מנהג חדש בא למדינה: כאשר נמתחת ביקורת על פלוני, ולאותו פלוני (או לתומכים בו) אין משהו חכם וענייני יותר להגיד בתשובה לביקורת, הם פולטים ומקשקשים שנאה–שנאה–שנאה–שנאה–שנאה–שנאה–שנאה–שנאה–שנאה–שנאה–שנאה–שנאה (או ביטויים דומים מתחום הפסיכיאטריה, כמו קנאה–קנאה–קנאה וכד’, שלצורך הדיון הזה הם היינו–הך), ומגלגלים אלי–מרום עיניים מדושנות–עונג, כאילו הם “הדפו” את הביקורת.

הדבר בולט במיוחד בביקורת על ראש הממשלה בנימין נתניהו: “אתה שונא את ביבי”, “אמנון אברמוביץ שונא את ביבי!!!”.

אז מה.

יכול להיות שהמבקרים את ביבי כולם טועים, אז תתווכחו איתם לעניין, ואל תתיימרו להיות הפסיכיאטרים שלהם, כי כדי לדעת אם ביקורת נגד אדם נובעת משנאה דווקא, ולא ממניעים אחרים, יש צורך בשני דברים, או שלושה, בעצם: הבנה מקצועית בתחום הפסיכיאטריה/פסיכולוגיה, ובדיקה אישית של המבקר, וכמובן גם נקודה ארכימדית, שאינה תלוייה בתוכן הדברים.

מדוע נקודה ארכימדית

נניח שמו“ל של אמצעי–תקשורת, שאין לו שום עניין בפוליטיקה המקומית, וכל מעייניו אינם אלא ברווח הכספי שבהפעלת המיזם שבבעלותו, מורה לראש המערכת לכתוב הספד ארסי על כל איש ציבור אשר הולך לעולמו (אם יש בסיס לכך), וראש המערכת, באמצעות כתביו (שלאף אחד מהם אין דבר נגדו), אוסף חומר נגד האיש, ובסופו של דבר הם מפיקים הספד ארסי, כפי שהתבקשו ע“י המו“ל.

אז אפשר לומר עליהם שהם תאבי–בצע, ומוכנים, תמורת כסף, ללכלך על מי שלא עשה להם כל רע, ושהציבור כולו מעריץ אותו ומדבר בשבחו, אבל כאן אנחנו לא דנים במוסר המקצועי שלהם, אלא בשאלה אם הם “שונאים” את אותו איש–ציבור, אשר הלך לעולמו.

וקחו דוגמה “מהחיים“: נשיא ארה“ב, דונאלד טראמפ, עשה לאחרונה שני דברים שזכו לביקורת קטלנית:

האחד – הוא עיכב סיוע בטחוני לאוקראינה, כ-400 מיליון דולר שאושרו ע“י הקונגרס, כדי ללחוץ על נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, שינהל חקירות ויפיק “לכלוך” על מתחרהו הפוטנציאלי בבחירות הבאות, ג’ו ביידן, ועל בנו, שהיו לו עסקים באוקראינה, אבל איש מעולם לא הטיל דופי לא בו ולא באביו.

והשני – הוא בגד בכורדים שלחמו בדאע“ש לצד הכוחות האמריקאים, והקריבו חייהם של כ-12,000 מחייליהם, בכך שהוא הוציא את הכוחות מצפון סוריה, ואיפשר לנשיא טורקיה לפלוש לשם ולטבוח בכורדים.

על שתי הפעולות האלה זכה, כאמור, לביקורת קטלנית (לא מאוהביו העיוורים בישראל, שמצדיקים את כל מה שהוא יעשה).

האם הביקורת על מעשיו אלה של טראמפ נבעו מ“שנאה“?

כן, בהחלט, במיוחד כאשר היא נשמעה מפני תומכיו הגדולים במפלגתו–הוא – הסנאטורים מיצ’ מקקוננל ולינדזי גרייהם …

ללמדכם שלפני שפולטים שטויות, צריך לחשוב שבע ושבעים פעם.

בימים ההם

טלו, למשל, את דבריו של ברוטוס על יוליוס קיסר, לאחר ההתנקשות שהוא עמד בראשה (ההדגשות שלי, כמובן):

Romans, countrymen, and lovers! hear me for my

cause, and be silent, that you may hear: believe me

for mine honour, and have respect to mine honour, that

you may believe: censure me in your wisdom, and

awake your senses, that you may the better judge.

If there be any in this assembly, any dear friend of

Caesar’s, to him I say, that Brutus’ love to Caesar

was no less than his. If then that friend demand

why Brutus rose against Caesar, this is my answer:

–Not that I loved Caesar less, but that I loved

Rome more. Had you rather Caesar were living and

die all slaves, than that Caesar were dead, to live

all free men? As Caesar loved me, I weep for him;

as he was fortunate, I rejoice at it; as he was

valiant, I honour him: but, as he was ambitious, I

slew him. There is tears for his love; joy for his

fortune; honour for his valour; and death for his

ambition. Who is here so base that would be a

bondman? If any, speak; for him have I offended.

Who is here so rude that would not be a Roman? If

any, speak; for him have I offended. Who is here so

vile that will not love his country? If any, speak;

for him have I offended. I pause for a reply.

אז לא, ברוטוס רצח את קיסר לא משנאה ולא מקנאה, אלא משום שהוא ראה בו סכנה לדמוקרטיה (בלשוננו היום).

ובזמן הזה

כאן אני מסתכן וחושף את צווארי למאכלת שלכם.

קראו את המאמרים האלה, שירי–הלל לצבועים–שבצבועים:

לא אבכה את חשין מישאל

לא אבכה את לנדוי משה

או את אלה:

יום כיפור התשע”ב: אליקים רובינשטיין, שתיצלה באש הגהינום, שתמות בייסורי–תופת!

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

מפולארד עד פלוני – אליקים רובינשטיין הנבל לא השתנה

עוד על פרשת פולארד – אליקים רובינשטיין הנבל ממשיך לשקר

אליקים רובינשטיין שקרן, נבל, חלאת–אדם – גמר חתימה רעה!

ברוך שפטרנו: אליקים רובינשטיין הנבל, השקרן, המושחת, האידיוט, הולך הבייתה!

אליקים רובינשטיין הנבל הולך הבייתה, והתנינים משפיכים דמעות גליצרין

עוד על הלכות פסלות השופטים: על מראית פני הצדק ועל מראית פני הטימטום של אליקים רובינשטיין הנבל וחבריו

אליקים רובינשטיין, אנין–ה”סגנון”, ממשיך לקשקש וללכלך

השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן ויורם דנציגר: שקרנים, לכו הבייתה!

על אליקים רובינשטיין ועל הקלות הבלתי–נסבלת של קבלת הודאות מנאשמים לא–מיוצגים

ביהמ”ש העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשך, שקרנות ושחיתות קשה (ה): אליקים רובינשטיין “משטח” את שגרירות ארה”ב בתל–אביב

אליקים רובינשטיין השקרן רוצח על רקע “כבוד המשפחה”, גונב כותרות וזמן שיפוטי – והכתבת מור שמעוני מוחאת כפיים!

אליקים רובינשטיין השקרן–הנבל יורה לעצמו ברגליים, פוגע ומיילל מרות: “אני מיואש”!

אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן, יורם דנציגר: איך עלה להם השתן לראש!

אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן, יורם דנציגר: “טועים”, או משקרים במצח נחושה?

בחירות לכנסת, 2013: אליקים רובינשטיין, יו”ר ועדת הבחירות המרכזית, השתטה כליל

האם המאמרים האלה נובעים משנאה? לדעתי הם נובעים מרגשות אחרים: תיעוב, בוז, בחילה, ומי יודע מה. כאשר הכרתי לראשונה את חשין מישאל, לנדוי משה ורובינשטיין אליקים, לא ידעתי עליהם דבר, ואם הגעתי לכך – הם הרוויחו את זה ביושר.

האם הם נובעים גם משנאה?

אם זה יהיה חשוב לי, אני אשאל את הפסיכיאטר האישי שלי, ואם אתם סבורים שכך הוא – חופש הביטוי שמור לכם לייחס לי גם שנאה. אתם יכולים לומר עלי גם שאני בועל קטינות, מעלים מס וחונה במרחק של פחות משני מטרים מברז כיבוי (הידרנט).

וכן, לא לשכוח: אל תשכחו לומר עלי שאני גם מדבר בסגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק, בלתי מנומס ובלתי מרוסן – אני מכיר את כולכם.

אבל כאשר אני מבקר שופטים, השאלה החשובה אינה אם אני בועל קטינות, מעלים מס, חונה במרחק של פחות משני מטרים מברז כיבוי (הידרנט), ומדבר בסגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק, בלתי מנומס ובלתי מרוסן – השאלה האמיתית היא אם ביקורתי נכונה וצודקת, אם לאו, ולא אילו רגשות מניעים אותי.

והוא הדין גם בטענות כנגד המבקרים את בנימין נתניהו, הטוענים ל”שנאה” כלפיו (והמהדרין יוסיפון גם “קנאה בהצלחותיו”, וכו’): יש נגדו טענות מכאן–ועד–להודעה–חדשה – על שחיתות, נהנתנות, דמגוגיה, שקרים, גזענות, חרחור שנאה לאחרים (ערבים, שמאלנים, העיתונות וכו‘), העדפת האינטרס הפוליטי האישי על פני האינטרס הציבורי, דיקטטורה בתוך מפלגתו, וכן הלאה, וכן הלאה.

יש טענות נגד ביבי ואתם סבורים שהן לא מוצדקות? אז תתווכחו, במקום לקשקש שנאה–שנאה–שנאה–שנאה–שנאה–שנאה!

קחו, למשל, את ה“קולקציה” הזאת:

זו ביקורת, לא שנאה

אוסף תמונות המשקפות, לדעת מקבצן, את השנאה לביבי: אפשר לחלוק על הטעם הטוב, אבל ברובן הן מביאות מסרים. קחו, למשל:

“ביבי נעל את עצמו לבד בתא הטיס. כולנו במטוס“;

“crime minister”;

“B.B. ראש ממשלת הגנבים“;

“טירופו של המלך ביבי“,

וכן הלאה – אז תתווכחו, ואל תקשקשו “שנאה“.

או, למשל, תמונות של ביבי במדים נאציים: אני לא רואה הבדל בין האמירה המילולית “ביבי גזען“, לבין הצגתה הגראפית בתמונה שלו במדים נאציים, או עם שפם היטלרי – בשני המקרים אלה אמירות שצריך להתווכח איתן, לא לברוח ממחוזות הוויכוח למחוזות הקלישאה.

כן, ועכשיו תגידו: צבוע, ומה עם תמונתו של יצחק רבין במדי האס–אס?

אז תודה שהרמתם לי להנחתה: גם התמונה ההיא חוסה, לטעמי, בגדרי חופש–הביטוי, ולדעתי הענייה לא היא אשר הביאה לרצח רבין, אלא האווירה ברחוב, שהכשירה את הרצח – שהיה מגיע, להערכתי, גם בלי התמונה הזאת.

בארצות הברית זה מותר, ולא נחשב כ“הסתה“:

ביבי מחרחר השנאה

קחו, למשל, את נאום החמוצים: ביבי נתניהו, מלא שחץ, יהירות ורהב, עומד על דוכן הכנסת, ומקשקש “חמוצים“, “חמוצים“, “חמוצים” … על כל מי שלא סוגד לו ומשבח אותו ואת הישגיו הכלכליים והאחרים.

אחרי נאום כזה מי שלא שנא אותו עד אז – ישנא אותו מכאן ואילך, והוא הרוויח את זה ביושר.

מתי זיהוי השנאה אינו מצריך איבחון פסיכיאטרי?

לפעמים השנאה אינה “נפשית“, אלא “ציבורית“, ואז אפשר להבחין בה לפי ה-face value שלה:

יש לכם מחלוקת עם אמנון אברמוביץ? אז תתווכחו איתו, אבל בתמונה הזאת אני לא רואה שום מחלוקת, אלא רק גילוי של שנאה.

קחו, למשל, את הקריקטורה הזאת, של הקריקטוריסט שלמה כהן, אשר התפרסמה בישראל היום, עם תום כהונתו של ברק אובמה בבית הלבן:

אין לי איבחון פסיכיאטרי של הקריקטוריסט, אבל את רוח השנאה של הדר שטירמר אני מזהה גם מזהה.

ומה אתכם?

לכל המייחסים “שנאה” למבקריו של נתניהו: הסתכלו בראי, וראו מי שמדברים על שנאה.

אז מה?

יש השונאים את בנימין נתניהו, יש השונאים את מנהל משרד הרישוי בזרנוגה גימ“ל, ויש השונאים את שמחה ניר.

אין איסור לשנוא, אבל העובדה שהם שונאים את בנימין נתניהו, את מנהל משרד הרישוי בזרנוגה גימ“ל או את שמחה ניר – היא כשלעצמה אינה אומרת שהם לא צודקים.

כשהם מגלים כלפי גילויי שנאה, אני גורר אותם לוויכוח ענייני. לא תמיד זה עוזר, כי השנאה מעוורת, אבל זה מה שיש.

ועל כך אני אומר: מותר לשנוא בני–פלוגתה, פוליטיים או אחרים, אבל זה לא רלוואנטי לפלוגתה, וגם לשונאים מגיע צדק.

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

פורסם ב- רמת השופט, באיזה סגנון אדוני מדבר, מימשל מדינת ישראל _ בעריכת ליאורה כהן, לכל אדם ותוייג אמנון אברמוביץ, בנימין נתניהו, חופש הביטוי, יושר אינטלקטואלי, שנאה

עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל