הפעולה הזאת לא הונחתה משיקולים רלוונטיים (מקצועיים, פוליטיים), אלא משיקולים פסולים: רצונו של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, לאתרג את עצמו מפני ההליכים הפליליים שהעיבו על חייו – הפוליטיים והפרטיים.

הפעולה הזאת עוררה את זעמם של אלה אשר התנגדו לפינוי מטעמים פוליטיים, וגם הייתה עתירה לבג“ץ – שנדחתה, אבל, ככל הידוע, אף אחד מהעותרים לא הניח לפני בית המשפט את הקלף המשפטי היחיד שיכול היה להפוך את הקערה על פיה: השיקולים הפסולים.

מעניין מה היו אומרים מתנגדי הפעולה אם היא הייתה מצליחה, והשקט והשלווה היו מגיעים לאזור, ואולי, בהמשך, גם לארצנו כולה, למזרח התיכון כולו ובסוף גם לעולם כולו.

מעניין מה היו אומרים תומכי הפעולה אם הבג“ץ היה פוסל אותה, באומרו שהוא לא מתערב בשיקוליה של הרשות המוסמכת, כל עוד היא מפעילה את כל השיקולים הרלוונטיים – ואותם בלבד, ואילו במקרה הזה הממשלה חצתה את קו הגבול בהפעילה שיקולי התאתרגות פסולים.

אני יודע מה אני הייתי אומר: כל אדם יכול לטעות – גם ממשלות, ואם הממשלה פועלת שלא בתום–לב, בית המשפט קיים כדי לחסום אותה (ובניגוד לכל המתבכיינים על התערבות–היתר של הבג“ץ, האמת היא שהוא מתערב מעט מדי), ואם היא פועלת בתום–לב, וכושלת – המאבק יהיה במישור הציבורי: הפגנות, הצבעת אי–אמון בכנסת, או החלפת השלטון ביום הבוחר.

דבר אחד צריך להיות ברור: בעוד שעל תבונתה של פעולה שלטונית אפשר להתווכח לפני שהיא מתבצעת, בזמן ביצוע, או בדיעבד, לאחר ביצועה, על חוקיותה של פעולה כזאת ניתן להתווכח רק באספקלריה של זמן–אמת – לא בדיעבד, לאור הצלחתה או כשלונה.

וזה מביא אותנו הישר אל החלטתו של שר המשפטים, אמיר אוחנה, לצמצם את פעילות בתי המשפט למשך יום אחר, בגלל הקורונה.

על הסגירה

את המאמר על סגירת בתי המשפט ע”י שר המשפטים: אמיר אוחנה, חרגת מסמכותך! הקדשתי לחוקיות ה“הודעה” שפרסם אוחנה על הגבלת פעולותיהם של בתי המשפט, ועל המניעים שעמדו מאחוריה.

זאת ההודעה:

המאמר שלי היה משפטי–נטו, הרחק מהפוליטיקה, וכיוון שאני לא “כתבנו לענייני בריאות העם“, לא נגעתי, אפילו בקצה המזלג, בשאלה אם יש, או אין, הצדקה להגביל את פעולות בתי המשפט בגלל המגיפה הזאת.

וזו תמצית המאמר:

ראשית – מי שמוסמך מטעם החוק לדאוג לבריאותם של הבאים בשערי בית המשפט הוא שר הבריאות, ולא שר המשפטים.

שנית – התקנות שמכוחן הוציא שר המשפטים את ההודעה חורגות מהסמכות שנקבעה בהוראות החוקים עליהן הן מסתמכות, וממילא הם ללא סמכות, וכל מה שמבוסס עליהן – גם הוא בטל מחוסר סמכות.

שלישית – שיקולי בריאות הציבור הם שיקולים זרים לתפקידו של שר המשפטים, שמלבד לכך שאין לו הסמכות החוקית, גם אין לו הכלים המקצועיים שיש לשר המשפטים.

רביעית – ממכלול הנסיבות העובדתיות עולה המסקנה שאת שר המשפטים הניעו שיקולים פסולים, לעכב את פתיחת משפטו של הבוס שלו, בנימין נתניהו, ולא שיקולים משפטיים–מקצועיים.

עכשיו, לאחר שהחלטתו של שר המשפטים מיצתה את עצמה, בא Cohen Daniel ואומר לי:

בדיעבד – נאמר כל הכבוד לשר אוחנה
עובדה ששופט נדבק ויכל להדביק
ולהדביק מדובר בהדבקה שמכפילה עצמה
משכך השר הציל לדעתי מעל 1,000 נדבקים
אז בדיעבד אני אומר – החלטה מעולה שהצילה חיים

אז לא, דניאל, לא תפסת את הפואנטה: אני לא נגד בריאות העם, ואני גם לא אידיוט.

אם שר הבריאות היה מוציא את ההודעה הזאת בחתימתו, עם תחולה “עד להודעה חדשה“, לא הייתי פוצה פה ומצפצף, כי אני בהחלט בעד הגנת הציבור מפני קורונות ושאר נגעים.

ייתכן כי הייתי מביע, אגב אורחא, תהיית–מה אם הפעולה הזאת אולי לא מספקת, או, מאידך, אולי היא מוגזמת, בהתחשב בצורך להמשיך בשגרת החיים ולהימנע מקריסת המשק כולו, אבל בכל מקרה לא הייתי מביע דיעה משלי – הן משום שזה לא התחום שלי, והן משום שכאשר הנושא נדון בממשלה, כל נימוקי הבעד–והנגד כבר היו מיוצגים על הצד הטוב ביותר – גם בממשלה וגם מחוצה לה.

אמרתי “הנושא נדון בממשלה“, כי כך אמנם הווה, וכך גם צריך היה להיות, משום שלהחלטה כזאת יש השלכות לא רק על בריאות העם, אלא גם על שגרת חיינו, ועל המשק כולו.

נאום–תשובה לדניאל כהן: ענה לי, עם יד על הלב

אתה אומר:

אני לא יודע מאיכן לקחת את ההערכה המספרית הזאת, אבל אני מוכן לאמץ אותה ו”לזרום” יחד אתך, אבל גם להציג לך כמה שאלות, בתקווה שתענה לי עם יד על הלב:

האחת – כמה נדבקים היו נחסכים אם לא שר המשפטים אלא שר הבריאות היה חותם על ההודעה הזאת?

השנייה – כמה נדבקים היו נחסכים אם שר הבריאות היה חותם על ההודעה הזאת, אבל קובע את תוקפה לא ליום אחד, אלא “עד להודעה חדשה“?

השלישית – לאור תשובותיך לשתי השאלות הקודמות, האם אתה עדיין אומר “בדיעבד – נאמר כל הכבוד לשר אוחנה“?

הרביעית – אם ביום 15.3.2020 אתה היית הממשלה, ואתה היית צריך להחליט על הצעדים הנחוצים, הן באספקלריה של בריאות העם, והם מבחינת ההשלכות על המשק כולו – והכל לאור המידע שהיה זמין באותו היום – מה היית מחליט?

והחמישית – מתוך הנחה שהיית מחליט להשבית את בתי המשפט עד להחלטה חדשה, האם, לאור העובדה שאוחנה הגביל את החלטתו רק “עד סוף אותו היום“, האם עדיין היית אומר “בדיעבד – נאמר כל הכבוד לשר אוחנה“?

נאום–תשובה לחיים ניצני: מסעפת היניקה של גן–העדן אל האגזוז של הגהינום

שואל אותי חיים ניצני:

לשיטתך סגירת בתי המשפט עקב הקורונה היא רק תרוץ. לשיטתך זה שלב להקמת דיקטטורה והדבר ינוצל לסגירה של בתי המשפט לצמיתות, לא כן ?

ואני עונה:

תשווה את שני המאמרים, ואם עדיין תהיינה לך שאלות – שאל, אבל בתנאי שתצהיר שאתה פתוח להקשיב ולהשתכנע.

שני המאמרים הם זה: על סגירת בתי המשפט ע”י שר המשפטים: אמיר אוחנה, חרגת מסמכותך!

וזה: עוד על סגירת בתי המשפט בגלל הקורונה – על סמכות, על שיקולים זרים, על שיקולים פסולים, ועוד.

הוא משיב:

אתה למעשה כבר קובע מבעוד מועד שאני לא פתוח להקשיב ולהשתכנע.

האם אתה פתוח להקשיב ולהשתכנע?

ובתגובה נוספת:

ברגע שאתה מבקש ממני הצהרה כזאת…. אתה מאלץ אותי להשתכנע. אם אני לא משתכנע אז אני נעול ולא מוכן להקשיב ולהשתכנע. זו לוחמה פסיכולוגית, לא תרבות וכוח..

ולגופו של עניין הוא אומר לי:

כעורך דין החשיבה שלך משפטית. אתה משכנע בטעוניך המשפטיים.

אז אמיר אוחנה חרג מסמכותו, אותה סמכות ששר המשפטים מעניק לשר המשפטים. וזה נגוד ענינים שמי שמחליט להעניק או לא להעניק סמכות לפלוני הוא אותו פלוני עצמו…. יש לנו מגיפה שמתגברת אקספוננציאלית ואנחנו נתעסק בהתפלספויות משפטיות….

השאלה בענין סגירת בתי המשפט עקב הקורונה מבחינתי היא שאלת היעילות בעצירת המגיפה.

האם אתה משוכנע שפעילות בתי המשפט בצורה מצומצמת איננה מהוה סכנה להדבקה של כמה אנשים, הדבקה שמשכפלת את עצמה בצורה אכספוננציאלית?

אני מכיר עד לזרא את תופעת הטרולים שנכנסים לוויכוח בצורה כאילו-תמימה, אבל כשנותנים להם תשובה ניצחת הם קופצים מנושא לנושא, “וחוזר חלילה, ושוב בלי הרף“, ולכן אני נותן לו תשובה זמנית:

לא מאלץ אותך לשום דבר, רק לבוא לשיח הזה בלב פתוח, ומתגובתך עולה שבאת במטרה אחת בלבד – לשכנע אותי שאני אידיוט.

זה לא נקרא דיון פורה בין מבוגרים.

ומוסיף:

חיים ניצני תקבל תשובה במאמר הקרוב, אולי אפילו היום.

וכאן אני מקיים את הבטחתי.

עולם המשפט לא הומצא ע“י עורכי הדין, כדי לייצר להם פרנסה.

הוא הומצא ע“י החברה האנושית כדי להגן על ערכיה–היא, ובין השאר כדי להבטיח שהכוונות הטובות לא תבאנה את החברה מסעפת היניקה של גן–העדן אל האגזוז של הגהינום.

גם מקצוע עריכת–הדין לא הומצא ע“י עורכי הדין (הם הרי עוד לא היו אז …). גם הוא הומצא ע“י החברה, כאשר ערכיה התרבו והסתבכו.

למשל: כאשר המחוקק קבע “כבד את אביך ואת אמך“, הוא לא חשב שתתעורר אי–פעם השאלה: אם אבא שלי אומר לי להכין את שיעורי הבית שקיבלתי בבצפר, ואני אומר אחרי ה“דרדסים” – האם זה חוסר כבוד לאבש’י?

או, למשל, צביטה קלה בלחי של השכנה, האם היא בגדר עבירה על “לא תנאף“?

לפני שאחזור לחשיבותו של מקצוע המשפט, אענה לך על שאלתך זו:

השאלה בענין סגירת בתי המשפט עקב הקורונה מבחינתי היא שאלת היעילות בעצירת המגיפה.

אז ככה:

אם אני שר משפטים אשר משתין על החוק, אבל חרד בכנות לבריאות הציבור, ובנוסף לכך גם לצורה בה הוא ייצא מוועדת החקירה הבאה, הייתי סוגר את כל בית המשפט, סגירה מוחלטת, כולל לעניינים דחופים, החל מהיום בו דווח על המקרה הראשון במחוז ווהאן שבסין, והכל ללא הגבלת זמן, דהיינו עד שהמגיפה תחלוף ותעבור.

וזה אומר לא רק שאני לא מזלזל בבריאות הציבור, ולא רק שאני קנאי לה הרבה יותר מאשר אמיר אוחנה, אלא שאני גם יודע מה זה “אקספוננציאלית” בקו“ף, ומה זה “אכספוננציאלית” בכ“ף, והמחלוקת אינה שיעור ההשתכפלות של המגיפה, אלא הדרכים הנכונות להיאבק בה, בצורה הנכונה, מבחינת ההגנה על כל ערכיה של החברה גם מעבר לנושא הבריאות (כגון שגרת החיים, יציבות הכלכלה, זמינות המשפט, חירויות האזרח, ועוד).

וזה אומר כי באספקלריה שלך – לא שלי! – אמיר אוחנה שאתה מגן עליו הוא פושע: חיכה עד יומיים לפני פתיחת משפטו של ביבי, נתן למגיפה להתפתח באופן “אקספוננציאלי/אכספוננציאלי“, סגר את בתיהמ“ש חלקית בלבד, ורק ליום אחד, וכאשר הוא השיג את מאווייו (דחיית משפטו של ביבי), הגנת הציבור מפני המגיפה, המתפתחת באופן “אקספוננציאלי/אכספוננציאלי” – ענייני בריאות הציבור כבר לא עניינו אותו – אפילו כקליפת השום דאשתקד.

אתה יודע, חיים, מדוע הוא חיכה עם “בריאות הציבור” עד יומיים לפני פתיחת משפטו של נתניהו, מדוע הוא הגביל את הצו ליום אחד (“עד ה-15.3.2020, בסוף היום”), מדוע הוא לא דאג לבריאות השופטים והמתדיינים בבית המשפט העליון, ומדוע הוא לא חידש את הצו עם פקיעתו?

אז אני אענה לך:

ראשית – אם הוא היה מוציא את הצו הזה ממש שבוע ימים קודם לכך, וקובע את תוקפו גם כן “עד ה-15.3.2020, בסוף היום”, זה היה מזמין עתירות לבג“ץ, עם חשיפת מניעיו האמיתיים (דחיית המשפט), ואילו הוצאת הצו בבוקרו של יום ועד לסיומו – עד שזה היה מגיע לבג“ץ הצו כבר היה נחלת ההיסטוריה, והבג“ץ לא מתערב בדברים שכבר עברו מן העולם, וכבר היו לנחלת ההיסטוריה.

ושנית – אחרי שיד נעלמה הביאה להחלטת השופטים לדחות את המשפט לחודשיים ויותר (“בשלב זה“), הוא היה עונה מה אתם רוצים ממני, זה לא אני שדחיתי את המשפט, אלא השופטים!

ומדוע הוא לא דאג בקנאות כזאת לבריאותם של השופטים, המתדיינים וציבור הבאים בשערי ביהמ“ש העליון? משום שאם היה עושה כך, הוא היה עובר את הגבול, והיה ברור שהוא רוצה גם לחסום את האפשרות לעתור לבג“ץ כנגד החלטתו זו.

ואחרון, אחרון, אתה אומר לי:

כעורך דין החשיבה שלך משפטית. אתה משכנע בטעוניך המשפטיים.

עכשיו קרא את המאמר השני: עוד על סגירת בתי המשפט בגלל הקורונה – על סמכות, על שיקולים זרים, על שיקולים פסולים, ועוד, ואמור בעצמך מה ההבדל בין המקרה המוצג בו, לבין זה המוצג במאמר הראשון, שאיתו אתה מתווכח – על סגירת בתי המשפט ע”י שר המשפטים: אמיר אוחנה, חרגת מסמכותך! – לבין המקרה השני?

אז ככה: מבחינת מה שאתה מכנה “התפלספויות משפטיות“, ומציג אותה כ“משהו גס“, אין שום הבדל, ולו גם בפסיק אחד, בין שני המקרים, ואילו ההבדל היחיד הוא בעובדות: במקרה הראשון מדובר בעובדות–האמת, כפי שכולנו יודעים, ואילו במקרה השני אני המצאתי שר משפטים דמיוני, קראתי לו איימן עודה, אשר רוצה לראות את דמו השפוך של בנימין נתניהו, ולצורך זה הוא סוגר, ללא הגבלת זמן, את כל בתי המשפט, למעט ביהמ“ש המחוזי בירושלים, אותו הוא סוגר גם כן ללא הגבלת זמן, אבל ממועד עתידי (בעוד חודשיים–פלוס, החל מחמש שעות מהשעה בה אמור להיפתח משפטו של נתניהו).

ועכשיו, אחרי שקראת את שני המאמרים, ואחרי שגילית את עמדתך לעניין אוחנה, משפט ביבי ובריאות העם, אמור לנו, עם יד על הלב: האם הניתוח המשפטי שלי הוא אותו “משהו גס“, לו אתה קורא “התפלספות משפטית“, לגבי המקרה האמיתי בלבד, לגבי שני המקרים, או לגבי אף אחד משניהם?

כעת, אחרי שקראת את שני המאמרים, אני מקווה שהבנת שמקצוע המשפט נועד כדי להבטיח שהכוונות הטובות לא תבאנה את החברה מסעפת היניקה של גן–העדן אל האגזוז של הגהינום.

לסיכום

קרא, חיים ניצני, את מה שאמרתי לעיל, לחברך דניאל כהן:

אז לא, דניאל, לא תפסת את הפואנטה: אני לא נגד בריאות העם, ואני גם לא אידיוט.

ייתכן כי הייתי מביע, אגב אורחא, תהיית–מה אם הפעולה הזאת אולי לא מספקת, או אולי היא מוגזמת, בהתחשב בצורך להמשיך בשגרת החיים ולהימנע מקריסת המשק כולו, אבל בכל מקרה לא הייתי מביע דיעה משלי – הן משום שזה לא התחום שלי, והן משום שכאשר הנושא נדון בממשלה, כל נימוקי הבעד–והנגד כבר היו מיוצגים על הצד הטוב ביותר – גם בממשלה וגם מחוצה לה.

וקרא גם את השאלות שהצגתי לו, עם בקשה לענות עליהן “עם יד על הלב“:

האחת – כמה נדבקים היו נחסכים אם לא שר המשפטים אלא שר הבריאות היה חותם על ההודעה הזאת?

השלישית – לאור תשובותיך לשתי השאלות הקודמות, האם אתה עדיין אומר “בדיעבד – נאמר כל הכבוד לשר אוחנה“?

מקווה ששכנעתי אותך שבריאות הציבור יקרה לי – לפחות כשם שהיא יקרה לך, ושאני, בניגוד לך, הייתי מטפל בה “נטו” – רק מהשיקולים הרלוונטיים, מכל השיקולים הרלוונטיים – ולא משום כל שיקול שאינו רלוונטי.

ובחזרה לגוש קטיף: שאלה לאוהדי ביבי

לאור מה שהסברתי בפתיח, למעלה מכאן, אתם כבר יודעים כי גוש קטיף פונה משיקולים פסולים. למעשה ידעתם זאת כבר אז (“כעומק החקירה, עומק העקירה“) – ובצדק, אבל עכשיו אתם יודעים גם את ההגדרה המשפטית הנכונה לכך.

לאור האמור לעיל אנחנו יודעים כי גם החלטתו של אמיר אוחנה להגביל את פעילות בתי המשפט ליום אחד בלבד לא הייתה משיקולי בריאות הציבור, אלא מרצון לדחות את פתיחת משפטו של ביבי יקירכם – גם השיקול הזה הוא שיקול פסול, אבל אתם תומכים בהחלטתו זו, כי היא לטובת ביבי.

וגם אתכם אשאל, ותענו לי עם יד על הלב: האם אתם בעד או נגד שיקולים פסולים?

ומסקנת–הגג שלי

כאשר יהודי פולט שטויות, הוא צריך להביא בחשבון שהאיפכא–מסתברא היהודי ישתמש כנגדו בשטויות שהוא פולט.

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

פורסם ב- עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים הבא, משרד המשפטים, רמת השופט ותוייג אמיר אוחנה, בנימין נתניהו, קורונה וירוס

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל