אנחנו עומדים מול משבר בטחוני – מול החמאס, מול הפלשתינאים, מול החיזבאללה, מול איראן, אבל אנחנו לא ערוכים לכך, ואנחנו עומדים לשלם מחיר יקר על השחצנות שלנו.

הקדמה מאוחרת

לאחר השלמת כתיבתו של המאמר הזה צדה עיני את הראיון שערך הד“ר רן ברץ עם האלוף במיל’ יצחק בריק, עד לאחרונה נציב קבילות החיילים (נקח”ל), תחת הכותרת “הטראומה של 73′ תהיה כלום לעומת המלחמה הבאה“ (מקור ראשון, 4.10.2019).

מה שייחד את כהונתו של בריק כנקח“ל, הוא, ככל הנראה, בכך שהוא לא הסתפק בישיבה מאחורי המכתבה ועיון בתלונות, אלא ירד אל השטח, כדי להתחקות אחרי שורשיהן של התופעות שמולידות את התלונות.

קראו את הראיון הזה, קראו אותו היטב, וראו איזה ברדק יש בצבאנו המפואר, עד כמה הוא לא מוכן למלחמה, ועד כמה ההתברדקות בו כבר הגיעה לנקודות האל–חזור.

לראיון הזה הייתי נותן את כותרת המשנה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה. הוא לא נותן תחזית מתי תפרוץ המלחמה הבאה, כי זה לא התחום בו הוא פעל, וברשותכם אני אמשיך מאותה הנקודה, ואומר כי לפי כל הסימנים המוקדמים, כפי שאפרט בהמשך, המלחמה קרובה מכפי שאפשר לשער, ואיתה גם האסון, הממשמש ובא.

“תג מחיר” …

גגלו מה קרה בכל פעם שמנהיגי מדינת ישראל הזהירו את האוייב כי לכל מה שהם עושים יש “תג מחיר“: זה היה האות המבשר לפתיחתם של מבצע, או מלחמה – תקראו כך איך שתרצו – בהם “ניצחנו“, או “ניצחנו בנקודות” (ראו: דני קשקשני, על אילו “נקודות” אדוני מדבר?), כאשר מספר חיילנו הנופלים הגיע ל-70, 100 או 150, ואז, שוב ושוב, האם העברייה הקולקטיבית נכנסה לתמונה, פקדה להסיג את הכוחות, “וחוזר חלילה, ושוב בלי הרף“, כלשונו של המשורר יהודה עמיחי ז“ל, אשר, כמה מדהים, כל כך מתאימה לנו כאן:

מעין אחרית הימים

הָאִישׁ תַּחַת תְּאֵנָתוֹ טִלְפֵּן לָאִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ:
“הַלַּיְלָה הֵם בְּהֶחְלֵט עֲלוּלִים לָבוֹא.
שַׁרְיֵן אֶת הֶעָלִים, סְגֹר הֵיטֵב אֶת הָאִילָן,
קְרָא לַמֵּתִים הַבַּיְתָה, וֶהֱיֵה מוּכָן“.

הַכֶּבֶשׂ הַלָּבָן אָמַר לַזְּאֵב:
“בְּנֵי אָדָם פּוֹעִים וְלִבִּי כּוֹאֵב:
הֵם יַגִּיעוּ שָׁם לִיְדֵי קְרָבוֹת כִּידוֹן.
בַּפִּגִישָׁה הַבָּאָה בֵּינֵינוּ, הָעִנְיָן יִדּוֹן“.
כָּל הַגּוֹיִים (הַמְּאֻחָדִים) יִנְהֲרוּ לִיְרוּשָׁלַיִם
לִרְאוֹת אִם יָצְאָה תּוֹרָה, וּבֵינְתַיִם,

הֱיוֹת וְעַכְשָׁיו אָבִיב
יִלְקְטוּ פְּרָחִים מִסָּבִיב.

וְכִתְּתוּ חֶרֶב לְמַזְמֵרָה וּמַזְמֵרָה לְחֶרֶב
וְחוֹזֵר חֲלִילָה וְשׁוּב בְּלִי הֶרֶף.

אוּלַי מִכִּתּוּתִים וְהַשְׁחָזוֹת הַרְבֵּה,
בַּרְזֶל הָרִיב בָּעוֹלָם יִכְלֶה.

מילת–המפתח היא “אולי“: אולי ברזל הריב בעולם יכלה, או, לפחות, באיזורנו, אבל בינתיים אני רואה הרבה “כיתותים והשחזות“, אבל לא יותר, ואחת לכמה שנים אנחנו “קוראים למתים הבייתה“, אבל את ה”והייה מוכן” אנחנו לא ממש מקיימים.

מדוע המלים “תג מחיר” מפחידות אותי?

משום שהם נשק–ההרתעה האחרון שיש לנו בפאוצ’ס, משום שאחרי זה יש רק מלחמה, ואם הכרזת “תג מחיר” לא עובדת ואנחנו לא יוצאים למבצע/מלחמה, אנחנו עושים צחוק מעצמנו.

ראו מה אומר ראש ממשלתנ ו, ביבי נתניהו:

“אנחנו מכיני לחמאס את הפתעת חייו – אם הם לא יתעשתו עם הרקטות ולא יפסיקו גם את הבלונים זה רק שאלה של זמן עד שנפעיל אותה“.

מה זה, אם לא “אזהרת תג מחיר“?

והלאה:

“אנחנו מכינים הפתעות, אני לא אומר את זה סתם, אני אומר לך כראש ממשלה שאני לא ממהר לעשות מלחמות, לנפח את החזה, להכות בתופים ולחצרץ בחצוצרות. אני לא אחשוף אותה אבל היא שונה מכל מה שהיה, זה תלוי בהם.

על כך אומרים הילדים: תחזיק אותי שאני לא ירביץ לו …

והנה, כדי ש“לא יגידו“:

אני בטח לא אתאים את זה לשאלה של בחירות, זה בכלל לא מענייני.

כן, זו הדילמה אשר מראה את החולשה של האיום הזה, החולשה של נתניהו: אם הוא ייצא למבצע לפני הבחירות, יגידו עליו שזה “פעלול בחירות“, ואם הוא לא ייצא למבצע, יגידו עליו שהוא נמנע מכך “כדי שלא יגידו” שזה “בגלל הבחירות“.

נו, ומי יושיענו, מי יצילנו? החמאס, כגמובן, שינצור את נשקו, וביבי ימשיך בקמפיין שלו תחת הסיסמה הזהרתי את החמאס, והוא הבין את הרמז …

והלאה, כך ביבי:

לפני שאני שולח את החיילים שלנו, את הבנים שלך, את הבנים שלי ואת הבנים והבנות שלנו לתוך מטחי האש והקרב אני רוצה מצות את כל האפשרויות אבל אם אין ברירה זה יהיה. וזה יהיה אחרת“.

ביבי, עם יד על הלב: ב-14 שנותיך כראש הממשלה, מהן 11 שנים ברציפות, איכן הן “כל האפשרויות” אשר “מיצית“?

והנה, כמה מפתיע: התשובה הפלסטינית לאיום של נתניהו על חמאס: רקטה ששוגרה מהרצועה. עוד רקטה. עוד הפגנת–זלזול האומרת ביבי, תפסיק לאיים, אנחנו לא מ–פ–ח–ד–י–ם ממך!

גולית ודוד

הסיפור הזה הוא קלאסיקה כלל–עולמית, שאנחנו הם “מייסדה ועורכה הראשון“, אבל בעוד שבסיפור המקורי אנחנו היינו דוד והפלסטיני היה גולית, הפעם אנחנו הגולית, והפלשתינאים הם הדוד.

לא נעים: מדינת ישראל הגדולה, עם הצבא הכי חזק באיזור, עם שתי טייסות F-35, עם אלף טייסות F-16 (כמה מטוסים מושבתים בגלל ההצפה, אבל לא נורא, נתגבר), עם טילים ותותחים, עם פיקוד העורף ופיקוד החזית, ועם גדנ”ע אוויר, גדנ“ע ים וגדנ“ע רגיל, ועם כל מה שאפשר ואי–אפשר, ומולנו כוחות לא–צבאיים, אשר מפריחים לעברנו בלוני תבערה, כי זה מה שיש להם – ואנחנו אובדי עצות אשר צריכים להתלבט בין איומי–סרק לבין תבערה גדולה מכפי שהיינו רוצים.

הסיפור ידוע: שמואל א’, פרק י“ז, מתחיל עם הפלשתי, מגושם וכבד:

א וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה וַיֵּאָסְפוּ שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּחֲנוּ בֵּין שׂוֹכֹה וּבֵין עֲזֵקָה בְּאֶפֶס דַּמִּים. ב וְשָׁאוּל וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים. ג וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם. ד וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת. ה וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת. ו וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו. ז וחץ [וְעֵץ] חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו.

הפלשתי מגושם וכבד, אבל מלא הובריס:

ח וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי. ט אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ. י וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה תְּנוּ לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד. יא וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד.

ודוד בן ישי רועה צאן אביו:

יב וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים. יג וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת בְּנֵי יִשַׁי הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל לַמִּלְחָמָה וְשֵׁם שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו אֲשֶׁר הָלְכוּ בַּמִּלְחָמָה אֱלִיאָב הַבְּכוֹר וּמִשְׁנֵהוּ אֲבִינָדָב וְהַשְּׁלִשִׁי שַׁמָּה. יד וְדָוִד הוּא הַקָּטָן וּשְׁלֹשָׁה הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל. טו וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו בֵּית לָחֶם.

גלית מתגרה בדוד: דע לך, לכל מה שתעשה יש תג מחיר!:

טז וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם.

ישי מצייד את דוד בלוגיסטיקה, ושולח אותו לשדה הקרב:

יז וַיֹּאמֶר יִשַׁי לְדָוִד בְּנוֹ קַח נָא לְאַחֶיךָ אֵיפַת הַקָּלִיא הַזֶּה וַעֲשָׂרָה לֶחֶם הַזֶּה וְהָרֵץ הַמַּחֲנֶה לְאַחֶיךָ. יח וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר הָאָלֶף וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח. יט וְשָׁאוּל וְהֵמָּה וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק הָאֵלָה נִלְחָמִים עִם פְּלִשְׁתִּים. כ וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד בַּבֹּקֶר וַיִּטֹּשׁ אֶת הַצֹּאן עַל שֹׁמֵר וַיִּשָּׂא וַיֵּלֶךְ כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יִשָׁי וַיָּבֹא הַמַּעְגָּלָה וְהַחַיִל הַיֹּצֵא אֶל הַמַּעֲרָכָה וְהֵרֵעוּ בַּמִּלְחָמָה. כא וַתַּעֲרֹךְ יִשְׂרָאֵל וּפְלִשְׁתִּים מַעֲרָכָה לִקְרַאת מַעֲרָכָה. כב וַיִּטֹּשׁ דָּוִד אֶת הַכֵּלִים מֵעָלָיו עַל יַד שׁוֹמֵר הַכֵּלִים וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא וַיִּשְׁאַל לְאֶחָיו לְשָׁלוֹם.

והנה מגיע האוייב הפלשתי, והישראלים עושים במכנסיים:

כג וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ מִגַּת ממערות [מִמַּעַרְכוֹת] פְּלִשְׁתִּים וַיְדַבֵּר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁמַע דָּוִד. כד וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד.

ולאחר ויכוח בתוך המשפחה דוד מתנדב לצאת מול הפלשתי, אבל הוא לא ממש מסתדר עם הציוד, כי הוא לא היה מתורגל בדבר:

לח וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן. לט וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת כִּי לֹא נִסָּה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו.

ומעדיף לעבוד עם הראש:

מ וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט וְקַלְּעוֹ בְיָדוֹ וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי. מא וַיֵּלֶךְ הַפְּלִשְׁתִּי הֹלֵךְ וְקָרֵב אֶל דָּוִד וְהָאִישׁ נֹשֵׂא הַצִּנָּה לְפָנָיו.

וגוליית מזלזל באוייב:

מב וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה.

ומפגין הובריס:

מג וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו. מד וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד לְכָה אֵלַי וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה.

ודוד שם בהשם מבטחו:

מה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ. מו הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ יְהוָה בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל.

והשאר היסטוריה.

ואני בא בשם אללה

כאמור לעיל, הפעם אנחנו הגוליית, והפלשתינאים הם הדויד.

אנחנו הכבדים והמגושמים, אנחנו המאיימים ב“תג מחיר“, אנחנו, המצויידים במיטב הנשק העולמי, מול הערבים המסכנים, שכל מה שיש להם זה בלוני התבערה.

ויש לנו ההובריס הגולייתי, הישן והרע: הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת?!

ואם דוד המקראי (אנחנו) באנו בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת, דוד הנוכחי (הערבים) באים בשם אללה.

אצל הערבים חיי אדם פחות מקודשים מאשר ביהדות.

תרבות השהידים, ההקרבה למען אללה (ולא בהכרח למען 72 הבתולות הממתינות להם בגן–העדן), היא חלק מהוויית חייהם. אב ערבי שכול יביע את צערו על כך שאין לו ילדים נוספים להקריב. חסאן נסראללה עצמו הוא אב שכול, אבל הוא עדיין לא הוציא דגל לבן ולא נראה שיש בכוונתו לעשות זאת ב-2000 השנים הקרובות.

ומעל לכל – הם מוכנים לשלם מחיר יקר תמורת הישגים זעומים.

גם הערבים יודעים לאיים

כפי שאמרתי בפתיח, לעיל, אנחנו עומדים מול משבר בטחוני – מול החמאס, מול הפלשתינאים, מול החיזבאללה, מול איראן.

אנחנו יודעים לאיים – גם הם יודעים לאיים.

ביבי מאיים ב“תג מחיר“? באה מיד התשובה הפלסטינית לאיום של נתניהו על חמאס: רקטה ששוגרה מהרצועה.

אבו מאזן מאיים, נסראללה מאיים, ואפילו האיראנים מאיימים:

“אפוצץ את עצמי כדי שישראל תושמד“: תיעוד מתוך מעוז החיזבאללה בביירות;

אלפי שיעים ואנשי משמרות המהפכה מבססים את המשטר האירני בסוריה ומאמנים את כוחות צבא אסד – כשמטרת–העל היא חזית נגד ישראל. גם ללבנון אירן שולחת את ידיה: הפרק האחרון בסדרת הכתבות “הכי קרוב לאירן” – תיעוד מיוחד מתוך רובע הדאחייה בביירות.

איראן: “כל פעולה ישראלית נגדנו בסוריה תיענה בתגובה מוחצת“.

דובר משרד החוץ של הרפובליקה האסלאמית, עבאס מוסאווי, שלח מסר מאיים לישראל: “כל פעולה ישראלית טיפשית נגד אינטרסים איראנים בסוריה ובאזור, תיתקל בתגובה מוחצת“.

בכיר איראני מאיים: נתקוף את צה“ל וחיפה.

איראן מאיימת: תל אביב וחיפה יימחקו.

גגלו “איראן מאיימת“, תקבלו כ-13,700 תוצאות (0.28 שניות) – זה היה כאשר הגעתי לנקודה הזאת בכתיבת המאמר, אבל עם השלמתו זה כבר כ-17,700 תוצאות (0.28 שניות) – מומלץ לבדוק זאת גם בהמשך!

אז נניח שכולם מאיימים “רק בצחוק” …

נניח שכולם מאיימים “רק בצחוק“, ואף אחד לא מתכוון – גם לא ביבי.

אבל כאשר כולם מאיימים, וכולם מנסים לבחון אלה את אלה, בפעולות קטנות ומדודות – פה בלון תבערה, שם רקטה קטנה, וכו’ וכו’ – טעות קטנה של אחד הצדדים, חריגה קטנה מפעולה “קטנה ומדודה“, עצבנות קטנה בצד השני – והמזרח התיכון כולו עולה בלהבות.

מלחמת העולם השנייה לא התחילה ככה–סתם ביום 1.9.1939, היום בו גרמניה פלשה לפולין, ונחשב ליום בו המלחמה פרצה, גם לא ביום 7.11.1938, היום בו הרשל גרינשפן בן ה-17, פליט יהודי פולני בפאריס, התנקש במזכיר השלישי בשגרירות גרמניה בפאריס, וגם לא ב-9.11.1938, היום בו הדיפלומט הגרמני, ארנסט פון ראת, מת מפצעיו.

כאשר אותה מלחמה פרצה, אירופה כולה כבר הייתה חבית–נפץ העומדת בשמש היוקדת, ומחכה לניצוץ שיבעיר אותה. במקרה הזה גרמניה הייתה זקוקה לתירוץ, כי זה מה שהיטלר רצה, אבל כיום, אחרי שהעולם ראה מה זאת מלחמה, ומהו מחירה – אף אחד במזרח התיכון לא ממש משתוקק למלחמה.

אלא מאי?

כאשר חבית–הנפץ עומדת בשמש הרותחת, והילדים מתרוצצים סביבה, ומשחקים בגפרורים, ההתפוצצות היא רק שאלה של זמן, גם אם אף אחד לא משתוקק לה.

הערבים “יודעים” שזה “לא כדאי” להם …

כן, גם לפני מלחמת יום הכיפורים ה“קונצפציה” שלנו אמרה כי המצרים והסורים “יודעים“, או “מבינים“, ש“לא כדאי” להם לתקוף אותנו, אבל, כמו שאני אומר תמיד, האידיוטים האלה לא הבינו מה “כדאי” להם, והשאר היסטוריה.

בנשימה אחת עם דברי האיום שהובאו לעיל, אומר ביבי נתניהו:

“אנחנו פועלים כל הזמן, אנחנו לא נותנים לאירן להתבסס בסוריה, אני הנחיתי כבר על מאות תקיפות שלנו נגד אירן שם, אנחנו פועלים מול הפלסטינים, מול החמאס והג‘יהאד האיסלאמי בעזה, אני מזכיר שרק לפני כמה שבועות חיסלנו את המנהיג של הגי‘האד האיסלאמי בעזה.

ומוסיף:

ואני יכול להגיד לך דבר מדהים שלא תשמע בתקשורת הרגילה ולא תשמע בתעמולה – בעוטף עזה יש שיא של צמיחה, של פריחה, של בתים, של ביקוש לבתים. גידול עצום. להגיד לך שגמרנו את זה? לא“.

מה זה אומר? זה אומר שאתם, הערבים, כל כך טוב להם אצלנו, ו“לא כדאי לכם” לאבד את זה בהתגרות בנו…

אבל, מאידך, זה אומר שאחרי “מאות תקיפות שלנו נגד אירן שם”, ואחרי ש“אנחנו פועלים מול הפלסטינים, מול החמאס והג‘יהאד האיסלאמי בעזה”, ואחרי ש”רק לפני כמה שבועות חיסלנו את המנהיג של הגי‘האד האיסלאמי בעזה” – אחר כל הדברים האלה, הערבים האידיוטים עדיין לא “מבינים” מה טוב להם, ומה רע להם.

וזה מתיישב – איך לא – עם האמירה החוזרת–ונשנית שלנו כי הפלשתינאים יודעים/מבינים, צריכים לדעת/להבין, בסוף הם “יבינו“, ש“הזמן פועל לרעתם“: הם סירבו לנהל מו“מ לשלום איתנו, וקיבלו את מהלך ירושלים של דונאלד טראמפ, כך שהלך להם קלף–מיקוח אחד, ואז הגיעה ההכרה של טראמפ בהתנחלויות, והם איבדו עוד מרחב–מיקוח, ו“בסוף הם יבינו שהזמן פועל לרעתם“.

אבל – כמה מפתיע! – האידיוטים האלה עדיין לא מבינים שהזמן “פועל לרעתם“.

דונאלד טראמפ למתחילים, מבט מקרוב (יג): נאום–תשובה לפרופ‘ חובב טלפז, מעריץ עיוור.

דונאלד טראמפ למתחילים, מבט מקרוב (יז): נאום –תשובה לאסתר שניאורסון גרי, מעריצה עיוורת

אחרי גולדסטון 2: אמרתי לכם, אמרתי לכם, אמרתי לכם – ולא אביתם שמוע!

המנטליות שלנו, המנטליות שלהם

תכניסו לעצמכם לראש: הערבים מבינים את המנטליות שלנו הרבה יותר משאנחנו מבינים את המנטליות שלהם, ובכל מלחמה באזורנו עומדים אלה מול אלה הערבים שלמדו משהו מהמלחמה הקודמת, והיהודים – שלא למדו מהן שום דבר.

הם מבינים עד כמה חיי אדם יקרים לנו.

אנחנו לא מבינים עד כמה חיי אדם זולים, מבחינתם.

הם גם לא גומרים מהר כדי לרוץ ולספר לחבר’ה.

ראו מה מה קרה בעניין גלעד שליט: כאשר החמאס היה מוכן לשחרר אותו תמורת כמה עשרות נשים וקטינים (שממילא היו אמורים להשלים את ריצוי מאסריהם), ראש ממשלתנו דאז, אהוד אולמרט, גם הוא שטוף הובריס, אמר לא ננהל מו“מ עם טרוריסטים, ואני אמרתי כי עוד נתגעגע לעיסקת ג’יבריל (העיסקה המושמצת במסגרתה שחררנו 1150 אסירים תמורת שלושה מחיילינו – 383.3 שבויים תמורת חייל אחד).

זה היה ביום 04.07.2008, ואני אמרתי אז: ממשלת ישראל סוגרת רגליים, אבל זה לא יעזור לה. בסוף היא תיאנס ותסבול, ואם לא די בכך – גם יגידו עליה שהיא זונה.

ואכן, גלעד שוחרר שלוש שנים ורבע לאחר מכן, תמורת 1027 אסירים – פי 2.68 יותר, “פר קפיטה”, מאשר בעיסקת ג’יבריל.

ואתם יודעים מדוע זה קרה לנו? משום שהפלשתינאים האידיוטים האלה סירבו להבין כי הזמן “פועל לרעתם“.

אז תזכרו שאמרתי לכם, ואתם לא אביתם שמוע!

אבל זה לא הכל בעניין הבנתנו הלוקה את המנטליות שלהם: אנחנו מפמפמים ללא הרף כי “הערבים מבינים רק את שפת הכח“, וגם בכך אנחנו כושלים, כי אנחנו משכנעים רק את עצמנו, אם בכלל (עלינו, היהודים, אמרו דברים דומים: שאנחנו מבינים “רק את שפת הכסף” – אז אמרו).

אנחנו חושבים שרק אצלנו, היהודים, קיים “וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ“, ושרק אצלנו, היהודים, יש “למות או לכבוש את ההר“.

כשאנחנו מפוצצים אגף במלון המלך דוד, והורגים 91 בני אדם, מהם 17 יהודים – זה “מאבק לחרות“, ואילו כאשר אחרים שולחים אלינו בלון תבערה, ולא הורגים אפילו יהודי אחד – זה “טרור“.

אז לא, תשכחו מזה.

אנחנו לא יכולים להניח שאחרים יתנהלו לפי המילון שלנו, ולפי הציפיון שלנו.

אנחנו לא יכולים להתכנס בתוך עצמנו, ולחשוב שאנחנו משוריינים מכל פגע.

ואנחנו לא יכולים להחליט עבור אוייבינו מה “כדאי” להם, ולבנות חיינו מתוך הנחה שהם חכמים דיים כדי להניח שכדאי להם לעשות את מה שאנחנו חושבים שזה כדאי להם.

עכשיו תגידו …

כפי שאמרתי בפתח הדברים, אתם לבטח תגידו שאני “הזוי“, שאני “נביא זעם“, “מנותק/תלוש מהמציאות“, “סמולן“, “תבוסתן“, “גלותי“, “זורע דמורליזציה”, וכו’.

אז תגידו, אני רגיל לכך.

גם ערב מלחמת יום הכיפורים צחקתם עלי שאמרתי דברים כאלה. אז צחקתם, ואחר כך בכיתם.

צחקתם עלי כאשר אמרתי, לקראת עיסקת גלעד שליט, כי עוד נתגעגע לעיסקת ג’יבריל.

וראו גם: אחרי גולדסטון 2: אמרתי לכם, אמרתי לכם, אמרתי לכם – ולא אביתם שמוע!

אז תמשיכו, תמשיכו – כל מה שתגידו רק יוכיח את מה שאני אומר כאן.

ועוד דבר, חם מהתנור

שימו לב לשלטי–החוצות האלה:

אני לא רוצה לדבר על חוסר הטעם שבהם, לא על הפוליטיקלי–קורקטיות שבהם, לא על הגזענות שבהם, ואפילו לא על השאלה אם החלטתו של ראש עיריית תל–אביב–יפו, רון חולדאי, להסיר אותם מהווה, או לא מהווה, פגיעה לגיטימית בחופש הביטוי.

רק על הטימטום שבהם אדברה היום.

חוזי השלום שלנו עם מצרים וירדן לא היו עם “אוייבים מובסים“, אלא בין אוייבים שהבינו שהמלחמה לא תביא אותם לשום דבר.

מלחמת וייטנאם נמשכה 12 שנים, והסתיימה בשביתת–נשק, וביציאתם של האמריקאים מוייטנאם בזנב מקופל בין הרגליים.

מלחמת בריה“מ–אפגניסטן סגרה כמעט 10 שנים, וכמו שהאמריקאים יצאו מוייטנאם, כך גם היא הסתיימה ביציאתם של הסובייטים מאפגניסטן בזנב מקופל בין הרגליים.

מלחמת ארה”ב-אפגניסטן עדיין נמשכת, שנתה ה-20 ממשמשת ובאה, ולמרות שאבדותיהם של הטליבאן ושות’ היו פי 20 מאבידות הקואליציה בראשות ארה“ב (בערך 3,500:70,000), עדיין הם לא “אוייבים מובסים“, ועכשיו ארה“ב הגדולה מנהלת עם האוייב הפרימיטיבי מו“ם להנמכת הלהבות (The Taliban have offered a brief period of reducing violence in Afghanistan during ongoing negotiations with United States diplomats)…

ולא לשכוח איך בריטניה הגדולה ניסתה להפוך אותנו ל“אוייב מובס“, ואחרי כ-30 שנה היא יצאה דרך נמל חיפה, גם כן בזנב מקופל בין הרגליים.

ואלה רק “דגימות אקראי“.

מדוע אני מעלה את הנושא הזה?

משום שעדיין קיימים אצלנו המאמינים כי “שלום עושים רק עם אוייבים מובסים“: חלקם, אלה שבשוליים הפוליטיים החוץ–פרלמנטריים, אומרים את זה במפורש ובגלוי – גם בשלטי–חוצות – אבל המימסד הפוליטי, כמעט מקיר–לקיר, מאיים ב“תגי מחיר“, ומבטיח לנו “הכרעה צבאית“.

קחו, למשל, את המצב ברצועת עזה, ערב הבחירות, מועד ב’ (ספטמבר 2019):

כך ביבי:

“אני שומע דיבורים על כך שאני נמנע לצאת למערכה רחבה בגלל הבחירות. זה לא נכון. מי שמכיר אותי יודע שהשיקולים שלי עניינים ושאני פועל בשיתוף פעולה מלא עם כוחות הביטחון בתקיפות ובשיקול דעת. אם הדבר ידרש, נצא למערכה. עם בחירות או בלי. נעשה את מה שדרוש למען מדינת ישראל, ואויבנו ירגישו היטב את נחת זרוענו“.

וכך בני גנץ:

“אנחנו לא מתכוונים שההרתעה תמשיך להיות שחוקה, אנחנו לא מתכוונים שהמודל הזה של עוד סבב ועוד סבב ועוד עפיפון ועוד טיל ועוד עניין, יימשך“, אמר גנץ, “בפעם הבאה שיקרה כאן משהו אנחנו נוודא שהסבב יהיה הסבב האחרון. אנחנו לא נקבל רק הסדרה, אנחנו נחתור להכרעה צבאית של החמאס ולפירוק של כל המערכת שניצבת מולנו“.

והנה אנחנו לקראת מועד ג’, ואין חדש תחת השמש.

מחנה השלום, מחנה היושר האינטלקטואלי

אני בהחלט בעד שלום בין ישראל לבין כל מי שעדיין לא עשה איתנו שלום, וכל יום, חודש, שנה, במצב הזה פירושו הקזה נוספת של דם יהודי (מי סופר דם ערבי?).

אני לא “פעיל שלום“, וגם לא מציע שום דבר, משום שהאג’נדה שלי מתרכזת בתרבות השפיטה והשלטון.

אני לא איש מחנה השלום, אני איש מחנה היושר האינטלקטואלי.

אני מכבד כל אדם המגלה יושר אינטלקטואלי, גם אם דיעותיו שונות משלי.

אני מכבד את מי שמוכן ל-2,000 שנים של הקזת דם יהודי, ולא מוכן לוותר אפילו על גרגר–חול שולי אחד מ“גבולות ההבטחה” – אפילו אם יציעו לו ערובות מוחלטות לביטחונה של מדינת ישראל (“אדמת ארץ ישראל אינה שלנו, היא פיקדון בידינו מעם השם“).

אני לא מתווכח על דברים שבאמונה, למרות שהיהדות, כפי שאני מבין אותה ומאמין בה, מקדשת חיי–אדם לא פחות מאשר גרגר–חול שולי זה או אחר.

מי שאני פחות מכבד הם אלה שמרמים אותי, את הציבור כולו – ובעיקר את עצמם. הצג להם שאלה כזאת:

נניח שמציעים להקים מדינה פלשתינאית על שטח של גרגר–חול אחד מאדמת ארץ–ישראל עם ערובות מוחלטות לביטחונה של מדינת ישראל?

הם לא יענו. הם יגידו משהו מעין “אין דבר כזה, על הערבים אי אפשר לסמוך“.

תשובה כזאת היא חמקנית, משום שהיא מכופפת את השאלה ומתאימה אותה לתשובה שיש לו בפאוצ’ס. אם היה לעונה יושר אינטלקוטאלי, הוא היה אומר כי “זה לא עניין של בטחונות, אלא של מחוייבותינו לשמור על אדמת ארץ ישראל, עד לגרגר החול האחרון, כפיקדון בידינו מעם השם – אפילו במחיר של הקזת דם יהודי באלפיים השנים הבאות“.

מדוע הוא מתחמק מתשובה?

משום שאם הוא יסכים לוותר על גרגר–חול אחד (כנגד ערובות מוחלטות לביטחונה של מדינת ישראל, לא לשכוח!), השאלה הבאה תהיה “ומה עם 2 גרגרי–חול, 4 גרגרים”, וכן הלאה, ובסוף הוא ימצא את עצמו מסכים למדינה פלשתינאית, כאשר הוויכוח הוא רק על גודל השטח שיוקצה לה.

זאת הבעייה של העם היושב בציון: העם הזה מרמה את עצמו!

את הבעייה של יחסינו עם העם הפלשתינאי ניתן לפתור רק באחד משני דרכים: מדינה פלשתינאית לצידה של מדינת ישראל, עם ערובות לביטחונה של ישראל, או הנצחת המצב הקיים של מלחמות והקזת דם.

(אפשר לחשוב על האפשרות הנוספת – מדינה אחת לשני העמים, אבל אף יהודי לא מוכן להפוך את מדינת היהודים למדינה בה, במוקדם או במאוחר, יהיה בה רוב ערבי, ואף יהודי לא–חרדי לא מוכן להפוך את מדינת היהודים למדינה בה, יותר מוקדם מאשר מאוחר, יהיה בה רוב חרדי–ערבי, כאשר המיעוט יילחם להגנתה וישלם את מסיה).

שני הפתרונות שהצגתי (פתרון שתי המדינות או הנצחת המצב הקיים) הם לגיטימיים במדינה דמוקרטית, בה הרוב הוא המחליט, אבל מדינת ישראל, על מנהיגיה והעם כולו, לא מוכנה לומר במפורש, ובגלוי, באיזה פתרון היא בוחרת.

פתרון שתי המדינות יחסוך לנו דם ודמים, ויאפשר לנו, בהדרגה, להסיט משאבים מתקציב הביטחון למען מטרות “אזרחיות“: יותר רופאים ובתי חולים, יותר מורים ובתי ספר, יותר תשתיות כבישים, יותר שופטים ובתי המשפט – וכו’, וכו’.

הנצחת המצב הקיים פירושה לנצח תאכל חרב, לנצח תשחית ממונך, כאשר מירוץ החימוש רק מייקר את החרב.

אבל מדינת ישראל מעדיפה להנציח את מצב המלחמה, בלי להכין את עצמה ואת צבאה להתמודד עם הנצחתו של המצב הזה.

ותזכרו שאמרתי לכם!

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

פורסם ב- בחירות לכנסת ה-23, 2.3.2020, מימשל מדינת ישראל _ בעריכת ליאורה כהן, ענייני דיומא, צבא ובטחון ותוייג בחירות לכנסת, בני גנץ, בנימין נתניהו, דוד וגוליית, הבעייה הפלשתינאית, יושר אינטלקטואלי, תג מחיר

מעין אחרית הימים

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל