קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/56982

אוהדי טראמפ בישראל לא יאהבו את הדברים האלה, אבל, מה לעשות, לא הכל ורוד בחיים, ולא תמיד המציאות מתיישבת עם משאלות–הלב *** טראמפ כבר גזר את כל הקופונים על המחוות שעשה לישראל, ועכשיו יש לו צרות מבית: חשרת עבים ממשמשת ומעיבה על סיכוייו להיבחר מחדש – זה חשוב לו בהרבה מאשר מדינת ישראל כולה

שמחה ניר, עו“ד

בן 80 שנה אנוכי היום (15.6.2019), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

אני רק שאלה

הנחות–העבודה שלי

מה מניע את טראמפ?

טראמפ “איש העסקים” נותן דברים בחינם?

“עיסקת המאה” של טראמפ

ברית מוזרה

הקצוות הפתוחים

הצרות–מבית של טראמפ

לספח או לא לספח – זו כבר לא השאלה

מה קורה אצל טראמפ כיום?

ומה הלאה?

אני רק שאלה

כך מזכיר המדינה האמריקאי, מייק פומפיאו, 22.4.2020:

Pompeo: West Bank annexation ‘an Israeli decision’

The secretary of state added: “We will work closely with them to share with them our views on this in a private setting.”

והשאלה היא מה בדיוק הוא אומר בזה, ובמיוחד למה הוא מתכוון במלים “private setting”.

להבנתי, הדברים האלה הם המסמר האחרון על עניינו של דונאלד טראמפ, נשיא ארה“ב, בכל הנוגע למדינת ישראל, ובמיוחד לעניין השלום בין ישראל לפלשתינאים.

הנחות–העבודה שלי

במאמר הזה אצא מתוך כמה הנחות–עבודה המקובלות בציבור האמריקאי, הנחות אשר לביסוסן יש צורך בהרחבה אינסופית של המאמר הזה, והמאמרים שלי ארוכים דיים, גם בלי ההרחבות האלה.

הנחת–עבודה א’: דונאלד טראמפ אכן רוצה להביא שלום באיזורנו.

איך אני יודע? אני יודע, כי כל נשיא אמריקאי, כל ראש מדינה אחר בעולם, רוצה להיכנס להיסטוריה כמי שהביא שלום לעולם, ובמיוחד לאיזורנו הבעייתי, ואין לי שום סיבה להניח שטראמפ שונה מאחרים, בעניין הזה.

הנחת–עבודה ב’: דונאלד טראמפ אינו חבר של מדינת ישראל, הוא חבר של עצמו בלבד.

ראו כאן: Trump is no friend of Israel, even if he says otherwise.

הנחת–עבודה ג’: עם כניסתו של טראמפ לבין הלבן, התקווה להסדר בין ישראל לבין הפלשתינאים הייתה כמעט–אפס.

הסיבה הישראלית: אין שום הסדר מדיני עם הפלשתינאים שיזכה לתמיכה של לפחות 51% מהישראלים.

הסיבה הפלשתינאית: לא רלוואנטית, משום שהמאמר הזה לא דן בשאלה מהי חלוקת ה“אשמה” בין שני הצדדים, וכן גם משום שהפלשתינאים לא בחרו בנו, אנחנו לא בחרנו בהם, הם לא חייבים לנו דבר ואנחנו לא חייבים להם – וכל צד רשאי לעשות לעצמו את חשבונותיו–הוא.

מבחינתי הפלשתינאים הם ה“קונסטנט” במשוואה הזאת.

הנחת–עבודה ד’: כיום, לאחר הבחישה של טראמפ באיזורנו, הסיכוי להסדר פחת מכמעט–אפס לאפס מוחלט.

הסיבה: המהלכים של טראמפ – ההכרה בירושלים כבירת ישראל והעברתה של שגרירות ארה“ב מתל–אביב לירושלים, ההכרה בריבונות ישראל על רמת הגולן, וההכרה בחוקיותן של ההתנחלויות ביו“ש (להלן יחד: המחוות) הקשיחו את ליבותיהם של הישראלים והפלשתינאים גם–יחד.

ובמלים פשוטות יותר: טראמפ בעט בדלי, ושפך את סיפות התקווה המעטות שעוד היו בו.

מה מניע את טראמפ?

הדבר החשוב ביותר לטראמפ הוא בחירתו מחדש, לעוד קדנציה בבית הלבן.

אחד מבסיסי התמיכה שלו בארה“ב הוא הכנסייה האבנג’לית, הסוגדת לאלוהים ולטראמפ.

הכנסייה הזאת ידועה באהדתה לזכויות העם היהודי על ארץ ישראל.

חברו שתיים ושתיים, ותבינו מה מניע את טראמפ לתמוך בישראל.

טראמפ “איש העסקים” נותן דברים בחינם?

אחד מסיסמאות–הבחירות של טראמפ הייתה שהוא “ינהל את המדינה כמו ביזנס“, ואם הוא היה נאמן לשיטתו, וחדור רצון להביא שלום לאזורנו, הוא היה מתנה את המחוות לישראל בתמורה מדינית מצדה.

אבל הוא לא התנהל כאיש–עסקים מוצלח – הוא נתן לישראל הכל בחינם, ונתן לה הרגשה שהיא יכולה לסובב אותו על אצבעה הקטנה, ולהמשיך לקבל הכל בחינם.

הדעת נותנת שהוא הבין שמדינת ישראל לא תסכים לתת שום תמורה בעד המחוות האלה, ואז הוא מסיים את חייו בבית הלבן בלי שום הישג באזורנו.

הדעת נותנת שכדי לזכות בתמיכתה של הכנסייה האבנג’לית די היה לו במחוות האלה.

“עיסקת המאה” של טראמפ

מתחילת כהונתו בבית הלבן הוא הבטיח להביא שלום בין ישראל לפלשתינאים.

אני מוכן להניח לטובתו שהוא אכן התכוון לכך בתום–לב, ושהוא האמין שזה אפשרי (“It will be so easy”’, כלשונו), אבל אז התחילה גרירת–הרגליים, כאשר מובטח לנו כל פעם תאריך–יעד אחר.

סביר להניח שבמהלך עיבוד התכנית, כולל השיחות עם הצדדים לסכסוך, העוסקים במלאכה כבר הבינו שהוא בלתי–פתיר, מהטעמים שפירטתי בהנחת עבודה ג’, לעיל, אבל הם לא יכלו לרדת מהעץ, ולכן הם אמרו מחר–מחר.

לקראת הבחירות אצלנו, מועד ג’, מארס 2020, הבין טראמפ שהגיע רגע–האמת, וצריך להראות “אקשן“, והוא גם רצה לעזור לידידו ביבי נתניהו בבחירות שעשויות להכריע את גורלו הפוליטי, ואז, במעמד ביבי עצמו, בבית הלבן, הוא הכריז על ה“עיסקה“.

ברית מוזרה

הדבר הכי מרתק בעיסקה הזאת: אם הוא היה רוצה מראש להציע עיסקה שתזכה לכל כך הרבה התנגדויות – הן מהצד הישראלי והן מהצד הפלשתינאי – הוא לא יכול היה לעשות את זה טוב יותר.

ואתם יודעים כמה אני אוהב בריתות מוזרות, כאלה ואחרות.

הקצוות הפתוחים

אחד הרעיונות שאמורים להפיח בעיסקה מעט רוח–חיים הוא המדינה הפלשתינאית.

אלא מאי? הרעיון הזה מבוסס על קודם שהפלשתינאים ישלמו (בעצם הסכמתם לתכנית), ורק אחר כך, בהמשך, הם יקבלו את המדינה המקוצצת והנכה שלהם – וזה, כמובן אם הם יעמדו בתנאים אלה ואחרים – ואלה תנאים שתמיד אפשר לומר שהם לא מקיימים אותם.

קחו, למשל, את “פירוק חמאס מנשקו” – תמיד אפשר לומר “לא פירקתם“.

או, למשל, “הכרה בישראל כמדינה יהודית” – דבר שתמיד אפשר לומר שזה רק “מן השפה ולחוץ“, ושזה “לחוץ מאוד“.

ומה עם “הפסקת ההסתה במערכת החינוך הפלסטינית“? האם לימודים בנושא “תולדות הסכסוך” הם “הסתה“? ומי יקבע? הקומיסרים של משרד החינוך הישראלי?

ומה אם בבחירות עתידיות הימין יגבר, יגיד רגע–רגע, ויפסול גם את מה שיוסכם עליו?

חוץ מזה, התוכנית של טראמפ – היא רק “הצעה“, או “כלי בידי הצדדים לשימושם במהלך ה-negotiations”, כפי שאומר שגרירנו באו“ם, דני דנון:

“The plan’s drafters have said themselves that the plan is only a suggestion, a tool for the sides to use in their negotiations”.

ובקיצור: אחרי שלוש שנים של גרירת–רגליים טראמפ היה מוכרח להפיק משהו, והדבר היחיד שיש בו הוא רימום מעמדו של נתניהו כ“מדינאי” – אולי בעיני תומכיו.

הצרות–מבית של טראמפ

דונאלד טראמפ כבר מבין שאת פרס נובל לשלום הוא לא יקבל על התכנית הזאת (כשם שהוא לא יקבל אותו על האנטי–גלובליזציה שלו, על יציאתו מהסכם פריז להתמודדות עם בעיית שינוי האקלים, על הפסקת התמיכה ב-WHO (ארגון הבריאות העולמי), וכו’).

טראמפ יודע שכל התערבות במימוש העיסקה – לטובת הישראלים או לטובת הפלשתינאים – תביא עליו ביקורת מצד זה או אחר. הוא כבר מבין שהמשך מעורבותו בקידום ה“עיסקה” המועדת–לכישלון לא יוסיף לא נקודות רבות – אם בכלל, והשאלה היא בשביל מה המעורבות הזאת נחוצה לו, כאשר את הקופונים על המחוות לישראל הוא כבר גזר מזמן.

לדונאלד טראמפ – המתכונן לבחירות בנובמבר השנה – יש צרות אחרות, קשות יותר:

הקורונה: המגיפה הזאת תפסה אותו עם התחתונים למטה.

למרות שהיה לו מידע מודיעיני על המגיפה כבר בנובמבר 2019, הוא לא רק שלא עשה דבר כדי לקדם את פני הרעה, אלא בחודש פברואר השנה הוא אמר שהקורונה היא “מתיחה דמוקרטית“, אבל בינתיים, נכון לכתיבתן של שורות אלה, ה“מתיחה” הזאת הדביקה כ-933,000 אמריקאים, והרגה למעלה מ-53,000 אמריקאים (ובהתאמה לישראל, יחסית לגודל האוכלוסייה – למעלה מ-25,000 נדבקים, וקרוב ל-1,500 מתים, כאשר בפועל המספרים אצלנו הם כ-15,000 ו-198 מתים, בהתאמה).

האבטלה: מ-3.5% אבטלה ערב הקורונה (“הכי נמוכה ב-50 שנה“), היא קפצה מידית, ובעת כתיבתן של השורות האלה היא מתקרבת ל-20%.

וראו גם: על מפולת האבטלה בארה”ב ובישראל, ועל הישגיו המדומים של בנימין נתניהו – אמרתי לכם, ואתם צחקתם עלי!

הכלכלה: עם כל הביקורת השלילית עליו בדעת הקהל האמריקאית, טראמפ נהנה כל הזמן מתדמית חיובית (חסרת–שחר) בתחום הכלכלה, והיא, כך נראה, הייתה הדבר היחיד שיכול היה להציל את סיכוייו לבחירה–מחדש בנובמבר.

אלא מאי? עם הקורונה והאבטלה, גם התדמית ה“כלכלית” שלו ירדה מתמיכה של כ-60% מהציבור האמריקאי, לרמה של כ-30%.

שוק ההון: המדדים המובילים, שעלו יפה בשלוש שנות כהונתו – בזכות אותה ה“תדמית” – נפלו לרמתם בתקופת קודמו, ברק אובמה, והם מפרפרים עכשיו ברמה שאינה מבשרת טובות.

האפרובל רייטינג: בחודשים האחרונים התמיכה הציבורית (approval rating) בטראמפ נעה בתחתית אזור ה-40%, וההסתייגות ממנו (disapproval rating) נעה בתחתית אזור ה-50% (ראו כאן, מתעדכן באופן שוטף). ההפרש בין שני המדדים, התמיכה–נטו (net approval), נעה בין מינוס-9 למינוס-15 “נקודות אחוז“.

באמצע חודש מארס הנט–אפרובל של טראמפ עמד על מינוס-11 נקודות, ובסוף מארס, בזכות הקורונה, הוא עלה למינוס-4 נקודות – מצבו הטוב ביותר מאז “ימי החסד” בראשית כהונתו. האמריקאים קוראים לזה rallying around the flag – “התקבצות סביב הדגל“, בעת משבר לאומי.

לשם השוואה: עם ההתקפה על מגדלי התאומים (ב-9 בספטבמר, 2001), הנט–אפרובל של הנשיא, ג’ורג’ בוש הבן, קפץ בבת–אחת מפלוס-13 לפלוס-80 נקודות אחוז, והחזרה לרמה הקודמת לקחה לו כשנה וחצי.

טראמפ, לעומתו, איבד תוך כשלושה שבועות כמעט את כל ה“התקבצות“, וירד למינוס-9 נקודות – נכון לכתיבתן של השורות האלה, כאשר משבר הקורונה, מבחינת מספר המתים, חמור כמעט פי 20!

וכאשר מתמודדים עם צרות כאלה, השלום הבלתי–מושג בין ישראל לפלשתינאים יכול להמתין.

לספח או לא לספח – זו כבר לא השאלה

תוכנית המאה של טראמפ מבוססת על הסכמה ישראלית–פלשתינאית על סיפוחם לישראל של שטחים מסויימים, בניצוחה של ארצות הברית, וכנגדם הכרה במדינה פלשתינאית, בתנאים מסויימים, אבל הסכמה כזאת לא נראית באופק.

היא לא נראית באופק משום שהפלשתינאים אפילו לא מוכנים לשבת למו“ם – בוודאי שלא כל עוד דונאלד טראמפ הוא נשיא ארה“ב, אשר פרש מהנייטראליות רבת–השנים של המימשל האמריקאי.

והיא לא נראית באופק, משום שנתניהו והימין דוחפים סיפוח חד–צדדי מיידי.

תמיכתו של טראמפ בעמדה הישראלית עשוייה להביא לביטול הסכמי השלום בין ישראל לירדן, ובין ישראל למצרים – לא ממש תרומה לפרס נובל לשלום.

תמיכתו בעמדה הפלשתינאית, מאידך, עשוייה לפגוע באלקטורט האבנג’לי שלו.

במצב הדברים הזה, כאשר צרותיו–מבית של טראמפ מצריכות את כל האנרגיות וכל המשאבים שלו, מה פשוט ומתבקש יותר מאשר “ליהנות” מהתדמית של מי ש”הציע” לצדדים את מה שהציע, ולהשאיר לצדדים בזירה הישראלית–פלשתינאית “להתבשל במיצים של עצמם”?

מה קורה אצל טראמפ כיום?

ג’ארד קושנר, חתנו ויועצו הבכיר של טראמפ, ריכז בידו את נושא “עיסקת המאה“.

היום הוא מנהל “כוח משימה” למאבק בקורונה, במקביל לכוח המשיה שבראשותו של סגן–הנשיא מייק פנס.

לאף אחד לא ברור מדוע יש צורך בשני “כוחות–משימה” מתחרים זה בזה, אבל אצל טראמפ שום דבר לא מפתיע.

מכל מקום, נראה שקושנר השקיע את עצמו בנושא הקורונה, שם הוא יכול להופיע ככל שיחפץ בתדרוכים היומיים – במקום להישאר שקוע בנושא הישראלי–פלשתינאי, בו הכישלון כבר מובטח מראש, ואין מה לחדש בתדרוכים היומיים.

כעת באה הצהרתו של פומפיאו, מיום 22.4.2020, בה פתחנו:

Pompeo: West Bank annexation ‘an Israeli decision’

The secretary of state added: “We will work closely with them to share with them our views on this in a private setting”.

זהו המסר: אין לנו עוד עניין בנושא הזה, תעשו מה שאתם רוצים, את דעתנו נביע בפניכם רק באופן פרטי.

ומה הלאה?

לכל נשיא אמריקאי ישנן תקופות בהן הוא לא תלוי בבוחרים, ורשאי לעשות ככל העולם על רוחו:

אם הוא לא נבחר לקדנציה נוספת – ממוצאי יום הבחירות, ועד להשבעת הנשיא הבא (20 בינואר, כחדשיים וחצי לאחר מכן);

ואם הוא כן נבחר לקדנציה נוספת – ממוצאי יום בחירות המיד–טרמז הבאות (אמצע התקופה, בה נבחרים שליש מהסנאטורים וכל חברי בית הנבחרים – שנתיים לאחר מכן), ועד להשבעת הנשיא הבא (20 בינואר, שנתיים + כחדשיים וחצי לאחר מכן (נשיא ארה”ב לא יכול להיבחר פעם שלישית)).

בחודש אוקטובר, 2017, תחת הכותרת דונאלד טראמפ למתחילים, מבט מקרוב (ג) טראמפ וישראל, תחזית לשנה השמינית – אם הוא יגיע לכך, הסתכנתי בשלוש תחזיות לגבי הישגיו של טראמפ בכל הנוגע לשלום הישראלי–פלשתיני:

תחזית א’: לא יהיה שלום באזורנו בתקופתו של טראמפ

אפתח בסיפור ידוע: שאלו את הקב”ה מתי, לדעתו, יפרוץ השלום בין ישראל לערבים, והוא ענה: לא בזמני.

אני לא מוכן להסתכן בתחזיות לגבי ימי שני חייו של הקב”ה, אבל לגבי העתיד הנראה לעין – כל אדם יכול להסתכן בתחזית שהשלום הזה לא יבוא לפחות כמה דורות, ואם כל אדם יכולת להסתכן בתחזית הזאת – גם אני יכול.

ומדוע כל כך קל לחזות שהשלום הזה לא יפרוץ בדורות הקרובים?

משום שאין בנמצא הסדר שיסכימו עליו גם 51% מהישראלים, וגם 51% מהפלשתינים, ורק אחרי ששני הצדדים יקיזו מספיק דם אולי – אולי! – הם יגיעו למסקנה שעדיף שלום גרוע על מלחמה טובה.

טוב, כמו שאמרתי שם, לא גיליתי כאן חכמה מיוחדת, אבל עדיין גיליתי יותר חכמה מאלה שהיו מוכנים להמר שטראמפ אכן יביא את השלום הזה, כמו, למשל, הד“ר גיא בכור, 3.5.2018.

בתחזית השנייה כבר הסתכנתי קמעה:

תחזית ב’: דונאלד טראמפ מטיל על הישראלים את עיקר האחריות לכשלונו

מתוך ההנחה (המפוקפקת מאוד, כאמור) לפיה טראמפ יצלח את כל מערכות הבחירות עד 2022, ועד בכלל, החל מנובמבר אותה שנה ועד ה-20.1.2025 יש לו – כמו לכל נשיא אמריקני לפניו ואחריו – למעלה משנתיים בהן הוא חופשי מפזילה אל הבוחרים, והוא יכול לעשות ככל אשר יחפוץ.

על ההנחה הזאת אנחנו יכולים להרכיב בשקט את ההנחה הוודאית יותר, לפיה לא יהיה שלום באזורנו בתקופתו של טראמפ (ראו תחזית א’, לעיל).

והשאלה היא מה יעשה אז דונאלד טראמפ, כאשר הוא יראה כי אפסו סיכוייו להיכנס להיסטוריה כמי שהביא את השלום למזרח התיכון.

לשאלה הזאת ישנן שתי הסתעפויות, או שלוש, בעצם:

האחת – הוא יראה את שני הצדדים אחראים לכך באותה המידה;

השנייה – הוא ייחס את עיקר הכישלון לצד הפלשתיני;

והשלישית – הוא ייחס את עיקר הכישלון לצד הישראלי.

להערכתי הצנועה האפשרות השלישית היא המסתברת יותר, ואני לא אומר זאת משום שאני חושב שהצד הישראלי הוא האשם העיקרי, או שיהיה כזה בערוב נשיאותו של טראמפ, אלא משום שאני מנסה להיכנס לראשו של דונאלד טראמפ, בנסיבות העתידיות האלה.

חיזוק להערכתי זו אני מוצא הן בהתנהגותו של אובמה באותן הנסיבות, הן בדבריו הנ”ל של טראמפ למזכ”ל האו”ם, הן בכישלונו של ביבי לגלגל את האשמה לפתחם של הפלשתינים – והן בכך שדונאלד טראמפ מנכס לעצמו את כל ההצלחות (המעטות–להחריד), ואת האחריות לכישלונות הוא מייחס לכל העולם – פרט לעצמו.

ואוסיף עוד נקודה: לפלשתינים קל להיראות כשוחרי–השלום המסכנים, כי אין להם מה לתת – רק מה לקבל, ואילו לישראלים יש מה לתת, אבל אין להם חשק לתת.

התחזית שלי היא, איפוא: לקראת תום כהונתו טראמפ יטיל על מדינת ישראל את עיקר האחריות לכישלונו להביא את השלום לאיזורנו.

היום, כמשקיף–מקרוב על למעלה משלוש שנות שלטונו של טראמפ, אני קצת יותר חכם, וגם יותר זהיר, אבל בכל זאת הייתי אומר כמה מלים לאלה שהלקסיקון העברי שלהם לא מכיר את הצירוף דונאלד טראמפ לא נאמן, דונלד טראמפ לא אמין.

אני אומר זאת לאלה שבטוחים באהבת–הנצח של טראמפ למדינת ישראל, בין השאר בגלל בתו היהודייה, וכו’, וכו’.

ובכן, אצל טראמפ אין נאמנות, אלא לעצמו.

קחו, למשל, את ג’ף סשנז.

סשנז זה היה סנאטור ממדינת אלבמה, בסנאט האמריקאי.

סשנז היה הסנאטור הראשון שהביע את תמיכתו בטראמפ, עוד בתחילת הפריימריז של המפלגה הרפובליקנית (בשנת 2015). כיוון שטראמפ היה ידוע אז בארה“ב כאיש עסקים כושל ומושחת, מבחינתו של סשנז זה היה הימור על הסוס הכי מפוקפק, אבל הוא נדלק על מדיניותו של טראמפ בעניין ההגירה (ובהמשך גם מילא תפקיד מרכזי במטה הבחירות של טראמפ).

כאשר טראמפ הגיע אל הבית הלבן, הוא גמל לסשנז על שירותיו הטובים, ומינה אותו לתפקיד ה–Attorney General (במונחים הישראליים זה מאחד את את תפקידי שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה גם יחד), וסשנז התפטר מהסנאט, כדי להיכנס לתפקיד הזה.

זה היה בפברואר 2017.

לא חלף זמן רב, והתברר כי עוד לפני הבחירות סשנז היה מעורב במפגשים עם גורמים רוסיים רשמיים, אשר – לפי הנטען – התערבו בבחירות לנשיאות ארצות הברית, לטובת טראמפ.

עוד התברר כי בשימוע בסנאט, לאישור מינויו לתפקיד שר המשפטים, הוא לא גילה בעדותו את המעורבות הזאת.

כשהתחילה החקירה בפרשה הזאת, עלתה הדרישה שהוא יתפטר. הוא לא התפטר, אבל פסל את עצמו מכל טיפול בנושא הזה.

דונאלד טראמפ, שייעד לסשנז בראש ובראשונה את תפקיד פרקליטו הפרטי – נשמע מוכר?! – לא אהב את זה, ובסדרה של התקפות יומיות רצופות אמר שאם היה יודע שסשנז יפסול את עצמו, הוא לא היה ממנה אותו לתפקיד הזה.

תארו לעצמכם שהיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, היה פוסל את עצמו מלטפל בחקירות נגד נתניהו … ביבי לעולם לא היה אומר “אילו ידעתי שהוא יפסול את עצמו, לא הייתי ממנה אותו לתפקיד הזה.

סליחה שאני אומר מילה טובה על ביבי, אבל את זה הוא לא היה אומר.

ההיגיון אומר שאם טראמפ היה נאמן לשיטתו, הוא היה מפטר מיד את סשנז, אבל הוא דחה את הדבר, מחשש שהפיטורים האלה יזיקו למפלגה הרפובליקנית בבחירות המיד–טרמז, ב-6 בנובמבר, 2018.

ואכן, מיד למחרת הבחירות, ב-7 בנובמבר, טראמפ פיטר את סשנז, בלי למצמץ אפילו רגע.

מה זה אומר?

זה אומר שדונאלד טראמפ נאמן לעצמו בלבד, ונאמן לאחרים – כולל ידידיו ותומכיו הקרובים ביותר – רק כל עוד זה נוח לו, וטוב בשבילו.

וזה אומר שאם הוא ייכשל בהשכנת השלום באיזורנו, הוא יאשים את כל מי שנוח לו להאשים – רק לא את עצמו (“I take no responsibility“).

ומדוע אני מעריך שהוא ייחס את עיקר הכישלון לצד הישראלי?

משום שהפלשתינאים הם הצד המסכן בסאגה הזאת, הצד החלש, הצד שלא מכירים בקיומם הלאומי, ומשום שבעצרת האו“ם יש להם יותר “אצבעות” מאשר לישראל.

משום שטראמפ לא נתן לפלשתינאים כלום, וממילא הוא לא יכול לצפות מהם ל“תמורה“, אבל לישראל הוא נתן יותר ממה שהוא קיבל ממנה, ומשום שמתוך תכנית–המאה, “היהלום שבכתר” שלו, הישראלים היו מוכנים לקבל את כל מה שלא נוח להם, ולא את ה“איזון” שבתוכנית – המדינה הפלשתינאית.

משום שבעצרת האום ובדעת הקהל העולמית יותר קל להגן על דויד הפלשתינאי מאשר על גוליית הישראלי.

ומשום שרוב מדינות העולם לא אוהבות את דונאלד טראמפ.

ולא, אל תגידו שאני עוכר ישראל, סמולני, תומך–טרור … אני בסך הכל מסתכל על התמונה בעיניו האגואיסטיות והנרקיסיסטיות של דונאלד טראמפ.

ומכאן לתחזית השלישית שלי, באותו המאמר, למה שיקרה כאשר מעל טראמפ כבר לא תרחף אימת הבוחר:

תחזית ג’: דונאלד טראמפ אומר רגע–רגע

מה עושה מחזר נלהב כאשר המחוזר מאכזב אותו סופית, וכבר אין לו מה להפסיד ומה להרוויח? הוא מתנקם.

כך עשה ברק אובמה, ודונאלד טראמפ אינו יותר “צמחוני” ממנו.

מה יעשה טראמפ כנקמה בישראל?

הוא יכול להימנע מהטלת וטו על החלטות אנטי–ישראליות באו”ם, אבל זכות היוצרים על כך שייכת לקודמו, ברק אובמה, וטראמפ נשבע “למחוק את מורשת אובמה”, ואם הוא יחקה את אובמה, הילדים בישראל יגידו עליו שהוא “קוף אחרי בן אדם”.

לא קשה לנחש שבנסיבות האלה טראמפ ישאיר אחריו “מורשת” אשר תגמד את ה”סנקציה” שאובמה נקט נגדנו, והאפשרות הכי מסתברת היא קיצוץ הסיוע הביטחוני לישראל.

זה מתיישב עם הבטחות הבחירות שלו, זה מתיישב עם סיסמת ה–America First שלו, וזה מתיישב עם כל מה שהוא עושה או לא עושה, אומר או לא אומר.

וזה מתיישב במיוחד עם מה שטראמפ אמר בנאום–ההכתרה שלו:

For many decades, we’ve … subsidized the armies of other countries while allowing for the very sad depletion of our military.

ותזכרו שאמרתי לכם!

בתחזית הזאת הצגתי שתי אפשרויות, אבל, כמו שאני מכיר את טראמפ הנקמן, זה שמפטר את מי שדובר אמת, את מי שלא מתחנף אליו, ואת מי שלא מספק לו את מה שהוא רוצה, אני סמוך ובטוח שהוא כבר ימצא דרך זו או אחרת לנקום במדינת ישראל, שקיבלה ממנו את כל הפינוקים האפשריים, ולמרות זאת היא סיכלה את תדמיתו כמשכין–השלום האולטימטיבי, ואת זכייתו בפרס נובל לשלום.

ותזכרו שאמרתי לכם!

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס