על פסק הדין בעתירות נגד מינויו של נתניהו כראש הממשלה ונגד ההסכם הקואליציוני
קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/57037
לא להאמין: לקוריאה הצפונית יש עוד הרבה מה ללמוד מאיתנו, אבל, כפי שאני טוען תמיד, הלכה שנפסקה ע“י ביהמ“ש העליון היא בגדר “חוק המדינה“, ותיקון המצב הוא בכנסת, ע”י תיקון החוק, ולא בהתקפות על השופטים.
יש לו מה ללמוד מאיתנו
שמחה ניר, עו“ד
בן 80 שנה אנוכי היום (15.6.2019), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!
כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים
לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!
עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע
נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka
זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?
בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
איך הם יצאו מהעתירה לפסילת נתניהו
איך הייתי אני מנהל את המשפט הזה
ומה עם אמון הציבור – איכה כשלתי ברך
איך יכולים שופטי ישראל לאותת לביבי ואוהדיו שהוא חי בזכותם, ולא הם בזכותו?
הגם שהייתי רוצה שפסק הדין בעתירות נגד מינויו של נתניהו כראש הממשלה ונגד ההסכם הקואליציוני יהיה שונה, אומר מיד שפסק–הדין הגיע לתוצאה לגיטימית, הגם שאפשר היה להגיע גם לתוצאה לגיטימית אחרת (לתשומת ליבם של אלה שמקבלים פריחה כל אימת שהם שומעים את השם אהרן ברק).
וזה גם מתיישב עם מה שאמרתי במאמר במאמר על סמכותו של הבג“ץ לדון בעתירות נגד מינויו של נתניהו כראש הממשלה, תחת ראש הפרק ומכאן לבג“ץ נתניהו:
בתיק הזה עומדת לדיון השאלה אם יכול בנימין נתניהו להיכנס לתפקיד ראש הממשלה, כאשר, במקביל, הוא מנהל את ענייני המדינה, מחד, ויושב על ספסל הנאשמים, מאידך.
[…]
בעניין הזה מתעוררות שתי שאלות משפטיות: האחת – אם הבג“ץ מוסמך לדון בעתירות האלה, והשנייה – אם מן הראוי להתערב, ולמנוע את כניסתו של נתניהו ללשכת ראש הממשלה.
לגבי השאלה הראשונה – לאור לשונו החד–משמעית של סע’ 15(ג), התשובה היא חד–משמעית: משהחליט הבג“ץ לדון בעתירות, הוא הקנה לעצמו אוטומטית את הסמכות לדון בהן, ולפסוק כפי שיפסוק.
לגבי השנייה – כאן זו בהחלט שאלה של השקפה, שאלה שאין לגביה תשובת כן/לא, וכל אפשרות היא לגיטימית – תלוי בהנמקה שלה, ותלוי במניעים שעומדים מאחוריה, אם אכן עומדים מאחוריה מניעים לא–כשרים.
כעיקרון אני אקבל כל החלטה כלגיטימית, גם אם היא לא תהייה לטעמי, וזה בהחלט יתיישב עם מה שאני אומר תמיד: אני לא מבקר שופטים לפני התוצאה, אלא לפי תרבות השפיטה שלהם.
[…]
וזה אומר שהכבוד לשופטים לא צריך להיקבע לפי התוצאה, אם היא לטעמנו או שלא לטעמנו, ויכולים שופטים להגיע לתוצאות הפוכות, ובכל זאת אנחנו נכבד את כולם.
וזה אומר שאם שופטי הבג“ץ יחליטו שנתניהו כשר להרכיב את הממשלה, או שאינו כשר לכך, שתי האפשרויות הן לגיטימיות – גם אם אחת מהן לא תהייה לטעמי.
במאמר הקודם בנושא, על הדיון בעתירות נגד מינויו של נתניהו כראש הממשלה ונגד ההסכם הקואליציוני – לקחי היום הראשון, אמרתי, בין השאר (ההדגשה הראשונה במקור, השנייה לא):
התחזית שלי
בעניין הזה הבג“ץ ידחה את העתירה, אבל לא משום שהשופטים מפחדים מהבערת צמיגים, או מדי–ניינים העולים על הבסטיליה ברחוב שערי משפט 1, ירושלים, אלא משום שהחוק לא נותן להם את הכלים לכך.
יחד עם זאת, אני מניח שהשופטים לא יתנו לביבי נתניהו לחגוג ולומר ש“הבג“ץ פסק לטובתו“, או “הבג“ץ הצדיק אותנו“, ולכן הם יעירו משהו על כך ש“אין להמעיט בחומרת העבירות המיוחסות למשיב מס’ 2”, או משהו דומה.
את השאלה אם השופטים גילו פחד מהדי–ניינים או מהבערת הצמיגים אני משאיר לאחרים לדון בה, אבל באשר להערה השנייה, פגעתי בול:
המסקנה המשפטית שאליה הגענו אין בה כדי להמעיט מחומרת האישומים התלויים והעומדים נגד חה“כ נתניהו בעבירות על טוהר המידות, ומהקושי הנגזר מכהונה של ראש ממשלה הנאשם בפלילים (סע’ 19, פיסקה שנייה, לפסק הדין; ההדגשה שלי).
במקום אחר אמרתי:
ומה הלאה
הדברים האלה נכתבים כאשר יום הדיונים השני כבר בעיצומו, ובו עומדת לדיון שאלת תקינותן של הוראות אלה ואחרות בהסכם הקואליציוני.
כאן אני צופה “שחיטה” גדולה, בעיקר לגבי “החוק הנורבגי המדלג“.
מתוך מה שנאמר עד כה (כשלוש שעות לאחר תחילת הדיון, נראה שבית המשפט ייתן למשיבים אורכה של 24 שעות להסכים על ביטולן של הוראות מסויים בהסכם הזה.
אני לא יודע על מה תהייה הסכמה, אבל אני מניח שלגבי החוק הנורבגי לא תהייה הסכמה, שהרי בלעדיו לסיעת כחול–לבן לא יישארו חברי כנסת שאינם שרים או סגני שרים.
ההערכה שלי היא שבכל מקרה, בהסכמה או שלא בהסכמה, הרעיון הנורבגי המדלג לא יעבור.
ובסיכום חידדתי את התחזית:
והשורה התחתונה
העתירה לפסילת נתניהו מלהיות ראש הממשלה לא תתקבל.
הוראות אחרות בהסכם הקואליציוני תיפסלנה – אולי בלי השאר בו שריד ופליט.
אני לא מוציא מכלל אפשרות שהשופטים יקבעו כי חלקים מסויימים בהסכם עדיין “מוקדמים“.
והסיכום: שופטי הבג“ץ יוציאו פסק–דין שאף אחד לא יהיה מאושר ממנו, אבל ייצאו ממנו די בכבוד.
האם אנחנו הולכים לבחירות מועד ד’, בסימן טו ביבי אור נוט טו ביבי?
זאת השאלה.
באשר לדחיית העתירה לפסילת נתניהו אכן צדקתי, אבל לגבי הדרך בה הדבר נעשה יש לי כתה הערות, אותן אביא בהמשך.
בתחזיתי כי “הוראות אחרות בהסכם הקואליציוני תיפסלנה – אולי בלי השאר בו שריד ופליט” – הערכתי “שבית המשפט ייתן למשיבים אורכה של 24 שעות להסכים על ביטולן של הוראות מסויים בהסכם הזה” – תיק שמרטפות זוטא – ואכן כך הווה, ואילו ה“אולי” שהוספתי היה, איך לומר, “קצת מוגזם“.
לגבי הערכתי שהשופטים יקבעו כי חלקים מסויימים בהסכם עדיין “מוקדמים” – גם בכך צדקתי, ו“החלקים המסויימים” הם כל ההסכם כולו.
איך הם יצאו מהעתירה לפסילת נתניהו
במאמר על הדיון בעתירות נגד מינויו של נתניהו כראש הממשלה ונגד ההסכם הקואליציוני – לקחי היום הראשון, תחת ראש הפרק ועכשיו לעניין, אמרתי:
שלא כמו בעניין סמכותו הכללית של הבג“ץ כ“המבוגר האחראי” […], בעניין כשירותו של נתניהו להרכיב את הממשלה, ולעמוד בראשה, המצב הרבה יותר מסובך.
המצב יותר מסובך לא משום שמתעוררת כאן השאלה אם מדובר ב“כניסה של בית המשפט למגרש הפוליטי“, ולא משום שיש בעייה משפטית אם, למשל, עזמי בשארה כשיר להיות ראש ממשלה למרות האישומים/חקירות המרחפים מעל לראשו.
הקושי הוא בכך שיש כאן מצב בו אפילו אם יש עילה, ואפילו המועמד לראשות הממשלה הוא עזמי בשארה – עדיין אין, ככל הנראה, מי שאפשר לצוות עליו לעשות משהו למימוש העילה.
[…]
הנפשות הפועלות הן (א) “רוב חברי הכנסת” (קרי: 61 ח“כים) ש”מבקשים” מהנשיא להטיל את התפקיד על “ח”כ פלוני”, (ב) אותו “ח“כ פלוני” (נתניהו, בנימין) ש“הסכים לכך בכתב” ו-(ג) נשיא המדינה.
הבעייה היא (א) שחברי הכנסת הם “אינדיווידואלים” פוליטיים שאי אפשר למנוע מהם “לבקש” מה שהם רוצים, (ב) שאי אפשר למנוע מכל “ח“כ פלוני” כלשהו “להסכים” לכל מה שמציעים לו, ו-(ג) נשיא המדינה הוא “חסין בג“ץ“, ואי אפשר לצוות עליו שום דבר.
הייתי מעלה רעיון פרוע: לצוות על יו“ר הכנסת להימנע מלכנס ישיבת הכנסת לכינון הממשלה שהמועמד לעמוד בראשה יושב על ספסל הנאשמים בגין עבירות שחיתות חמורות המיוחסות לו.
אלא מאי? אף אחד לא העלה את הרעיון הזה, ולכן לא אפתח אותו.
[…].
לגבי זה שחברי הכנסת הם “אינדיווידואלים” פוליטיים שאי אפשר למנוע מהם “לבקש” מה שהם רוצים, לגבי זה שאי אפשר למנוע מכל “ח“כ פלוני” כלשהו “להסכים” לכל מה שמציעים לו, ולגבי זה שנשיא המדינה הוא “חסין בג“ץ“, ואי אפשר לצוות עליו שום דבר – לגבי כל אלה אכן קלעתי לדעתו העתידית של הבג“ץ.
לעניין “הרעיון הפרוע” דווקא טעיתי, ומפסק הדין מסתבר כי אכן הרעיון הזה עלה, וכאן אני מרגיש לא נוח עם ההנמקה של הבג“ץ, בסעיף 13 לפסק הדין:
הוא הדין באשר ליו“ר הכנסת שסמכותו בתהליך הרכבת הממשלה מוגבלת לקביעת ישיבה לצורך כינון הממשלה (סעיף 13(ב) לחוק היסוד) ואינה כרוכה בהפעלת שיקול דעת.
עד כאן אין לי בעייה: הם חושבים שליו“ר אין שיקול דעת, אני חושב שיש, ואלה חילוקי–דיעות מקובלים, אבל מיד בהמשך מופיע הקושי:
יתרה מכך, מדובר במימוש רצונם של רוב חברי הכנסת, ואין ליו“ר הכנסת שיקול דעת למנוע את הדבר (ראו והשוו: בג“ץ 2144/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ‘ יושב ראש הכנסת (23.3.2020) (להלן: עניין אדלשטיין)).
ומהו הקושי?
תארו לעצמכם כי החוק קובע נשיא המדינה לא יטיל את הרכבת הממשלה על ח“כ שתלויים נגדו אישומים על עבירות כאלה–וכאלה, אבל למרות זאת “רוב חברי הכנסת” מבקשים מהנשיא להטיל את התפקיד על ח“כ כזה;
תארו לעצמכם ש“רוב חברי הכנסת” מבקשים מהנשיא להטיל את התפקיד על מי שבכלל אינו חבר הכנסת;
ותארו לעצמכם שהנשיא אכן מכבד את “רצונם של רוב חברי הכנסת“, מטיל את הרכבת הממשלה על “מבוקש” כאמור, זה מצליח במשימה, מודיע על כך לנשיא המדינה וליושב ראש הכנסת, ויושב ראש הכנסת מודיע על כך לכנסת וקובע ישיבה, לצורך כינון הממשלה – הכל כמצוות סע’ 13(ב) לחוק יסוד: הממשלה.
ומה אז? מה גובר על מה – הוראות החוק, או ” רצונם של רוב חברי הכנסת“? הוראות החוק גוברות, ללא ספק, והבג“ץ יתערב גם יתערב, וימנע מיו“ר הכנסת לקבוע ישיבה לצורך כינון הממשלה.
אלא מאי? אם וכאשר זה יקרה (סבירות נמוכה, אבל לא לחלוטין נשללת), לבג“ץ תהייה בעייה עם התקדים הזה, אשר קובע כי “רצון רוב חברי הכנסת” הוא über alles.
כדי לראות מאיכן זה צמח, הבה נלך אל עניין אדלשטיין (בג“ץ 2144/20, הנ“ל).
אומר המשנה לנשיאה, חנן מלצר, (ההדגשות המקוריות הושמטו, ההדגשות כאן הוספו):
5. אם כל “ממשלת מעבר” סובלת מ“גירעון דמוקרטי” – “ממשלת מעבר” לאחר בחירות לוקה בגירעון החמור ביותר, שכן הבוחר כבר אמר את דברו […], והכנסת […] אמורה במקרה שכזה […] להתנהל על פי רצונם של רוב חבריה, תוך כיבוד זכויות המיעוט.
6. השאלה שניצבת איפוא בפנינו היא האם יו“ר הכנסת […] רשאי […] שלא להעמיד על סדר היום של הכנסת את בקשתם של 61 מחברי הבית לבחור ביו“ר חדש לכנסת.
[…]
9. דומה עליי שהניסיון לסכל את רצון רוב חברי הכנסת להביא לבחירת יו“ר הכנסת לאלתר – איננו עומד במבחנים המשפטיים.
ובהמשך הוא, מלצר, מפליג למרחקים ומכביר במלים על הברקסיט בבריטניה, על האימפיצ’מנט בארה“ב, ובחזרה אל קואליצית ניר שלנו (אין לי קשר משפחתי לנושא הזה, כמה עצוב), והכל כדי לשכנע אותנו על החשיבות בכיבוד רצונם של רוב חברי הכנסת – כאילו שאנחנו לא יודעים!
הנשיאה אסתר חיות, בפסק הדין, נוגעת בעניין “רוב חברי הכנסת” רק אגב אורחא, ברפרוף, וכדבר המובן מאליו:
בענייננו, מבקשות סיעות הבית, המונות 61 חברי כנסת, להשתמש בכוחן הפוליטי כדי לנסות ולמנות יו“ר קבוע לכנסת ה-23 […] לפיכך, התערבות במאמץ זה של רוב חברי הכנסת יש בה משום פגיעה בהכרעת הבוחר.
השופט יצחק עמית מאריך גם הוא בעניין משמעותו של הרוב במשטר פרלמנטרי דמוקרטי (ולא שוכח להוסיף, כמצוות מלומדים, גם את החשיבות שבהגנת המיעוט מפני עריצות הרוב, איך לא) – כאילו שאנחנו לא יודעים!
גם השופט עוזי פוגלמן לא טומן ידו בצלחת, וגם הוא מכרכר סביב רצונם של “רוב חברי הכנסת“ – ועוד פעם: כאילו שאנחנו לא יודעים!
למה אני “מכביר במלים” בנקודה הזאת?
משום שפסק–הדין בעניין אדלשטיין מחזיק מים מצויין – ממש הרמטית – גם בלי שחקן החיזוק המיותר הזה, ואם אסתר חיות אומרת כי “גרירת רגליים” בהעלאת הנושא על סדר היום עלולה להוביל לסיכול בפועל של בחירת יו“ר קבוע לכנסת ה-23, זה מתיישב בדיוק עם מה שאמרתי בתכלית הקיצור על “המהירות הראוויה“, כמצוות סעיף 11 לחוק הפרשנות, במאמר האם רשאי יולי אדלשטיין, יו”ר הכנסת הזמני, לעכב את בחירת יו”ר הכנסת?
אבל שופטינו מוכרחים לחרטט, כדי להראות כמה הם חכמים, ועם הערות–האגב ושחקני–החיזוק הם כובלים את עצמם בעתיד, ונותנים לעצמם בעתיד אסמכתאות “מבושלות“, עם “פוטנוטים” בשביל האקדמיה ובשביל ההיסטוריה, ואם בעתיד הם ייתקלו במקרה בו ישנה סתירה בין המקרה שעומד לדיון לבין המקרה הקודם, תהייה להם בעייה לאבחן בין המקרים בלי שיגידו עליהם שהם מוטים פוליטית, ושהם פוסקים דברים והיפוכם לפי מה שנוח להם בכל רגע נתון.
בדומה לשחקן–החיזוק המיותר, “רצונם של רוב חברי הכנסת“, גם עניין ה“עילה” הוא מיותר, ועשוי להזיק בעתיד.
אחרי שהשופטים קבעו שלא ניתן לתקוף את שיקול דעתו של אף אחד מהגורמים ((א) חברי הכנסת המבקשים מהנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על חבר כנסת פלוני, (ב) חבר הכנסת עצמו, (ג) הנשיא, (ד) יו“ר הכנסת), נשאלת השאלה מדוע הם צריכים להסתבך ולדון ב“עילה“, דבר שעלול לכבול אותם בעתיד.
וגם כאן אותה התשובה: שופטינו מוכרחים לחרטט, כדי להראות כמה הם חכמים, עם כמה שיותר חומר ל“פוטנוטים” בשביל האקדמיה ובשביל ההיסטוריה.
כפי שאיזכרתי לעיל, בתחזית שנתתי במאמר במאמר הקודם, על הדיון בעתירות נגד מינויו של נתניהו כראש הממשלה ונגד ההסכם הקואליציוני – לקחי היום הראשון, צפיתי כי אני לא מוציא מכלל אפשרות שהשופטים יקבעו כי חלקים מסויימים בהסכם עדיין “מוקדמים“.
ואכן כך הווה.
אומרת חיות, בסע’ 24 לפסק הדין (ההדגשה שלי):
גם בסוגיה זו נקדים אחרית לראשית ונציין כי אף שההסכם מעורר קשיים משפטיים לא מבוטלים, החלטנו כי לעת הזו אין מקום להתערב באיזה מסעיפיו. זאת, בין היתר, בהינתן התיקונים וההבהרות שמסרו ראש הממשלה וסיעות כחול לבן והליכוד (להלן יחד: הסיעות) במהלך הדיון בפנינו וכן בהודעת העדכון מיום 5.5.2020 (להלן: הודעת העדכון), בעקבות החלטתנו מיום 4.5.2020.
ובהמשך נמצא עוד “קצוות פתוחים” (כגון: “בשלב זה“, “ייבחנו הדברים בשעתם ולגופם“, וכו’), שלי עצמי אין בעיה איתם (בין השאר משום שההתקפות על ההסכם הן רק “נגזרות” מההתקפות על נתניהו, יותר משהן עומדות על רגליהן שלהן), וזה אומר שנושא ממשלת שני הבנימינים עוד יגיע לבג“ץ, שוב ושוב.
וזה אומר שאם צפיתי “שחיטה” גדולה, בעיקר לגבי “החוק הנורבגי המדלג” – זה עוד עשוי להגיע.
איך הייתי אני מנהל את המשפט הזה
אתייחס כאן רק לעניין העיקרי – כשירות נתניהו לקבל את המנדט להרכיב את הממשלה.
ביום הדיונים הראשון, שדן בשאלה אם ניתן להטיל את הרכבת הממשלה על מי שתלויים נגדו אישומים פליליים חמורים, הקדיש בית המשפט שבע שעות לנושא הזה, כאשר רוב הזמן הוקדש לעניין החומרה, ולעניין טוהר המידות, ולהשוואה בין ראש הממשלה לבין מנהל מחלקת התברואה בזרנוגה גימ“ל.
אני הייתי פותח את הדיון כך:
אין מחלוקת על כך שהאישומים נגד המשיב מס’ 2 חמורים ביותר, אבל לפני שניכנס לשאלות הקשות, נתחיל מהשאלה הקלה.
נניח שאנחנו יכולים למצוא עילה–שבדין לקבוע שאישומים כאמור פוסלים את המשיב מס’ 2 מלקבל את המנדט להרכיב את הממשלה.
השאלה היא מה נכתוב בצו שייצא מאיתנו, ואל מי הוא יופנה.
הדיון הזה היה אורך חצי שעה, להערכתי, משום שטענותיהם של כל העותרים זהות, או כמעט זהות, ואחר כך הייתי מכריז על חצי שעה הפסקה, וכותב פסק–דין חלקי, הזהה לסעיפים 11 – 18 לפסק הדין, אפילו בלי הפיסקה האחרונה לסע’ 18.
פסק–הדין החלקי הזה היה סולל את הדרך ל-61 ח“כים לבקש מהנשיא להטיל על נתניהו להרכיב את הממשלה, ומשאיר ליום המחרת את הדיון בסעיפיו השונים של ההסכם הקואליציוני.
אלא מאי? בדרך הזה השופטים אמנם היו מייעלים את הדיון, אבל מפסידים את ה-SHOW שלהם.
מדוע אני לא נכנס לפרטי ההסכם? משום שהם קמים ונופלים עם רק–ביבי, וכל השאר משני בחשיבותו.
תחת הכותרת המנצחים והמפסידים מפסיקת בג“ץ על כהונת נתניהו, כלכליסט, 7.5.2020, אומר משה גורלי:
ומי המפסידים אתמול? דימוייה הבינלאומי המושחת של מדינת ישראל שממליכה על עצמה נאשם בפלילים, והמבנה החוקתי שלה שמונע מנאשם בפלילים לנהל בית ספר, לחלק רישיונות דיג, אבל לא מלכהן כראש ממשלה.
כן, זה כואב, כן זה מביש, וזה ככל הנראה חסר–תקדים – הן בעולם הדמוקרטי, והן בעולם הלא–דמוקרטי, הן בארה“ב ובבריטניה, והן באיראן ובקוריאה הצפונית – רק לא בישראל.
ולא לשכוח את סוריה, בבקשה.
ועכשיו תארו לעצמכם את ביבי נואם בעצרת האו“ם, ונציגי המדינות הלא–ידידותיות לא מדברים, לא על זכויות הפלשתינאים, לא על השלום באיזורנו, לא על הקורונה – רק על ראש הממשלה המושחת במדינת ישראל המושחתת.
לא להאמין: לקוריאה הצפונית יש עוד הרבה מה ללמוד מאיתנו.
אבל, כפי שאני טוען תמיד, הלכה שנפסקה ע“י ביהמ“ש העליון היא בגדר “חוק המדינה“, ותיקון המצב הוא בכנסת, ע”י תיקון החוק, ולא בהתקפות על השופטים.
ומסיים גורלי ואומר:
וזה מוביל לשאלה האם הלחץ והאיומים הרתיעו את בית המשפט? תשובתי, ואני חוזר על מה שנכתב כאן אתמול: “בג“ץ אינו הכתובת לישועת הדמוקרטיה. לא בגלל שהוא חלש או פחדן, אלא בגלל שגם הוא, כמו כולם, מנהל סיכונים. לאחרונה הוא כפה על יולי אדלשטיין לכנס את הכנסת, פסל את חוק הפיקדון, כפה את איכוני השב“כ בחקיקה, הרחיק את פרקליט המדינה הזמני ממשרד המשפטים. פסילת נתניהו היא גשר אחד רחוק מדי“.
ומה עם אמון הציבור – איכה כשלתי ברך
למאמר בג”ץ ביבי – מבחנו הקשה ביותר של בית המשפט העליון, מאז פרוץ המדינה נתתי את כותרת המשנה הזאת:
שופטינו מתבכיינים על אבדן אמון הציבור בהם, אבל במו ידיהם כורתים את הענף עליו אתם יושבים *** פוחדים מאמון הציבור, ובורחים מפניו כמפני אש *** מנסים לרמות את כל הציבור – ומרמים רק את עצמם *** מבקשים להחליף את הציבור, במקום להיטיב את דרכם *** אז לא: המשחק הזה נגמר לכם, כי תמרנתם את עצמכם למצב בו מה שלא תעשו – חצי מהציבור יבעיר לכם צמיגים מתחת לאף.
בעניין אמון הציבור אני אומר שוב ושוב כי אמון הציבור בשופטיו נבחן דווקא בעיניו של הצד המפסיד – שיאמר אמנם בית המשפט לא קיבל את עמדתי, אבל נחה דעתי שהוא פעל בחריצות, במקצועות – וביושר.
בסיכום המאמר הקודם בנושא, על הדיון בעתירות נגד מינויו של נתניהו כראש הממשלה ונגד ההסכם הקואליציוני – לקחי היום הראשון, צפיתי כי שופטי הבג“ץ יוציאו פסק–דין שאף אחד לא יהיה מאושר ממנו, אבל ייצאו ממנו די בכבוד.
חוששני כי כאן כשלתי ברך, והרושם שלי הוא ששני חצאי הציבור לא יחסכו מהשופטים את נחת זרועם.
בעת כתיבת הדברים האלה אין לי תמונה ברורה ומלאה איך הציבור מקבל את פסק–הדין, אבל נראה כי במקום לזכות באמון שני החצאים, השופטים חטפו גם מכאן וגם מכאן: מהשמאל – בגלל התוצאה המבישה, והימין – בגלל עצם נכונותם לדון בנושא.
אבל זה בדיוק מה ששופטי ישראל בישלו לעצמם במשך עשרות בשנים: תרבות שפיטה קלוקלת שהפריעה רק למי שנדפק אישית, אבל מתחת לפני השטח הזעם תפח והתנפח, עד שבאה סיכה פוליטית ובדקירה אחת פוצצה את בלון אי–האמון – והשופטים הרוויחו את זה ביושר.
העתירה לפסילת נתניהו מלהיות ראש הממשלה נדחתה.
מה יישאר מהוראות ההסכם הקואליציוני – אנחנו עו“ד לא יודעים.
איך תורכב הממשלה, מה יהיו קווי היסוד שלה, מי יגידו מאוכזבי הליכוד, בעיקר אלה ששודרגו כלפי מטה – אין היודע.
מה יעלה בגורלן שהל העתירות הבאות לבג“ץ – עדיין לוט בערפל.
האם אנחנו הולכים לבחירות מועד ד’, בסימן טו ביבי אור נוט טו ביבי?
זאת עדיין השאלה.
אין מחלוקת על שראש ממשלה מכהן רשאי להמשיך בתפקידו כל עוד פסה“ד שמרשיע אותו בעבירה שבית המשפט קבע בפסק דינו שיש עמה משום קלון נעשה חלוט (סע’ 18(ד) לחוק יסוד הממשלה).
אבל ישנו גם סעיף 18(א), אשר זה לשונו:
18 (א) הכנסת רשאית, בהחלטה ברוב חבריה, להעביר מכהונתו את ראש הממשלה שהורשע בעבירה ובית המשפט קבע בפסק דינו שיש עמה משום קלון; החליטה הכנסת כאמור, יראו את הממשלה כאילו התפטרה עם קבלת ההחלטה.
וזה אומר שהכנסת לא חייבת לחכות עד שפסק הדין נעשה חלוט, וייתכן שאפילו אין צורך לחכות לגזר הדין של ביהמ“ש המחוזי, ודי בהכרעת–דין מרשיעה, בה נקבע שיש בעבירה קלון, כדי להעביר את ראש הממשלה מכהונתו.
ושאלת המיליון דולר: אם אכן כך יקרה, וביבי יורשע אבל פסה“ד לא יהיה חלוט – האם הכנסת אכן תעשה את מה שהיא רשאית לעשות?
איך יכולים שופטי ישראל לאותת לביבי ואוהדיו שהוא חי בזכותם, ולא הם בזכותו?
על כך במאמר הבא.
___________
על הדיון בעתירות נגד מינויו של נתניהו כראש הממשלה ונגד ההסכם הקואליציוני – לקחי היום הראשון
על משפטו הפלילי של בנימין נתניהו – נאום–תשובה ושאלות לתומכי–ביבי
בג”ץ ביבי – מבחנו הקשה ביותר של בית המשפט העליון, מאז פרוץ המדינה
ממשלת שני הבנימינים, הטרגדיה השקספירית בשער
_____________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא