ניל הנדל: הערה מיותרת, סערה מיותרת, תסבוכת מיותרת

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/56327

מחבל–אסיר, חולה סופני, עותר לבג“ץ לשחרור מוקדם, אבל מת לפני הדיון, ולבקשת פרקליטו השופט מורה על מחיקת העתירה כמבוקש, ומוסיף: הנני משתתף בצער המשפחה *** משפחות השכול קופצות על רגליהן האחוריות *** איך יוצאים מזה? *** מדוע אי אפשר לחכות יום–יומיים אחרי כתיבת החלטה ולפני החתימה עליה?

 

שמחה ניר, עו“ד

בן 80 שנה אנוכי היום (15.6.2019), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

סיפורו של תיק

סאמי עאהד אבו דיאק, מחבל עם דם על הידיים, נשפט בשנת 2002 לשלושה מאסרי עולם (אני קטן עליו) על גרימת מוות בכוונה, חטיפה, ירי לעבר אנשים וניסיון רצח, בגין פעולות טרור נוספות שביצע כנגד יהודים.

במהלך מאסרו הוא חלה במחלה סופנית (סרטן) והוא עתר לבג“ץ נגד שר הביטחון ומפקד כוחות צה“ל בגדה המערבית (בג“ץ 6761/19), בבקשה לשחררו מסיבות הומניטריות ורפואיות.

העתירה הוגשה ביום ‏כ“א בתשרי התש“ף (‏20.10.2019), ומיודענו עוזי פוגלמן המטומטם החליט כי “העתירה תקבע לדיון לפני הרכב בהקדם”, וכי “תגובת המשיבים תוגש עד 7 ימים לפני הדיון“.

ביום ‏כ“א בתשרי התש“ף (‏20.10.2019) הורה פוגלמן כי “הדיון יוקדם לפי אפשרויות היומן“, וכי “תגובת המשיבים תוגש עד 24 שעות לפני הדיון“.

ביום ‏כ“ז בחשון התש“ף (‏25.11.2019) הגיש אבו דיאק בקשה לזימון העותר ולהבאת העותר באמצעות אמבולנס, וניל הנדל הארסי (גם הוא מיודענו משכבר הימים) נתן החלטה “לתגובת המשיבים עד לתאריך 28.11.2019 בשעה 10:00 – באשר לעמדת הגורמים הרפואיים. כן מתבקשים המשיבים לכתוב עמדתם ביחס לעתירה ולו בתמצית”.

בין לבין בא המחבל על עונשו מידי שמיים, ופרקליטו הגיש בקשה למחיקת העתירה.

וזה מה שהוציא הארסי מתחת ידו:

           מורה על מחיקת העתירה כמבוקש.

           הנני משתתף בצער המשפחה.

           ניתן היום, ‏כ“ט בחשון התש“ף (‏27.11.2019).

כאן התחילה המהומה, וכמה כלי תקשורת יצאו בהכרזות כדוגמת שופט העליון הביע צער על מות המחבל.

אומר מיד: ההערה הזאת הייתה מיותרת, ומקומה היה מכירנה לכל היותר – אם בכלל – בדיון בעל–פה, בנוכחות בני המשפחה.

יחד עם זאת, הארסי לא “הביע צער על מות המחבל” אלא – נא לדייק – רק השתתף בצער המשפחה.

כפי שאמרתי לעיל, ההערה הזאת הייתה ממש מיותרת, אבל לשופטינו יש הערות חמורות יותר, וגם דברים חמורים בהרבה מהערות חמורות ומיותרות.

אלא מאי?

תארו לעצמכם מצב דומה: יהודי אמריקאי שהורשע במעשי רצח ונידון לשלושה מאסרי עולם, עותר לביהמ“ש לשחרורו המוקדם מחמת מחלתו הסופנית, מת במהלך הדיונים, השופט “משתתף בצער המשפחה“, וארגון “העליונות הלבנה” (White Supremacy) – אלה שמנהלים תהלוכות אנטישמיות וקוראים Jews will not replace us – מוציא הודעות–גינוי לשופט…

לא קשה לתאר מה היינו אומרים אז על האנטישמיים האלה – ללמדך כי כאשר יהודי פולט שטויות הוא צריך להביא בחשבון כי האיפכא–מסתברא היהודי ישתמש כנגדו בשטויות שהוא פולט.

מה עשה הארסי לנוכח התגובות האלה?

          התברר כי פסק הדין מיום 27.11.2019 ניתן על ידי בדן יחיד ועל כן הוא מבוטל.

          ניתנה היום, ‏ל‘ בחשון התש“ף (‏28.11.2019).

ובהמשך הוא הוציא פס“ד חדש, בלי ההערה השנוייה במחלוקת, והעביר אותה לשני שופטים נוספים, לחתימתם:

           העתירה נמחקת, כמבוקש.

            ניתן היום, ‏ל‘ בחשון התש“ף (‏28.11.2019).

האם הייתה זו הדרך הנכונה לצאת מהסבך?

זכותו של עותר/תובע/מערער/מבקש לחזור בו מעתירתו/תביעתו/ערעורו/בקשתו לעולם עומדת, והיא לא מותנית בשום דבר. זה יכול להיות 5 דקות אחרי הגשת ההליך, וזה יכול להיות בהמשך, ואפשר לראות בהחלטה לסגור את התיק משום “פסק דין בהסכמה“, שנמצא לא רק בסמכותו של דן יחיד, אלא אפילו בסמכותו של רשם בית המשפט (הגם שאינו שופט), וכך גם ראה הנדל את הבקשה, בתיתו את פסק–הדין פסק–הדין כדן יחיד – אפשר לומר עליו דברים רבים (וגם אני כבר אמרתי עליו) אבל הוא לא לגמרי מטומטם.

כאשר משיכת העתירה/תביעה/ערעור/בקשה נעשית בשלב מאוחר של ההליך, אחרי שהצד שכנגד כבר החל בהגנתו, יכול בית המשפט לבקש את תגובתו של הצד שכנגד, בעיקר לעניין ההוצאות, אבל בהליכי בג“ץ השופטים ילקקו את סוליות נעליך כדי שתמשוך את עתירתך בלי צו להוצאות, וכך גם הארסי ראה את הדבר במחקו את העתירה – בלי לבקש את תגובת המדינה לבקשת העותר.

קחו מצב עוד יותר גרוטסקי, אם מחפשים סולם לרדת בו מהעץ: כיוון שהעותר כבר מת, יש לצרף לעתירה את עזבונו, וב“כ העותר יצטרך לקבל ייפוי כוח חדש (אם מנהלי העיזבון לא ירצו למנות ב“כ אחר), והעובדה שהדבר לא נעשה יכולה בהחלט יכול לשמש עילה עוד יותר טובה לביטול פסד הדין, אם הנדל היה רוצה – אבל הוא לא נזקק לכך.

רוצים דוגמת איפכא מסתברא? אז קחו לכם:

עותר פלוני הגיש בקשה למחיקת עתירתו, ושופט יחיד החליט “כמבוקש“.

לימים התחרט האיש, וביקש להמשיך בעתירתו. הוא יכול היה, כמובן, להגיש עתירה חדשה, אבל הדבר כרוך בתשלום אגרה נוספת, בפנייה מחודשת אל המשיבים, לפני הגשת העתירה – וכו’.

בא האיש למזכירות, ובידו בקשה לחידוש ההליכים. אמרו לו במזכירות: התיק סגור, יש פסק–דין, אדוני יגיש עתירה חדשה.

אמר להם האיש להמזכירות: פסק–הדין בטל כלא–היה, משום שהוא ניתן ללא סמכות, באשר הסמכות היא בידי הרכב שלושה שופטים, ולא ע“י דן יחיד. ראו בג“ץ 6761/19, סאמי עאהד אבו דיאק נ’ שר הביטחון ואח’, החלטת כב’ השופט נ’ הנדל, מיום ל‘ בחשון התש“ף (‏28.11.2019).

דפדפה המזכירות במחשב, וענתה לו להעותר: לא היא! בהחלטה שאדוני מדבר בה נאמר “התברר כי פסק הדין מיום 27.11.2019 ניתן על ידי בדן יחיד ועל כן הוא מבוטל” – “מבוטל“, נאמר, ולא “בטל“, וזה אומר שפס“ד כזה ניתן בסמכות, וחדל להתקיים רק אחרי שהוא “בוטל“, ובמקרה שלך הוא לא בוטל, ולכן הוא שריר וקיים.

עכשיו תארו לעצמכם שהאיש מביא את הנושא להכרעה שיפוטית: יזרקו אותו מכל המדרגות!

הערה למי שאינו משפטן, ולא מכיר את הסוגיה: פסק–דין שניתן ללא סמכות הוא “בטל” או “בטל מעיקרו“, והוא “בבחינת אפס” – כאילו לא ניתן מעולם, והוא “בבחינת אפס” גם אם הוא לא בוטל בשום הליך. מאידך, פסק דין שניתן בסמכות, הוא תקף, כל עוד לא בוטל בהליך כלשהו.

ובמקרה דנן הנדל נזהר שלא להתחייב בתקדים, ואמר “מבוטל“, ולא “בטל“, וזה היה מספיק כדי להכשיר את הקרקע לפסה“ד החדש, בחתימת שלושה שופטים, וללא ההערה המיותרת.

זה מה שקורה כאשר ביהמ“ש מתיימר שלא לפסוק על פי “רוחות הרחוב, המשתנות בלי–הרף“, אבל נבהל מאותן רוחות–הרחוב – וכבר נתקלנו בתופעה הזאת: על אימת הציבור שאחזה בשופטינו, על שיקולי הרשות המבצעת ועל פסיקה במצפון רע.

רוחות הרחוב מנשבות בלי הרף

ומה אומרות רוחות הרחוב? שורו–שורו:

פורום “בוחרים בחיים” של המשפחות השכולות מסר בתגובה: “עצוב כי נתינת פסק דין חדש בנושא הגיעה אך ורק בעקבות לחץ מצדן של המשפחות השכולות. זהו צעד קטן מדי ומאוחר מדי. קורבנות הטרור אינם יכול להיות אשמים. אנו מצפים מהשופט הנדל להתנצל לאלתר” (מיכל צ‘ין | החדשות 12 | פורסם 28/11/19 16:22 | עודכן 28/11/19 16:22).

אני מבין לרגשותיהן של המשפחות השכולות – הרבה יותר משהיה הנדל הארסי רגיש להן כשהעיר את ההערה המיותרת, אבל הדיבור על “פסק דין חדש” אין בו ולא כלום: כיוון שלהערה שבמחלוקת לא הייתה מלכתחילה כל נפקות משפטית–אופרטיבית, כך גם להיעדרה מפסה“ד ה“חדש” אין כל נפקות משפטית–אופרטיבית.

מעבר לכך, פסה“ד המקורי נשאר בכתובים, גם אם הוא “בוטל” (ויפה עשתה הנהלת בתיהמ“ש בכך שלא הורידה אותו מהאתר, דבר אשר כמוהו כתלישת דפים מספרי ההיסטוריה, במשטרים דיקטטוריים).

אני, במקומם, במקום לומר “עצוב כי נתינת פסק דין חדש בנושא הגיעה אך ורק בעקבות לחץ …”, הייתי אומר “עצוב כי שופט בישראל – במיוחד שופט ביהמ“ש העליון – מגלה חוסר–רגישות כה רב בנושא כל כך רגיש“.

כן, הייתי הולך עם זה ראש–בראש מול השופט, בלי התחנחנות מיותרת.

דרישה “להתנצל“? לא, אני במקומם הייתי מעביר את המלחמה לשטח האוייב, הייתי תוקף, תוקף ותוקף, ללא רחמים, ומחכה שהשופט, רצוי שהמערכת כולה, היו נכנסים לעמדת התגוננות, ומתנצלים ביוזמתם, כדי להעביר את זעם ההמונים.

מה הייתי עושה במקום מערכת המשפט?

ראשית – קשה להשיא עצה לטיפש כיצד להיחלץ מצרה שמלכתחילה הוא לא היה צריך להיכנס אליה.

שנית – הייתי מחנך את השופטים להימנע מהערות–אגב: זה מתחיל בהערה בת ארבע מלים (“הנני משתתף בצער המשפחה“), ונגמר בהערות–אגב התופסות מאות עמודים (ראו: בנק שמגר, מאיר ברק, אהרן המזרחי – יום הולדת ראוותני להערת–אגב נכונה, אבל נבזית ושערורייתית).

ובאשר למקרה הזה, בו הנזק כבר נגרם, דוברות מערכת המשפט אכן פרסמה התנצלות בשם השופט:

“הוגשה לפני השופט הנדל בקשה לביטול עתירה שהוגשה והדיון לגביה, עקב פטירתו של העותר בעת ריצוי עונשו בבית הסוהר. בפעמים הבודדות שמקרים כאלו מתרחשים, נוהג השופט הנדל להוסיף השתתפות בצער המשפחה.

“כמובן שלא הייתה כל כוונה לפגוע באיש. השופט הנדל מבקש להביע את צערו הרב בפני המשפחות השכולות אשר נפגעו מכך.

“עקב פטירת העותר, הפכה העתירה ללא רלוונטית ולכן לא התקיים דיון ולא היה צורך להיכנס לפרטי העתירה והעותר. פסק הדין הראשון בוטל וניתן פסק דין נוסף שמדבר בעד עצמו“.

כמובן שזה עדיף על לא–כלום, ואני מניח שהיה בהודעת–ההתנצלות הזאת כדי לרצות את המשפחות (מה הן תגדנה – זה עדיין לא מספק אותנו?!), אבל אותי זה כלל לא מספק, משום שאני לא מדבר כמי שנפגע אישית מהטרור, אלא כמי שרואה את תרבות השפיטה המידרדרת והולכת – ואין הבולם את הסחף.

זה לר מספק אותי, כי חומרת המקרה, בפני עצמו, היא לא “אסונית“, אבל היא מראה כי במערכת המשפט שלנו – במיוחד בפיסגה שלה – יש אנשים שבידיהם אחריות גדולה, גם לגורלות–אדם – והם לא חושבים מספיק.

כידוע הישראלים גומרים מהר כדי לרוץ ולספר לחבר’ה, והשאלה היא אם גם השופטים צריכים לגמור מהר, ובכל מקרה ומקרה.

קחו, למשל, את המקרה הזה: המועד לדיון עדיין לא נקבע, האמבולנס עדיין לא הוזמן, ועם ההודעה על מותו של העותר – שום דבר כבר לא היה דחוף.

מה מונע משופט לכתוב החלטה, לתת אותה לעיונם של המתמחים והעוזרים המשפטיים, “לישון” עליה יום–יומיים, ולקרוא אותה שוב ושוב, לפני החתימה עליה?

קחו, למשל, את המאמר הזה: אחרי שגמרתי את כתיבתו לא אצתי–רצתי להעלותו לאתר. ישנתי עליו, חשבתי עליו, תיקנתי ותיקנתי – והרי הוא לפניכם.

בשביל מה היה צריך את כל זה?!

מחבל החולה בסרטן בשלב הסופני, הסיכויים שהוא יחזור ל“חיק הטרור“ אינם גבוהים במיוחד.

חולה כזה מקבל טיפול רפואי על חשבון המדינה, המחבל במקרה שלנו טופל בבית חולים אזרחי, ויש להניח שהמדינה לא השאירה אותו ללא אבטחה צמודה – דבר המצריך משאבים נוספים.

ונשאלת השאלה מדוע המדינה נלחמת כנגד שחרורו, במקום שהיא עצמה, וביזמתה, תחליט לשחררו – הדבר היה מציג את מדינת ישראל באור קצת יותר הומני, ואין שום חשש שהשחרור המוקדם הזה יתמרץ את ההתגייסות לארגוני הטרור – חוץ, אולי, ממי שכבר אובחן בגופו הסרטן, אין לו כסף לממן את הטיפולים מכיסו–הוא – והוא מעדיף לחרף נפשו בשדה הקרב, ו/או ליהנות משירותי הבריאות של מדינת ישראל, על חשבון משלם המסים הישראלי.

אבל כמה כאלה יש, בגיל בו אדם עדיין בכושר קרבי?

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס