לציפי לבני, נציגת ישראל למשא ומתן, יש תשובה – מטרתי היא להגיע להסכם. אם לא נוכל להגיע להסכם עם הפלשתינאים, אז נחתום על הסכם עם העולם (זה תרגום חופשי שלי לידיעה שהתפרסמה בג‘רוזלם פוסט). ציפי לבני לא הכחישה את הדברים. היא רק אמרה “הבינו אותי לא נכון“, וכן “דברי הוצאו מהקשרם“. נפתלי בנט, לפי אותה ידיעה, הציע לה לחתום על הסכם עם יצורים מהחלל החיצון. אין ספק שסיכוייה לקצור שם הצלחה הרבה יותר גבוהים מאשר עם הערבים.

ב. מו“מ ללא תנאים

משא ומתן, או בקיצור מו“מ, הוא תהליך בו שני צדדים נפגשים על מנת להגיע להסכמה בנושאים השנויים במחלוקת ביניהם. בתהליך כזה, כל אחד מהצדדים מעלה את דרישותיו ומגיב על דרישותיו של הצד השני, כשהמטרה היא להגיע לפשרה בה כל צד מקבל חלק מדרישותיו ומוותר על חלק מהן.

ככה מתנהל מו“מ בכל מקום, אבל לא במזרח התיכון. בארץ הקודש כללי המשחק שונים. מה שמקובל על כל אומות העולם איננו מספיק טוב לעם היושב בציון. במזרח התיכון, לפני שמתחילים במו“מ, מנהלים מו“מ על המו“מ. מעבר לשאלות הרות גורל כמו האם המו“מ יתנהל בעמידה או בישיבה, איזה כיבוד יוגש למשתתפים במהלך המו“מ, ומי ייכנס ראשון לחדר – ציפי לבני או שלמה מולכו, המו“מ על המו“מ צריך לתת תשובה לשאלה המרכזית – באלו תנאים הערבים בכלל יסכימו לקחת חלק במו“מ.

המילה “תנאים” צורמת באוזניו של נתניהו. אחרי ככלות הכל הוא הבטיח לבוחריו שהמו“מ עם הערבים יתנהל בלי תנאים מוקדמים. ובאמת, ישראל לא הציגה תנאים מוקדמים להשתתפותה במו“מ. אבל מה לעשות, הערבים אינם חושבים שהבטחותיו של נתניהו מחייבות אותם. הם לא התחייבו שלהם לא יהיו תנאים מוקדמים. איך יוצאים מזה? והנה בא לציון גואל – את המילה “תנאים” מחליפים במילה “מחוות“. ישראל תבצע מחוות על מנת לרצות את הערבים שייאותו לקחת חלק במו“מ. מחוות זה לא תנאים. מחווה זה דבר שאתה עושה מרצונך החופשי, לעומת זאת תנאי זה דבר שכופים עליך לעשותו. המו“מ על המו“מ אפשר את קיום המו“מ.

המחוות שישראל הסכימה לעשות “מרצונה החופשי” הן שחרור של אסירים ערביים. בעיני הצד הערבי הרעיון מצא חן והם הפכו אותו מייד לנושא המרכזי של המו“מ. אבו מאזן הודיע קבל עם ועדה שהמו“מ יימשך עד שאחרון האסירים ישוחרר. כדי לא לתת לערבים סיבה להפסיק את המו“מ בטרם עת, על ממשלת ישראל להכין מאגר גדול של אסירים ולפרוס את תהליך שחרור האסירים על פני הרבה פעימות. ככה אפשר יהיה למשוך את המו“מ עד אין קץ, ובינתיים, כמו בבדיחה ידועה, או שהפריץ ימות או שהכלב ימות.

עד שזה יקרה, המו“מ ימשיך להתנהל כבעבר. מאידך, מאחר וישראל לא הציבה תנאים משלה, גם פיגועי הטרור יימשכו כבעבר. זאת היא התגשמות חזון השלום של יוסי שריד – עם קצת טרור אפשר לחיות. הוא לא טרח להגדיר כמה קצת זה “קצת“.

בצד הערבי, שלא התחייב שלא יהיו לו תנאים מוקדמים, לדברים יש דינמיקה אחרת. דרישות חדשות צצות אצלם כפטריות אחרי גשם. כרגע על הפרק הצהרתו של אבו מאזן שהוא יסרב להקים מדינה פלשתינאית אם ישראל לא תוותר על בקעת הירדן, אם ישראל לא תוותר על ירושלים, אם ישראל לא תסכים לזכות השיבה, ועוד כהנה וכהנה – הרשימה מתמשכת בלי שרואים את הסוף. זה כבר השיא – אבו מאזן מאיים על ממשלת ישראל שהוא לא יקים מדינה פלשתינאית! זה מזכיר את הסיפור על הרשל‘ה שאיים שאם לא יתנו לו לאכול הוא ילך לישון רעב.

נתניהו חוזר השכם והערב על הדרישה שהערבים יכירו במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. מאחר ואינני יודע מה עובר במוחו של נתניהו, אני אפילו לא מנסה להבין מה הוא רוצה להשיג. נניח לרגע שאבו מאזן יגיד שהוא מכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית, מחר יחליף אותו אבו אחר ויגיד שהוא לא מכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית. אז לאיזה “אבו” צריך להאמין?

ג. מו“מ – השיטה הנורווגית

זה פיתוח ישראלי מקורי, מה שהוא בנוסח הראש היהודי ימציא לנו פטנטים. השיטה נוסתה לראשונה בבירת ארץ הפיורדים, ומכאן הכינוי “השיטה הנורווגית“. גם בשיטה הנורווגית שני צדדים נפגשים על מנת להגיע להסכמה בנושאים השנויים במחלוקת ביניהם. אבל, וזה החידוש שבשיטה, המו“מ מתנהל לא בין הצדדים, אלא בין חברי המשלחות של כל אחד מהצדדים לבין עצמם. בצד הישראלי המו“מ הוא על מה להציע לערבים, ובהשאלה מההגדה של פסח כל המציע יותר הרי זה משובח. במקביל, בצד הערבי המו“מ הוא על השאלה אלו מההצעות הישראליות כדאי לקבל מיד, ואלו מהן יש לשמור כאופציות למימוש במועד יותר מאוחר.

לפני מספר שנים הלכתי לשמוע הרצאה של נציג מהקונסוליה הישראלית באזור מגורי. המרצה, בחור צעיר שהיה חבר זוטר במשלחת שניהלה את המו“מ עם הערבים באוסלו, סיפר על חוויותיו מאותו אירוע. בין השאר הוא תאר את אחד מחברי המשלחת שהיה משפטן. לדברי המרצה האיש היה “מומחה שאין שני לו למשפט בין לאומי“. “אשף משפטי ללא מתחרים“. המומחה הזה, לדברי המרצה, סובב את חברי המשלחת הערבית על האצבע הקטנה.

השאלה מי סובב את מי באוסלו היא נושא לדיון נפרד. אבל השחצנות, הגישה של אני ואפסי עוד – אנחנו מסובבים אותם, הייתה תמיד נר לרגלי עושי השלום הישראלים.

ד. מו“מ – שיטת חז“ל

בעיתונות התפרסמה ידיעה שחכם דת מצרי הציע שממשלת מצריים תתבע ממדינת ישראל להחזיר את הרכוש שבני ישראל “גזלו” בעת יציאת מצריים, כמסופר בספר שמות. אינני זוכר את המועד המדויק בו התפרסמה הידיעה, אבל כאשר קראתי את זה, זה נשמע לי כבדיחה לא רעה ואף כתבתי על זה מאמר. להפתעתי קבלתי תגובה למאמר מהרב אליצור סגל בה הוא כתב לי שזה לא דבר חדש, ושהסיפור מופיע בתלמוד, במסכת סנהדרין. להנאת הקוראים אני מביא להלן את הקטע המלא בנוסחו המקורי.

הנקודה המעניינת בסיפור היא גישתם של חז“ל לניהול מו“מ. היה שם אחד גביהא בן פסיסא שהתנדב לייצג את עם ישראל בדיון. הוא הסביר את זה כדלהלן – מה אתם יכולים להפסיד? אם המצרים ינצחו אותי תוכלו לדרוש דיון חוזר בנימוק שהנציג שלכם היה אידיוט, ואם אני אנצח המצרים יצטרכו לוותר.

למיטב ידיעתי הטקטיקה הזאת גלשה גם למשפט המודרני. יש מקרים בהם נאשמים שהורשעו מערערים על פסק הדין בטענה שעורך הדין שייצג אותם היה אידיוט שלא ידע איך להגן עליהם כמו שצריך.

מהיום שהתפרסם שנתניהו מינה את ציפי לבני לייצג את מדינת ישראל במו“מ עם הפלשתינאים, אני שואל את עצמי אם נתניהו מכיר את הסיפור הזה. הייתי רוצה להאמין שבבחירתה של ציפי לבני, נתניהו כמו חז“ל לפני 2,400 שנה, מכין לעצמו אליבי.

פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון אמרו לו הרי הוא אומר (שמות יב) וה‘ נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו אמר גביהא בן פסיסא לחכמים תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס אם ינצחוני אמרו להם הדיוט שבנו נצחתם ואם אני אנצח אותם אמרו להם תורת משה רבינו נצחתכם נתנו לו רשות והלך ודן עמהן אמר להן מהיכן אתם מביאין ראייה אמרו לו מן התורה אמר להן אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה שנאמר (שמות יב) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה אמר להן אלכסנדרוס מוקדון החזירו לו תשובה אמרו לו תנו לנו זמן שלשה ימים נתן להם זמן בדקו ולא מצאו תשובה.

– – – מסכת סנהדרין, פרק י“א, דף צ“א

ה. הכרה ומו“מ

לפני כמה חודשים זביגנייב בז‘ז‘ינסקי (איך הפולנים מצליחים לבטא את השם הזה?), מי שהיה היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ג‘ימי קרטר, פרסם את זיכרונותיו. בין השאר הוא מספר על המו“מ שקדם לחתימת הסכם השלום עם מצרים בקמפ–דייויד. בז‘ז‘ינסקי מספר שהמבוא לטיוטא הראשונה של ההסכם, מה שמכונה באנגלית preamble, התחיל במשפט “ממשלת ארה“ב מכירה בזכותו של העם היהודי לחיות במדינה עצמאית” (אינני ערב לנוסח המדויק שהיה באנגלית). כשבגין קרא את הקטע הזה הוא אמר לבז‘ז‘ינסקי “תוציא את זה, תמחק את כל הקטע“. בז‘ז‘ינסקי נדהם מתגובתו של בגין ושאל אותו “מה רע בזה? הרי זה לטובתכם“. בגין ענה לו “עם–ישראל איננו זקוק להכרה מאף אחד בזכותו להתקיים במדינה משלו“.

לנתניהו יש מה ללמוד.

ו. סיכום

הפרק הנוכחי בתהליך המו“מ המזרח תיכוני מתנהל בשלושה מימדים – במקום בין שני צדדים המו“מ הוא בין שלושה – הישראלים, הערבים והאמריקאים. אבל העיקרון הבסיסי שנקבע באוסלו נשמר – כל אחד מהצדדים מנהל מו“מ עם עצמו. מי שהוא מאמין שהפעם יצא משהו יותר מוצלח?

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

פורסם ב- מימשל מדינת ישראל _ בעריכת ליאורה כהן

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל