למי להצביע בבחירות מועד ב’, התשע”ט-2019?

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/55867

שלא כדרכי, הפעם אני לוקח צד ברור: לא לבחור בשום מפלגה שעשוייה לשבת בממשלה עם ביבי נתניהו *** העובדה המצערת היא שהבחירות הפעם הן לא על חידוש הסכמי אוסלו, לא על הסדר עם האוכלוסיה הלא–יהודית אשר בגבולותינו, אלא על שחיתותו של בנימין הראשון *** קווים לדמותו של לא–מנהיג

שמחה ניר, עו“ד

בן 80 שנה אנוכי היום (15.6.2019), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הקדמה: גם בימין יש קריאות להפיל את ביבי

אומר צבי גוטמן, איש ימין קיצוני:

ההונאה הפחדנית “פצועי צה“ל מובלים במסוק לבית החולים” מול נסראללה, מזכירה את יללת נתניהו “הערבים נוהרים באוטובוסים לקלפיות” מול בוחריו. הבעיה: את נסראללה אפשר לרמות פעם אחת, ואילו את החסידים השוטים של נתניהו המתחזה ל“ימני” – כל הזמן! יצחק שמיר ז“ל, ראש ממשלת הליכוד לשעבר, איבחן כבר לפני שנים רבות את נתניהו כ“מלאך החבלה“. המסקנה: זה הזמן להפיל את שלטון נתניהו הרופס והמושחת, ולבחור ממשלת “כחול–לבן” בראשות גנץ וחבריו הרמטכ“לים המנוסים בבטחון, בגיבוי ליברמן, שר הבטחון לשעבר!

ומוסיף:

עד היום בחרתי בתנועת החרות עד הנסיגה מסיני, אח“כ בתחיה, מולדת , עוצמה יהודית והבית היהודי. כעת אבחר במי שיכול ורוצה להפיל את שלטון נתניהו הרופס והמושחת ולא יעניק לו חסינות מהעמדה לדין– היינו ליברמן או גנץ.

מדוע אני מביא את הדברים האלה בפתח המלצותי?

ללמדכם כי בעת הזאת לא צריך להיות “סמולן” כדי להפיל את כל (שתיים בסך הכל) מפלגות הימין, וכשם שהשמאל הסתאב מרוב השנים בשלטון, והיה צורך להעיף אותו – עכשיו הגיע הזמן להעיף את הימין, ולרענן את מסורת חילופי–השלטון.

מעט היסטוריה

בבחירות לכנסת ה-20 (2015) קראתי לשבת בבית ולא להצביע, וגם אמרתי זאת לנשיא המדינה, ראובן ריבלין, אשר הזמין לסדרת–חינוך אזרחים שהצהירו כי לא יצביעו: לנשיא המדינה, ראובן רובי ריבלין: מדוע אני לא מצביע.

בבחירות לכנסת ה-21 (מועד א’, 2019) המצב היה שונה, ומה שהיה טוב ב-2015 כבר לא היה טוב ב-2019, כי היינו נתונים בממצב חירום, סכנה לדמוקרטיה מצד הפשיסטים–במוצהר, והיה צורך להתאים את העקרונות למה שדורית ביניש קוראת “המציאות המשתנה“.

הימנעות מהצבעה, כך אמרתי אז, מעלה את כוחה היחסי של מפלגת הימין החדש, מפלגתה של איילת הכושלת, וכדי להחליש אותה היה צורך להצביע לכל מפלגה אחרת – החל בימין הקיצוני, וכלה בשמאל הקיצוני – כאשר כל אחד יצביע לפי טעמו.

המשימה החשובה ביותר בבחירות הקודמות, לכנסת ה-21, הייתה, איפוא, להעיף את איילת הכושלת, מס’ 2 ברשימת הימין החדש. איילת שקד, שרת המשפטים, אשר נפלה על הראש, והיא מתהדרת בפאשיזם, אשר, לדבריה, “מריח דמוקרטיה” – ממש לא מפתיע למי שכבר הכיר אותה לפני כן: איילת שקד: בניטו מוסוליני, מהדורת–כיס.

ואם לא די בכך, ראש המפלגה שלה דאז, שר החינוך (!) דאז, נפתלי בנט, גם הוא פירסם בדף הפייסבוק את שיר ההערצה לפשיזם, המריח דמוקרטיה.

המסקנה הראשונה שהתבקשה אז הייתה, איך לא, שלא להצביע לימין החדש – אבל זה לא הספיק, משום שהישיבה בבית מהטעם ש“אין למי להצביע” לא טובה כאשר רוצים לפגוע במפלגה שמתמודדת בבחירות.

ראו: בעד מי להצביע הפעם, בבחירות לכנסת ה-21?

הפעם הסיפור שונה

כבכל פעם שאנחנו מתקרבים לבחירות, גם הפעם אני מפרסם את המלצותי, והפעם הן שונות.

כמו שאתם מכירים אותי, אני מעולם לא המלצתי להצביע לימין או לשמאל, ולמי שעדיין חושד בי במוטות פוליטית, מומלץ לקרוא את על האוריינטציה הפוליטית של עו”ד שמחה ניר, ואת המאמר שפרסמתי לקראת המאמר הזה: האם אני ימין או שמאל?

אלא מאי?

הפעם אין ברירה, הימין הסתאב לחלוטין, ויש להעיף אותו מהשלטון.

כיוון שהרשימות לבחירות הבאות (מועד ב’, ספטמבר 2019) כבר נסגרו, אפשר לערוך ספירת–מלאי, ונחלק את המפלגות שיש להן סיכוי לעבור את החסימה לכמה קבוצות, כדלקמן:

הימין, שתי מפלגות:

הליכוד בהנהגת בנימין נתניהו לראשות הממשלה

ימינה בראשות איילת שקד הבית היהודי – האיחוד הלאומי – הימין החדש

המרכז–שמאל, ארבע מפלגות:

כחול לבן – בראשות בני גנץ ויאיר לפיד

המחנה הדמוקרטי בהנהגת הורוביץ, שפיר וברק

העבודה – גשר בראשות עמיר פרץ ואורלי לוי אבקסיס

הרשימה המשותפת

יש מחלוקת אם זה ימין או שמאל:

ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן

חרדים:

התאחדות הספרדים שומרי תורה תנועתו של מרן הרב עובדיה יוסף זצ“ל

יהדות התורה והשבת אגודת ישראל – דגל התורה

אתחיל מהימין:

ימינה בראשות איילת שקד הבית היהודי – האיחוד הלאומי – הימין החדש

המפלגה הזאת אימצה אל חיקה את איילת הכושלת, ואף הציבה אותה בראש הרשימה.

אין לי בעיה עם זה שאיילת שקד הייתה שרת משפטים פוליטית–ימנית: כל שר, במיוחד במשרדים כמו משרד החוץ, משרד המשפטים ואחרים, הוא שר פוליטי, אבל שר משפטים הוא בראש ובראשונה שר משפטים של כווווולם, ורק אחר–כך הוא שר משפטים של הבוחרים שלו.

והנה, אפילו במימוש האג’נדה הפוליטית אשר בשמה, ולשמה, היא נכנסה לתפקיד שר המשפטים בכנסת העשרים – גם בכך היא כשלה.

ואם היא הצליחה במשהו – מינוי שופטים “שמרנים” לביהמ“ש העליון – היא הצליחה בכך בזכות הקנוניה המושחתת שלה עם אפרים אפי נוה המושחת – ראש לשכת עורכי הדין שנאלץ להתפטר עקב הסתבכותו בפלילים.

והיא אמרה עליו שהוא “הדבר הכי טוב שקרה למערכת המשפט“, ודיברה בשבחו של מנהל רשות האכיפה, דוד מדיוני המושחת שהתפטר כאשר הקרקע כבר התחילה לבעור מתחת לרגליו (“בהצלחה מדיוני היקר!”), לא להאמין.

והיא גם אמרה על דונאלד ג’יי טראמפ שהוא “ווינסטון צ’רצ’יל של המאה ה-21” – לא פחות!

והיא בגדה במפלגתה, הבית היהודי, כדי לשפר פוזיציה בדרך אל ראשות הממשלה, אחרי ביבי נתניהו, ואחרי נפתלי בנט.

והנה, המפלגה הנבגדת הזאת לא רק שקיבלה בזרועות פתוחות אותה ואת שותפה–לבגידה, נפתלי בנט, שגם נתנה לה את כס–היו“ר ואת המקום הראשון ברשימה.

איפה הכבוד העצמי, כאשר ההישרדות הפוליטית עומדת מעל לכל.

בנסיבות האלה יכולתי להסתפק בחזרה על המלצתי מהבחירות הקודמות: רק לא איילת הכושלת, וגם לא להימנע מהצבעה.

אלא מאי?

הפעם יש לנו בעייה עם בנימין נתניהו (להלן, ולשם הקיצור בלבד, גם ביבי).

ביבי הצבוע, ביבי הכושל

ביבי אינו ראוי להיות ראש הממשלה, יש להעיפו מהשלטון – ויפה שעה אחת קודם!

נתחיל במה שהוא אמר בעבר: ראש ממשלה לא צריך לכהן יותר משתי קדנציות.

אלה דברים כדרבונות: ישיבה ממושכת על כס השלטון מסאבת את השולט, ומעלה לו את השתן לראש.

כך, למשל, נשיאות ארה“ב מוגבלת לשתי קדנציות, ואיש לא תוהה אם נשיא זה או אחר השתן עלה לו לראש, או שאפשר לנסות לתת לו עוד קדנציה, אולי שתיים, שלוש, עשרים קדנציות נוספות.

הלאה: כאשר קודמו, אהוד אולמרט, היה רק בתחילת החקירות הפליליות שנוהלו נגדו, ביבי קרא לו להתפטר, על מנת שיוכל להתפנות לענייניו המשפטיים. הוא גם האשים את אולמרט שהדבקות בכסא חשובה לו יותר מהאינטרסים של המדינה.

והלאה: לפני הבחירות, מועד א’ 2019, כשהוא נשאל אם הוא יפעל לסדר לעצמו חסינות, הוא לגלג “מה פתאום“, אבל כשהוא התחיל במעשה המרכבה, הוא עשה מהחסינות הזאת אבן–הראשה לבניין הממשלה.

והנה, כיום, הוא מעורב בהליכים הפליליים עמוק עד כדי כך שהוא כבר מעבר לחקירות, מעבר להמלצות המשטרה, מעבר להמלצות הפרקליטות, ובשלב של טיוטת–אישום “בכפוף לשימוע“ (זכות שלא ניתנת לפשוטי–העם).

אבל לא רק שהוא לא מסתפק בשתי הקדנציות, כפי שהטיף בעבר, הוא מנסה להיבחר לקדנציה חמישית, ומשכשל בהרכבת הממשלה, במקום להחזיר את המנדט לנשיא המדינה על מנת שיטיל את הרכבת הממשלה על ח“כ אחר, הוא יזם את פיזורה של הכנסת, בתקווה שבסיבוב הבא הוא יצליח יותר.

ומבקר המדינה שהוא מינה לעצמו, כדי שזה יבטל את האגף למלחמה בשחיתות, וגם יכשיר את ה“תרומות” שהוא קיבל בלי אישורה של ועדת ההיתרים – גם זה מעיד על מושחתותו.

כיוון שהמאמר הזה אינו על בנימין נתניהו, אלא על הבחירות הקרבות, אסתפק רק בתמצית אישיותו של ביבי: מושחת, דמגוג, שקרן, נהנתן, קורא בשמות–גנאי (“חמוצים“, למשל), מבטיח להמוני הפרולטריון לחם–ושעשועים (לא בהכרח מקיים) ושנאת–זרים (מקיים תמיד), משתלט על העיתונות, משתלט על ביקורת המדינה, משתלט על שאר המנגנונים שמבטיחים את תקינותו של שירות המדינה, משתלט על מפלגתו, גזען, פלגן, זורע–פחד, ומעל הכל – מעדיף את האינטרס האישי והפוליטי שלו על פני האינטרס הלאומי – דונאלד ג’יי טראמפ, מהדורת–כיס.

חלק מאוהדיו של ביבי עדיין לא מסוגלים לתפוס איזה ראש ממשלה יש להם, וחלקם אומרים אז מה אם הוא מושחת … העיקר שהוא טוב למדינה!…

אז לא, הוא רע למדינה, ואעמוד כאן על שני תחומים.

מדינת ישראל חיה במלחמה עם הציבור הפלשתינאי, החי ב“שטחים“.

המלחמה הזאת גובה דם יהודי (היא גובה גם דם ערבי, אבל מי סופר …).

כדי לעצור את שפיכת הדם, צריך לחתור לשלום.

אני לא אומר שזה קל, אני גם לא מוכן לערוב לכך שזה אפשרי, אבל צריך לחתור לכך. לא שלום–בכל–מחיר, אלא שלום המותנה בסידורי ביטחון שיעצרו את הקזת הדם.

ביבי נתניהו לא חותר לשלום.

הוא לא חותר לשלום, כי אם – חס וחלילה! – השלום יפרוץ, לא יהיה לו במה להפחיד את ההמונים.

ביבי לא תומך בהסדר של מדינה אחת לשני העמים, ובצדק, כי אף אחד לא רוצה מדינה שבמוקדם או במאוחר יהיה בה רוב ערבים.

ביבי לא תומך בהסדר של שתי מדינות לשני העמים, כי אם יקום ההסדר הזה, הימין יגיד אמרנו לכם (שהוא יקים את המדינה הפלשתינאית), ויגרוף קולות מהליכוד, וגם השמאל יגיד אמרנו לכם (שהסדר המדינה הפלשתינאית הוא ההסדר היחיד, וסוף–סוף גם ביבי הבין את מה שאמרנו כל הזמן), וגם הוא יגרוף קולות מהליכוד, ובסוף ביבי יישאר עם ליכוד מצומק, השמאל יחזור לשלטון, ומדינת ישראל תחייה בשלווה ונחת (ואל תגידו שאני תמים, ושאי אפשר לסמוך על הערבים, שרוצים להשמידנו ולזרוק אותנו לים, כי אני אמרתי “אם יקום ההסדר הזה“, וגם עמדתי על כך שהשלום הזה יהיה מותנה בסידורי ביטחון שיעצרו את הקזת הדם).

מה נשאר לביבי לעשות? כאשר הסדר המדינה האחת אינו אפשרי, והסדר שתי המדינות – אם יקום – יביא לקץ שלטונו?

נשארה לו הדבקות במצב הקיים.

אבל ביבי לא יכול להצהיר שמדינת ישראל הגיעה למסקנה שהשלום עם הערבים הוא בלתי אפשרי, ולכן היא חדלה מכל המאמצים והניסיונות להגיע להסדר מדיני עם הפלשתינאים, ודבקה במצב הקיים.

הוא לא יכול להצהיר את הדבר, כי זה יבאיש את ריחו לא רק בישראל, אלא גם בעולם כולו (כולל יהודי ארה”ב, אשר כבר היום 70% מהם לא מאמינים לביבי), ולכן כל מה שיש לו זה להציג את עצמו ואת מדינת ישראל כרודפי שלום כפייתיים, ולתמרן את הערבים למצב בו הם ייראו כסרבני–השלום האולטימטיביים.

ראו איך הוא עושה את זה:

Does Israel really want peace with the Palestinians?

אז צר לי מאוד: מלחמות התעמולה של ביבי לא מעניינות אותי – אפילו לא כקליפת השום דאשתקד.

ביבי לא מנהיג אמיתי

ווינסטון צ’רצ’יל הבטיח לעמו blood, sweat and tears;

ג’ון קנדי אמר: Ask not what your country can do for you – ask what you can do for your country, וגם We choose to go to the Moon in this decade and do the other things, not because they are easy, but because they are hard.

מנהיג מזוייף מבטיח להמונים לחם–ושעשועים, ושנאת–זרים.

מנהיג אמיתי צריך להיות מסוגל לעמוד מול העולם ולומר: מדינת ישראל הגיעה למסקנה שהשלום עם הערבים הוא בלתי אפשרי, ולכן היא חדלה מכל המאמצים והנסיונות להגיע להסדר מדיני עם הפלשתינאים.

מנהיג אמיתי לא יתקפל מול הציוצים של דונאלד ג’יי טראמפ, אחרי שהוא קיבל החלטה שנראתה לו נכונה.

אבל ביבי אינו מנהיג אמיתי. הוא לא מסוגל לומר כי מדינת ישראל הגיעה למסקנה שהשלום עם הערבים הוא בלתי אפשרי, ולכן היא חדלה מכל המאמצים והניסיונות להגיע להסדר מדיני עם הפלשתינאים. להגיד את זה, כי זה יהיה הודאה בכישלון, וזה יעמיד את הציבור בישראל בפני הברירה: או להשלים עם הכרזת–הייאוש מהחתירה לשלום, או לבחור ממשלה חדשה.

והוא גם לא מסוגל לעמוד בפני הציוצים של פטרונו דונאלד טראמפ.

וזו סיבה נוספת להעיף את ביבי, ולתת לעם מנהיגות אמיתית – שתהייה מסוגלת לעמוד מול לחצים מבחוץ, לחצים של ידידים ושל אויבים, שתחתור לשלום במקום בו ביבי הפסיק את החתירה הזאת, ושתצהיר בגלוי על כשלונה – אם תיכשל.

על השחיתות

כ“מתאבן” לפרק הזה ראו: מה עניין חזקת החפות לביבי נתניהו? – נאום–תשובה לקשקשנים אשר מדברים “משפטית” בלי לפתוח את ספר החוקים.

בלי קשר לחזקת החפות, די לנו במה שביבי עצמו הודה בפרשת הצוללות: הוא אישר לגרמנים למכור צוללות למצרים, בלי להתייעץ עם הרמטכ“ל ועם שר הביטחון, כאשר בן דודו, נתן מיליקובסקי, הוא בעל אינטרס בעיסקה, מחד, ותורם לביבי, מאידך.

על המצב הכלכלי

גם בעניין הזה ביבי מתרברב ב“מעולם לא היה מצבנו טוב יותר“, אבל, כמו שהראיתי במאמר על השגיו הכלכליים המדומים של בנימין נתניהו בעשור לשלטונו, הוא בסך הכל רוכב על התאוששות הכלכלה העולמית, שהיא עצמה רוכבת על הצלחתו של נשיא ארה“ב הקודם, ברק אובמה, אשר הוציא את ארצו מהמשבר הכלכלי שקודמו, ג’ורג’ W בוש הכניס אותה אליו.

וראה גם: נתניהו חזק בכלכלה? הנתונים אומרים אחרת.

ולסיכום: בנימין נתניהו הוא לא רק בלתי ראוי לכהונת ראש הממשלה (והייתי אומר לשום כהונה ציבורית), אלא שגם הישגים של ממש אין לו.

הדבר היחיד שאני יכול להסכים עם ביבי הוא שמי שבכל זאת רוצה לראות אותו ממשיך כראש הממשלה – שיצביע ליכוד, ולא למפלגתה של איילת שקד.

בזמן מערכת הבחירות הקודמות, חלק מהסקרים צפו לרשימתה של איילת הכושלת (הימין החדש) 8 ואפילו 10 מנדטים, ובסוף הם לא עברו את אחוז החסימה. היום הסקרים נותנים למפלגתה הישנה–חדשה 8 – 10 מנדטים (ונראית מגמת–ירידה), וגם הפעם הם יכולים ליפול. אפילו אם הם לא יפלו – ככל שהם יהיו חלשים יותר – הסיכוי שהיא תחזור ללשכת שר המשפטים נמוך יותר.

מדוע הפעם אנקוט עמדה

אם לא היה צורך להעיף גם את ביבי וגם את הכושלת, הייתי מסיים בנקודה הזאת, כי, ככל שאתם מכירים אותי, ממש אין לי חשק להיכנס למחלוקות שבין הימין לשמאל.

כיוון שבבחירות האלה הדבר הכי חשוב (יחד עם העפתה של איילת הכושלת) הוא להעיף את ביבי לכל הרוחות, השאלה מה אנחנו, הבוחרים, יכולים לעשות לשם כך.

במיוחד אמורים הדברים לגבי מי שפוליטית מזוהים עם הימין ועליהם עונה המאמר אל תפחידו אותנו עם “אוסלו”! במאמר הזה אמרתי לכל מי שיש להם טענות כנגד השמאל/סמול וכו’ – שיחפשו להם דחלילים מוצלחים יותר כדי להפחיד אותנו, ולנסות להשכיח מאיתנו את העובדה המצערת שהבחירות הפעם, מועד ב’, 2019, הן לא על חידוש הסכמי אוסלו, לא על הסדר עם האוכלוסיה הלא–יהודית אשר בגבוליה של א“י השלמה, אלא על שחיתותו של בנימין נתניהו.

וזה לא רק אוסלו, זה כל הנושא המדיני, שלמדינת ישראל אין כל תכנית לגביו, שבמערכת הבחירות הבעל“ט אף מפלגה לא מעזה לגעת בו, כך שאין לצפות לשום תזוזה ישראלית משמעותית, ולכן הבחירות הפעם, מועד ב’, 2019, לא רק שאינן על חידוש הסכמי אוסלו, הן גם לא על העניין המדיני, ולא על שום דבר אלא אך ורק על שחיתותו של בנימין נתניהו.

והתשובה: לא להצביע למי שעשוי לאפשר ממשלה בראשות ביבי, וכיוון שבימין הפוליטי אין שום מפלגה שתעדיף ממשלת שמאל על ממשלה בראשות ביבי, אין שום ברירה אלא להצביע עבור מפלגה אשר בטוח שלא תשב בממשלה בראשותו.

ספירת מצאי

לאור זאת, הבה נראה את המפלגות האחרות, ונתחיל עם זו אשר לגביה יש מחלוקת אם היא ימין או שמאל: ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן.

ליברמן זה פוצץ את המגעים להרכבת הממשלה, והנימוק שהוא חוק הגיוס שהחרדים מתנגדים לו, ובלי החרדים (15 מנדטים) אין אפשרות להקים ממשלת ביבי.

הליכוד טוען שליברמן מנהל חשבונות אישיים עם ביבי, וסביר להניח שאכן כך הוא, והשאלה היא מה הפסול בכך שהחשבונות האישיים שלו עולים בקנה אחד עם החשבונות הפוליטיים שלו.

כך או כך, השאלה היא אם ליברמן עשוי לשבת בממשלה בראשות ביבי.

קחו אפשרות כגון זאת: ליכוד בראשות ביבי (נניח 30 מנדטים) + כחול–לבן (30) + ליברמן (10) ובלי החרדים – ביחד 70 מנדטים.

מי שבטוח ב-100% שליברמן לא יישב עם ביבי, בשום מקרה, יסמן אותו כ“אפשרי“.

הלאה:

כחול לבן – בראשות בני גנץ ויאיר לפיד

המחנה הדמוקרטי בהנהגת הורוביץ, שפיר וברק

העבודה – גשר בראשות עמיר פרץ ואורלי לוי אבקסיס

מי שבטוח ב-100% שאחת, או יותר, מהמפלגות האלה (או התפצלות שלהן, דבר שאינו נשלל לחלוטין) לא תשב עם ביבי, בשום מקרה, יסמן אותן כ“אפשרות“.

הלאה: הרשימה המשותפת – זו לבטח לא תשב עם ביבי.

הלאה, חרדים:

התאחדות הספרדים שומרי תורה תנועתו של מרן הרב עובדיה יוסף זצ“ל

יהדות התורה והשבת אגודת ישראל – דגל התורה

המפלגות האלה תשבנה עם כל מי שייתן להן את הצ’ופרים שלהן, אפילו אם שמו הוא בנימין נתניהו, וממילא הן נחשבות ככאלה שתשבנה גם עם ביבי.

השאלה הבאה: על ההסדר המדיני

יש לנו עכשיו רשימה – ארוכה או קצרה, איש לפי הבנתו – של מפלגות אשר לבטח לא תשבנה בממשלה בראשות ביבי, וזה מביא אותו לשאלה הבאה – הסדר המדיני עם הפלשתינאים.

כמו שאתם מכירים אותי, אין לי שום כוונה להביע דיעה בשאלת ההסדר הזה. במאמר על האוריינטציה הפוליטית של עו”ד שמחה ניר, אמרתי שאני בעד ארץ ישראל השלמה, מג’יברלטאר והמאגרב עד קמצ’טקה, אבל בתור חובב–פשרות ידוע אני מוכן להתפשר.

כיוון ששני ההסדרים הקיצוניים – זריקה כל היהודים לים או זריקת כל הערבים למדבר – אינם באים בחשבון, כל הסדר שבין שני הקצוות שיוסכם בין הצדדים, ויכלול הסדרים להבטחת ביטחונה של מדינת ישראל, יהיה מקובל עלי.

ההסדרים האלה יכולים להיות שניים, או שלושה בעצם: מדינה אחת לשני העמים, שתי מדינות לשני העמים, והנצחת המצב הקיים.

הסדר המדינה האחת לא יתקבל ע“י אף ישראלי יהודי, כי במוקדם או במאוחר הוא יהפוך את מדינת ישראל למדינה בעלת רוב ערבי.

הסדר שתי המדינות, בפורמט זה או אחר, נראה הדבר הכי קרוב למימוש, אבל כשם שביבי לא יכול לתמוך בו (ראו לעיל), אף מפלגה אחרת לא מוכנה לדבר עליו במערכת הבחירות הזאת – גם כן מחשש לאבדן קולות.

מה נשאר? נשארה ברירת–המחדל – הנצחת המצב הקיים.

הפתרון שאני הייתי מציע הוא משאל–עם אשר יסמיך את הממשלה לחתור לפתרון הסכסוך הישראלי–פלשתיני, על פי החלופה שהעם יבחר.

מה רע במשאל–עם כזה?

כאשר יריב לוין העביר את חוק יסוד: משאל עם הוא לא עשה זאת כדי לתת לעם אפשרות להשפיע על מדיניותה של הממשלה, אלא דווקא כדי למנוע מהעם להשפיע.

מבחינת הימין משאל–עם כזה טומן בחובו אפשרות להסדר מדיני של שתי מדינות לשני העמים – ואת זה קשה להם לעכל. אפשרות נוספת היא שהעם יבחר להנציח את המצב הקיים, ואז לממשלת ישראל לא יהיו פנים מול העולם כולו.

ממשלת ביבי רוצה בעניין הזה להחזיק את החבל בשני קצותיו: להנציח את המצב הקיים, אבל להתחזות מול כל העולם כשוחרת–שלום, לעומת הערבים סרבני–השלום.

כל מפלגה שתציע הסדר כלשהו מסתכנת באבדן קולות: להציע את הנצחת המצב הקיים זה לא “סחורה” לשיוק, כי זה ממילא יש לנו, להציע שתי מדינות – זה מרתיע, וזה גם קשה לשיווק.

להציע משאל–עם זה “רעיון מנצח” למפלגות המרכז–שמאל: זה מופיע כ“שיא הדמוקרטיה“, ולא כרוך בשום סיכון, ואכן, לפני מספר שבועות הצעתי אותו לראשי מפלגת כחול–לבן: שיציעו את הדבר בתעמולת–הבחירות שלהם, ואפילו ינסו לכנס ישיבה מיוחדת של הכנסת המתפזרת, כדי להעביר את זה כחוק (סבירות נמוכה עד אפסית, אבל כתרגיל בחירות הדבר לא יכול להזיק).

ראיתם משהו מזה בתעמולת של כחול–לבן? גם אני לא!

האמת? אני לא מצפה מכחול–לבן לשום תעוזה מדינית שלא ראינו אצל ביבי.

קחו, למשל, את המצב ברצועת עזה:

כך ביבי:

“אני שומע דיבורים על כך שאני נמנע לצאת למערכה רחבה בגלל הבחירות. זה לא נכון. מי שמכיר אותי יודע שהשיקולים שלי עניינים ושאני פועל בשיתוף פעולה מלא עם כוחות הביטחון בתקיפות ובשיקול דעת. אם הדבר ידרש, נצא למערכה. עם בחירות או בלי. נעשה את מה שדרוש למען מדינת ישראל, ואויבנו ירגישו היטב את נחת זרוענו“.

וכך בני גנץ:

“אנחנו לא מתכוונים שההרתעה תמשיך להיות שחוקה, אנחנו לא מתכוונים שהמודל הזה של עוד סבב ועוד סבב ועוד עפיפון ועוד טיל ועוד עניין, יימשך“, אמר גנץ, “בפעם הבאה שיקרה כאן משהו אנחנו נוודא שהסבב יהיה הסבב האחרון. אנחנו לא נקבל רק הסדרה, אנחנו נחתור להכרעה צבאית של החמאס ולפירוק של כל המערכת שניצבת מולנו“.

איזה חידוש יצירתי!

יש להם, לשניהם, רק בעייה אחת, עליה עמדתי לא פעם, והם עדיין לא הפנימו: כל המבצעים האלה מסתיימים כאשר מספר הקורבנות בצד שלנו עולה על מה שהאם העבריה מוכנה להשלים איתו, ובצד השני – על מה שהקהילה הבינלאומית מוכנה להשלים איתו.

כך, למשל, מבצע/מלחמת צוק איתן הסתיים ללא הכרעה אחרי כ-2000 הרוגים בצד העזתי, וכ-70 הרוגים ישראליים, וכך גם במבצעים אחרים. ייתכן שהקהילה הבינלאומית תהיה מוכנה לסבול יותר קרבנות בצד הערבי, בזכות הווטו של דונאלד טראמפ, אבל האם העבריה לא ממש תושפע ממנו.

ובקיצור: אני לא רואה אצל כחול–לבן שום פריצת–דרך מדינית, אבל, מאידך, אני גם לא רואה שום מפלגה אחרת שתציע פתרון מדיני ספציפי – דבר אשר יעלה לה באבדן קולות.
אלא מאי, וזו הנקודה הבאה (והאחרונה, מבחינתי): מי שחשוב לו ההסדר בין ישראל לעולם הערבי, ובמיוחד ההסדר עם הציבור הלא–יהודי שבין הים התיכון לבין הירדן, ולמעט בתוך מה שהיה פעם הקו הירוק, יבחר את הקרובה למשאלותיו מבין המפלגות אשר לא תשבנה במפלגה בראשות ביבי נתניהו.

ברגע האחרון: עוצמה יהודית

עם השלמתו של מאמר זה החל להסתמן מצב בו מפלגת עוצמה יהודית בראשות איתמר בן גביר תעבור את אחוז החסימה.

אם המפלגה הגזענית הזאת תעבור את החסימה, זה יוציא שם רע מאוד למדינת ישראל – במיוחד בקרב יהודי ארה“ב.

אם היא תעבור את החסימה, היא לבטח תשב עם ביבי בממשלה – וזה כשלעצמו פוסל אותה.

אם היא תהייה קרש–ההצלה של ביבי, שרק בזכותה הוא יצליח להרכיב קואליצית 61+, כושר המיקוח (הימין לא יקרא לזה “סחיטה“, חס וחלילה) ירקיע שחקים ואנחנו צפויים לממשלה גזענית שלא ידענו כמותה, וזו תהיה טרגדיה למדינת ישראל: מי שזוכר את ההדים בעולם לשידוך שעשה ביבי בין עוצמה לבין איחוד מפלגות הימין – מה שנקבל עכשיו יהיה חמור בהרבה.

עוד בעניין הזה: עוצמה – יהודית?!

הערה נוספת, על העבודה–גשר, ועל המחנה הדמוקרטי

לפי כמה סקרים שתי המפלגות האלה מגרדות את אחוז החסימה.

אם אחת מהן נופלת, זו תוספת של לפחות שני מנדטים לגוש–ביבי, על חשבון גוש אנטי–ביבי.

עקבו אחרי הסקרים, והצביעו עבור הנמוכה שבשתיהן.

בחירות נעימות, ובהצלחה!

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס