בהתאם להוראות מנכ“ל משרד החינוך נערך מכרז, אשר ניגשו אליו כמה וכמה מציעים, אשר שלושה מהם עברו את תנאי הסף: אחד מהם הצעתו הייתה הזולה ביותר, אחד מהם הציע אספקה במועד מוקדם יותר, ואחד היה יקר יותר, הציע אספקה במועד מאוחר יותר, אבל הוא נהנה ממוניטין טובים יותר – כולל בעסקאות קודמות עם אותו הבצפר.

פנה המנהל בצפר אל חשב המשרד ואל היועץ המשפטי של המשרד, בשאלה איזה מציע יש להעדיף. ענו לו: כולם כשרים, ואתה צריך להחליט בעצמך – במסגרת התקציב המאושר שלך, ועל פי מידת הדחיפות שנראית לך.

לימים פרצה שערוריה בעיירה, כאשר התברר שהזוכה במכרז הוא בן אחותו של המנהל בצפר.

ענה המנהל בצפר למבקרים אותו: מה אתם רוצים ממני, קיבלתי אישור מחשב המשרד ומהיועץ המשפטי של המשרד!

אז אני “יגיד” לך, אדוני המנהל בצפר: אתה לא גילית לחשב וליועץ המשפטי שהזוכה שסימנת מראש הוא בן אחותך, ושפנייתך אליהם לא באמת הייתה כדי לקבל מהם הנחיות, אלא בשביל “אליבי“.

עקרונות בביקורת השיפוטית על המינהל הציבורי

כאשר מדובר בביקורת שיפוטית על החלטות המינהל הציבורי, קיים עקרון–גג, וקיימים עקרונות נוספים, שעקרון–הגג כפוף להם.

עקרון–הגג הוא שבית המשפט לא מנהל את המדינה, ולכן הוא לא מתערב בשיקולי הרשות המוסמכת, ולא נכנס לשאלה מה הוא היה עושה אם הוא היה בנעליה של אותה הרשות – אפשר לקרוא לכך עצמאותה של הרשות המוסמכת.

חלק מהעקרונות המגבילים את עצמאותה של הרשות הוא שאל לה לרשות, בבואה להפעיל את סמכותה הוא שאל לה להפעעיל שיקולים זרים ושיקולים פסולים.

באשר לשיקולים הזרים נתקלנו במאמר על קבורתו הזמנית של נוסח החוק – תמצית קלה לעיכול, עבר בעניינו של הד“ר ישראל אלדד (שייב) (אביו של חה“כ לשעבר אריה אלדד), שהיה ממנהיגי הלח“י בטרם פרוץ המדינה.

לאחר פרוץ המדינה ביקש אלדד, מורה במקצועו, לעבוד בבי“ס פלוני, אבל נדרש להביא אישור ממשרד החינוך. משרד החינוך לא נתן את האישור בנימוק ש“משרד הביטחון לא מאשר“.

הנימוק: “משרד הביטחון מתנגד“.

מדוע “משרד הביטחון מתנגד“? משום ששר הביטחון, דוד בן גוריון, לא אהב את דיעותיו הפוליטיות של שייב, וראה בהעסקתו של אלדד כמורה משום “סכנה ביטחונית“.

הבג“ץ פסק (תמצית, מהזיכרון): לשר הביטחון אין סמכות להתערב בענייני חינוך ולמשרד החינוך אין סמכות לשקול שיקולי ביטחון.

עילות ההתערבות: חריגה מסמכות, שיקולים זרים.

לפני שנמשיך, עוד הערה: כיוון שעולם המשפט משתדל להתאים עצמו להגיון של הציבור כולו (לפעמים אפילו מצליח) – כל מה שאמרתי לעיל תואם את עמדתי גם מחוץ לתחום המשפטי.

ולמי שהדבר לא ברור: בית המשפט לא אומר לגורמים המנהלים את הצבא אם לתקוף מימין או משמאל – הוא רק מחייב אותם להביא בחשבון את כל השיקולים הרלוואנטיים, ולהימנע מהבאה בחשבון של שיקולים לא רלוואנטיים.

הפעם נדון בשיקולים הפסולים

זוכרים את ההתנגדות לתכנית ההתנתקות החד–צדדית של אריאל שרון (פינוי גוש קטיף, בשנת 2005), שאחד ממנהיגיה היה אלדד הבן? הטענה – שעליה אין, ולא הייתה, מחלוקת – הייתה אז שאריאל שרון נטש את “דין נצרים כדין תל–אביב“, כדי “לאתרג” את עצמו מפני ההליכים הפליליים שריחפו מעל לראשו.

אם כל הזועקים כנגד התכנית הזאת (תחת הסיסמה “כעומק החקירה, עומק העקירה!”) היו מעלים זאת בבג”ץ, יכול להיות שתכנית העקירה הייתה נפסלת, ואני מעולם לא הבנתי, ולעולם לא אבין, מדוע איש מהם לא העלה בבג”ץ את הטענה הזאת.

אומר בגלוי כי אמנם התכנית הזאת נכשלה – בכך מודים גם אלה שתמכו בה – אבל היה לה הגיון “פנימי” כלשהו (שלא אכנס אליו), כך שאם היא הייתה מונעת בתום–לב ומשיקולי מדיניות טהורים, ואם שרון באמת ובתמים היה סבור אז כי טעה בהבטיחו כי “דין נצרים כדין תל–אביב” – ייתכן (לא בטוח) שהייתי תומך בה אז, והעובדה שבסופו של דבר היא כשלה אומרת שאין אדם המחוסן מפני טעויות.

אלא מאי? כיוון שתוכנית ההתנתקות הונעה משיקולים פסולים, הייתי מתנגד לה, אפילו אם היא הייתה נוחלת הצלחה כבירה.

בדיעבד אפשר היה לומר כי השיקולים הפסולים גזרו את דינה של ההתנתקות לכישלון שהיא נחלה, אבל לעמוד מהצד, לחכות שדברים יצליחו או ייכשלו, ואחר כך להביע דיעה – זו אינה דרכי.

על פעולת החיסול של רב המחבלים

באמצע 28 הימים בהם עמד בתוקפו המנדט שקיבל בני גנץ להרכיב את הממשלה החליט ביבי נתניהו – עדיין ראש הממשלה – למנות את נפתלי בנט כשר הביטחון, ולחסל את אחד ממנהיגי הג’יהאד האיסלאמי בעזה – אבו בהאא אל–עטא.

האם ביבי הונע משיקולים פוליטיים?

לגבי מינוי בנט – אין מחלוקת שזה היה משיקולים פוליטיים, וגם אין מחלוקת על כך שגם שיקולים פוליטיים הם כשרים במינויי שרים, אפילו אם יש מחלוקת על תבונתם (של השיקולים ושל השרים) ועל מה שמסתתר מאחוריהם.

השאלה היא אם ההחלטה לחסל את אל–עטא, בעיתוי שהדבר נעשה, הייתה מונעת משיקולים פוליטיים שאינם לעניין. נחזור אליה בהמשך.

אין מחלוקת שהמבצע הזה שירת את מטרתו של ביבי – להוציא מכלל אפשרות הקמתה של ממשלת מיעוט בתמיכה–מבחוץ של הרשימה המשותפת, שהיה ברור שהיא לא תתמוך בממשלת גנץ, שכבר הודיע על תמיכתו במבצע, וכן גם ליצור אווירה של “מצב חירום“, כדי ליצור לחץ ציבורי על בני גנץ ושות’ (יאיר לפיד, משה יעלון, גבי אשכנזי) להסכים לממשלת אחדות בה ביבי יהיה הראשון ברוטציה, וביבי לא ייפרד מגוש ה-55.

מצד אחד עומדת טענתו של ביבי (מגובה ע“י הרמטכ“ל, ראש השב“כ ואחרים) שנמצא “חלון הזדמנות” מתאים לצורך המבצע, ומצד שני יש הטוענים שבעבר כבר היו אלף ואחד “חלונות” כאלה לחסל את האיש הזה, וביבי לא אץ–רץ לעשות את הדבר הזה – אולי משום שהוא קיבל רגליים קרות, וכו’ – וזה אומר שהעיתוי למבצע הזה לא היה נקי משיקולים פוליטיים.

מה עושים במקרה כזה?

להבדיל מתוכנית ההתנתקות, למשל, שאינה מתבצעת בחשכת לילה אחד, ויש זמן לפנות לערכאות, ולבקש עיכוב–ביצוע על למתן פסק–הדין הסופי, במבצעים כאלה הדבר אינו אפשרי: לא מודיעים עליו בטוויטר, לא נותנים 48 שעות כדי לעתור לבג“ץ, וכו’, וכו’, ולכן “בית המשפט” היחיד הוא דעת הקהל – הן בזמן–אמת, והן בבחירות שתבואנה.

יצויין כי גם במקרים בהם ניתן לעתור לבית המשפט, וגם כאשר מוכיחים שיקולים פסולים וזרים, לא תמיד בית המשפט מבטל את החלטות הרשות: לפעמים הוא מחזיר אליה את הנושא כדי ש“תשקול מחדש” את עמדתה, ו“תתעלם” מהשיקולים שנמצאו כפסולים.

ובחזרה למשפט הציבור: האם היו לביבי שיקולים פוליטיים בעיתוי החיסול הזה?

האמת? כדי לדעת אם כך הוא, אם לאו, יש צורך במידע נוסף, כמו, למשל, האם החיסול הזה היה אפשרי גם בעבר, ומה הייתה עמדתו של ביבי אז, וכן הלאה. הבעייה היא שאפילו אם ביבי היה מוכן לענות על השאלה הזאת בגילוי–לב ובכנות, הוא יכול לומר היו לנו שיקולים בעד ונגד, ואני לא יכול לדעת אם השיקול הפוליטי התת הכרתי אכן הכריע את הכף.

והבעייה של ביבי היא שהיום כבר אף אחד לא מאמין לו, חוץ מאוהדיו השרופים, שטופי–המוח.

האם בדיעבד מבצע החיסול היה כדאי?

לשאלה הזאת אין תשובה “אובייקטיבית“, משום ששאלת הכדאיות היא לעולם בעיני המתבונן, ועל פי סולם הערכים האישי שלו.

בינתיים, עם כתיבת הדברים האלה, המאזן הוא כזה:

נקודות זכות: חיסול אבו בהאא אל–עטא, ועוד 10 – 20 “ברגים קטנים“.

נקודות חובה: מאות טילים, נזקים במחצית הארץ, השבתת חי היום–יום, נזק כלכלי, כולל לאוצר המדינה (בין בעלות המלחמה, בין בפיצויים על הנזקים) – ואנחנו עדיין לא רואים את הסוף.

נשאר פתוח: הג’יהאד האיסלאמי בחר מיד את ממלא מקומו וממשיך דרכו של אל–עטא, ההרתעה לעתיד – בספק, דבר העולה גם מכך שהם מציגים תנאים להסכמתם להפסקת–האש, ולא זוחלים על הברכיים לפנינו.

במוצאי מלחמת לבנון השנייה, ביום 16.8.2006, תחת הכותרת מלחמת לבנון השנייה – נצחון/תבוסה/תיקו; מאזן רווח והפסד, הצעתי דרך לקבוע אם מלחמה הסתיימה בניצחון, בתבוסה או ללא הכרעה. הצעתי זאת ע“י תרגיל אינטלקטואלי של ”גלגול הסרט לאחור”: לחזור אחורנית במכונת–הזמן, להחזיר לחיים את המתים, להחזיר אל מכונו את כל אשר נהרס ואל הקופה הציבורית את כל הדמים אשר הוצאו על ניהול המלחמה – ולשאול את עצמנו: האם היינו חוזרים ומנהלים שוב את אותה המלחמה, בידיעה כמה היא תעלה לנו, או שהיינו מנהלים את העניינים אחרת?

כמובן שכל אדם ייתן את התשובה לפי סולם ה“כדאיות” שלו.

ואם תשאלו אותי את אותה השאלה לגבי מבצע החיסול בו אנחנו מדברים – תשובתי, נכון להיום, היא אני לא יודע.

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

פורסם ב- בחירות לכנסת ה-22, 17.9.2019, מימשל מדינת ישראל _ בעריכת ליאורה כהן, פוליטיקה זה לא משהו גס_בעריכת בועז מושקוביץ ז"ל, פוליטיקה זה משהו גס_בעריכת בועז מושקוביץ ז"ל ותוייג בני גנץ, בנימין נתניהו, נפתלי בנט

עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל