על ה”הדדיות בין הציבור ובין בתי המשפט” – נאום-תשובה לאסתר חיות
קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/56241
נשיאת ביהמ“ש העליון ממשיכה לקשקש על אמון הציבור, אומרת מה “צריך” לעשות כדי “לשמר” את מה שלא קיים *** אני חוזר ומציע כיצד לשקם את אמון הציבור בשופטים, אבל אני לא תמים – הם עדיין פוחדים ממנו פחד–מוות, ובורחים מפניו כמפני אש
שמחה ניר, עו“ד
בן 80 שנה אנוכי היום (15.6.2019), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!
כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים
לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!
עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע
נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka
זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?
בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
איך מפרקים את מוקש אי–האמון הציבורי לפני שהותקן בו הַנָּפָּץ?
ועכשיו המילה שלי: איך להשיב שופטינו כבראשונה
בכל הנוגע לאמון הציבור, יש לשופטינו “קונפליקט approach-avoidance” – מונח אותו אני זוכר במעומעם משיעורי המבוא לפסיכולוגיה ללא–פסיכולוגים, לפני כחמישה וחצי עשורים: הם מקוננים על אובדן אמון הציבור בהם, אבל עושים הכל כדי להשמיד אותו לחלוטין.
כתבתי על כך בפירוט במאמר הבלדה על אמון הציבור – מדוע השופטים פוחדים ממנו פחד–מוות, ובורחים ממנו כמפני אש?
הפעם זו שוב אסתר חיות, נשיאת ביהמ“ש העליון, שמקוננת, בחתימתה–היא, תחת הכותרת ההדדיות בין הציבור ובין בתי המשפט היא ה“דלק” המאפשר למערכת לנוע באופן תקין, וכותרת המשנה ככל שנתמיד במאמץ לתקן, לשפר ולייעל את השירות הניתן לציבור בבתי המשפט, תוך שמירה על אופייה של הרשות השופטת כרשות עצמאית, מקצועית, בלתי תלויה או–פוליטית – כך נבטיח את אמון הציבור בה (גלובס 08.11.2019).
פותחת חיות, נתלית באילן גבוה:
“שלטון החוק כרוך בשמירה מתמדת על האמון במוסדות המשפט” – כך כתב באחד מפסקי הדין הנשיא מאיר שמגר ז“ל, שממנו נפרדנו בצער רב לפני שבועות ספורים. בכך ביטא הנשיא שמגר את ההשקפה הרווחת, ולפיה במדינה דמוקרטית לאמון הציבור יש תפקיד מרכזי וחשוב בביסוס המעמד המוקנה למוסדות המשפט בכלל, ולרשות השופטת – שעליה ארצה לייחד את דבריי – בפרט.
על כך אני אומר: שימוש מניפולטיבי בעובדות–אמת ובעקרונות נכונים.
אין מחלוקת על כך ש“שלטון החוק כרוך בשמירה מתמדת על האמון במוסדות המשפט“, וש“במדינה דמוקרטית לאמון הציבור יש תפקיד מרכזי וחשוב בביסוס המעמד המוקנה למוסדות המשפט בכלל, ולרשות השופטת בפרט” (וגם ב“ביסוס המעמד המוקנה” לרמטכ“ל, למזכיר הכנסת, לסגן ראש המועצה המקומית זרנוגה גימ“ל, ואחרים, מיינד יו).
אבל השאלה מה עושים כדי לשמור כעל האמון הזה, ומי האחראי לכך – ועל כך, גב’ חיות, את לא עונה (את אפילו לא שואלת).
וממשיכה הנשיאה:
בניגוד לניסיונות של גורמים שונים לצרוב בתודעה הציבורית מצג שלפיו יש ירידה באמון הציבור כלפי הרשות השופטת, מדד הדמוקרטיה הישראלית מסוף שנת 2018 מטעם “המכון הישראלי לדמוקרטיה” מגלה כי בית המשפט העליון זוכה לרמת האמון הגבוהה ביותר מבין מוסדות השלטון בישראל, אחרי הצבא ונשיא המדינה;
גברתי הנכבדה, how stupid do you think we are?!
למעט אי דיוק “קל” (לא ציינת את הרשויות המקומיות), את אמנם אומרת את האמת, אבל מטעה את קוראיך (ההדגשה שלי):
ראשית – באמרך כי “מדד הדמוקרטיה הישראלית […] מגלה כי בית המשפט העליון זוכה לרמת האמון הגבוהה ביותר מבין מוסדות השלטון בישראל, אחרי הצבא ונשיא המדינה“, אחרי שאמרת כי “בית המשפט העליון זוכה לרמת האמון הגבוהה ביותר מבין מוסדות השלטון בישראל”, זה נבלע ונטמע בתת–התודעה של הקורא, עד כדי כך שהמלים “אחרי הצבא ונשיא המדינה” כבר לא חודרות (גם אני כמעט ונכשלתי בכך).
שנית – כאשר את מדברת על “מצג שלפיו יש ירידה באמון הציבור כלפי הרשות השופטת” – את מכניסה גורם משני בחשיבותו: ה“ירידה” באמון הציבור, שאינה קיימת, “בניגוד לניסיונות של גורמים שונים לצרוב בתודעה הציבורית” את ה“מצג” הזה.
הגורם הזה הוא משני, משום שאם אמון הציבור בביהמ“ש העליון נשאר על רמה של 55%, ואולי אפילו עולה קמעה, אזי באמת אין “ירידה“, אבל עדיין זה לא כבוד גדול.
ושלישית – כאשר אמון הציבור בסגן ראש המועצה המקומית בזרנוגה גימ“ל יורד לרמה של 55% אפשר להתנחם בכך ש“כבר ראינו גרועים מכך“, אבל כאשר אימון הציבור בביהמ“ש העליון וירד לרמה של 95% זה דגל אדום, וכאשר הוא יורד לרמה של 90% – זו כבר טרגדיה.
האם אתם לא מבינים את הדבר הזה, עד שאתם מעמידים את עצמכם להשוואה עם הרשויות המקומיות ועם המפלגות? האם זה כבוד גדול למערכת המשפט לעמוד להשוואה עם ה”מוסדות” האלה?!
עכשיו ראי את התמונה המלאה – התמונה הקודרת – מהמקור עליו את עצמך מסתמכת: מדד הדמוקרטיה הישראלית מסוף שנת 2018 מטעם “המכון הישראלי לדמוקרטיה“:
ואת ממשיכה:
… וסקרים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביעים על כך שאמון הציבור ברשות השופטת ובבתי המשפט אף עלה מאז שנת 2016.
אז לא, גברתי, מבלי לתת פרטים – לא אמרת כלום, וכדי להסוות זאת את קופצת מפלטפורמה אחת (המכון הישראלי לדמוקרטיה) לפלטפורמה אחרת (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), ומפרמטר אחד (אמון הציבור בביהמ“ש העליון) לפרמטר אחר (אמון הציבור ברשות השופטת ובבתי המשפט).
How stupid do you think we are?!
ברשותך אהיה עקבי, ואדבק באותה הפלטפורמה (המכון הישראלי לדמוקרטיה), ובאותו הפרמטר (אמון הציבור בביהמ“ש העליון), וכיוון שהתחלנו בשנת 2018, נלך אחורנית במכונת הזמן:
וזה אומר שמשנת 2016 (56.5%) לשנת 2017 (57%) אמון הציבור בביהמ“ש העליון אמנם עלה בחצי נקודת אחוז, אבל משנת 2017 (57%) לשנת 2018 (55%) אמון הציבור ירד בשתי נקודות (ירידה נטו של נקודה וחצי מ-2016 ל-2018).
לא למותר לציין כי סקרים אחרים נותנים תמונה עגומה אף יותר, מבחינתכם, והשאלה היא אם אתם רוצים לנפנף דווקא בסקרים הנוחים לכם.
את מבינה, גברת חיות, שאת לא בדיוק מהלכת על קרקע סטטיסטית מוצקה, ולכן את כבר מכינה לך את האליבי:
יהיו בוודאי מי שיציגו נתונים אחרים, אך כפי שכתב אחד השופטים הדגולים שקמו למדינת ישראל, השופט חיים כהן ז“ל, במאמרו “הרהורי כפירה באמון הציבור“: “מסתבר שאמון הציבור הוא משרתם של אדונים רבים, כל אחד נופח בו רוח חיים משלו. ואף אחד מהם אינו יכול להוכיח שאותו פנטום אומנם קיים ורוקד לפי חלילו שלו“.
חיים כהן, בן 91 שנים, ושבועות – אולי ימים – לפני מותו, כנראה שכבר לא היה במלוא צלילותו (המאמר, ארוך ומבולבל, פורסם אחרי מותו). מה פירוש “מסתבר שאמון הציבור […] אף אחד […] אינו יכול להוכיח שאותו פנטום אומנם קיים“? האם אמון הציבור בבתיהמ“ש הוא 0.00% (אפס–נקודה–אפס–אפס אחוזים)?!
נו, שוין …
ולמה מתכוון חיים כהן באמירה ש“אמון הציבור הוא משרתם של אדונים רבים, כל אחד נופח בו רוח חיים משלו“?
אכן, אם הוא מתכוון לאמונו של עו“ד שמחה ניר בבתי המשפט (0.0000%), לאמונה של אסתר חיות (100%) או לאמונה של דורית ביניש (999%, ראי דורית ביניש ממשיכה לרמות את כל העולם – ובמיוחד את עצמה) – הוא צודק לחלוטין, אבל כאשר מדובר על אמון “הציבור” לא מדובר על ציבור זה או אחר המונה אדם אחד, אלא על הציבור הכללי, הציבור ה“סטטיסטי“, שעליו מדברים הכל: מאיר שמגר, אסתר חיות, דורית ביניש ועבדכם הנאמן (והצנוע, לא לשכוח!!!).
ולא “כל אחד נופח בו רוח חיים משלו” – אלא סוקרים מקצועיים.
אכן, גם הסוקרים המקצועיים מפשלים לא מעט, ולפעמים בגדול.
הם מפשלים בעיקר כאשר מדובר במערכות בחירות בהן המירוץ הוא צמוד, וכל טעות קטנה יכולה להטות את הכף לצד זה או אחר, וקמפיין געוואלד שנערך בין פרסום הסקר האחרון המותר על פי החוק לבין יום הבחירות גם לו עשוייה להיות השפעה מכרעת.
אבל כאשר מדובר באמון הציבור במוסדות שאינם מתחרים זה–בזה, אין “מנצח” ו“מפסיד“, ואם ניקח את אמון הציבור בביהמ“ש העליון, למשל, הטעות היחידה שיכולה להיות היא בכמה אחוזים, למעלה או למטה.
נניח שבמקום 55% אמון בביהמ“ש העליון (כפי שמראים הסקרים) האמון האמיתי הוא 60% – האם זה משנה? לא, זה לא משנה, כי גם 60% זה הרבה–הרבה מתחת ל“קו הטרגדיה” עליו דיברתי לעיל, וחוץ מזה – ייתכן שהטעות היא דווקא לכיוון ההפוך, ואמון הציבור בביהמ“ש העליון הוא רק 50%, כך שתמיד כדאי להיזהר מלהאשים את המראה, את המבשר.
והנשיאה ממשיכה (ההדגשה שלי):
בשונה מהשופט כהן ז“ל, שסבר כי תורת “אמון הציבור” היא נטע זר בתורת המשפט, ומן הראוי לנטוש אותה כליל – אני נמנית עם אלה הסבורים כי אמון הציבור הוא נכס חשוב שאותו על הרשות השופטת לשמר ולטפח.
מה אומר ומה אדבר, לא רק שאני יותר ממסכים – את זה בדיוק אני אומר כל השנים: מי שאמורה “לשמר ולטפח” את אמון הציבור ברשות השופטת היא הרשות השופטת עצמה, וכל הנסיונות להאשים את הציבור בנושא הזה הם נואלים–בעליל:
דורית ביניש ממשיכה לרמות את כל העולם – ובמיוחד את עצמה;
הידרדר אמון הציבור בשופטיו? החליפו את הציבור!!!
מדבריה של חיות עצמה נובעת רק מסקנה אחת: שופטי ישראל לא השכילו “לשמר ולטפח” את אמון הציבור בהם, ועליהם – עליהם בלבד – האחריות לכך.
והלאה:
בין אמון לפופולריות
יש להבחין הבחן היטב בין החתירה לחיזוק ולשמירה על אמון הציבור ברשות השופטת, לבין חתירה לאהדה ציבורית תוך ניסיון לרצות. אכן, הכרעות קשות הן פעמים רבות לא פופולריות; כך גם ההגנה על זכותם של פרטים בחברה שאינם חלק ממדורת השבט עשויה לעורר התנגדות.
גברת חיות, כאן קבור הכשל שלכם, של כולכם, שופטי ישראל – הכשל שלכם בהבנת הבעייה: זו אינה חוכמה גדולה לרצות את הצד הזוכה במשפט, או את מי שמעולם לא ראה בית משפט מבפנוכו. החוכמה היא לתת לצד המפסיד – או לציבור אשר לא יאהב את הפסיקה – את ההרגשה שעשיתם מלאכתכם במקצועיות, בחריצות – וביושר.
אכן, זה קשה, ואני חווה את הדברים ברשתות החברתיות, בעיקר כאשר מדובר בפסיקה שיש לה נגיעה כזו או אחרת לפוליטיקה. בניגוד אלי – שאותי מעניינת תרבות השפיטה, לא התוצאה – את הציבור לא מעניינת תרבות השפיטה, אלא השורה התחתונה.
אכן, זה קשה, אבל אתם לקחתם על עצמכם את מקצוע השפיטה מרצונכם הטוב והחופשי, ואתם צריכים לדעת להתמודד עם זה.
ואת יודעת מה?
לא רק שזה אפשרי, אלא שאני – למרות כל הביקורת שלי עליכם – אני מגן עליכם יותר ממה שאתם מגינים על עצמכם:
ואם אני, בלי שום משאבים כאלה שיש לכם, עושה זאת פה–ושם, בקטנה – אתם צריכים לעשות זאת בכל פסק דין, ובכל החלטה אחת. לא עשיתם – לא הצלחתם, לא הצלחתם – נכשלתם.
והלאה, משפט רב–מפרקי שכל כך אהוב עלייך:
הכרעות שיפוטיות אינן חסינות מביקורת, כל עוד הדעות השונות מועלות באופן ענייני ומכבד על–פי כללי המשחק הדמוקרטי. האפשרות להכיל דעות שונות במסגרת השיח הציבורי היא מסימני ההיכר של דמוקרטיה בריאה, אך בית משפט הפועל מתוך שאיפה לרצות ולזכות בפופולריות ציבורית אינו יכול לבצע את עבודתו נאמנה.
חבל שאת לא קוראת את הביקורת עלייך, כי על הקשקשנות הזאת הזאת בדיוק כבר עניתי לך, לפני שנה בדיוק (חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (ח): אתם לעולם לא עומדים לדין!).
נפרק את המשפט הזה לגורמיו:
- הכרעות שיפוטיות אינן חסינות מביקורת …
מוכרת–לעייפה הטכניקה הזאת: מותר לכם לבקר אותנו, אבל … אבל … ואבל …!
תודה לך, כבוד הנשיאה, שאת, ברוב טובך, “מרשה” לנו לבקר “הכרעות שיפוטיות“, אבל אנחנו רוצים לבקר לא רק הכרעות שיפוטיות, אלא גם את תרבות השפיטה הקלוקלת שלכם – ובלי כל “אבל” וסייגים.
הנה ה“אבל” הראשון שלך:
- כל עוד הדעות השונות מועלות באופן ענייני …
בפעם הקודמת (חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (ט): מי שמצפה מזולתו לכבוד – שייתן כבוד לזולתו!) הסתפקת בכך שהביקורת תהייה “עניינית” (ועניתי לך כי בחברה דמוקרטית מותר למתוח גם ביקורת לא–עניינית, והוספתי כי זה למעלה מחמישים שנה אני מותח עליכם ביקורת, ואפילו פעם אחת לא טענתם שהביקורת שלי אינה עניינית, אבל בכל זאת הוצאתם אותי ממקצוע עריכת הדין לשתי צמיתות מצטברות + 27 שנים נוספות, מצטברות גם כן), אבל הפעם חידשת דבר שלא היה מוכר לי (ועדיין לא מוכר לי, ולא אדע פשרו): “כל עוד הדעות השונות מועלות באופן ענייני …“.
ואולי תסבירי לנו, פשוטי–העם, מה זה “להעלות דיעות באופן ענייני“?
וה“אבל” הבא:
- [כל עוד הדעות השונות מועלות באופן] מכבד
טוב, שלא כמו “להעלות דיעות באופן ענייני” חסר–הפשר, אני בהחלט מבין מה פשר “להעלות דיעות באופן מכובד“, אבל – כפי שאמרתי במאמר על מי שמצפה מזולתו לכבוד – שייתן כבוד לזולתו! – אין לכם שום זכות לבקש כבוד, כאשר אתם עצמכם לא מכבדים את זולתכם.
וחוץ מזה, בחברה דמוקרטית מותר למתוח לא רק ביקורת לא–עניינית, אלא גם ביקורת לא–מכבדת.
קחי, למשל, את מאמרי יום כיפור התשע”ב: אליקים רובינשטיין, שתיצלה באש הגהינום, שתמות בייסורי–תופת!
או, למשל: מפולארד עד פלוני – אליקים רובינשטיין הנבל לא השתנה – בהחלט חוסר כבוד, מה לעשות, שהרי אמרינן בשביל כבוד צריך לעבוד, אבל את חושבת שבשביל כבוד די לשאת נאומים – ואת טועה.
ועוד “אבל”:
- [כל עוד הדעות השונות מועלות …] על–פי כללי המשחק הדמוקרטי.
ואולי תתני לנו דוגמה של דיעות אשר הועלו שלא “על–פי כללי המשחק הדמוקרטי“?
לא יכולה? אני אעזור לך: לעלות על ביהמ“ש העליון עם די–ניין פיזי, זו עבירה פלילית (ואפילו לא צריך לגייס לשם כך את “כללי המשחק הדמוקרטי“, כי גם במשטרים לא דמוקרטיים אסור לעלות על ביהמ“ש העליון עם די–ניין פיזי), אבל לעלות עליו עם דחפור “מטאפורי” – זה חלק מחופש–הביטוי, חלק מכללי המשחק הדמוקרטי, שאתם לא מכירים בו.
ולהעיף עורך–דין ממקצועו לשתי צמיתויות מצטברות + 27 שנים נוספות – מצטברות גם כן, בגלל “ביטויים” כמו “המדינה לא מגלה לנו“, והכל בגלל הביקורת שלו על תרבות השפיטה הקלוקלת שלכם – האם זה כן על פי “כללי המשחק הדמוקרטי“?!
גברתי הנשיאה, זו חוצפה בלתי רגילה מצידך לדבר על “כללי המשחק הדמוקרטי“, כאשר אתם סותמים את פיותיהם של המבקרים אתכם. אני עצמי, כל גופי מצולק ממדקרות ה“דמוקרטיה” שלכם – ולך אישית, גברתי יש “מניית מייסדים” בעניין הזה.
התביישי לך.
ושוב “אמנם – אבל“:
-
האפשרות להכיל דעות שונות במסגרת השיח הציבורי היא מסימני ההיכר של דמוקרטיה בריאה, אך בית משפט הפועל מתוך שאיפה לרצות ולזכות בפופולריות ציבורית אינו יכול לבצע את עבודתו נאמנה.
אז לא, את לא מבינה, לא רוצה להבין – ולא מסוגלת להבין. כולכם, השופטים, לא מבינים, לא רוצים להבין – ולא מסוגלים להבין: כמו שאמרתי למעלה מכאן, כאן קבור הכשל שלכם, של כולכם, שופטי ישראל – הכשל שלכם בהבנת הבעייה: זו אינה חוכמה גדולה לרצות את הצד הזוכה במשפט, או את מי שמעולם לא ראה בית משפט מבפנוכו. החוכמה היא לתת לצד המפסיד – או לציבור אשר לא יאהב את הפסיקה – את ההרגשה שעשיתם מלאכתכם במקצועיות, בחריצות – וביושר.
אכן, זה קשה לתת לצד המפסיד – או לציבור אשר לא יאהב את הפסיקה – את ההרגשה שעשיתם מלאכתכם במקצועיות, בחריצות – וביושר, ואני חווה את הדברים ברשתות החברתיות, בעיקר כאשר מדובר בפסיקה שיש לה נגיעה כזו או אחרת לפוליטיקה. בניגוד אלי – שאותי מעניינת תרבות השפיטה, לא התוצאה – את הציבור לא מעניינת תרבות השפיטה, אלא השורה התחתונה.
אכן, זה קשה, אבל אתם לקחתם על עצמכם את מקצוע השפיטה מרצונכם הטוב והחופשי, ואתם צריכים לדעת להתמודד עם זה.
דרך אגב, גם חיים כהן, שאותו הזכרתי בתחילת דברייך, לא השכיל להבין זאת, וכך אמר במאמרו הנ“ל:
אודה שההפגנות הסוערות נגד שופטי ישראל הן שעוררו בי לראשונה הרהורי כפירה באמון הציבור, ראיתי בעיני רוחי את האסון הנורא שיפקוד אותנו אם הרשות השופטת תאמץ חלילה אפילו מקצת השגותיהם של המסיתים והמפגינים ההם כדי לזכות באמונם, ושאלתי את עצמי, אולי אותם מסיתים ומפגינים אינם “הציבור” שאמונו כה חיוני, שמא הדברים אמורים בציבור אחר, או בציבורים אחרים, שאינם מן המסיתים והמפגינים; ואם כן, מה הוא זה ואיזה הוא הציבור אשר נכספים אנו לאמונו? או שמא אין כל ציבור בנמצא שאמונו תנאי בל יעבור הוא לפעולה תקינה של הרשות השופטת?
אז לא, אתם לא צריכים להתכופף לפני הרחוב – בין השאר משום שהרחוב הוא אוסף של בעלי דיעות שונות, ציפיות שונות, ואתם לא אמורים לערוך סקר לפני כל החלטה שאתם נותנים, ולהחליט לפי הרוב.
אתם בהחלט לא צריכים לאמץ “אפילו מקצת השגותיהם של המסיתים והמפגינים” ההם כדי לזכות באמונם, אבל אתם חייבים להקשיב להם, ולא לזלזל בהם, כי, כפי שאומרים בלטינית: “קול המון כקול שדי” (ובתרגום לעברית: vox populi vox dei).
אתם לא צריכים לספק להמונים את הסחורה הפוליטית שהם מצפים לה, אבל אתם צריכים לשכנע אותו שהלכתם בדרך הנכונה, בדרך הישר.
טלו, לדוגמה, את איש האספסוף הפרופ’ דניאל פרידמן, זוכה פרס ישראל, שר המשפטים לשעבר, ואת מה שאמר במאמרו משפח רמון, בעקבות הרשעתו של חיים רמון, בפרשת הנשיקה המפורסמת:
פסק הדין לוקה בחד–צדדיות. כל עובדה לטובת הנאשם זוכה להסבר המבקש להחלישה, וכל עדות לטובת הנאשם נפסלת מיד. לעומת זאת, עובדות שיש להן פנים לכאן ולכאן זוכות תמיד לפירוש לרעת הנאשם. כך, למשל, לאחר אירוע הנשיקה מסרה המתלוננת את מספר הטלפון שלה לרמון. לאחר מכן סיפרה את דבר הנשיקה לחברותיה, אך לא אמרה להן שנתנה את מספר הטלפון שלה לרמון, ואף לא שהציעה לרמון להצטרף אליה לנסיעה לחו“ל.
עוד לעניין זה ראי Falsifying of Criminal Charges Against Politicians in Israel.
על דברים כאלה כל שוחרי הדמוקרטיה וטוהר המשפט צריכים לעלות על בית המשפט העליון, ולצור עליו יומם–ולילה, כי זו אינה “עצמאות מערכת המשפט” – אלא הפקרות מערכת המשפט.
ואתן לך דוגמה כיצד ניתן לפסוק נגד דעת הקהל, בלי לאבד את אמונו: בג“ץ 7146/12, הוא תיק הבג“ץ הראשון שדן בחוק המסתננים, וקבע שמעצר שלוש שנים ללא משפט הוא לא–מידתי: תשעה שופטים (את היית אחת מהם), 164 עמודים, ומרוב יערות – מלל, איזכורים, הערות–אגב – לא רואים את העץ!
אודה ולא איבוש: אפילו לי, שכבר קראתי כמה וכמה פסקי דין בחיי המקצועיים – אפילו לי היה קשה למצוא את ידי ורגלי בסבך הזה.
בשביל מה הייתם צריכים את כל אלה? כדי להראות כמה אתם חכמים ויסודיים, כדי לספק “דלק” לאקדמיה וכותרות לאתרי האינטרנט, כדי להטביע את חותמכם על חולות ההיסטוריה – וכדי שיהיה לכם עוד פסק–דין מאלה אשר, כדברייך, “מתורגמים לאנגלית ומופצים בעולם כולו“ (ראי: חיות טרף (א): אסתר חיות מקשקשת על “זכויות האדם”, ומשקרת במצח נחושה, ללא בושה).
מה הייתם צריכים לעשות כדי ליהנות מאמון הציבור – בלי לשנות כהוא–זה את התוצאה הסופית?
ראשית – להביא את הצדדים להסכמה על כך שפיסקת ההגבלה מעניקה לביהמ“ש את הסמכות לבקר את חוקי הכנסת, ועל כך שהשאלות היחידות (או העיקריות) שבמחלוקת הן שאלה ה“מידתיות“, והשאלה אם ניתן לעצור שוהה בלתי חוקי לצורך הרתעה בלבד, ובלי שמתנהל נגדו “תהליך גירוש אפקטיבי“ (כפי שהתברר בסופו של דבר).
כיוון שעמדת משרד המשפטים היא שהסמכות לבקר את חוקי הכנסת נתונה לא רק לבג“ץ, אלא לכל בתיהמ“ש, סביר להניח שגם כאן המדינה לא הייתה חולקת על כך.
ייתכן שזה לא היה כל כך פשוט, וייתכן שהיו נשארות שאלות נוספות בגדר המחלוקת, אבל העיקרון ברור: פסק הדין צריך לשרת את הצדדים להליך – ולא את האגו המקצועי של השופטים.
ושנית – לתת פסק–דין אשר מתמקד בנושא בצורה קלה לעיכול, ולא בורח למחוזות אחרים.
אם הייתם הולכים בדרך הזאת, יכולת לתת פסק–דין קצר, משהו מעין זה:
המסתננים הבלתי חוקיים מהווים בעייה סביבתית קשה לתושבי דרום תל אביב (כאן תתואר בקצרה כיצד נוצרה הבעייה, ואיך היא משפיעה על תושבי דרום תל אביב).
כדי להתגבר על הבעייה קבעה הכנסת, בסעיף … לחוק …, שניתן לעצור מסתננים לא חוקיים למשך שלוש שנים.
העותרים טוענים שמעצר למשך שלוש שנים אינו עומד בתנאיה של פסקת ההגבלה אשר בסעיף … לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
המדינה לא חולקת על כך שפסקת ההגבלה מאפשרת לבית המשפט לבקר גם את חוקי הכנסת, והיא מסכימה שאם היה מדובר במעצר–עולם אינו מידתי.
העותרים מסכימים שמעצר לתקופה קצרה ביותר אינו עומד בסתירה לפסקת ההגבלה, ואינו לוקה בחוסר מידתיות.
נשארה איפה במחלוקת רק שאלת ה“מידתיות“, ואנחנו קובעים שהוראת החוק המאפשרת מעצר למשך שלוש שנים אינה מידתית, ולכן היא בטלה.
המבקשים להצטרף לצידם של המשיבים טוענים להשלכות החברתיות, הסביבתיות, הביטחוניות והדמוגרפיות של נוכחות המסתננים בדרום תל אביב (ובמקומות אחרים), ומצדיקים .
אנו ערים להשלכות האלה, אולם מעצרם של שוהים בלתי חוקיים לתקופות ארוכות, ושלא כחלק מתהליכי גירוש אפקטיביים, אינו תחליף למדיניות הגירה מסודרת, ואינו מיועד למטרות הרתעה, מה גם שמבקשי–מקלט (ואלה הם רוב השוהים הבלתי חוקיים) לא ניתן לגרש.
אנחנו מבטלים, איפוא, את סעיף … לחוק …, והתוצאה היא שיש לשחרר את העותרים שעצורים על פיו.
יחד עם זאת אנחנו נותנים למדינה אורכה של 90 יום לתקן את החוק בהתאם לאמור בפסק–דיננו זה.
העותרים שיש לשחררם לפיו פסק דיננו זה לא ישוחררו במשך 90 הימים האלה.
ניתן היום … (חתימות)
על האמור אפשר להרחיב מעט בנימוקים, אפשר להוסיף קמצוץ של אסמכתאות (לגבי מה שהיה שנוי במחלוקת), ואם היו נקודות נוספות שבמחלוקת – לדון בהן באותה הדרך.
איך מפרקים את מוקש אי–האמון הציבורי לפני שהותקן בו הַנָּפָּץ?
מה היו ההשלכות הציבוריות לפסק הדין, אם הייתם הולכים בדרך הזאת?
ראשית – כיוון שהסמכות להתערב בחקיקה של הכנסת לא הייתה במחלוקת, אף אחד לא היה טוען ש“בית המשפט שם עצמו מעל לחוק“, ש“פקידים שלא נבחרו על ידי הציבור שמים עצמם מעל המחוקק הריבון, שנבחר כדין על ידי העם“, וכו’.
ושנית – המקסימום שיכלו הלא–מרוצים לומר הוא שלדעתם מעצר של שלוש שנים הוא בהחלט “מידתי“, וזה היה משאיר את הוויכוח בתחום של הביקורת ה“רגילה” על פסקי–דין, ולא חורג לתחום המחלוקת הפוליטית (פחות משלוש שנים זה “סמול“, ויותר משלוש שנים זה “ימין“?!) – ועם ביקורת כזאת שופטי ישראל בהחלט יכולים – וצריכים – לחיות בשקט.
אכן, גם פסק דין כזה עשוי שלא להתקבל באהדה על חלק מהציבור, וכדי להתמודד עם הביקורת הזאת אתם, השופטים, צריכים להשתחרר מהקיבעון של “השופטים אומרים את דברם רק במסגרת פסקי הדין שלהם“.
זה לא אומר שכל שופט יתווכח עם המבקרים, אבל זה אומר שדוברות מערכת המשפט צריכה להגן על ההחלטות השנויות במחלוקת, וגם כאן יש לי עצה דומה להודעת–דוברות:
במשפט הזה לא הייתה מחלוקת על כך שבית המשפט מוסמך לבקר את חוקי הכנסת, וזאת מכוח “פיסקת ההגבלה” שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והשאלה היחידה הייתה אם שלוש שנות מעצר היא “מידתית“, אם לאו.
בית המשפט סבר כי שלוש שנות מעצר חורגות ממתחם המידתיות.
אכן, בקביעת הגבול בין המידתי לבין הלא–מידתי, אין שום קדושה: אפשר יותר ואפשר פחות, אבל בשיטת המשפט שלנו מי שקובע הוא בית המשפט, ולא דעת הקהל.
בוודאי שבית המשפט יכול לטעות בפירוש החוק, והדבר ניתן לתיקון רק בחוק של הכנסת.
ראו שוב איך עושים את זה:
אין ספק, ולא יכול להיות ספק: אחרי שניים, שלושה, חצי תריסר של פסקי דין כאלה, מלווים הודעות–דוברות כאלה, הנושא היה יורד מסדר היום הציבורי, והפוליטיקאים היו צריכים לחפש לעצמם סוסים אחרים לרכב עליהם.
ובחזרה לדברי של חיים כהן, בסוף המצוטט לעיל:
… ושאלתי את עצמי, אולי אותם מסיתים ומפגינים אינם “הציבור” שאמונו כה חיוני, שמא הדברים אמורים בציבור אחר, או בציבורים אחרים, שאינם מן המסיתים והמפגינים; ואם כן, מה הוא זה ואיזה הוא הציבור אשר נכספים אנו לאמונו? או שמא אין כל ציבור בנמצא שאמונו תנאי בל יעבור הוא לפעולה תקינה של הרשות השופטת?
התשובה היא ברורה: הציבור הזה הוא קיים, והוא “בנמצא“. הציבור שאתם, השופטים, צריכים להיות “נכספים לאמונו” הוא הצד המפסיד בפסק הדין שאתם עומדים להוציא מתחת ידכם, ואיתו גם כל הציבור ה“פוטנציאלי” שעשוי לתקוף את פסק–הדין הזה.
והלאה, מפי הגבורה:
אמון הציבור והסדר החברתי
אמון הציבור ברשות השופטת מותנה בראש ובראשונה בהיותה מערכת עצמאית, בלתי תלויה, מקצועית וא–פוליטית. נאמנותה נתונה לציבור בכללותו ולכל פרט מן הפרטים המרכיבים אותו, ואין עליה מרות זולת מרותו של הדין.
טוב, אנחנו יודעים במה, “בראש ובראשונה“, מותנה אמון הציבור ברשות השופטת, וזה אומר שההידרדרות של האמון הזה מעידה שהתנאי הזה לא מתקיים.
שימור “המערך הגנטי” הזה של הרשות השופטת הוא הכרחי, והוא זה המיועד להבטיח כי הציבור יקבל את הכרעותיו של בית המשפט ויקיים אותן, גם אם הן אינן תואמות את השקפותיו בעניין כזה או אחר.
גברתי הנשיאה, כשמדברים על “שימור“, הכוונה היא, כמובן, לשימור של הקיים, והשאלה היא מהו אותו “קיים“, אשר “מיועד להבטיח כי הציבור יקבל את הכרעותיו של בית המשפט ויקיים אותן, גם אם הן אינן תואמות את השקפותיו בעניין כזה או אחר“.
התשובה: ה“קיים” הזה אינו קיים כלל ועיקר, והראייה לכך היא שהציבור לא “מקבל את הכרעותיו של בית המשפט … גם אם הן אינן תואמות את השקפותיו בעניין כזה או אחר“.
ואת “המערך הגנטי” – ה-DNA שאת וחבריך כל כך מתגאים ומתנאים בו – אנחנו כבר מכירים: על הדי–אנ–איי השיפוטי: נאום–תשובה לאסתר חיות, מרים נאור ויצחק עמית – איכן אתם חיים?!
והלאה:
אמון הציבור במוסדות המשפט כמוסדות מקצועיים ובלתי תלויים מבטיח את הסדר החברתי. התנהלותה התקינה של החברה הישראלית אינה יכולה להיות תלויה בהצבת שוטר בכל פינת רחוב, אלא בכך שמרבית האזרחים מצייתים לחוק רוב הזמן – הם נמנעים מיישוב סכסוכים בצורה אלימה, הם מכבדים חוזים ומאפשרים את קיום הכלכלה ומערכות השוק, והם מקבלים את הכרעות בתי המשפט ומצייתים להן.
גברתי, זה בכלל לא שייך, את עושה כאן “ספין” – תרגיל של הסחת–דעת: הציות לחוק ולהכרעות בתי המשפט הוא חשוב, והציבור מקיים אותו, אבל לא מתוך אמון בחוק ובבתי המשפט, אלא משום שרשויות האכיפה יושבות לו על הזנב!
והלאה, עוד ספין:
במובן זה ניתן לומר כי נדרשת הדדיות ביחסים של הציבור עם הרשות השופטת ומוסדות המשפט בכללם: מוסדות אלה נסמכים בפעולתם על הציבור, על הכרתו בחשיבות עיקרון שלטון החוק, על יכולתו של הציבור לזהות עוולות ולהביאן אל סיפו של בית המשפט ולנהל הליך המאפשר חתירה לאמת. ההדדיות הזו המתקיימת בין הציבור ובין בתי המשפט איננה היסוד היוצר את קיומה של הרשות השופטת, אך היא בהחלט ה“דלק” המאפשר לה לנוע באופן תקין.
אכן, אנחנו יודעים כי “נדרשת הדדיות ביחסים של הציבור עם הרשות השופטת ומוסדות המשפט בכללם”, אנחנו יודעים על מה “מוסדות אלה נסמכים בפעולתם על הציבור”, וכו’, וכו’, אבל ההנחה כי ההדדיות הזו אכן “מתקיימת בין הציבור ובין בתי המשפט” אין לה על מה שתסמוך, ואם היא “בהחלט ה’דלק’ המאפשר לה לנוע באופן תקין” – עכשיו אולי תביני, גברתי הנשיאה, מדוע המערכת שאת עומדת בראשה לא נעה באופן תקין.
והלאה:
אמון הציבור במבחן המעשה
אכן, יש שופטים ולא רק בירושלים. יש שופטים מסורים, מקצועיים וחדורי שליחות בכל רחבי הארץ – בטבריה, בנתניה, בבית שמש, בדימונה, בקצרין ובקריית גת – העושים את מלאכתם נאמנה והמתמודדים עם למעלה מ-800 אלף הליכים משפטיים חדשים המוגשים מדי שנה לכל ערכאות השיפוט בישראל – בבתי המשפט לתעבורה, בבתי המשפט למשפחה, בבתי הדין לעבודה, בבתי המשפט לנוער ובבתי משפט השלום והמחוזיים.
אכן, “יש שופטים ולא רק בירושלים. יש שופטים מסורים, מקצועיים וחדורי שליחות בכל רחבי הארץ“, אבל ישנם גם שופטים אשר אינם “מסורים, מקצועיים וחדורי שליחות” – וגם הם נמצאים “בכל רחבי הארץ“, ועל כך כתבתי לפני למעלה מחמש עשרה שנים, במאמר אכן, יש לנו שופטים מצויינים!:
אני מסכים שיש לנו שופטים מצויינים, ואם שמחה ניר כבר אומר את זה על מערכת המשפט, סימן שזה נכון.
אבל השאלה היא אם העובדה הזאת היא אכן הוכחה לתיזה, או שהיא אחת מצורות הדמגוגיה: שימוש מניפולטיבי בעובדות–אמת.
אני, כאמור, מסכים שיש לנו שופטים מצויינים, אבל השאלה הראשונה היא מה זה “מצויין”. כשאני הייתי בבצפר, ציון “מצויין” היה 95 מתוך מאה, ובהשאלה לענייננו הייתי אומר כי שופט מצויין הוא זה אשר זוכה בציון משוקלל של 95%, כאשר הבסיס של 100% הוא הציון של השופט האידיאלי, והשקלול הוא לפי משקלן היחסי (בעיני המשקלל) של הפרמטרים אשר נקבעו בכלל 11א’ לכללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים), התשמ”ד-1984 (או לפי כל פרמטרים סבירים אחרים).
השאלה השנייה היא כמה שופטים מצויינים יש לנו בכל מערכת המשפט? לדעתי אולי חמישה או עשרה, אבל אני מוכן להמר על עשרים–גג – פחות מחמישה אחוז מכלל השופטים, ואם יש לך הערכה אחרת – אני, בתור איש–פשרות ידוע, מוכן לקבל כל הערכה סבירה אחרת שלך, בבטחון מלא שהבדלי–ההערכה בינינו לא יהיו גדולים.
השאלה השלישית היא מה חלקה של השיטה בבחירתם של השופטים המצויינים, ואני אומר: בכל שיטה ישנם שופטים מצויינים, וכאלה היו נבחרים גם על ידי כל שולחן מקרי בקפיטריה של מעונות הסטודנטים.
השאלה הרביעית מה בצע לו למתדיין, אשר לעולם לא יכול לבחור את שופטיו, בכך שישנם שופטים מצויינים, אם הסיכוי שלו לזכות בשופט מצויין שואפים לאפס.
השאלה החמישית היא כמה שופטים לא–מצויינים ישנם במערכת המשפט, ואיך ההתפלגות הגאוסיאנית שלהם.
השאלה הששית היא מהי איכותו של השופט הגרוע ביותר בכל ערכאה, בכל בית משפט. הפחות–שבאומנין, כדאמרינן. כיוון שהמתדיין אינו יכול, כאמור, לבחור את שופטיו, הוא תמיד נמצא בסיכון להתדיין בפני השופט הגרוע.
ואכן, “יש שופטים מסורים, מקצועיים וחדורי שליחות בכל רחבי הארץ“: אחד מהם היה השופט מוריס בן–עטר, ז“ל, שופט חרוץ ויסודי, אבל אתם לא השכלתם להבין – למען הדיוק: לא רציתם להבין – כי שופטים חרוצים ויסודיים קצב “סגירת התיקים” שלהם נמוך משל אחרים, אבל אתם רציתם “מיכסות”, לא צדק, ובמקום לעצור את הזרמת התיקים אליו, אתם עוד הוספתם חטא על פשע: השפלתם אותו, הורדתם אותו לביהמ“ש לעניינים מקומיים, והוספתם לו על ה“מלאי” שעל שולחנו גם את התיקים המקומיים!
והתוצאה: הוא התאבד, מרוב השפלה, ודמו בראשכם: על התאבדותו של השופט מוריס בן–עטר: יעקב נאמן, דורית ביניש, משה גל, הפסיקו לקשקש על העומס ועל עצמאות מערכת המשפט!
ואתם עוד מדברים על “אמון הציבור“!
ועכשיו – איך לא – בא תור השמאלץ והקיטש:
בתי משפט אלה הם הלב הפועם של הרשות השופטת שלנו, ואף שברוב ימות השנה מופנה הזרקור הציבורי והתקשורתי בעיקר אל בית המשפט העליון, אני סבורה כי בדברנו על אמון הציבור ראוי להפנות את הזרקור ולהאיר בו לא פחות את בתי המשפט הפרוסים לאורכה ולרוחבה של הארץ.
ואנוכי הקטן, מה לעשות, סבור כי עדיף שלא להפנות את הזרקור אל הפינות החשוכות האלה: אנוכי הקטן עושה זאת הרבה יותר מכם, אבל – כמה נורא, כמה עצוב – זה לא ממש עוזר.
זה לא עוזר, כי אתם, בביהמ“ש העליון, יצרתם את ההפקרות הזאת, אשר פרוסה “לאורכה ולרוחבה של הארץ“.
אתם יצרתם את ההפקרות הזאת, בכך שנתתם חסינות כמעט–מחלטת מביקורת ערעורית לבתיהמ“ש המחוזיים, כשהם יושבים בערעור על פסקי הדין של בתימ“ש השלום, והתוצאה היא שרך אחד מתוך מאה אלף (1:100,000) פסקי דין של בתימ“ש השלום (כולל בתיהמ“ש לתעבורה), מגיעים לערעור בביהמ“ש העליון.
ומה קורה בביהמ“ש העליון?
שופטים שאינם “נושמים” תעבורה, שאינם מבינים בתעבורה ואינם רוצים להבין בתעבורה, משחיתים זמן שיפוטי יקר על פסקי דין אידיוטיים, מניפולטיביים, שקריים ורבי–מלל.
וראי גם:
כוהני ה“סגנון” לא מבינים דבר בתעבורה;
על אליקים רובינשטיין ועל הקלות הבלתי–נסבלת של קבלת הודאות מנאשמים לא–מיוצגים.
האם אין אצבעם של שופטי התעבורה קלה מדי על הדק השפיטה–בהעדר?
והנה עוד “כריכה” מאלה שאהובות עלי במיוחד:
השופטים המכהנים בבתי משפט אלה ועובדי המינהל המסייעים בידם מקיימים מגע קרוב, יומיומי ובלתי אמצעי עם הציבור בישראל בהליכים אזרחיים ובהליכים פליליים, וזאת לרוב בצמתים טעונים של מצוקה וקושי, והם עושים כל שביכולתם על–מנת ליתן להם מענה מיטבי.
אז לא: את לא יכולה לכרוך יחדיו את “השופטים המכהנים” ואת “עובדי המינהל המסייעים בידם“: השופטים הם היסוד המוסד של אבדן אמון הציבור במערכת המשפט, ואילו עובדי המינהל הם קרן האור היחידה במערכת שאת פצעיה הפתוחים את מלקקת, ומנסה להגן על כבודה – ולשווא.
וזה לא לתפארת המליצה, משום שאני מכיר את עובדי המינהל שלכם מעשרות שנים של עבודה איתם, ומולם, מיינד יו.
והלאה:
הרשות השופטת מחויבת לעשות כל שניתן על–מנת להצדיק בכל יום מחדש את אמון הציבור בה. זהו אתגר לא פשוט בייחוד בהינתן העובדה כי שופטי ושופטות ישראל ערבים זה לזה, ולעתים די בכך שאחד או אחת מהם נכשל בהתנהלות שאינה ראויה על–מנת להכתים את המערכת כולה.
אז לא, גם זה לא.
אנחנו יודעים מה “הרשות השופטת מחויבת לעשות כל שניתן על–מנת להצדיק בכל יום מחדש את אמון הציבור בה” – הרבה יותר ממה שאתם מוכנים להודות בו – אבל אתם לא עושים אפילו אפס–קצהו של המינימום–שבמינימום ממה שנחוץ “על–מנת להצדיק בכל יום מחדש את אמון הציבור” בכם.
את אומרת כי “זהו אתגר לא פשוט בייחוד בהינתן העובדה כי שופטי ושופטות ישראל ערבים זה לזה” – וגם זהו אחד משורשי הבעייה: בערבות ההדדית הזאת אתם מצופפים שורות, אתם חוסמים כל ביקורת, לעולם לא מודים בכשלים שלכם – במיוחד לא בכשלים שבתרבות השפיטה.
האם אצלנו ייתכן שנשיא ביהמ“ש העליון יאמר כי פסק–דין של אחד מקודמיו הוא ”הפציעה העצמית הגדולה ביותר” בהיסטוריה של ביהמ”ש הזה (the Court’s greatest self-inflicted wound)?
בארה“ב זה קרה. ראי ניתוץ האלים בארה”ב – ומתי אצלנו? שם הראיתי מה ייעשה לשופטים אשר משתינים על החוק, ועל זכויות האדם והאזרח.
אצלנו זה לעולם לא יקרה – בגללכם!
את מתייפיפת:
… ולעתים די בכך שאחד או אחת מהם נכשל בהתנהלות שאינה ראויה על–מנת להכתים את המערכת כולה.
האמנם רק “אחד מהם“?!
ושוב את מתייפיפת:
בהקשר זה חשוב לומר כי הרשות השופטת, ככל מערכת פעילה, אינה חפה מטעויות – מי שאינו עושה, אינו טועה. אך דומני כי גם כאשר מתגלים כשל או טעות, המבחן האמיתי הוא ביכולתה של המערכת לאתר את הטעות, לתקנה ולהפיק את הלקחים לעתיד לבוא. מהלכים אלה הם בעיניי הכרחיים על–מנת לבסס ולשמר את אמון הציבור.
השאלה אם אתם “חפים מטעויות” אינה רלוואנטית. כיוון דקאמר errare humanum est (לטעות זה אנושי), אני מגן על זכותכם לטעות, במקום שאתם תעשו זאת (איך תגנו על טעויות שאתם לא מודים בקיומן?!), אבל מה עם עיוותי–דין בזדון? האם גם עליהם חלה הגנת “מי שאינו עושה, אינו טועה“?!
לא, אין לכם הגנה, ולעולם לא תהייה לכם הגנה על כך, כי זה אצלכם בדם, זה אצלכם בשיטה, ועל כך ייאמר errare humanum est sed perseverare diabolicum (לטעות זה אנושי, אבל לדבוק בטעויות זה מן השטן). אתם לא מאתרים את ה“טעויות” שלכם, אתם אפילו לא מנסים לתקנן, ואתם לעולם לא תפיקו את “הלקחים לעתיד לבוא”.
אכן, “מהלכים אלה הם בעיניי[ך] הכרחיים על–מנת לבסס ולשמר את אמון הציבור” – אבל ההכרחי הזה לא מתקיים – ולא יתקיים, כל עוד תתמידו ותדבקו בדרככם הנלוזה (perseverare diabolicum).
וכאן בא מפלטכם האחרון – להאשים את הסחבת, וכו’, כדי לחמוק מדיון ביושרה שלכם, ביושר האינטלקטואלי שלכם, ובשאלה אם כל הסופרלטיבים העצמיים שלכם יש להם ידיים ורגליים:
כמו כן, אני סבורה כי לצד איכות השפיטה יש לשקוד על שיפור ביצועי הרשות השופטת – ההספקים שלה, קיצור לוחות הזמנים, הנגישות לבתי המשפט ושביעות–הרצון מהשירות המשפטי הניתן על–ידה על כל גווניו. בהיבטים אלה חשוב לי להדגיש כי הרשות השופטת ושדרת הניהול בה על כל זרועותיה שוקדות כל העת על שיפור המדדים הללו, בין היתר, תוך פיתוח והסתייעות בטכנולוגיות מתקדמות ובהצבת יעדים כלל–מערכתיים לצמצום משך הזמן הנדרש לניהול ההליך השיפוטי ולהכרעה בו.
גברתי, זה לא עניין של “טכנולוגיות מתקדמות” ושל “הצבת יעדים כלל–מערכתיים“.
כאשר אתם מוסיפים הערות–אגב התופסות מאות עמודים לפסק–דין התופס חצי עמוד – שום “טכנולוגיות מתקדמות” לא תעזורנה לכם, וכאשר אתם מדברים על “הצבת יעדים כלל–מערכתיים” – זו בדיוק אותה התערבות של הרשות המבצעת (ולעניין זה גם נשיאת ביהמ“ש העליון היא “רשות מבצעת“), שאינה אלא הצבת “מיכסות ייצור” לשופטים – וזה אומר שאתם לא למדתם דבר וחצי דבר מהתאבדותו של השופט מוריס בן–עטר (ראי לעיל).
והנה הקרשצ’נדו שלך:
אמון הציבור – האתגר ומבט לעתיד
הציניקנים יאמרו כי בעידן שבו גוברים הניסיונות להחליש את מעמדה של הרשות השופטת ולכופף אותה לטעמם של פוליטיקאים, אין בהכרח קשר בין מצוינות מקצועית שאליה חותרת הרשות השופטת ובין אמון הציבור. על הסכנה הרבה הכרוכה במגמה כזו עמד השופט כהן ז“ל כבר בשנת 2002 במאמר שהזכרתי, בציינו: “הניסיון הישראלי מלמדנו שאין לך פגיעה רעה באמון הציבור במערכת המשפט מזו הבאה בעקבות הסתה פוליטית. אם עד כה ההנחה הייתה שאובדן אמון הציבור, או חשש הפגיעה בו, קשורים סיבתית עם תקלות של ממש בתפקוד מערכת המשפט – הרי עתה נמצאנו למדים שיש שאובדן אמון הציבור או הפגיעה בו עלולים לבוא ללא כל קשר עם תפקוד זה“.
אז תכניסו את זה טוב–טוב לראש את מה שאני אומר לכם כרל הזמן: כאשר בלון חוסר–האמון מנופח עד קצה גבול היכולת – די בסיכה פוליטית קטנה כדי לפוצץ את הבלון הזה.
מדינת ישראל מלאה באנשים שחוו את פרגול מערכת המשפט על גבם המדמם.
דפוקי בתיהמ“ש לתעבורה, מערכת ההוצל“פ, מערכת המשפט בכללותה, שמרשיעה 99.9% מהנאשמים, הבג“ץ שנותן סעד רק באחוז אחד מהעתירות, כיפוף–הידיים בבתי המשפט – מהמסד (תעבורה) ועד לטפחות (בג“ץ), תרבות–השקר, תיקי ה”שמרטפות”, וכן הלאה, וכן הלאה (ראו פרק ד’, כאן: עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות–האזרח הבא, מציע: איך אחזיר את אמון הציבור בבג”ץ).
אנשים מתאבדים בהרגישם חסרי–ישע מול עוולות המערכת (לקראת סיום כתיבתו של המאמר הזה, אדם נוסף ניסה להתאבד, הפעם בתוך אולם ביהמ“ש בבאר–שבע), ואתם מקשקשים על פוליטיקה–פוליטיקה–פוליטיקה!
אם למתדיינים בבתיהמ“ש היה אמון במערכת המשפט, הם היו עומדים כחומה בצורה מול קומץ הפוליטיקאים, אבל לא – את זה כבר החמצתם, והשאלה היא איך להחזיר עטרה ליושנה.
ואת מפטירה:
דומה כי תובנה פסימית זו משקפת במידה רבה גם את מציאות הדברים בישראל של היום. למרות זאת, אני מתעקשת לדבוק בתפיסה שככל שנתמיד במאמץ לתקן, לשפר ולייעל את השירות הניתן לציבור בבתי המשפט, תוך שמירה על אופייה של הרשות השופטת כרשות עצמאית, מקצועית, בלתי תלויה וא–פוליטית – כך נבטיח את אמון הציבור בה. לכך אנו מחויבים, וכך נמשיך לעשות.
מילת–המפתח שלך כאן היא “ככל שנתמיד“, אבל הדבר היחיד שאתם מתמידים בו הוא דרככם הרעה!
ועכשיו המילה שלי: איך להשיב שופטינו כבראשונה
במאמר עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות–האזרח הבא, מציע: איך אחזיר את אמון הציבור בבג”ץ אני מעלה תפיסה חדשה, מקורית בעניין האמון הציבור בשופטיו, ובעניין פסקת ההתגברות.
בפרקים י“א – י“ב למאמר אני מראה, על סמך הסטטיסטיקה הקיימת, כי אם הכנסת תחוקק את פיסקת ההתגברות, ניתן להניח שההתגברות תופעל פעם אחת לשבע עד עשר שנים, לכל היותר, ומציג את השאלה: האם כדאי לקדש מלחמת–עולם על פוטנציאל כל כך דליל של “התגברויות”?
יש לכם בעיית אמינות בעניין הזה: כאשר התחילו לתקוף אתכם על התערבותכם בחוקי הכנסת, עניתם כי גם פסקת ההגבלה היא חוק של הכנסת, ואנחנו – כרשות המוסמכת לפירוש החוק – מפרשים את הפיסקה הזאת כמסמיכה את בית המשפט להתערב בחוקי הכנסת, וגם הוספתם: אם הכנסת תהייה סבורה כי הפירוש שלנו לחוק שלה אינו נכון – היא ריבונית לתקן את החוק, כרצונה.
בעניין הזה אני מסכים אתכם – החל מהרגע הראשון בו פרצה המחלוקת, ועד היום!
אלא מאי? כאשר הדיבורים על ההתגברות החלו לקרום עור וגידים, אתם שיניתם את עורכם, ואמרתם רגע–רגע, זו פגיעה בדמוקרטיה!
במקום להאריך כאן, אפנה אותך למחזה בנימין (ביבי) נתניהו ואסתר חיות מדברים דמוקרטיה, בו אני מציג את הבעייה, משני צידיה (מומלץ לקרוא, הנאה מובטחת!).
ההצעה שאני מעלה במאמר עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות–האזרח הבא, מציע: איך אחזיר את אמון הציבור בבג”ץ היא הצעת WIN-WIN: היא טובה גם לימין וגם לשמאל, גם לפוליטיקאים – וגם לשופטים.
וגם ליקירכם–לשעבר, משה כחלון, שהיום הוא כבר “פאסה“, אבל כאשר הנושא היה אקטואלי – הוא זה שבגופו חסם את פיסקת ההתגברות.
אני לא יודע מהם הסיכויים להעביר את פיסקת ההתגברות בקונסטלציה הפוליטית הנוכחית, או בכל קונסטלציה פוליטית עתידית, אבל אתם לא צריכים לחכות עד אשר חשרת–עבים פוליטית תעיב על שמיכם, כדי לאלץ אתכם להתפשר – ההצעה שלי טובה לכם עד כדי כך שאתם צריכים ליזום אותה – לא להיאבק בה.
אם אתם השופטים אכן חפצים בשיקום אמון הציבור בכם – חיטפו בשתי ידיים את הרעיון אותו אני מציע לכם, ואם לאו – תצא אש מן האטד, ותאכל את ארזי הלבנון.
__________
המלצת היום:
חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (א): מי שרוצה עצמאות – בבקשה!
חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (ב): עצמאות אינה חסינות מביקורת!
חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (ג): כל דיקטטורה יש לרסק – ודיקטטורה שיפוטית לא כל שכן!
חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (ד): אף אחד לא פוגע בעצמאותכם ובאי–תלותכם – רק אתם
חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (ה): על איזו “מציאות“, ועל איזה “אמון“, גברתי מדברת, כאשר רק ל-30% מהציבור יש אמון מלא במערכת המשפט (לא סופי)?
חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (ו): על קיטש וקשקושי, ועל אמון הציבור
חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (ז): אתם מזמינים את החנופה, נהנים ממנה, ולעולם לא גומרים
חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (ח): אתם לעולם לא עומדים לדין!
חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (ט): מי שמצפה מזולתו לכבוד – שייתן כבוד לזולתו!
חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (י): אידיוטים, לכו הבייתה כולכם, ויפה שעה אחת קודם!
_____________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא