באחת מהופעותיה הפומביות בשנה האחרונה, אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון, תארה את מעמדן של רשויות השלטון במשטר דמוקרטי כמשולש שווה צלעות. ואכן האיזון בין הרשויות, והפרדת הסמכויות (Separation of Powers) ביניהן, הם אבן הפינה של כל המשטרים הדמוקרטיים בעולם התרבותי.

במדינת ישראל המציאות קצת שונה. במדינת ישראל, כדברי ג‘ורג‘ אורוול, כולם שווים, אבל יש כאלה ששווים יותר. במדינת ישראל, אחת מצלעות המשולש – הרשות השופטת, רואה את עצמה כרשות על שבסמכותה להכתיב לרשויות האחרות – המחוקקת והמבצעת, דרכי פעולה, נוהלי עבודה, ומה עליהן לעשות.

זו תופעה ייחודית למדינת ישראל. לא ניתן למצוא דומה לה באף אחת מהדמוקרטיות בארצות העולם התרבותי. הסיבה היא דפוס החשיבה של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, לפיו המשפט הוא חזות הכל. לדעתו של ברק, ושל ממשיכי דרכו במערכת המשפט, העולם כולו מצטמצם בין כותלי בית המשפט. כל נושא הוא שפיט – ניתן לדון בו, לפסוק בו ולחרוץ דין ע“פ אמות מידה משפטיות. אמות המידה המשפטיות של ברק וממשיכי דרכו מתבססות על מושגים כמו “מידתיות“, “סבירות“, “לא יעלה על הדעת“, וכיוצא באלה. מושגים שאין להם הגדרה ברורה בחוק, והמשמעות שלהם נקבעת ע“פ צורכי השעה.

האבסורדיות של הגישה הזאת בולטת במיוחד כאשר בית המשפט מתערב במחלוקות פוליטיות, ופוסק הלכות בתחומי המדיניות והביטחון. להתערבות הזאת שום בסיס חוקי. כפי שניסח זאת פרופ‘ דניאל פרידמן, בית המשפט נטל לעצמו את הסמכות לחרוג מסמכויות שאין לו. פרופ‘ רות גביזון, שגם היא חלקה על גישתו של ברק, הזהירה אם בית המשפט יתערב במחלוקות פוליטיות, אל לו להתפלא אם ישפטו אותו ע“פ אמות מידה פוליטיות ולא משפטיות. “כללי המשחק” בזירה הפוליטית שונים באופן מהותי מאלה הנהוגים בזירה המשפטית, והתערבות של בית המשפט בהליכים פוליטיים היא פסולה.

זה לקח זמן, אבל בסופו של יום התברר שפרופ‘ גביזון צדקה. אחרי תקופה ארוכה, בה כל ממשלות ישראל נתנו לבית המשפט לתעתע בהן, הגיע הרגע בו למי שהוא נשבר והוא החליט לאמר דיינו! הגולם קם על יוצרו. הקש ששבר את גב הגמל ביחסי הגומלין בין הרשות השופטת והרשות המחוקקת, היה החלטת הבג“ץ להורות ליו“ר הכנסת לעשות את מה שהחוק איננו מחייב אותו לעשות,

הכנסת פועלת מכוח חוק יסוד הכנסת המסדיר את פעולתה, ומכוח תקנון הכנסת שאושר במליאה.

אין שום סעיף או רמז בחוק או בתקנון על המועד בו היו“ר חייב לכנס את הכנסת על מנת לבחור יו“ר חדש אחרי בחירות. לא נאמר שם שעליו לעשות זאת עם תום ספירת הקולות, או מיד אחרי שתוצאות הבחירות אושרו סופית, או מיד אחרי השבעת הכנסת החדשה. מה שכן נקבע שם הוא המועד האחרון בו עליו לעשות זאת.

מיום קום המדינה, המסורת היתה שיו“ר כנסת חדש נבחר או מתמנה עם הקמתה של הממשלה החדשה, ובדרך כלל הוא היה אחד מנציגי המפלגה שהקימה את הממשלה.

החלטת הבג“ץ להורות ליו“ר הנוכחי לשנות את המסורת ולקצוב מועד בו עליו לעשות זאת, היתה הפרה בוטה של “כללי המשחק” וניתנה ללא כל סמכות. למרות הנאמר ב“פסק הדין” של הבג“ץ, אין לו סמכות להתערב בנוהלי העבודה של הכנסת, על אחת כמה וכמה אין לו סמכות להורות לכנסת ו/או ליו“ר איך עליהם לכלכל את מעשיהם. יתרה מזאת, החלטת הבג“ץ היתה פשוט הונאה.

יו“ר הכנסת זומן להופיע בפני הבג“ץ על מנת לנמק את החלטתו לדחות את כינוס ישיבת הכנסת. בית המשפט היה אמור לשקול את נימוקי היו“ר לפני הפסיקה. זה היה שקר. החלטת הבג“ץ התקבלה לפני שיו“ר הכנסת אמר מילה אחת, והטקסט הכתוב של ההחלטה (27 עמודים!) היה מוכן לפני התחלת הדיון. נשיאת בית המשפט העליון וארבעת חבריה שקרו במצח נחושה. הם שקרו את יו“ר הכנסת, והם שקרו את הציבור.

חמישה שופטים עליונים לא מתביישים לשקר לאור היום ולא במחשך, וציבור של למעלה ממיליון אזרחים ישראלים (כל מצביעי כחול–לבן) מקבל את זה בהבנה. בדיוק כמו שהיה מקובל לאמר ברומא בעת העתיקה הציבור רוצה שירמו אותו (vulgus vult decipi).

לאיזה צדק יכול לצפות אדם העומד לדין לפני שופטים שהשקר הוא נר לרגליהם?

במאמר מוסגר, המילה vulgus בלטינית משמעותה “אספסוף” – ממנה נגזר המונח “וולגרי“. ההגדרה הזאת הולמת את ציבור מצביעי כחול–לבן שכל מה שיש להם בראש זה “רק לא ביבי“.

קראתי על הפגנה להצלת הדמוקרטיה באינטרנט, בה נטלו חלק חצי מיליון (!) משתתפים שהניפו דגלים שחורים מעל מרפסות דירותיהם. בטלוויזיה הראו הפגנה בירושלים בה שיירה של מכוניות נושאות דגלים שחורים נעה במיטב המסורת של ה“מצעד על רומא” אותו קיימה המפלגה הפאשיסטית של מוסוליני ב-1922. המפגינים האלה, שהדבר היחיד שיש להם בראש היא הסיסמא רק לא ביבי, רואים באחמד טיבי את המושיע שיציל את הדמוקרטיה. אכן לא אלמן ישראל . . .

הטענה העיקרית שהועלתה ע“י מבקריו של יו“ר הכנסת היתה “הוא לא בסדר“, “החלטותיו נובעות ממניעים פוליטיים“. נו, באמת, החותרים להדיח אותו פעלו ממניעים אלטרואיסטיים. ואם כבר במניעים עסקינן, החלטת חמשת העליונים שדנו את יו“ר הכנסת ברותחין, לא נבעה ממניעים פוליטיים?

כשפוליטיקאי פועל ממניעים פוליטיים, זה תקין כי הוא פוליטיקאי.

כששופט מחליט ו/או פוסק ממניעים פוליטיים זו הפרת אמונים ומרמה בנסיבות חמורות ביותר.

ליו“ר הכנסת מגיע צל“ש על כך שהוא העדיף להתפטר על ביצוע הוראה שהיא הפרה של חוק יסוד הכנסת. מותר, ואפילו חובה, לסרב למלא פקודה בלתי חוקית, אפילו כשנותן הפקודה הוא הבג“ץ.