“בחינה מחדש“, ע“י מי שלא הובטח לו קידום לביהמ“ש העליון.

בכל מקרה צריך להביא בחשבון כי בתיקים האלה טיפלו כ-25 פרקליטים, וקשה להבטיח לכולם כסאות בביהמ“ש העליון (במחוזיים ובשלום אפשר, אבל זה פחות נחשב, ופחות נחשק).

מה הסיכוי לקבלת עתירה כזאת?

שופטי הבג“ץ לא אוהבים לדון בעתירות, וכדי להרתיע עותרים הם מוציאים צו מוחלט רק בכ-1% מהעתירות.

במקרים רבים הם זורקים את העותרים מכל המדרגות – עד למרתף – מחוסר “עילה” הראוייה לדיון, בלי להזמין אותם ולתת להם הזדמנות להראות שאכן יש להם עילה כזאת, אבל בעתירה של בנימין נתניהו הם לא יכולים לעשות את זה, והם יתנו החלטה “לתגובת המשיבים תוך … ימים“, כדי להראות “רצינות” (ואולי אפילו יקבעו דיון בעל–פה, אבל בהרכב רגיל, של שלושה שופטים).

והשורה התחתונה: כל הסיכויים שהעתירה תידחה בנימוק שלעותר עומד סעד חלופי, והוא יכול להעלות את טענותיו בבית המשפט המחוזי, במסגרת משפטו הפלילי, בין בגדרי סע’ 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי, בין בכל דרך אחרת.

רק לשם ההשכלה, סע’ 149(10), שנחקק בשנת התשס“ז-2007, זה לשונו:

טענות מקדמיות

149. לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן –

[…]

(10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.

מה ביבי יכול להרוויח מהגשתה של עתירה כזאת?

הדבר הראשון הוא שנתניהו יכול להראות לכל העם שאכן רודפים אותו, ולעשות זאת “נטו“, דהיינו במנותק מהשאלות שנדונו בבג“ץ, ומהשאלות שתידונה במשפט הפלילי.

הדבר השני הוא שאם הבג“ץ יאמר שפתוחה לעותר הדרך להעלות טענותיו בהליך הפלילי עצמו, מבחינה משפטית אין בכך שום חידוש, והדרך הזאת פתוחה לכל נאשם, גם בלי “רוח גבית” מהבג“ץ, אבל אחרי הערה כזאת מבג“ץ יקשה על השופטים במחוזי “למרוח” את הטענות האלה.

מה ביבי יכול להפסיד מהגשתה של עתירה כזאת?

הוא יכול להפסיד שטענת הרדיפה תתגלה כבלון נפוח, שאין בו ולא כלום.

הקשיים המשפטיים העומדים בדרכו של ביבי, כעותר

הקושי העיקרי הוא שלא די להוכיח שההאשמות נגדו מצוצות מן האצבע (דהיינו שבחומר החקירה אין די ראיות להוכחת האשמות המיוחסות לו), כי הטענה הזאת מקומה להתברר בביהמ“ש המחוזי.

הקושי הנוסף הוא הצורך להוכיח מניע סובייקטיבי של החוקרים והתביעה להתנכל לו, כי עצם העובדה שבחקירה הושקעו משאבים רבים במיוחד ביחס לחקירות אחרות (לא בטוח, אבל נניח) אין בה ולא כלום, משום שאך טבעי הוא שכל חוקר ישקיע את כל הנשמה בתיק שהוא “תיק חייו“.

למעשה אפשר לטעון כנגד רשויות החוק שבתיקים אחרים, תיקים לא “מתוקשרים“, הם לא עושים את מלאכת באותה השקידה. ראו ספינת הדגל טובעת – האם אתם רוצים שכך תתנהל חקירת ראש ממשלה? האם אתם מצפים שהתביעה תבוא עם תיק ראיות ריק, ותצפה שהנאשם ינהל את התיק כנגד עצמו?!

עוד קושי יש בכך שבשימוע שהיה לנתניהו בפרקליטות, הוא כלל לא העלה את הטענה של “תפירת התיקים” נגדו.

ובל נשכח את עניין ה“שיהוי“, ששופטי הבג“ץ אוהבים להשתמש בו כדי לזרוק עותרים מכל המדרגות: מדוע אדוני מעלה את הטענה הזאת רק ערב המשפט?

תחושת–הבטן שלי

כאמור לעיל, אין לי שום מידע המאפשר לי להביע דיעה אם תפרו כנגד נתניהו תיק, כרדיפה פוליטית, או מכל סיבה אחרת, וזאת משום שחומרי החקירה לא הועמדו לרשותי, וכן לא הועמדו לרשותי כל ראיות למניעים הפסולים של המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה.

מה שאני יכול להגיד בוודאות הוא שאין שמץ–של–כלום בטענה ש“מאשימים אותו בסיקור אוהד, וסיקור אוהד אינו עבירה.

אני יכול להגיד זאת בוודאות, משום שעברתי על כתב האישום כולו, ולא מאשימים את נתניהו בסיקור אוהד. כתבתי על כך במאמר בנימין נתניהו, בין אישום למשפט (טז): ביבי משקר ומטעה, ואני לא צריך לחזור בכל מאמר חדש על כל מה שאמרתי בכל המאמרים הקודמים.