פרשת לורי שם טוב ומעצר השנתיים-ורבע שלה – אות קלון למערכת המשפט כולה!
קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/55329
מעצרה הממושך של לורי אינו פרי צבר מקרי של החלטות שגויות – הוא כשל מוסרי של מערכת המשפט כולה, במאבקה במותחים עליה ביקורת שהיא לא אוהבת *** להחליף את כל השופטים!
שמחה ניר, עו“ד
לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!
נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka
בן 79 שנים אנוכי היום (15.6.2018), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!
“יש ג‘ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם“
זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?
בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
האם גרוסקופף נבהל מאימת הציבור?
לורי שם טוב שוחררה, בשעה טובה, למעצר בית לאחר כמעט שנתיים ורבע במעצר מאוחר סורג ובריח.
על מעצרה המיותר כבר נשפכו חביות שלמות של דיו, וכמעט שאין מה להוסיף.
מה שאני מבקש להוסיף היום את תמצית האישומים נגדה, כפי שפורטו ע“י שופט ביהמ“ש העליון עופר גרוסקופף, בהחלטתו לשים סוף לפארסה העגומה הזאת.
אומר השופט, בסע’ 4 להחלטתו:
4. על טיבם של המעשים המיוחסים לעוררת ניתן ללמוד מסעיפים 8 – 13 לכתב האישום, אשר יובאו להלן במלואם:
8. המעשים הפליליים נגד עובדי הציבור והמתלוננים האחרים, בוצעו בין היתר בדרכים שלהלן:
א. פרסום כתבות הכוללות תכנים מילוליים משמיצים, מכפישים ומבזים, נגד עובדי הציבור והמתלוננים האחרים, תוך שימוש במילים בוטות, פוגעניות ובעלות תוכן מיני;
ב. פרסום כתבות הכוללות המצאת סיפורים בדויים על אודות עובדי הציבור ומשפחותיהם, וכן המתלוננים האחרים ומשפחותיהם, בין היתר ביחס למעשים מיניים וביצוע עבירות פליליות חמורות שכביכול בוצעו על–ידם;
ג. פרסום תמונותיהם האישיות של עובדי הציבור והמתלוננים האחרים, וכן תמונות של בני משפחותיהם, בצמוד למלל משפיל, מבזה ובוטה, בין היתר תוך חדירה לחשבונות הפייסבוק הפרטיים של עובדי הציבור והמתלוננים האחרים וייבוא התמונות משם;
ד. עריכת תמונות של עובדי הציבור והמתלוננים האחרים, על ידי יצירת תמונות בהן נראים פניהם בצמוד לגוף חשוף או עירום [בדרך של פוטומונטאז‘];
ה. פרסום פרטים אישיים של עובדי הציבור, ובהם פרסום מספרי תעודות זהות, פרסום כתובות מקום מגוריהם, פרסום מספרי הטלפוניים האישיים שלהם ופרסום פרטי חשבונות בנק השייכים להם ועוד.
9. במסגרת שני הקשרים ולשם קידומם, פרסמו הנאשמים את הכתבות המכפישות במספר רב של אתרים, וזאת במטרה להגדיל את מספר תוצאות החיפוש במנועי החיפוש השונים ברשת האינטרנט, בעת שמחפשים ברשת כתבות ואתרים מתייחסים לאנשים מושאי החיפוש, וכל זאת באופן שיהיה בו כדי למקם את אותן כתבות בראש הרשימה המתקבלת בתוצאות החיפוש.
10. זאת ועוד, במסגרת הקשר הראשון ולשם קידומו, סחטו באיומים נאשמת 1 ונאשם 2, את אחת המתלוננות מקבוצת המתלוננים האחרים (להלן: “המתלוננת“), תוך שהם מאיימים עליה בפגיעה בשמה הטוב ובפרסום דברים הנוגעים לחייה האישיים. סחיטה זו, הובילה לכך שהמתלוננת ויתרה על כספי פיצויים שנפסקו לה כדין במסגרת תביעת לשון הרע אשר הגישה נגד נאשמת 1 ונאשם 2.
11. בנוסף, במסגרת הקשר הראשון ולשם קידומו, הגיעו נאשמת 1 והנאשם 2, לבתי מגורים של עובדי ציבור, שם עמדו וקראו נגדם באמצעות מגביר קול (להלן: “מגפון“) קריאות מבזות ומכפישות, על מנת שיגיעו לאוזני עובדי הציבור, בני משפחותיהם ושכניהם, והכל במטרה להלך עליהם אימים, לפגוע במהלך עבודתם, לרפות את ידיהם, להטרידם ולפגוע בפרטיותם.
במסגרת פעילות זו, צילמו נאשמים 1 ו-2 או מי מהם, סרטונים המתעדים את הפעילות, אותם פרסמו ברשת האינטרנט תחת השם “עושים שכונה“.
12. פעילותם העבריינית של הנאשמים ופרסומיהם המכפישים היומיומיים, על אודות עובדי הציבור השונים והמתלוננים האחרים, גררה וסחפה אחריה פעילים רבים והובילה לתגובות אוהדות ואף כללה התבטאויות בוטות כלפי עובדי הציבור.
13. בנוסף, בין השנים 2016-2008, ביצעה נאשמת 1 עבירות מרמה שונות, הכוללות זיוף מסמכים רשמיים של מוסדות המדינה, אשר בוצעו כלפי המוסד לביטוח לאומי ומשרד הבינוי והשיכון. בנוסף, זייפה נאשמת 1 בשתי הזדמנויות שונות, פרוטוקולים שונים של בית המשפט לענייני משפחה, באופן בו יצרה מצג כוזב לפיו ניתן פסק דין לטובתה, מקום בו תוצאת פסק הדין הייתה הפוכה. בהמשך עשתה נאשמת 1 שימוש בפרוטוקולים המזויפים, בכך שהגישה גם אותם למוסד לביטוח לאומי ולמשרד הבינוי והשיכון. כתוצאה ממעשי המרמה השונים, קיבלה נאשמת 1 במרמה מעל ל-100,000 ש“ח.
אתייחס לדברים האלה אחד–אחד:
לסע’ 8.א.:
א. פרסום כתבות הכוללות תכנים מילוליים משמיצים, מכפישים ומבזים, נגד עובדי הציבור והמתלוננים האחרים, תוך שימוש במילים בוטות, פוגעניות ובעלות תוכן מיני;
“משמיצים, מכפישים…”: המלים האלה, ככל הידוע לי, לא מופיעות בשום חוק, ואם תחפשו את משמעותן המילונית תקבלו סדרת הפניות סיבוביות אשר בסוף תגיעו בחזרה לאותן המלים.
“… ומבזים“: החופש לבזות הוא חלק מחופש הביטוי, ועל כך עמדתי במאמר על יריב לוין הדמגוג, על חופש הביטוי, על הביזוי ועל השיסוי:
קחו, למשל, את פרשת השופט צבי סגל נ’ עו”ד שמואל יוסף, ותבינו לאיזה שפל–מדרגה הידרדרתם – וזו רק דגימת–אקראי.
כן, כן, אתם לא רק “קשובים לביקורת”. אתם גם אנשי–כבוד. כולכם אנשי כבוד.
אתם “קשובים” לא רק לביקורת, אלא גם “לוויכוח ענייני ורציני”, אז בואו נבחן את זה באופן “ענייני ורציני”. קיראו, בבקשה, את זה: השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן ויורם דנציגר: שקרנים, לכו הבייתה!
אכן, אין לי מונופול על החוכמה והאמת, ויכול להיות שאני טועה, אבל צריכה להיות חוצפה תהומית לבוא ולומר כי הטענות שאני מעלה אינן “ענייניות ורציניות”.
כן, כן … אתם “קשובים לביקורת, לוויכוח ענייני ורציני” … “אך לא להתנגחות וביזוי המערכת”.
אז תסלחו לי מאוד על שאני מעיר את אזניכם הערלות: כאשר אתם משקרים במצח נחושה, אני אתנגח אתכם, מכאן ועד להודעה חדשה, ואני אעשה ככל שביכולתי לבזות אתכם עד–עפר – כי הרווחתם את זה ביושר.
זה בדיוק טיבו וטבעו של השיח הציבורי: החירות לומר דברים “מקוממים ומרגיזים”, גם אם הם “התנגחות וביזוי”. מדוע מותר “להתנגח”, למשל, עם אביגדור ליברמן או עם זהבה גלאון, ולא עם השופטים אשר גרוניס, ניל הנדל ועוזי פוגלמן?
ומדוע מותר “לבזות”, למשל, את אריה דרעי, ואסור לבזות את הרשם הגנב עמיעד רט?
והלאה:
“שימוש במילים בוטות …”: כבר עמדתי לא פעם על כך שהמילה “בוטה” היא מעין “ג’וקר“, או “פילר“, אותה תוקעים בכל מקום שאין משהו חכם יותר לומר: מה זה “בוטה ומשתלח”? שיעור מולדת.
“… מלים פוגעניות …”: כל ביקורת מטרתה לשבח ולפאר (במיעוט המקרים) או לפגוע (ברוב המקרים): אם מותר, למשל, לפגוע במפכ“ל המשטרה, אם הוא עוצם עיניים משחיתויות אלא ואחרות, מדוע אסור לפגוע במנהלת לשכת הרווחה בזרנוגה גימל?
“… ובעלות תוכן מיני“: עם כל הכבוד (כמו שאומרים המשפטנים כשאין להם טיפת כבוד), חופש הביטוי כולל גם את החופש להשתמש במלים בעלות “תוכן מיני“, ומי שזה לא מוצא חן בעיניו – שלא יקבל אותי למנזר השתקנים (אם לא סגרו אותו בינתיים).
לסע’ 8.ב.:
ב. פרסום כתבות הכוללות המצאת סיפורים בדויים על אודות עובדי הציבור ומשפחותיהם, וכן המתלוננים האחרים ומשפחותיהם, בין היתר ביחס למעשים מיניים וביצוע עבירות פליליות חמורות שכביכול בוצעו על–ידם;
אוקיי, פרסום כתבות הכוללות המצאת סיפורים בדויים, בין ביחס למעשים מיניים וביצוע עבירות פליליות חמורות שכביכול בוצעו על–ידם, זה לא יפה, אבל גם אם זה חורג מגדר ה“לא יפה” אל התחום הפלילי, עדיין לא יושבים על זה למעלה משנתיים – אפילו אם יש הרשעה בדין.
רק לשם קנה–מידה: העונש המרבי במשפט פלילי על פרסום לשון הרע הוא שנה אחת, על העלבת עובד ציבור – 6 חודשים, ואם יש באישומים נגד לורי גם זילות בית המשפט – זה לכל היותר שלוש שנים, ואחרי ניכוי השליש – היא כבר הייתה למעלה מחודשיים באוויר החופשי – אפילו הייתה מורשעת.
ועוד אציין כי אפילו במשפט האזרחי לא מקובל להקדים ולהוציא צווי מניעה נגד פרסומים פוגעניים. אומרים לך תגיש תביעה/קובלנה פלילית פרטית, ואם תזכה – תוכל לדרוש כל מה שאתה רוצה.
לסע’ 8.ג.:
ג. פרסום תמונותיהם האישיות של עובדי הציבור והמתלוננים האחרים, וכן תמונות של בני משפחותיהם, בצמוד למלל משפיל, מבזה ובוטה, בין היתר תוך חדירה לחשבונות הפייסבוק הפרטיים של עובדי הציבור והמתלוננים האחרים וייבוא התמונות משם;
אז הנה, אני מפרסם את תמונותיהם האישיות של השופט ה“עליון” יוסף אלרון המושחת, ושל פטרונו, אפרים אפי נוה המושחת לא פחות.
פרסמתי אותן במאמרים האלה:
השופט יוסף אלרון וראש לשכת עורכי הדין, אפרים נוה – מושחתים, מקומם בכלא!
עד כמה נמוך ירד מפלס חוסר הבושה של עו”ד אפי נוה
“זעקת המתמחים” – אילן בומבך דפק אתכם גם בערעור (וגם רוחו של השופט יוסף אלרון לא תרפה מכם)!
לא לשכוח את יוסף אלרון המושחת, שופט ביהמ”ש העליון (עדיין)!
ואני מפרסם אותן גם כאן:
והכל – איך לא – “בצמוד למלל משפיל, מבזה ובוטה“, ולא רק שהשמיים לא נופלים, אלא שאפילו לא מעמידים אותי לדין על הפרסומים האלה.
ואל תגידו לי אתה בחו“ל, ואי אפשר לחקור אותך, כי זו שטות:
ראשית – אחרי שיצאתי את הארץ כבר הזמינו אותי לחקירה במשטרה, ועניתי: כיוון שמקור הכנסתי היחיד הוא קצבת הביטוח הלאומי, אני לא יכולך לממן את הטיסה מארה“ב ארצה וחזרה, אבל אם תשלחו לי כרטיסי טיסה הלוך–חזור – אני עולה על המטוס הראשון.
שלחו? לא.
ושנית – לא צריך לחקור אותי, משום שהדבר היחיד שהם צריכים להוכיח הוא שאני הוא המפרסם, אבל כיוון שאני מפרסם את הדברים בשמי, ואת בעלותי על האתר גם כן קל להוכיח – אין להם כל קושי להוכיח שאני הוא המפרסם.
וחוץ מזה – אין לי כל כוונה להכחיש את אבהותי על הפרסומים שלי.
כיוון שכך הוא, וכיוון שאחרי הוכחת הקשר שלי לפרסומים עוברים אל שכמי כל נטלי ההוכחה, כך שאפשר לפתוח במשפט גם בלעדי. ארצה – אבוא להגן על עצמי, ארצה – אייפה את כוחו של סניגור שייצג אותי.
אבל לא – הם מ–פ–ח–ד–י–ם!!!
הם מפחדים שאני אוכיח את נכונות הדברים שאני מפרסם.
הם מפחדים – משום שההגנה העיקרית שלי תהייה שכל מה שאני מפרסם הוא פרשנות על דברים שנוצרו ע“י אחרים, ופורסמו ע“י אחרים.
והלאה: “… בצמוד למלל משפיל, מבזה ובוטה, בין היתר תוך חדירה לחשבונות הפייסבוק הפרטיים של עובדי הציבור והמתלוננים האחרים וייבוא התמונות משם“: אני משפשף את עיני … מה זה “חדירה לחשבונות הפייסבוק וייבוא התמונות משם“, כאשר התמונות גלויות לכל?
האם צריך “לגנוב” את מה שאתה מקבל בחינם?
טלו, למשל, את תמונתה של השופטת בדימוס דליה דורנר בחיק משפחתה:
דליה דורנר בחיק משפחתה
את התמונה הזאת “קצרתי” מדף הפייסבוק שלה, בלי “לחדור” אליו. מה פשעי?
ובאשר לשימוש החוזר במנטרות “משפיל”, “מבזה” או “בוטה” כבר עמדתי על כך לעיל.
לסע’ 8.ד.:
ד. עריכת תמונות של עובדי הציבור והמתלוננים האחרים, על ידי יצירת תמונות בהן נראים פניהם בצמוד לגוף חשוף או עירום [בדרך של פוטומונטאז‘];
הנה, גם אני יודע לערוך תמונות [בדרך של פוטומונטאז’]:
אכן, זה עדיין לא “תמונות בהן נראים פניהם בצמוד לגוף חשוף או עירום” אבל זה רק משום שאני עדיין רק בתחילת דרכי כפוטומונטאז’יסט, ועו“ד נכונו לי גדולות ונצורות גם בתחום הזה.
אלא מאי? הצגת אדם – במיוחד כאשר הוא ממלא תפקיד ציבורי – כעירום הוא חלק מחופש הביטוי, החופש להביע מסרים בדרך שהמביע בוחר בה. יש אשר יעשו זאת בכתב (הנס כריסטיאן אנדרסן, בסיפור בגדי המלך החדשים), ויש המוכשרים פחות, והם יעשו זאת באופן גראפי:
ולסע’ 8.ה.:
ה. פרסום פרטים אישיים של עובדי הציבור, ובהם פרסום מספרי תעודות זהות, פרסום כתובות מקום מגוריהם, פרסום מספרי הטלפוניים האישיים שלהם ופרסום פרטי חשבונות בנק השייכים להם ועוד.
החוק היחיד, כך נראה, הוא חוק הגנת הפרטיות, אבל לא מצאתי בחוק הזה כל בסיס לכך שהפרסום הפרטים האלה הם “פגיעה בפרטיות“, אבל גם אם טעיתי – עבירות לפי החוק הזה עונשן עד שנת מאסר אחת בלבד.
והלאה, לסע’ 9:
9. במסגרת שני הקשרים ולשם קידומם, פרסמו הנאשמים את הכתבות המכפישות במספר רב של אתרים, וזאת במטרה להגדיל את מספר תוצאות החיפוש במנועי החיפוש השונים ברשת האינטרנט, בעת שמחפשים ברשת כתבות ואתרים מתייחסים לאנשים מושאי החיפוש, וכל זאת באופן שיהיה בו כדי למקם את אותן כתבות בראש הרשימה המתקבלת בתוצאות החיפוש.
נו, מה הפשע כאן, כאשר חברות רבות מתפרנסות מ“קידום אתרים” כעסק לגיטימי?
לסע’ 10:
10. זאת ועוד, במסגרת הקשר הראשון ולשם קידומו, סחטו באיומים נאשמת 1 ונאשם 2, את אחת המתלוננות מקבוצת המתלוננים האחרים (להלן: “המתלוננת“), תוך שהם מאיימים עליה בפגיעה בשמה הטוב ובפרסום דברים הנוגעים לחייה האישיים. סחיטה זו, הובילה לכך שהמתלוננת ויתרה על כספי פיצויים שנפסקו לה כדין במסגרת תביעת לשון הרע אשר הגישה נגד נאשמת 1 ונאשם 2.
אוקיי, כיוון שבהליכי המעצר לא מנהלים “חזרה גנרלית” של כל המשפט, לגופו, המקובל הוא לבחון את המעשה “לכאורה“, ועל פי חוזק הראיות שבתיק – בלי להיכנס לעומקן ולאמינותן, והשאלה היא רק אם יש הצדקה לכלוא את הנאשם לפני שהוא הורשע, בין מחשש שהוא יפעל לשיבוש הליכי המשפט, בין מחשש שהוא ימשיך לעבור את העבירה, ובכך לסכן את הציבור.
נראה לי שהאשמה המיוחסת לנאשמים בסעיף הזה, אף שהיא, ככל הנראה, החמורה מכל העבירות המיוחסות להם – דווקא היא הפחות מצדיקה את המעצר בטרם המשפט: האם המתלוננת בה מדובר זכתה בפיצויים נוספים, במסגרת תביעות נוספות שהיא הגישה נגד הנאשמים, ויש חשש שהם יבצעו סחיטות נוספות מאותו הסוג?
ממש לא נראה לי.
והלאה, לסע’ 11:
11. בנוסף, במסגרת הקשר הראשון ולשם קידומו, הגיעו נאשמת 1 והנאשם 2, לבתי מגורים של עובדי ציבור, שם עמדו וקראו נגדם באמצעות מגביר קול (להלן: “מגפון“) קריאות מבזות ומכפישות, על מנת שיגיעו לאוזני עובדי הציבור, בני משפחותיהם ושכניהם, והכל במטרה להלך עליהם אימים, לפגוע במהלך עבודתם, לרפות את ידיהם, להטרידם ולפגוע בפרטיותם.
במסגרת פעילות זו, צילמו נאשמים 1 ו-2 או מי מהם, סרטונים המתעדים את הפעילות, אותם פרסמו ברשת האינטרנט תחת השם “עושים שכונה“.
צר לי מאוד, אבל עורכי כתב האישום כנראה שלא למדו את הפסיקה על חופש ההפגנה, כאשר הבעייה היחידה שיכולה הייתה לצוץ היא זו אשר עלתה בעקבות סירובה של המשטרה להתיר הפגנות ליד ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט.
אלא מאי? הפגנה של שניים אינה מצריכה את אישור המשטרה.
ומה הפשע בכך שהם צילמו את הפעילות שלהם ופרסמו אותה ברשת האינטרנט?
לסע’ 12:
12. פעילותם העבריינית של הנאשמים ופרסומיהם המכפישים היומיומיים, על אודות עובדי הציבור השונים והמתלוננים האחרים, גררה וסחפה אחריה פעילים רבים והובילה לתגובות אוהדות ואף כללה התבטאויות בוטות כלפי עובדי הציבור.
על ה“מכפישים” ועל ה“בוטות” כבר דיברתי לעיל, והראיתי שאלה מלים שאינן מופיעות בשום חוק, ושהמשתמשים בהן בעצמם לא יודעים למה הם מתכוונים.
השאלה היא מה הפשע בכך שפעילותם גררה וסחפה “פעילים רבים“? אולי דווקא “קול המון כקול שדי“?
והאם מעצרה הממושך וחסר התכלה והתוחלת לא “גרר וסחף אחריו פעילים רבים והוביל לתגובות אוהדות ואף כללה התבטאויות בוטות כלפי עובדי הציבור”?
כן, הוא גרר וסחף פעילים רבים, וכלל “התבטאויות בוטות” כלפי עובדי ציבור רבים כולל כל השופטים שהיו מעורבים במעצרה של לורי – עד ששוחררה ממנו.
עשו ממנה גיבורה, ועל כך כבר נאמר: זה גרוע מפשע, זו טיפשות!
ואחרון–אחרון, סע’ 13:
13. בנוסף, בין השנים 2016-2008, ביצעה נאשמת 1 עבירות מרמה שונות, הכוללות זיוף מסמכים רשמיים של מוסדות המדינה, אשר בוצעו כלפי המוסד לביטוח לאומי ומשרד הבינוי והשיכון. בנוסף, זייפה נאשמת 1 בשתי הזדמנויות שונות, פרוטוקולים שונים של בית המשפט לענייני משפחה, באופן בו יצרה מצג כוזב לפיו ניתן פסק דין לטובתה, מקום בו תוצאת פסק הדין הייתה הפוכה. בהמשך עשתה נאשמת 1 שימוש בפרוטוקולים המזויפים, בכך שהגישה גם אותם למוסד לביטוח לאומי ולמשרד הבינוי והשיכון. כתוצאה ממעשי המרמה השונים, קיבלה נאשמת 1 במרמה מעל ל-100,000 ש“ח.
אוקיי, אני מסכים שקבלה במירמה של למעלה מ-100,000 ש“ח היא עבירה חמורה, אבל ראינו מקרים של מעילות במיליונים, שאם בכלל הביאו לכתב אישום – איש לא העז לבקש מעצר בטרם הרשעה.
טלו, למשל, את עו“ד אבנר מנוסביץ: שימש כנאמן על כספי משקיעים בין השנים 2007 – 2013, גנב 12 מיליון שקל, הועמד לדין פלילי רק בסוף שנת 2018, וככל הידוע איש לא ביקש לעצור אותו אפילו ליום אחד – אפילו לא בחלופת מעצר.
הנה, “בנסיבות העניין“, כמו שאומרים המשפטנים כשאין להם משהו חכם יותר להגיד, בנסיבות העניין גניבה של 100,000 ש“ח במשך 8 שנים הם באמת “כסף קטן” ביחס לגניבה של 12 מיליון ש“ח במשך 7 שנים, ולא הייתה שום הצדקה לעצור אותה – גם בעניין הזה.
אלה תנאי השחרור שקבע השופט גרוסקופף:
א. העוררת תמצא במעצר בית מלא, במשך כל שעות היום והלילה, בבית בו מתגורר בן זוגה, מר משה שלם, בבת ים (להלן: “מקום מעצר הבית“). מובהר בזאת כי אין דרישה לפיקוח על העוררת במקום מעצר הבית.
ב. במקום מעצר הבית לא תהיה כל גישה לרשת האינטרנט, לא באמצעות מחשב ולא באמצעות מכשיר אלקטרוני אחר (ובכלל זה מכשיר נייד). אין מניעה שבמקום מעצר הבית יהיה מחשב נייח שאינו מחובר לרשת האינטרנט.
ג. העוררת תהיה רשאית לצאת ממקום מעצר הבית לחלונות התאווררות, ובלבד שמשך היציאות לא יעלה על 4 שעות ביום, וכי במהלך כל יציאה יתלווה לעוררת בן מר משה שלם או מפקח אחר שיאושר על ידי בית המשפט המחוזי.
ד. העוררת לא תעשה כל שימוש ברשת האינטרנט, לא ממקום מעצר הבית ולא מכל מקום אחר, לא במישרין ולא באמצעות אחר. למרות האמור לעיל, העוררת תהיה רשאית לבצע חיפוש במאגרים משפטיים מכוונים, ובלבד שדרך הגישה למאגרים אלה תאושר מראש על ידי המשיבה, או על ידי בית המשפט. כן תהיה העוררת רשאית לערוך חיפוש ברשת האינטרנט באמצעות עורך דינה, או מפקח אחר שיאושר על ידי בית המשפט לעניין זה. מובהר בזאת לעוררת ולמסייע בידה כי במסגרת החיפושים הללו מותר לעוררת להוריד כל מידע אך אסור לה להעלות מידע לרשת האינטרנט.
ה. ניתן בזה צו פיקוח מעצר למשך 6 חודשים.
ו. העוררת תחתום על התחייבות עצמית להבטחת עמידתה בתנאי השחרור לחלופת מעצר בסכום של 50,000 ש“ח.
ז. מר משה שלם, וכן כל מפקח אחר שיאושר על ידי בית המשפט, יחתמו על ערבות צד ג‘ לעמידת העוררת בתנאי השחרור בסכום של 25,000 ש“ח.
ח. העוררת תפקיד בקופת בית המשפט פיקדון בסכום של 10,000 ש“ח לעמידה בתנאי השחרור לחלופת מעצר.
בקבעו את תנאי מעצר–הבית מקדים גרוסקופף ואומר כי “בהינתן השיקולים האמורים, הגעתי למסקנה כי בעת הזו יש מקום לשחרר את העוררת לחלופת מעצר בהתאם לתנאים המפורטים להלן: …”.
מילות המפתח הן – איך לא – “בעת הזו“.
ואני שואל שאלת–תם: מה נשתנה “העת הזו” מכל העתים?
התשובה ברורה – שום דבר לא השתנה: העבירות המיוחסות ללורי נעברו בין השנים 2008 ו-2016, מה שהיא לא יכלה לשבש מאז 2008 ועד להגשת האישום – היא כבר לא יכלה לשבש עוד.
לנתק אותה מרשת האינטרנט – אפשר היה מלכתחילה לקבוע לה את חלופת–המעצר באותם התנאים שנקבעו אחרי קרוב לשנתיים ורבע.
בניגוד לדורשי טובתם/רעתם של אריה נתניהו, בנימין טראמפ ודונלד ג’יי דרעי, שכולם יוצאים בקריאות “הוא זכאי“/”הוא מושחת“, אני לא יכול לומר דבר על אשמתה–חפותה של לורי שם טוב.
הם יכולים לומר הוא זכאי/אשם כי להם ניתנה הזכות לעיין בכל חומרי החקירה, והעובדה שחלקם אומרים “זכאי” וחלקם “אשם” מקורה בפרשנות שונה לאותם החומרים. קורה.
אני, לעומתם, לא יכול לומר דבר על אשמתה–חפותה של לורי, כי לא הודלף לי דבר מחומרי החקירה, ולא בטוח שלורי עצמה קיבלה את כל החומר – למרות שהיא זכאית לכך מכוח החוק.
צמה שאני כן יכול לומר אלה הן כמה הערות–רקע, על עובדות–הרקע הידועות לנו עוד מלפני מעצרה ומשפטה של לורי.
לורי היא עיתונאית, והיא גם אם אשר שני ילדיה נלקחו ממנה ע“י הרשויות.
ה“רשויות” הן שירותי ה“רווחה“, שמוציאות את הילדים ממשפחותיהם, ובתיהמ“ש למשפחה, שהופכים את עצמם לחותמת–גומי בידי עובדות הרווחה.
עד כמה שירותי ה“רווחה” דואגים לילדים עצמם ניתן ללמוד בין השאר מדבריה של השופטת–בדימוס חנה בן עמי, אשר סיפרה על עובדת ה“רווחה” שעמדה מולה בבית המשפט ואמרה, ללא בושה: אם אנחנו לא מקבלים את הילד לאימוץ, אין לנו עניין בו.
ועוד תופעה: שירותי הרווחה מעדיפים להעביר ילדים למוסדות במקום לטפל בהם בחיק משפחתם – שזה לא רק מקומו הטבעי של הילד, אלא שהטיפול הזה עולה למשלם המסים רק שבריר העלות של החזקת הילד במוסד טיפולי.
וההסבר המתבקש מאליו: Follow the money: מוסרים ילדים לאימוץ תמורת שוחד, מעבירים ילדים למוסדות תמורת “קומיסיון“.
לא שיש לי הוכחות לכך, אבל סיפורים כאלה מחייבים חקירה – בין חקירה משטרתית, בין חקירה ע“י ועדת חקירה ממלכתית, לפי חוק ועדות החקירה.
מה קורה כאשר הנפגעים מהשחיתות הזאת זועקים ואינם נענים?
מה קורה כאשר הנפגעים מהשחיתות הזאת הם גם מושכים–במקלדת–עיתונאים?
ומה קורה כאשר בתיהמ“ש תומכים בשחיתות הזאת, ומתעורר החשד שגם הם לא עושים זאת ב“התנדבות“?
התשובה: מלחמת הכל–בכל, המסלימה והולכת – עד לפיצוץ.
זה, ככל הנראה מה שקרה עם לורי: היא נגעה בקצות העצבים החשופים של עובדות הרווחה ושל השופטים, עצבים אשר בקצה השני קשורות, ככל הנראה, חבילות גדולות של כסף.
וכאשר מנסים לגעת באינטרסים המושחתים של בעלי הכוח והשררה, מגיעים לאן שלורי הגיעה – למעצר של למעלה משנתיים, כאשר משפטה עדיין לא החל.
תארו לעצמכם שאדם נאשם בשוד בנק, וברצח עובדים ולקוחות שהיו במקום. תארו לעצמכם שבמהלך החקירה מתברר שהאיש החנה את רכבו במרחק של פחות משני מטרים מרז כיבוי (הידרנט).
אכן, גם חנייה במרחק של פחות משני מטרים מרז כיבוי (הידרנט) היא עבירה, אבל השאלה היא אם זו אינה קטנוניות יתירה להוסיף לסעיפי האישום על הרצח והשוד גם סיעף אישום על חנייה במרחק של פחות משני מטרים מרז כיבוי (הידרנט).
העבירה המיוחסת ללורי בסע’ 10 לכתב האישום (ראו לעיל) עונשה המקסימלי הוא 7 או 9 שנים (תלוי בנסיבות), והעבירה המיוחסת לה בסע’ 13 לכתב האישום (ראו לעיל) עונשה המקסימלי הוא 3 או 5 שנים (תלוי בנסיבות).
ברור לחלוטין שאם לורי תורשע בעבירות האלה, ותידון למאסר, היא לא תקבל מאסרים מצטברים על כל העבירות ה“קטנות” לפי הסעיפים האחרים, והשאלה היא לשם מה הוסיפו לה את כל העבירות ה“קטנות“, אשר ניפחו את התיק והעמיסו על אוצר המדינה עלות של מיליונים רבים?
ההערכה שלי: להתיש אותה עד כדי כך שתסכים לעיסקת–טיעון ולא תבקש להוכיח את שחיתותם של המתלוננים עליה.
ואם לא היה להם די בכך – בא גם המעצר הממושך כחלק מפעולת–הריכוך שלה: לעצור אותה לשנתיים–שלוש–חמש שנים (כאשר הכוונה המוצהרת היא לעצור אותה עד תום ההליכים), ואחר כך להגיד לה: רוצה “לגמור עם זה“? בואי תודי, ונסתפק במה שישבת עד עכשיו.
במסגרת הדיון בפני השופט גרוסקופף, ובהעדר נימוקים מקובלים וטובים יותר, לא התביישה הפרקליטה המייצגת את המדינה, עו”ד מירב גבע, לטעון שזה “מעצר פוליטי” – כסדום הינו, לצפון קוריאה דמינו.
על “הודאת בעל דין” כזאת כבר נאמר זה גרוע מפשע – זו טיפשות.
ועל הדבר הזה ממש הייתי אומר לסגור את המדינה, ולהשליך את המפתחות לים – במקום העמוק ביותר בעולם.
מכל מה שפורסם – ולא בא זכרו בהחלטתו של גרוסקופף – עולה שחיצי ביקורתה של לורי הופנו גם אל השופטים שהיו מעורבים בהליכים שבמסגרת נלקחו ממנה ילדיה, וה-DNA השיפוטי המהולל לא ידוע בסובלנותו המרובה למותחים עליו ביקורת.
העובדה ששופטים כה רבים היו מעורבים במעצרה הממושך של לורי היא תעודת–עניות נוספת לחופש–הביטוי במדינת ישראל, ולמערכת המשפט, אשר מתיימרת להיות “מגינת הדמוקרטיה“.
העובדה שכל השופטים שטיפלו במעצרה של לורי היו “שפה אחת ודברים אחדים“, ובמלים לא–תנ“כיות: מדגם מייצג של 100% – אי אפשר להתייחס לכך שאל צבר “מקרי” של החלטות שיפוטיות שגויות, ויותר מאימה השאלה הרטורית התנ“כית הֲיֵלְכ֥וּ שְׁנַ֖יִם יַחְדָּ֑ו בִּלְתִּ֖י אִם־נוֹעָֽדוּ׃
השאלה היא מה עושים עם זה.
לטפל נקודתית בכל אחד השופטים המעורבים – זה לא מקובל עלי, וזה גם בלתי אפשרי.
זה לא מקובל עלי, כי דעתי – עליה אני חוזר שוב ושוב – היא שכל עוד השופט פועל בתום לב ובחריצות – גם לו מותר לטעות, והסקת מסקנות אישיות כנגד שופט רק בגלל שהוא לא מספק לנו את הסחורה הרצוייה לנו פוגעת בעצמאותו של השופט.
זה גם בלתי אפשרי, משום שכל שופט יכול לומר “הייתי מחליט כפי שהחלטתי גם אם כל האחרים היו מחליטים אחרת“, והייתי מוסיף ואומר כי לא רק שספק אם ניתן להוכיח הידברות בין השופטים, אלא שאפשר להגיע ל“תיזמור” הזה גם בלי הידברות.
הדינמיקה היא כזאת: מגישים בקשת מעצר, ובה מציינים כי המשיב/ה חשוד בהעלבת שופטים, עובדי הרווחה, ואחרים, החקירה בעיצומה, ויש חשש שהמשיב/ה ישבש/תשבש את החקירה ו/או שיימלט/תימלט מאימת הדין.
השופט נותן, נניח חמישה ימי מעצר, בנימוק שהחקירה בעיצומה, החשדות רציניים, וכו’, וכו’. חמישה ימי מעצר זה דבר שבשיגרה, ומספר המעצרים שאפילו לא מגיעים לכדי כתב אישום הוא בלתי נסבל, אבל אף אחד כבר לא מתרגש, אבל ברגע שהתחילו עם המעצר, אף שופט שמתבקש להאריך את המעצר לא יהיה “פראייר” לשחרר חשוד אחרי ששופט אחד כבר מצא בסיס התחלתי למעצר.
כך מתחיל כדור–השלג להתנפח, וככל שהמעצר מתמשך – הרגישות השיפוטית (אם בכלל קיים דבר כזה) לחירות האדם הולכת ופוחתת, והמעצרים מוארכים שוב, ושוב, כלאחר–יד.
קוראים לזה “אינרציה“.
המסקנה: הגם שברמת–הפרט אי אפשר לעשות דבר כנגד כל שופט ושופט, הרי שברמת–המערכת יש כאן כישלון ברור, כישלון אשר ניתן להעריך שהיה חוזר על עצמו גם עם שופטים אחרים.
קוראים לזה חוק הכלים השלובים.
ומה עושים כנגד כישלון מערכתי? שורו–שורו!
את המאמר כבוד(?) השופט(?) צבי סגל נגד עו”ד שמואל יוסף: טומאה, שקרים, ספינים, נקמנות, חוצפה, בולשביזם, מצפון רע, טיפשות – ומה לא סיימתי בפרק המסקנות, בו אמרתי:
פסק הדין של צבי סגל – למרבית הצער הוא מייצג את הפסיקה כולה – מביא לנו באריזה אחת את כל הרעות החולות של המימסד המשפטי בישראל: חוסר יושר אינטלקטואלי, אטימות לביקורת, רדיפת המבקרים את המערכת, נקמנות, תרבות–השקר, חוצפה, צביעות, בולשביזם, מצפון רע, ומה לא.
ובמלים אחרות, הלקוחות מסגנונם של השופטים עצמם: המימסד המשפטי הוא “אבי אבות הטומאה”.
המחלה של המימסד המשפטי היא לא ניתנת לריפוי, בגלל הריקבון המתקדם, והגרורות הסרטניות, המתפשטות לכל אבריה של החברה.
אבר הנגוע בנמק (גנגרנה) לא ניתן לרפא, ויש לגדוע אותו, כדי שהנמק לא יתפשט באברי הגוף שעדיין לא נפגעו.
מערכת המשפט זקוקה להחלפת–דם כללית.
יש לפטר את כל שופטי ישראל, עם פיצויים כפולים, משולשים או מחומשים – רק שיילכו כבר.
[…] במקום השופטים הקיימים יש למנות שופטים אשר יהיו מחוייבים לציבור, לא לעצמם. שייראו בשפיטה שליחות, ולא “צורת חיים”, כהגדרתו של אהרן ברק, ויהיו כפופים לפיקוח ציבורי על תרבות השפיטה שלהם.
השופטים החדשים ימונו לתקופה מוגבלת, אשר אינה ניתנת להארכה, כדי שהשתן לא יעלה להם לראש.
שופט שירצה קידום יצטרך לעבור תקופת צינון מחוץ למערכת, ולאחריה להגיש את מועמדותו מחדש.
השאלה היחידה היא אופן המימוש של החלפת–הדם הזאת: האם להחליף את כל המערכת ב”מפץ גדול”, או בהדרגה.
ואכן, במאמר רפורמת שמחה ניר במערכת המשפט עשיתי את הצעד הבא: החלפת כל השופטים, כאשר ה“בונוס” לשופט יהיה תנאי עבודה ושכר משופרים (מאוד!), שיהוו תמריץ למשיכתם של הכוחות הטובים–שבטובים, והמחיר יהיה הרמת סף–הקבלה, והנמכת רף ההדחה, וכן הגבלת משך הכהונה.
בהמשך, תחת הכותרת רפורמת שמחה ניר בבחירת שופטים, עשיתי צעד נוסף: במקום הוועדה לבחירת שופטים (וולב“ש), במתכונתה הקיימת, תוקמנה שתי ועדות נפרדות, בלתי תלויות זו בזו – האחת מקצועית, השנייה פוליטית – וכדי להתקבל יצטרך המועמד לקבל את אישורן של שתי הוועדות.
היום, כשאני כבר חכם יותר, הייתי מציע מנגנונים נוספים כדי להבטיח שיתקבלו לשפיטה רק הטובים–שבטובים, ושל מעידה של שופט – ולו גם הקלה ביותר – תשלח את השופט הבייתה.
האם גרוסקופף נבהל מאימת הציבור?
מעצרה הממושך של לורי לא יכול היה לעבור בשתיקה על המגרש הציבורי והאקדמאי, כאשר המבקר הבולט ביותר היה הפרופ’ בועז סנג’רו (“אויבת האומה“? החזקתה במעצר, כבר שנתיים, של הבלוגרית לורי שם טוב – רמיסת חירות וכבוד האדם).
האם שופט ביהמ“ש העליון, עופר גרוסקופף, נבהל מאימת הביקורת הציבורית והאקדמאית, כשחרג מה“מסורת” להאריך עד בלי סוף את מעצרה של לורי?
האם ה“מערכת” הבינה שהיא מתחה את החבל יתר על המידה?
ואולי הוא היה מחליט את אותו הדבר בלי קשר לביקורת הציבורית?
אפשר לנחש כמה שרוצים, רצוי להביא נקודה ארכימדית כלשהי, אבל לא אכנס כאן לשאלה הזאת, החורגת מגדרי המאמר הזה (ממילא כבר הארכתי מדי).
מה שאני יכול לומר בוודאות הוא שמערכת המשפט תימרנה את עצמה שוב למצב בו מה שהיא תעשה או תגיד – הציבור כבר לא יאמין לה.
וראו גם:
על אימת הציבור שאחזה בשופטינו, על שיקולי הרשות המבצעת ועל פסיקה במצפון רע;
הבלדה על אמון הציבור – מדוע השופטים פוחדים ממנו פחד–מוות, ובורחים ממנו כמפני אש?
גם אני עצמי נמנה עם מבקריה החריפים של מערכת המשפט, ובמיוחד על תרבות השפיטה הקלוקלת של שופטי ישראל.
על הביקורת שלי על השופטים הם הוציאו אותי ממקצוע עריכת–הדין לשתי צמיתויות מצטברות + 27 שנות השעייה – מצטברות גם כן, והשופטים נתנו את חותמת–הגומי שלהם.
באיזה תירוץ פגעו בחופש העיסוק שלי?
ניחשתם נכונה: על ה“סגנון” …: על הטענה כי “המדינה לא מגלה לנו …” – ממש סגנון “בוטה ומשתלח“!
לא צריך להיות גאון כדי להבין שזה רק תירוץ שדוף לסתימת הפיות של מבקרי ה“מערכת” על ידי אלה שמתיימרים להיות “כלבי השמירה של הדמוקרטיה“, אבל כל איזכור שלהם יחד עם הכלבים מהווה עלבון לכלבים, עלבון המחייב התנצלות.
ולא צריך להיות גאון כדי להבין שאם הם לא הצליחו – והם לא הצליחו! – להשתיק אותי ע“י הוצאתי מהמקצוע (וכאמור: לשתי צמיתויות + 27 שנים – הכל במצטבר), הם היו עושים לי את מה שהם עתידים היו לעשות ללורי שם טוב (ואכן עשו): תפירת תיק פלילי, עם מעצר עד תום ההליכים.
מה עשיתי כאשר ראיתי את חשרת ענני השואה ממשמשים ובאים אלי? ארזתי את עצמי, את תחתוני המשומשים ואת שני המחשבים שלי, ויצאתי לארץ חופש הביטוי – ארץ התיקון הראשון לחוקה האמריקאית.
ואכן, לא רחק היום והם הזמינו אותי לחקירה במשטרה. כמה מפתיע.
עניתי להם: כיוון שקצבת הביטוח הלאומי שלי היא מקור הכנסתי היחיד לא אוכל לממן את הטיסה, אבל אם תשלחו לי כרטיסי טיסה מארה“ב ארצה וחזרה – אבוא בנפש חפצה.
הם ענו לי? שלחו לי כרטיסים? נחשו.
כלל ידוע הוא שהשחיתות והטיפשות הולכות יחד, וזה הוכח הפעם שוב: הטיפשים האלה הביאו אותי למצב בו כבר אין לי מה להפסיד, והם כבר לא יכולים לומר לי “באיזה סגנון אדוני מדבר“.
טיפשות, כידוע, אינה עבירה, אבל היא גם לא כבוד גדול, וכאשר כל מערכת המשפט נתפסת בטיפשותה, אי אפשר להחליף טיפש אחרי טיפש, ולכן צריך לעשות לה החלפת–דם כללית – להחליף את כל השופטים, עד האחרון שבהם.
_____________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא