משפט התעבורה בישראל – נסיגה של שמונים שנה לאחור!
קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/55119
כשלושים שנה טרחתי על קידום משפט התעבורה במדינת ישראל, כחמש עשרה שנים אני לא בתחום *** מה נשאר ממורשת שמחה ניר? *** על החזרת הגלגל 80 שנה ויותר לאחור – אל המנדט הבריטי על פלשתינה (א“י)
שמחה ניר, עו“ד
לא כל כדור פוגע
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
איילת שקד – איילת הכושלת – רק לא במשרד המשפטים!
נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka
בן 79 שנים אנוכי היום (15.6.2018), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!
“יש ג‘ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם“
זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?
בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
איך “מאבחנים” תקדים, כשהשופט לא אוהב אותו?
על קניר–קניר–קניר, ועל ה“אשקוקי” המפורסם
תודה לכם, שופטי ישראל, על אשר הארתם את עיני
ומהי “השאלה האמיתית שבמחלוקת“?
הנאשם לא “מתעקש“, אתם המתעקשים!
מדוע אני מתגעגע למנדט הבריטי על פלשתינה (א“י)?
האם זה באמת בלתי אפשרי? תשובה לטענת–הנגד הכי “ניצחת“
לקריאה נוספת על הידרדרות משפט התעבורה
פלוני, תושב מטולה, הועמד לדין בביהמ“ש לתעבורה באילת, על עבירת תעבורה קלה. כיוון שבתיהמ“ש לתעבורה לא מקבלים כפירות בכתב, וכיוון שאם לא היה מתייצב היו רואים אותו כמודה, הוא התייצב ל“הקראה“, כפר במיוחס לו, התיק נקבע להוכחות במועד אחר, הוא חזר לביתו במטולה, ושוב לאילת, לישיבת ההוכחות.
בישיבת ההוכחות התברר לתביעה שהיא זקוקה לתיקון כתב האישום, והיא ביקשה דחייה לשם כך.
הנאשם התנגד: הייתם צריכים לחשוב על הכל לפני החתימה על כתב האישום. אתם לא טוענים שמדובר במשהו חדש, שלא היה ידוע לכם לפני כן.
החלטת השופט:
מדובר בהתנגדות טכנית–פורמלית, לנאשם לא ייגרם עיוות–דין אם יינתן לתביעה לתקן את כתב האישום. נדחה להמשך ליום ….
בישיבה הבאה עוד חוזר הניגון: התביעה מבקשת תיקון נוסף, הנאשם מתנגד, והשופט עושה קופי–פייסט על החלטתו הקודמת, “וחוזר חלילה, ושוב בלי הרף“, כדבריו של המשורר יהודה עמיחי ז“ל.
כמה פעמים אפשר לחזור על כך בתיק תעבורה אחד, על עבירה קלה, כאשר הנאשם מגיע לביהמ“ש מהמקום הרחוק ביותר האפשרי? בהחלטת השופט אין שום רמז לכל הגבלה, וכל עוד “מדובר בהתנגדות טכנית–פורמלית”, ו“לנאשם לא ייגרם עיוות–דין” – אין כל הגבלה לטרטורו של הנאשם.
כשלושים שנה ייצגתי נאשמים בבתיהמ“ש לתעבורה, שלושים שנה בהן שקדתי ללא הרף על קידומו של משפט התעבורה. מתיק–לתיק, משופט לשופט, סוגר פרצות שהתגלו במקרים קודמים, משכלל את הטיעונים, “מתווכח” עם פסקי דין קודמים בהם עמדתי לא התקבלה, ובסוף, במקרים רבים, אחרי עבודה סיזיפית לא מעטה, מצליח להעביר, סוף סוף, את מה שרציתי, ורושם על שמי תקדים נוסף – עוד לבנה לבניין מורשת שמחה ניר.
לא למותר להזכיר ולציין כי כדי ליצור תקדים יש צורך להגיע לבית המשפט העליון, כדי להגיע לבית המשפט העליון יש צורך ברשות ערעור, והסיכוי לקבל רשות ערעור הוא אחד–למאה, ואפילו פחות, ולכן אתה לא יכול לבקש שכר–טירחה על כל מאה התיקים, ואתה עושה את העבודה לא בשביל הכסף, אלא בשביל האגו המקצועי שלך, ובשביל שההיסטוריה תזכור אותך.
חמש עשרה שנים אני כבר לא במקצוע, ומה שאני רואה בפסיקה של היום אומר לי רק זאת: מורשת שמחה ניר הולכת פייפען.
אחד הדברים ששקדתי עליהם כל שנות עבודתי במקצוע היה הדברת טרטורו של הנאשם בבית המשפט לתעבורה: התביעה מתרשלת במכוון בהכנת התיק, וכל פעם שהדבר מתגלה היא מבקשם דחייה למיקצי–שיפורים, בתקווה שהנאשם יישבר: כבוד השופט, אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה, מודה אני לפניך!
זה התחיל בפרשת קמארה (המ’ 28/77, קמארה נ’ מדינה ישראל, פ“ד לא(2), 69), שם הועמד הנאשם לדין בעבירת חנייה, התובע הביא את השוטר שהעיד על החנייה, וציפה שהנאשם יעלה להעיד מדוע הוא חנה כך–וכך – ובכך הוא יודה בבעלות על הרכב, או אפילו בכך שהוא עצמו החנה את הרכב. הוא, התובע, לא העלה על דעתו שהנאשם ישתוק, והסניגור (אני) יכריז “אלה עדי“, בלי להביא שום עד.
והתוצאה – לא הוכחה הבעלות, והנאשם זוכה בלי להעיד להגנתו.
נשארה שאלת ההוצאות לטובת הנאשם שהוטרח לריק, ביהמ“ש לתעבורה דחה את הבקשה, ביהמ“ש המחוזי דחה את הערעור על הסירוב לפסוק הוצאות, והגעתי עם זה לבית המשפט העליון.
בעליון ישב יואל זוסמן, והוא דחה את הבקשה. הוא אמר שהתובע נהג “ברשלנות יוצאת דופן” (כך!), אבל זה עדיין לא מהווה עילה לפסיקת הוצאות. לאמור: אם התובע נוהג ברשלנות יוצאת דופן, והנאשם יוצא זכאי – שיגיד תודה וישתוק.
ניתן היה להניח שהמשטרה תלמד את לקחה, ולהבא תעשה את שיעורי–הבית שלה לפני שהיא מגישה אישומים, אבל במקום זה היא פיתחה את נוהל ה“הקראה“: במקום להזמין ממשרד הרישוי תעודת עובד ציבור (תע“צ) המעידה על הבעלות על הרכב, היא הזמינה את הנאשם לישיבת–סרק, כדי לשאול אותו האם הרכב של אדוני, ואם הוא לא מודה – התיק יידחה לשמיעת ההוכחות (ואז התביעה – כמה מפתיע – כבר תזמין את התע“צ הדרושה).
להפיק תע“צ עולה חצי לירה – הרבה כסף. להזמין את הנאשם לישיבת–סרק, כדי לשאול אותו האם הרכב של אדוני זה עולה לנאשם יום עבודה + נסיעות + שכ”ט עו”ד, ואם כך ננהג – סביר מאוד שעם ה“נדחה להוכחות“, כאמור לעיל, הנאשם יתקפל: כבוד השופט, אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה, מודה אני לפניך!
האם זה עזר? לא, זה לא עזר, וה“פרקטיקה” הזאת רק התרחבה: המשטרה מגישה לבית המשפט כתב–אישום בוסרי, בלי תיק ראיות כדרוש, ולפי טענות ההגנה היא מבקשת – ומקבלת – דחיות אין–ספור למיקצי–שיפורים.
אחרי פרשת קמארה הנ“ל התקדמתי מתיק לתיק, משופט לשופט, מערכאה לערכאה, משכלל את הטיעון, סוגר פרצות בטיעוני בתיקים קודמים, בהם לא הצלחתי להשיג את מבוקשי – הכל כפי שהסברתי לעיל (תחת ראש הפרק על מורשת שמחה ניר). עבדתי כמו חמור במשך 18 שנים (!), עד שהגעתי אל פרשת לעדן (ע“פ 3583/94 גיל לעדן נ‘ מדינת ישראל, פ“ד מח (5) 793).
בתיק זה התביעה נזקקה לכמה ישיבות, עם מיקצי–שיפורים, הנאשם זוכה בערכאה הראשונה, אבל בקשתו להוצאות נדחתה, על כך ערערתי לביהמ“ש המחוזי, הערעור נדחה, ועל כך ביקשתי – וקיבלתי – רשות ערעור לביהמ“ש העליון, שם פרסתי את כל היריעה, כפי שעשיתי כל השנים.
ואכן, ביהמ“ש העליון קבע (בסע’ 7 לפסה“ד) כי “אין זה נוהל תקין” שהתביעה לא מכינה את התיקים כראוי, ומבקשת מיקצי שיפורים כל אימת שהנאשם מעלה התנגדות זו או אחרת, ופסק לטובת הלקוח הוצאות בסך 7,500 ש“ח.
האם זה עזר? לא, גם זה לא עזר, וה“פרקטיקה” הזאת המשיכה והתרחבה וזה הביא אותנו – ארבע שנית תמימות (ואולי לא כל כך תמימות) אחרי פרשת לעדן – אל פרשת זיו צורף (תיק תעבורה (רמלה) 7883/98 מ“י נ‘ זיו צורף). בתיק הזה האשמה הייתה נהיגה במהירות 180 קמ“ש בדרך עירונית בה מותרת מהירות של 50 קמ“ש בלבד, והנאשם זוכה אחרי שהתביעה נזקקה ליותר מיקצי שיפורים ממה שהשופט – ירון לוי, היום שופט במחוזי – היה מוכן לתת לה, והיא התקפלה בבושת פנים.
מה קרה בתיק? את הסיפור הזה הצגתי במאמר ספינת הדגל טובעת: על המשטרה כידידתו הטובה ביותר של הנאשם בבית המשפט לתעבורה.
האם זה עזר?
לא, זה לא עזר, וחמש שנים לאחר מכן, בשנת 2003, כוהני ה“סגנון“ הוציאו אותי מהמקצוע, תחילה לשלוש שנים, ובהמשך זה הצטבר לשתי צמיתויות (מצטברות) + 27 שנים (מצטברות גם כן). שירת חיי באמצע נפסקה.
וזה מביא אותנו 15 שנים קדימה, אל תיק תעבורה (חיפה) 11105-07-16, מדינת ישראל נ‘ עופר שמו, ואל החלטתו של השופט אבישי קאופמן, להתיר לתביעה לתקן את כתב האישום, 40 שנה אחרי קמארה, 23 שנים אחרי לעדן, ו-19 שנים אחרי צורף.
דבר לא השתנה.
אומר קאופמן בהחלטתו, המתירה את התיקון (ההדגשות בהחלטה הזאת, באות עבה, בקו תחתי או באות עבה וקו תחתי – כולן במקור):
בתיק זה בפניי בקשת המאשימה לתיקון כתב האישום, אשר הנאשם מתנגד לה.
העבירה המיוחסת לנאשם הינה של נהיגה במהירות שמעל למותר במקום. העבירה הונצחה באמצעות מצלמת “א‘3″. בדיון שהתקיים בתיק ביום 4.4 בפני כב‘ השופטת פרסון התקיימה הקראה בתיק. הסנגור כפר בשם הנאשם “בכל עובדות כתב האישום” לרבות נהיגה ברכב והבעלות עליו.
לאחר הכפירה הודיעה ב“כ המאשימה כי בתיק קיימות תעודות עובד ציבור כמפורט בכתב האישום “אין לי מה להוסיף“. בהתאם להחלטת כב‘ השופטת פרסון, ולפי הנחיית סגן הנשיא, הועבר התיק לטיפולי.
יצויין, כי בכתב האישום נרשם כדלקמן:
ראיות התביעה: תעודות עבוד ציבור צילום אישור תו תקן תעודת כיול תקופתית
מספר סרט/עבירה 2428 מספר תמונה 1
יום למחרת הדיון, בתאריך 5.4, הגישה המאשימה בקשה לתיקון כתב האישום וביקשה לצרף תע“צ בדבר הבעלות ברכב.
לאחר מספר דחיות נדונה הבקשה בדיון שנערך בפניי ביום 27.6. באי–כוח הצדדים טענו לשאלת תיקון כתב האישום ובהמשך השלימו טיעוניהם בכתב.
נשאלת השאלה בשביל מה כל הצגת הדברים הארכנית הזאת, כאשר אפשר להציג את כל ההתפתחות עד כאן ב-14 מלים בלבד: למחרת ההקראה הגישה המאשימה בקשה לתיקון כתב האישום וביקשה לצרף תע“צ בדבר הבעלות ברכב.
הסיבה ידועה: הדבר נעשה כדי להציג החלטה “מפורטת ומנומקת“, כאשר בים המלל איש לא שם לב למה שאין בהחלטה, ולמה שכוזב בה.
וממשיך השופט:
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לקבל את הבקשה ולהתיר את תיקון כתב האישום.
אין חולק כי במקרה דנן, אכן לא החזיקה המאשימה בתע“צ הבעלות במועד הגשת כתב האישום, וכי זה הופק רק אחרי שהנאשם הודיע כי הוא כופר בבעלות על הרכב. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי אין פגם בדרך פעולה זו.
סליחה??????????????? “אין פגם בדרך פעולה זו“?!
ראו מה אמר ביהמ“ש העליון בפס“ד לעדן (ההדגשות שלי):
7. לפני שנגיע לקביעת סכום ההוצאות שמן הדין להעניק למערער, ברצוני עוד להעיר הערה לעניין העובדות שהתבררו לפנינו.
הפרקליטה המלומדת הבהירה, כי הפרוצדורה הנוהגת בתביעות מסוג זה הינה, שעל סמך התצלום של הרכב במכשירים שבידי משטרת התנועה, אם מצביע הוא לכאורה על נהיגה במהירות מופרזת, מוגש כתב האישום. אם מודה הנאשם באשמה, הרי מורשע הוא מיד, ונגזר דינו. רק אם הנאשם אינו מודה באשמה, אזי דואגת התביעה להשגת הוכחות בדבר כשירות מנגנוני המכשירים שבאמצעותם נקבעה מהירות נסיעתו של הנאשם, וראיות אלה מצורפות לתיק החקירה ומוגשות לאחר מכן לבית המשפט.
בית–משפט זה כבר נדרש לבעייתיות שמעוררת פרוצדורה זו. ברע“פ 111/94, אומר הנשיא שמגר:
“למען הדרכה עתידית אני מבהיר כי הגשת אישום המסתמך על תצלום חייבת להתלוות לעולם בהכנת תעודת עובד הציבור (כאמור בסעיף 27א‘ לפקודת התעבורה (נוסח חדש) ותקנה 7 לתקנות התעבורה (הגשת צילומים לבית המשפט), התשכ“ז-1967)”.
אין לשכוח, כי באישום בדבר נסיעה במהירות מופרזת, אשר כל כולו מתבסס על צילום מכונית הנאשם ומדידת מהירות רכבו באמצעות מכשירים טכניים, הרי הוכחה בדבר תקינות אותם מכשירים בעת האירוע היא ראיה מהותית וחיונית בפרשת התביעה. אכן נראה לי, שהפרוצדורה הנוהגת, כפי שתוארה על–ידי התובעת, מעוררת בעיה עקרונית, וכי יש צורך בתיקון המצב. אין זה נוהג תקין שמוגש כתב–אישום, ושמוזמן נאשם לבית–משפט על–פי אותו כתב–אישום, בלי שקיים בתיק התביעה חומר ראיות לכאורה, החיוני להשגת הרשעה. הדבר כרוך אולי בפתרון בעיות מעשיות וטכניות, אך אלה הם קשיים שניתן להתגבר עליהם, ורצוי שהתביעה תיתן דעתה על כך.
האמנם, אדון קאופמן,”אין פגם בדרך פעולה זו“, כאשר ביהמ“ש העליון פסק הלכה לפיה “אין זה נוהג תקין שמוגש כתב–אישום, ושמוזמן נאשם לבית–משפט על–פי אותו כתב–אישום, בלי שקיים בתיק התביעה חומר ראיות לכאורה, החיוני להשגת הרשעה“?!
נזכיר כבר כאן (ונחזור לכך גם בהמשך) כי השופט קאופמן אמר (בהמשך החלטתו) כי “אינני מתעלם מפסק הדין בע“פ 3583/94 בעניין גיל לעדן, אשר ב“כ הצדדים הופנו אליו בדיון על ידי“, ונשאלת השאלה האם באמת ”אין פגם בדרך פעולה זו“, אחרי שביהמ“ש העליון אמר את דברו באופן הכי ברור?!
והלאה, ממקלדתו של השופט:
שאלת הבעלות ברכב היא אמנם יסוד שיש להוכיחו, אולם היא אינה חלק מיסודות העבירה. אדם יכול לבצע עבירה של נהיגה במהירות גבוהה מהמותר גם ברכב שאינו בבעלותו, ומובן כי עצם הבעלות ברכב כשלעצמה אינה עבירה.
נו, ושאלת תקינותם של אמצעי האכיפה היא כן “חלק מיסודות העבירה“? ולשם מה בא ההסבר–לילדים–מפגרים, על כך שאפשר לבצע עבירה גם ברכב שאינו בבעלותו, אם לא כדי להסיח את הדעת מדבר–האיוולת הזה?
והאם קביעתו של ביהמ“ש העליון כי “אין זה נוהג תקין שמוגש כתב–אישום, ושמוזמן נאשם לבית–משפט על–פי אותו כתב–אישום, בלי שקיים בתיק התביעה חומר ראיות לכאורה, החיוני להשגת הרשעה” לא חלה על כל חומר הראיות החיוני להרשעה, ולא רק על “יסודות העבירה”?
הלאה:
שאלת הבעלות ברכב רלוונטית רק מרגע שאדם מכחיש את דבר נהיגתו בו במועד העבירה המיוחסת לו, והתביעה מבקשת להסתמך על חזקת הבעלות הקבועה בפקודת התעבורה.
אז סליחה, כבוד השופט: כאשר מגישים אישום לא יודעים אם הנאשם יודה בעובדות האישום, כולן או מקצתן, ועל שאלת הבעלות היא רלוואנטית כבר בהגשת כתב האישום, והציפייה שהנאשם יודה בבעלות אינה שונה מהציפיה שהוא יודה בתקינות אמצעי האכיפה, ובכלל, בכל המיוחס לו.
וברשותכם אצטט שוב את דברי שמגר ברע“פ 111/94, כפי שצוטט בפרשת לעדן (ההדגשה שלי, כאמור):
“למען הדרכה עתידית אני מבהיר כי הגשת אישום המסתמך על תצלום חייבת להתלוות לעולם בהכנת תעודת עובד הציבור (כאמור בסעיף 27א‘ לפקודת התעבורה (נוסח חדש) ותקנה 7 לתקנות התעבורה (הגשת צילומים לבית המשפט), התשכ“ז-1967)”.
ומסכם השופט “שלנו”:
סבורני, כי אין כל פסול בכך שלאחר שאדם כופר באשמה נגדו, תבקש המאשימה לתקן את כתב האישום ולהביא ראייה המוכיחה את התקיימותה של חזקת הבעלות.
סלי—-חה ????????????????!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
האם קביעתו של ביהמ“ש העליון כי “אין זה נוהג תקין שמוגש כתב–אישום, ושמוזמן נאשם לבית–משפט על–פי אותו כתב–אישום, בלי שקיים בתיק התביעה חומר ראיות לכאורה, החיוני להשגת הרשעה” לא חלה על כל חומר הראיות החיוני להרשעה, ולא רק על “יסודות העבירה”?
והלאה:
חזקת הבעלות הינה כלי ראייתי המעביר את נטל הראייה לנאשם …
נו, והאם אין “כלים ראייתיים” אחרים, אשר גם הם “מעבירים את נטל הראייה לנאשם”? מה הקשקשנות הזאת לך?
אבל הנה–הנה הפואנטה שהשופט הולך סחור–סחור, במקום לומר אותה במישרין:
… במרבית המקרים היא אינה עולה כלל לדיון, ואין צורך בהוכחתה. יש לזכור כי המדובר בכמות אדירה של תיקים מסוג זה המוגשים לבית המשפט. כמות המגיעה לעשרות אלפים במקור) בשנה. אינני סבור כי יש מקום להכביד על רשויות התביעה, וכפועל יוצא מכך, על האינטרס הציבורי, בדרישה ביורוקרטית של הגשת ראייה לעניין שכמעט לעולם אינו שנוי במחלוקת.
ראשית, כבוד השופט, אתה לא ממונה על תקציב המדינה!
שנית, כבוד השופט, בוא נמתח עד קצה גבול היכולת את “עשרות אלפי התיקים בשנה” – נניח 100,000, ונניח שהקנס הממוצע הוא 500 ש“ח לכל תיק – הרי לנו תעשייה של 50 מיליון ש“ח בשנה, ומי שרוצה להקים “פס ייצור” כושל אשר מלכתחילה בנוי על אחוז מסויים של מוצרים פגומים – שייקח את האחריות על עצמו, יספוג את העלות – ולא יגלגל אותה על שכמם של הצרכנים. היצרן לא יכול לבנות על ש“במרבית המקרים” הלקוח “לא יעשה מזה עניין“, כי די בכך שלקוח אחד יגיש נגדו תביעה ייצוגית, והוא יאבד גם את התחתונים שלו, וגם את המוניטין שלו.
שלישית, כבוד השופט, אם הפקת כל תע“צ–בעלות עולה, בהערכה כלפי מעלה, ש“ח אחד, הרי זו הוצאה של 100,000 ש“ח בתעשייה של 50,000,000 ש“ח לשנה – רק 0.2% מעלות הייצור.
רביעית, כבוד השופט, אכיפת החוק היא דבר שעולה כסף, ואם, במקרים מסויימים היא מכניסה כסף – הרי זה “מוצר לוואי“, ולא תכלית האכיפה.
לשיטתך, כבוד השופט, אפשר לומר כי “במרבית המקרים הנאשם לא נידון למאסר“, ולכן, לשיטתך, אין מקום “להכביד על רשויות המדינה, וכפועל יוצא מכך, על האינטרס הציבורי”, בדרישה ה“ביורוקרטית” לבנות בתי כלא, ש“כמעט לעולם” אין צורך בהם.
חמישית, כבוד השופט, “במרבית המקרים” הנאשמים בכלל לא מתגוננים – מדוע לא נתיישב מול המחשב, נשלוף שמות אקראיים, נגיש כתבי אישום בוסריים, ללא תיק ראיות, מתוך הנחה שהנאשם המצוי יעדיף לשלם את הקנס, במקום להפסיד יום עבודה, ואם הנאשם יבוא ויתגונן – נצאה השדה ונלקטה בשיבולים מלוא הטנא ראיות.
ששית, כבוד השופט, כיוון שאנחנו לא יודעים מי יכפור, ומי לא, 100,000 תיקים בשנה הם 100,000 ימי עבודה, 100,000 פעמים הוצ’ נסיעה לביהמ“ש וחזרה, ו-100,000 פעמים שכר טרחת עו“ד עבור ישיבה נוספת בכל תיק. איזו הצדקה מוסרית יש לגלגל על ציבור הנאשמים את החיסכון הציבורי הזעום הזה, ובמחיר רב כל כך?
שביעית, כבוד השופט, המדינה היא לא רק ה“יצרן“, ולא רק המוציא–מחברו (שעליו הראייה) – אלא גם “הכיס העמוק“.
שמינית, כבוד השופט, הדרישה שהתביעה תקיים את הוראות החוק והפסיקה, תשלים את החקירה ואיסוף הראיות לפני החתימה על כתב האישום והגשתו לביהמ“ש אינה “דרישה ביורוקרטית“, אלא יסוד–מוסד, על פי הדין, של העיקרון לפיו אין להטריח נאשמים מעבר לנדרש – דבר ההופך את ניהול המשפט לעונש–בפני–עצמו למי שעדיין בחזקת–זכאי.
תשיעית, כבוד השופט, תיקון כתב האישום ע“י הוספתן של ראיות חדשות מקומו יכירנו רק כאשר התביעה מגלה ראייה חדשה, שלא הייתה – ולא יכולה הייתה להיות – בידיה עם הגשת האישום.
עשירית, כבוד השופט, כאשר מדובר בתיק פשע חמור, נניח תיק רצח, משמעותו של יום עבודה + הות’ נסיעה + שכ“ט עו“ד עבור ישיבה נוספת היא פחותה, יחסית, אבל בתיק תעבורה, בו הקנס הממוצע הוא, נניח 500 ש“ח – נזקה לנאשם של כל דחייה הוא רב מכל הקנס שהמדינה יכולה להפיק.
אחת עשרה, כבוד השופט, בין אם המדובר בתיק יחיד, או שמדובר ב-100,000 תיקים, היחס בין העלות לאשם לבין החיסכון למדינה הוא אותו הדבר. ובמלים אחרות: עליך לדון בכל תיק כאילו הוא היחיד המונח לפניך – ולא “להציץ” ימינה ושמאלה.
שתים עשרה, כבוד השופט, כאשר ביהמ“ש העליון פוסק הלכה, אתה לא יכול להשתין עליה (במיוחד כאשר אתה עצמך אומר כי “אינך מתעלם” ממנה).
שלוש עשרה, כבוד השופט, אם היית חושב על התופעה כולה היית מבין כי די בחצי תריסר סירובים לרקוד לצלילי חלילה של התביעה (וחצי תריסר זיכויים מצלצלים כתוצאה מכך) כדי להדביר את התופעה המבישה הזאת – אחת ולתמיד.
וארבע עשרה, כבוד השופט, הרשה לי להזכיר לך את מה שאמרתי בתחילת הרשימה הזאת: אתה לא ממונה על תקציב המדינה!
והלאה, ממקלדתו של כב’ השופט:
אינני רואה כל פגם, או קיפוח של הגנת נאשם אם יתאפשר למאשימה להגיש את התעודה הנדרשת לאחר שנאשם כופר בבעלות ברכב.
כבוד השופט, אתה אינך “רואה כל פגם או קיפוח של הגנת הנאשם“, כי אתה ממילא בא כל יום לעבודה (ום התובע, מיינד יו), ולכם זה לא עולה לא כסף ולא זמן, אבל אם אתה מייקר לנאשם את ההגנה עד כדי כך ש“במרבית המקרים” (כלשונך, כבוד השופט) הנאשם מתקפל (כבוד השופט, אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה, מודה אני לפניך!) – מה זה אם לא קיפוח הגנתו של הנאשם?!
והלאה, מאותה המקלדת:
יוזכר כי, ההלכה הבסיסית מפורסמת וידועה לכל וקובעת כי ניתן לתקן את כתב האישום על דרך הגשת ראיות או אף שינוי סעיפי אישום, גם בשלב מאוחר, ולעתים ובלבד שאין הדבר מקפח את הגנת הנאשם, וניתנה לו הזדמנות נאותה להתגונן.
יסלח לי מאוד כבודו: ההלכה ה“בסיסית” הזאת מציבה תנאי הכרחי, אבל לא מספיק. לשיטתך אפשר “לתקן את כתב האישום על דרך הגשת ראיות או אף שינוי סעיפי אישום, גם בשלב מאוחר” – גם אלף פעמים בכל תיק חנייה, כי גם אלף פעמים אפשר לתת לנאשם דחייה כדי שתהיה לו “הזדמנות נאותה להתגונן“ (ולהזכיר את מה שאמרתי כמה פסקאות למעלה מכאן: אתה והתובע ממילא באים כל יום לעבודה, ולכם זה לא עולה לא כסף ולא זמן, אבל אתם מטרטרים את הנאשם ומענישים אותו בייקור הגנתו – על לא עוול בכפו).
אבל ישנן גם הלכות נוספות, בסיסיות לא פחות, שמקורן לא רק בפסיקה (ראה לעיל, פרשות קמארה, לעדן, ולהלן, פרשות רוקינשטיין, בארי), אלא גם בחקיקה, הקובעת איך לנהל תיק פלילי, ומה יש להכין לפני שחותמים על כתב–אישום.
ויש גם הלכה בסיסית מפורסמת וידועה לא פחות: לא די בכך שהתיקון לא מקפח את הגנתו של הנאשם, אלא שהתביעה צריכה לנמק היטב מדוע היא לא הכינה מראש את הדרוש על פי החוק.
במקרה דנן, כעולה ממה שיש וממה שאין בהחלטתך, כבוד השופט, התובע לא נימק את בקשתו, ולא נתן צידוק לאיחור. אתה, כבוד השופט, ירדת אל שדה המערכה, ויצרת “חוק” משלך: די בכך שהתובע מבקש מיקצה שיפורים, ועוד מיקצי שיפורים, ועוד, ועו“ד – הוא בכלל לא צריך לנמק את זה, ובית המשפט ייתן לו, אוטומטית, את כל מבוקשו, וגם ימציא לו את הנימוקים.
ויש עוד עיקרון שנקבע בפסיקה (בר“ע 418/85 פרץ רוקינשטיין נ מדינת ישראל, פ“ד לט(3), 279), שם אומר הנשיא שמגר:
“השכחה אינה אלא אחת מן הצורות של חוסר תשומת הלב או של הרשלנות וערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האיכפתיות. מערכת המשפט חייבת לשאוף לכך כי המשפטים יתנהלו כסידרם ובמועד שנקבע להם מעיקרו וכי לא יתפתח או יתרחב הנוהג של דחיות מיותרות או של דיון כפול ללא צורך שיש בהם כדי להעמיס על קופת הציבור בכלל ועל בתי המשפט בפרט, עומס נוסף שאין הם יכולים לעמוד בו ואשר גם אינו מוצדק לגוף הענין. מי ששכח, יישא בתוצאות שיכחתו ולא הציבור בכלל, ובתי המשפט בפרט, הם שיצטרכו ללכת עקב בצד אגודל אחרי מידת תשומת הלב אותה מוכן פלוני לגייס במועד נתון לעניין ההליכים המשפטיים שנפתחו נגדו”.
ואם “מי ששכח, יישא בתוצאות שיכחתו … לעניין ההליכים המשפטיים שנפתחו נגדו” – מקל–וחומר הוא לעניין ההליכים שהוא פותח כנגד אחרים!
ואם “מערכת המשפט חייבת לשאוף לכך כי המשפטים יתנהלו כסידרם ובמועד שנקבע להם מעיקרו וכי לא יתפתח או יתרחב הנוהג של דחיות מיותרות או של דיון כפול ללא צורך שיש בהם כדי להעמיס על קופת הציבור בכלל ועל בתי המשפט בפרט, עומס נוסף שאין הם יכולים לעמוד בו ואשר גם אינו מוצדק לגוף הענין” – איך, כבוד השופט, איך אתה, ברוב חוצפתך, תורם לכך ש“יתפתח או יתרחב הנוהג של דחיות מיותרות או של דיון כפול ללא צורך שיש בהם כדי להעמיס על קופת הציבור בכלל ועל בתי המשפט בפרט, עומס נוסף שאין הם יכולים לעמוד בו ואשר גם אינו מוצדק לגוף הענין“, וברוב צביעותך אתה נותן ” דחיות מיותרות … שיש בהן כדי להעמיס על קופת הציבור” – ומתרץ את זה בכך שאין מקום “להכביד על רשויות המדינה, וכפועל יוצא מכך, על האינטרס הציבורי”?
האם טחו עיניך מראות מה אתה עושה, או שאתה עושה זאת בראייה מפוכחת לחלוטין?!
והלאה, כך כבודו:
אינני מקבל את טענות סנגור כי במקרה זה מדובר בתיקון המקפח את הגנת הנאשם “וגורם לה לקרוס” כהגדרתו. מובן כי כל תיקון שאיננו טכני בא במטרה לחזק את ראיות התביעה ומכוח זאת, בא באופן טבעי לשנות לרעה את מצב הנאשם ולפגוע בהגנת הנאשם. השאלה היא האם מדובר בפגיעה לא הוגנת אשר אינה נותנת לנאשם אפשרות ראויה להתגונן.
ומה בעניין פגיעה לא–הוגנת שאמנם לא פוגעת בהגנת הנאשם, אבל היא בכל זאת לא הוגנת?
ומה עם נאשם אשר לא יכול לעמוד בעלותן של הדחיות האלה ומתקפל עם ה“מודה אני לפניך“? האם ה“תיקון” הזה אינו מה שגרם להגנתו לקרוס?!
נדלג קמעה:
במקרה דנן מצבו של הנאשם כיום, אם אתיר את התיקון, אינו שונה ממצבו לו הייתה מצורפת התעודה מראש, ואין טענה בפיו כי מצבו השתנה לרעה, עקב אי צירוף התעודה מראש. כך למשל בע“פ 10179/01 מוחמד ג‘בארין שם דובר באישום ברצח לא הובאה ראיה לעיון ההגנה במועד. בית המשפט העליון קבע כי:
“אכן, חובה היתה על המדינה להביא את הדברים לידיעת ההגנה עוד בסיבוב הראשון ואולם אף אם הדבר היה נעשה לא היה בכך כדי לפתוח בפני הנאשמים דרך התגוננות אפקטיבית אחרת“.
לנוחיות הקורא הלא–משפטן אסביר זאת בדוגמה: נניח שבתיק נהיגה במהירות מופרזת בדרך עירונית ההגנה רואה שאין בתיק ראיות לכך שזו דרך עירונית, ולכן לא אכפת לה להודות בבעלות על הרכב (תרגיל שגם בו השתמשתי כדי לסגור את פרשת התביעה לפני שהיא תרגיש שחסר לה משהו). במקרה כזה הוספת ראייה להיות המקום דרך עירונית מעמיד את הנאשם במצב בו הוא נתפס בהודאה שיכול היה גם שלא להודות בה.
ונניח שהשופט, בדוגמה הזאת, מתיר לנאשם לחזור בו מהודאה בבעלות … התביעה תבקש עוד דחייה, והשופט קאופמן ייתן לה גם את הדחייה הזאת – מאותם הנימוקים עצמם.
אלא מאי? לא רק שיש הבדל בין זיכוי בתיק רצח בגלל תקלה אמיתית של התביעה, לבין זיכוי בתיק תעבורה בגלל שיטת עבודה פסולה, אלא שהשופט גם לא הביא את כל האמת מפסק הדין בע“פ 10179/01 הנ“ל.
כך נאמר בסע’ 15 לפסה“ד הזה (ההדגשה הראשונה שלי, השנייה במקור):
יובהר תחילה: ההגנה איננה טוענת כי התביעה העלימה ממנה מידע בזדון. בטענותיו לפנינו ציין עו“ד פלדמן מפורשות כי אין הוא מייחס לתביעה כוונה כזו והוא מקבל שהיתה תקלה. עם זאת טוען הוא כי מחדלה של המשטרה לבצע את צווי ההבאה ומחדלו של קצין המודיעין לבצע צו זה מקימים הגנה מן הצדק ומצדיקים את זיכויים של המערערים.
ואילו במקרה דנן מדובר בשיטת–עבודה פסולה, מנוגדת לחוק ולפסיקה, הנמשכת עשרות בשנים למרות שלילתה המפורשת ע“י ביהמ“ש העליון, והיא בנוייה על ההנחה שאם הנאשם לא ינהל את המשפט כנגד עצמו (ראו שוב: ספינת הדגל טובעת: על המשטרה כידידתו הטובה ביותר של הנאשם בבית המשפט לתעבורה), ביהמ“ש ייתן לתביעה דחיות על גבי דחיות, אוטומטית וכדבר–שבשגרה. אם זה לא זדון – לא ידעתי זדון מהו!
ולא רק שזה זדון, אלא שהשופט מכשיר את הזדון הזה, ביודעין ובמצח נחושה.
והלאה, עם דילוג קליל:
אינני מתעלם מפסק הדין בע“פ 3583/94 בעניין גיל לעדן, אשר ב“כ הצדדים הופנו אליו בדיון על ידי. עם זאת, סבורני כי אין האמור שם חל על המקרה דנן.
ראשית, הדיון שבפני בית המשפט העליון בעניין לעדן הייתה בערעור של הנאשם, אשר זוכה בערכאות קודמות, על אי פסיקת הוצאות לטובתו. בית המשפט העליון לא דן למעשה כלל בסוגיית תיקון כתב האישום …
אכן, פסה“ד לא דן בסוגיה, כי התיקונים היו נחלת העבר, והנאשם–המערער לא ביקש להחזיר את התיק מביהמ“ש העליון לביהמ“ש לתעבורה, על מנת לבטל את ההחלטות לתיקון כתב האישום – אבל מה זה אם לא שימוש מניפולטיבי בעובדות–אמת?
ובאותה הנשימה:
… הגם שהתייחס לצורך באיסוף כל החומר בידי התביעה בטרם הגשת האישום.
ביהמ“ש העליון לא סתם “התייחס לצורך באיסוף כל החומר בידי התביעה בטרם הגשת האישום“. הוא קבע במפורש כי “אין זה נוהג תקין שמוגש כתב–אישום, ושמוזמן נאשם לבית–משפט על–פי אותו כתב–אישום, בלי שקיים בתיק התביעה חומר ראיות לכאורה, החיוני להשגת הרשעה“.
והלאה:
שנית, עיון בפסק הדין של הערכאה הדיונית בפרשה זו מגלה כי בית המשפט התיר את תיקון כתב האישום וצירוף הראייה וזאת במהלך שמיעת הראיות. למאשימה ניתנו מספר הזדמנויות להציג את המסמכים הדרושים, ורק משכשלה לעשות כן במשך שתי ישיבות נוספות החליט לזכות את הנאשם.
אז הערכאה הדיונית טרטרה את הנאשם (לעדן) – שלא היה מיוצג – במשך חמש ישיבות, וכיוון שאת ההיסטוריה אי אפשר למחוק, לא נותר לו לביהמ“ש העליון אלא לקבוע את גובה ההוצאות, כאשר הנוהג הלא–תקין הוא התשתית והיסוד לכך.
איך “מאבחנים” תקדים, כשהשופט לא אוהב אותו?
והלאה:
עוד יש לזכור כי החלטת בית המשפט העליון בעניין לעדן התייחסה לדרישות סעיף 27א לפקודת התעבורה ולתקנות התעבורה (הגשת צילומים לבית המשפט), אשר קובעים הוראות מפורשות בדבר המסמכים שיש לצרף ולהגיש לשם הוכחת מדידת מהירות באמצעות מצלמה אוטומטית. תעודת עובד הציבור בדבר הבעלות אינה חלק מהמסמכים שקבע המחוקק בסעיפים הנ“ל.
ועם כל הכבוד – ממש לא.
ואחזור שוב על הציטוט מפס”ד לעדן: “אין זה נוהג תקין שמוגש כתב–אישום, ושמוזמן נאשם לבית–משפט על–פי אותו כתב–אישום, בלי שקיים בתיק התביעה חומר ראיות לכאורה, החיוני להשגת הרשעה”. האם יש כאן סייג כלשהו לסוג הראיות “החיוניות להשגת הרשעה“?
וזה מזכיר לי את פסק דינו של בית הלורדים האנגלי בפרשת Donoghue v Stevenson [1932] AC 562: התובעת ישבה בבית קפה, שתתה בירה ג’נג’ר (עם גלידה), בגלידה נמצא חילזון רקוב, והיא חטפה בחילות ונזקקה לטיפול רפואי.
התעוררה השאלה אם יצרן הבירה אחראי לנזקיה של התובעת, למרות שהוא לא מכר לה את המשקה, ולא היה ביניהם שום קשר חוזי.
בית הלורדים קבע שהיצרן אכן מחוייב כלפי הצרכן הסופי.
לבוא ולומר כי הלכת דונויו נ’ סטיבנסון חלה רק על חלזון רקוב בבקבוק בירה ג’ינג’ר ולא חלה על עקרב רקוב בבקבוק בירה שחורה? זה מה ששופטנו הנכבד עשה: הוא איבחן בין ראיות מסוג א’ החיוניות להשגת הרשעה לבין ראיות מסוג ב’ החיוניות להשגת הרשעה – למרות שביהמ“ש העליון קבע הכללה גורפת, שאינה מבחינה בין סוגי הראיות החיוניות להשגת הרשעה.
מיד נראה כי גם לגופה אין שחר לאבחנה בין המסמכים שיש לצרף ולהגיש לשם הוכחת מדידת מהירות באמצעות מצלמה אוטומטית לפי “דרישות סעיף 27א לפקודת התעבורה ולתקנות התעבורה (הגשת צילומים לבית המשפט), אשר קובעים הוראות מפורשות בדבר המסמכים שיש לצרף ולהגיש לשם הוכחת מדידת מהירות באמצעות מצלמה אוטומטית”, לבין “תעודת עובד הציבור בדבר הבעלות [אשר] אינה חלק מהמסמכים שקבע המחוקק בסעיפים הנ“ל”.
אבל קודם נמשיך בקריאת ההחלטה:
אף בחינת הסוגייה לגופה מגלה לדעתי, כי יש לקבוע דין שונה לתעודה זו לעומת המסמכים האחרים. בלא תעודה בדבר תקינות המצלמה, או כל מכשיר מדידה אחר, אין בידי מי מהצדדים ידיעה האמנם מדובר במדידה נכונה של אותו מכשיר, וקיימת מחלוקת כנה סביב שאלה זו. לא כך הם הדברים במקרה זה. לנאשם ידיעה טובה האם הרכב הרלוונטי מצוי בבעלותו, ודרישתו כי הדבר יוכח באמצעות תעודה, היא נסיון להיתלות בעניין טכני–פורמלי, ולא עמידה כנה על זכויותיו.
צר לי מאוד, אבל השופט הזה הוא בור ועם–הארץ, הן בעניין סדרי הדין, הן בעניין התקנות בדבר הגשת התצלומים, והן בעניין זכויות הנאשם.
אתייחס אליהם אחד–אחד, כסדרם:
סע’ 27א’ והתקנות בדבר הגשה צילומים לבית המשפט אינם קובעים את סדרי הדין.
לפי חוק סדר הדין הפלילי (חסד“פ) אין שום חובה לצרף שום מסמך, וכתב האישום יכיל רק את העובדות, הוראות הדין ושמות העדים.
כיוון שבכל צילום וצילום מעורבים כמה וכמה “מטפלים” (הפעלת המצלמה,בדיקת תקינותה, שמירת הסרטים והפקת הצילומים), מצא המחוקק אפשרות לחסוך את התייצבותם האישית בכל תיק ותיק, והסתפק בכך שהצילום “יוגש לבית המשפט בידי תובע בצירוף תעודת עובד ציבור, תצהיר או חוות דעת מומחה (להלן – תעודות)”, אבל אם התביעה רוצה (ולא ראיתי שהיא רוצה) היא יכולה “להביא לעדות מי שביצע פעולה כאמור בתקנה“.
והוא הדין גם באשר להוכחת הבעלות: התביעה יכולה להביא פקיד משרד הרישוי כדי להעיד בכל תיק המבוסס על “חזקת הבעלות“, אבל כדי שלא להעמיס על משרד הרישוי מאפשר הדין להוכיח את הבעלות באמצעות “תעודת עובד ציבור“.
למי שלא יודע: תעודת עובד ציבור, תצהיר או חוות דעת מומחה, הם מסמכים שנקבעו על פי פקודת הראיות (לא פקודת התעבורה, לא התקנות בדבר הגשת הצילומים לבית המשפט ולא חוק סדר הדין הפלילי והתקנות על פיו!), ודינם לכל דבר ועניין (כולל לעניין העבירה של עדות–שקר) כדין עדות חיה בבית המשפט.
להוכחת הבעלות ולהוכחת הצילומים באמצעות “תעודות” כאמור יש כמה דברים משותפים:
ראשית – יש לציין בכתב האישום את שמות העדים (בין אם הם יופיעו אישית בבית המשפט, או שייתנו “תעודות” כאמור);
שנית – משהוגש כתב האישום קמה להגנה הזכות לעיין בכל חומר הראיות שבידי התביעה (וזה, כמובן, לפני תחילת המשפט, כדי שהנאשם וסניגוריו יוכלו להכין את קו ההגנה עוד לפני ישיבה ה“הקראה“);
ושלישית – למרות שהחוק והתקנות מאפשרות לתביעה להביא “תעודות” במקום עדים חיים, להגנה קיימת הזכות לדרוש את התייצבותם לחקירה נגדית – בדיוק כשם שעומדת לה הזכות לחקור עדים חיים.
כן, כן … לא נעלמה מעיני התקנה האומרת כי “התעודות יכול שיוכנו עד לשלב של בירור האשמה” (דהיינו שלב ההוכחות) אבל התעודות עצמן אינן “חומר חקירה“, אלא אלא “אופציה” שבכלל אינה מחוייבת על פי הדין, וממילא ניתן להכינה אפילו ברגע האחרון שלפני שמיעת ההוכחות (בדומה לראיונם של העדים, עובר למתן עדותם).
על קניר–קניר–קניר, ועל ה“אשקוקי” המפורסם
והלאה:
בהקשר הדומה לסוגייה שבפניי כבר קבע בית המשפט העליון כי ניתן לתקן את כתב האישום באיחור ולצרף תעודת עובד ציבור הדרושה להרשעתו של נאשם, וציין כי:
“המגמה הברורה בפסקי הדין של בית–משפט זה היא למנוע עיוות דין, העלול להיגרם בין לנאשם ובין לאינטרס הציבורי, העלול להיפגע מזיכויו של עבריין עקב משגה של התובע”
ע“פ 951/80 יצחק קניר.
בפסק דין זה הפנה בית המשפט העליון לפסק דינו הקודם בע“פ 1/48 סילוסטר ולדבריו הציוריים של הנשיא דאז זמורה לפיהם:
“הפרוצידורה הפלילית על דיניה מכילה לטובת הנאשם תריס בפני עיוות–דין. רוצים לתת לנאשם את מלוא ההגנה ההוגנת. אבל אסור לסלף את הרעיון הבריא הזה על–ידי הפרזה בפורמליות. פרוצידורה פלילית טובה צריכה בוודאי לתת לנאשם את מלוא ההגנה, כדי למנוע עיוות–דין, אבל הדיון הפלילי אינו צריך לקבל צורת משחק אשקוקי שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק. תפקיד הדיון הפלילי – להוציא כאור משפט. מוטב אמנם שעשרה רשעים יצאו זכאים משצדיק אחד יצא חייב, אבל במה דברים אמורים? – כשהשאלה היא הוכחת האשמה, ולא כשהכתוב מדבר על ליקויים טכניים בכתב–ההאשמה וכדומה“.
הגיע הזמן להעמיד על מקומם הן את פס“ד קניר, והן את עניין ה“אשקוקי” הזה, המונה 92 מלים.
בפס“ד קניר השאלה הייתה אם מוסמך בית המשפט לחרוג מסדרי הדין ולהתיר ראיות בשלב מאוחר יותר (הנאשם–המערער טען שביהמ”ש בכלל לא מוסמך), ויחד עם הפסיקה שהוא אכן מוסמך לעשות כן, כשטר אשר שוברו בצידו, נאמר כי “השימוש בסמכות לראיות נוספות צריך להיעשות במקרים יוצאים מהכלל ולא על נקלה, וזאת, בין היתר, כדי לנטוע בלב המנהלים את המשפט מטעם המדינה את רגש האחריות ואת הצורך להיזהר, באופן ששגיאה ושכחה, שהם דברים אנושיים, יצטמצמו כמעט עד אפס“.
אז מה עושים עם החיה הזאת?
בהתחלה מצטטים מפס“ד רק את ה“שטר” שבית המשפט מוסמך, ולא מזכירים את ה“שוברו בצידו“, כאילו שהסמכות להביא ראיות בשלב מאוחר היא עניין “אוטומטי“, ואחרי שזה “נקלט“, אפילו את זה לא מצטטים, ורק חוזרים על המנטרה קניר–קניר–קניר, והדבר משתרש עד כדי כך שאיש כבר לא שואל “מה זה קניר“, ואיש גם לא יודע מה זה “קניר” – העיקר לקשקש קניר–קניר–קניר!
במקרה הזה שופטנו היקר אמנם טרח לפתוח את פס“ד קניר, אבל במקום לקרוא את כולו הוא אץ–רץ ישר אל המנטרה השחוקה עו“ד יותר: האשקוקי.
שימו לב איך ביהמ“ש העליון משחק פינג–פונג עם עצמו:
“הפרוצידורה הפלילית על דיניה מכילה לטובת הנאשם תריס בפני עיוות–דין. רוצים לתת לנאשם את מלוא ההגנה ההוגנת…”.
בטח שרוצים, ויפה שאומרים זאת, ומצטטים זאת, ומצטטים–את–המצטטים זאת עד לעייפה, כבר שבעים שנה, אבל מיד בא ה“אבל“:
“אבל אסור לסלף את הרעיון הבריא הזה על–ידי הפרזה בפורמליות“.
אוקיי, התחלנו עם שיטת המשפט הרב–מפרקי המאוסה, המזחילה אותך מנקודה לנקודה, ואתה לא מרגיש את עובדים עליך: בטח ש“אסור לסלף את הרעיון הבריא הזה על–ידי הפרזה בפורמליות” – כל רעיון בריא “אסור לסלף על–ידי הפרזה בפורמליות“, אבל כאשר שוטפים לך את המוח, אתה לא מרגיש ששוטפים לך את המוח.
והלאה:
“פרוצידורה פלילית טובה צריכה בוודאי לתת לנאשם את מלוא ההגנה, כדי למנוע עיוות–דין …”.
בטח ש“פרוצידורה פלילית טובה צריכה בוודאי לתת לנאשם את מלוא ההגנה, כדי למנוע עיוות–דין“, ובשביל זה אנחנו לא צריכים לחזור שוב–ושוב אל פס“ד סילבסטר!
אבל, כמה מפתיע, שוב בא ה“אבל“:
“… אבל הדיון הפלילי אינו צריך לקבל צורת משחק אשקוקי שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק”.
זכרו את ה“אבל” הזה, זכרו את “מהלך אחד בלתי נכון” – מיד נחזור עליהם.
ועוד “הרצאה” המוכרת לכל ילד:
“תפקיד הדיון הפלילי – להוציא כאור משפט”.
מעניין … בבורותי ובטיפשותי חשבתי כל השנים שתפקיד המשפט הפלילי הוא להכין קפה במזנון בית המשפט, בדומה לתפקידו של המשפט האזרחי, אבל בא בית המשפט הנכבד והאיר את עיני, אשר טחו מראות את האמת העירומה, דהיינו ש“תפקיד הדיון הפלילי – להוציא כאור משפט”, בניגוד למשפט האזרחי, למשפט המנהלי, למשפט הבין–לאומי הפרטי ולמשפט הבין–לאומי הציבורי (בטעות–תרגום קוראים לו “פומבי“), אשר תפקידם הוא, כידוע, להוציא כאור עוול במשפט.
איך טחו עיני מראות!
תודה לכם, שופטי ישראל, על אשר הארתם את עיני
אבל כנראה שההרצאה הזאת לא מספקת עבור עמי–ארצות כמוני, ומיד בא ההמשך, ממש עבור ילדים מפגרים:
“מוטב אמנם שעשרה רשעים יצאו זכאים משצדיק אחד יצא חייב …”.
מעניין: אני, בטיפשותי ובבורותי, חשבתי שמוטב שעשרה (ויותר!) צדיקים ייצאו חייבים משרשע אחד ייצא זכאי, אבל הנה בא בית המשפט הנכבד, ולימדני עו“ד פרק בהלכות המשפט פלילי ועשיית הצדק במשפט, דברים אשר בזמני בפקולטה למשפטים כנראה שלא למדו, או שפיספסתי את השיעור הזה.
תודה לכם, שופטי ישראל, על אשר הארתם את עיני גם בנקודה החשובה הזאת!
זוכרים שהיו לנו כאן פעמיים “אבל“? אז הנה בא ה“אבל” השלישי:
“… אבל במה דברים אמורים? – כשהשאלה היא הוכחת האשמה, ולא כשהכתוב מדבר על ליקויים טכניים בכתב–ההאשמה וכדומה“.
השאלה היא, איך לא, מה זה ליקוי “טכני“, להבדיל מליקויים אחרים.
ליקוי “טכני” הוא, למשל, כאשר החוק, או התקנות קובעות את רוחב השוליים שיש להשאיר משני צידי הכתוב, מעליו או מתחתיו, את הרווח בין השורות, את סוג הפונטים וגודלם וכו’, וכו’.
ומהו ליקוי לא “טכני“? – כל ליקוי שאינו טכני (ראו כמה שאני חכם!), ואם “הכתוב מדבר על ליקויים טכניים בכתב–ההאשמה” – פשיטא שליקוי לא טכני לא יזכה לאותה הסלחנות.
ושאלה מרתקת לא פחות מה פשר “וכדומה“? האם ניתן להכניס כאן כל דבר “דומה“, אפילו אם ה“דמיון” הוא קלוש ביותר?
התשובה ידוע: כאשר הדבר פועל לרעת הנאשם מרחיבים את ה“דומה” מאופק–עד–אופק, ואילו כאשר הנאשם טוען לדמיון, מהסין אותו ב“זה בכלל לא דומה“.
כמה פעמים ראינו את ה“אבל” בהרצאה בת 92 המלים על ה“אשקוקי“?
שלוש פעמים, וכך זה עובד:
אמנם–אבל–אמנם–אבל–אמנם–אבל–תה–קפה–תה–קפה–פינג–פונג–פינג–פונג.
ומתי עוצרים את תנודת–המטוטלת הזאת? במקום בו רוצים, במקום בו זה לרעת הנאשם: כאשר רוצים – “הדיון הפלילי אינו צריך לקבל צורת משחק אשקוקי“, אבל כאשר נוח ההיפך אומרים “הדיון הפלילי אינו צריך לקבל צורת משחק אשקוקי שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק”.
דוגמה: נאשם יושב ושותק כל המשפט, וכאשר התובע אומר “אלה עדי“, הנאשם מודיע שהוא לא יעיד, ולא יביא עדי הגנה מטעמו, והתרחיש הוא כזה:
התובע: אני מבקש להרשיע את הנאשם, השוטר העיד בבירות שרכבו של הנאשם חנה על המדרכה. עדותו של השוטר הייתה ברורה, עקבית, רצופה, חד משמעית, בלה–בלה–בלה, והנאשם לא העיד ולא הפריך את עדותו של השוטר. מבקש להרשיע.
הנאשם: התובע לא הוכיח שאני בעל הרכב. מבקש לזכות.
התובע: רגע–רגע. אני מבקש רשות לחזור מהכרזת אלה–עדי, ולדחות להמשך פרשת התביעה. המשפט אינו משחק אשקוקי…
ונניח שהנאשם מתנגד לפני שהתובע פולט את המנטרה הזאת, או–אז התובע אומר: המשפט אינו משחק אשקוקי שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק!
השאלה הבאת היא מהו הדין אם בלא–משחק–האשקוקי הזה יש יותר ממהלך שגוי אחד, ומהו הדין אם המהלכים ה“שגויים” האלה אינם אינם באמת “שגויים“, אלא שיטת עבודה פסולה ומושחתת, החוזרת על עצמה בכל התיקים, ולרוב יותר מפעם אחת בכל תיק: אנחנו נבוא לא–מוכנים, ניתן לנאשם לטעון ככל שירצה, ועל כל טענה שהוא יעלה אנחנו נבקש – ונקבל – דחייה למיקצי–שיפורים – עד שהנאשם יתייאש ויתקפל: כבוד השופט, אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה, מודה אני לפניך!
ומה עם הצפצוף על הפסיקה של ביהמ“ש העליון? זה בסדר, מותר לצפצף עליו, ומה שבאמת אסור זה לומר עליהם שהם מצפצפים על ביהמ“ש העליון, כי זה “סגנון בוטה ומשתלח“.
אמרנו כי כאשר הדבר פועל לרעת הנאשם מרחיבים את ה“דומה” מאופק–עד–אופק?
כן, אמרנו, וכך זה נעשה:
ראשית – ממציאים את עניין ה“אשקוקי“;
אחר כך מוספים “שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק“;
אחר כך “שוכחים” את “כשהכתוב מדבר על ליקויים טכניים בכתב–ההאשמה וכדומה“;
אחר כך “שוכחים” את “מהלך אחד בלתי נכון“, כך שגם אלף מהלכים לא נכונים – ולא רק “טכניים” – ייחסו בצל ה”היתר” הכללי הזה, ולמעשה הכל פתוח להפקרות ולזלזול בסדרי הדין ובזכויות הנאשם;
אחר כל מדלגים בחינניות אל פס“ד קניר, ומרחיבים את “ליקויים טכניים בכתב–ההאשמה וכדומה” כך שהם כוללים גם הבאת ראיות חדשות, אפילו אחרי שבית המשפט הודיע על זיכוי הנאשם, אבל “טרם קם מכסאו” באותו היום;
ואחר כך חורגים גם מהעיקרון לפיו ניתן להגיש ראיות חדשות רק כאשר התביעה מגלה ראיות או עדים שלא היו ידועים לה, וגם לא היו יכולים להיות ידועים לה, אם הייתה שוקדת על חקירה ראוייה לשמה;
אחר כך מסבירים ש“טרם קם מכסאו” הוא רק מטאפורה, ולמעשה ניתן לבקש להגיש ראיות חדשות עד השעה 23:59:59, אפילו אם השופטים כבר מזמן נמים את שנתם;
ואחר כך מרכיבים על הכל את “לא נפגעה הגנתו של הנאשם, והוא יהיה רשאי להגיש ראיות–הזמה“, והעובדה שבתיק חנייה הכי פשוט הוא יצטרך לנסוע עם עורך דינו אלף פעמים ממטולה עד קצה הנגב אינה נחשבת כ“פגיעה” בהגנתו של הנאשם.
ואחר כך מחילים את הלכת ה“פגם” גם על חוסרים בכתב האישום, למרות שביהמ“ש העליון קבע ש“חוסר” אינו פגם, אלא משהו שורשי יותר, מהותי יותר, שלא ניתן להשלמה ע“י בית המשפט;
ובסוף הולכים עם כל זה אל ביהמ“ש לתעבורה, ואם יהיה צורך – נחזור את כל הדרך חזרה ונעורר משנתו את פס“ד קניר משנת 1980, ומשם נעורר משנתו גם את פס“ד סילבסטר משנת 1948 … גזרי ויש לך ארוחה!
והלאה, ממשיך שופטנו היקר:
במקרה דנן, כל נסיונו של הנאשם הוא להיאחז בליקוי לכאורה שנפל בכתב האישום ולא בשאלה אמיתית שבמחלוקת בין הצדדים.
השאלה הראשונה מה פשר ה“לכאורה“: אם הליקוי הוא רק “לכאורה“, פשיטא אין כל ליקוי, התביעה לא צריכה לבקש שום תיקון, ואפשר לקבוע את התיק להוכחות, אחרי ש“ביום 4.4 בפני כב‘ השופטת פרסון התקיימה הקראה בתיק. הסנגור כפר בשם הנאשם ‘בכל עובדות כתב האישום’ לרבות נהיגה ברכב והבעלות עליו“.
ומהי “השאלה האמיתית שבמחלוקת“?
השאלה הבאה היא מה פשר “להיאחז בליקוי … ולא בשאלה אמיתית שבמחלוקת בין הצדדים“: אחרי שבית המשפט קרא את כתב–האישום “באזני הנאשם” (ככתוב בחוק), והסניגור כפר “בכל עובדות האישום“, השאלה האמיתית שבמחלוקת בין הצדדים היא אם אכן התקיימו כל עובדות האישום, ומי שחורג מהשאלה הזאת הם התביעה וביהמ“ש אשר ממציאים שאלות חדשות, ובכך משתינים על כל המקודש במשפט הפלילי ובכלל.
והאמירה “כל נסיונו של הנאשם הוא להיאחז בליקוי …” מעידה כי השופט הזה לא מבין דבר במשפט הפלילי ובזכויות הנאשם, ומתעלם בכך שהנאשם רשאי לשבת בחיבוק–ידיים ולא צריך לעשות דבר כדי לעזור לתביעה לבנות את התיק כנגד עצמו (וראו שוב: ספינת הדגל טובעת: על המשטרה כידידתו הטובה ביותר של הנאשם בבית המשפט לתעבורה).
והלאה:
הנאשם שבפניי יודע היטב האם הרכב שנזכר בכתב האישום הינו בבעלותו, והוא אינו זקוק לעיון בתעודה כלשהי על מנת לגלות זאת.
ושוב: הנאשם לא “יודע היטב” שום דבר, וגם אם הוא יודע, הוא לא צריך להעמיד את הידע שלו לרשות מבקשי–נפשו. הוא נשאל לתגובתו לכתב האישום, ענה כפי שענה (לדעתי הוא ענה יותר מדי), ובכך נגמר תפקידו, כל עוד הוא לא החליט אחרת.
האם באמת הנאשם יודע “האם הרכב שנזכר בכתב האישום הינו בבעלותו, והוא אינו זקוק לעיון בתעודה כלשהי על מנת לגלות זאת“? לי, למשל, יש צי של אלף כלי רכב (לקואופרטיב אגד יש הרבה יותר, מן הסתם), ואם יש שופט שחושב שאני, או אגד, יודעים בעל–פה את מספריהם של כולם, או שאנחנו צריכים לנהל את החקירה עבור מבקשי–נפשנו – התואר אידיוט מתאים לו יותר מאשר התואר שופט.
הנאשם לא “מתעקש“, אתם המתעקשים!
והלאה:
התעקשותו שלא לאפשר הגשת התעודה לעיוני היא התעקשות בעניין טכני ונסיון להפוך את ההליך ל“משחק אשקוקי” בין הצדדים שבו טעות טכנית תכריע את התוצאה.
אז לא, אדוני השופט:
נאשם העומד על זכותו אינו “מתעקש“, אלא עומד על זכותו הלגיטימית, ובעקיפין הוא גם משרת את האינטרס הציבורי הכללי: ללמד את התביעה ואת השופטים איך לנהל משפט, לאיך להקפיד כי “השימוש בסמכות לראיות נוספות צריך להיעשות במקרים יוצאים מהכלל ולא על נקלה, וזאת, בין היתר, כדי לנטוע בלב המנהלים את המשפט מטעם המדינה את רגש האחריות ואת הצורך להיזהר, באופן ששגיאה ושכחה, שהם דברים אנושיים, יצטמצמו כמעט עד אפס“ (קניר, אדוני, קניר שלך!).
מי שמתעקשים, אדוני השופט, הם אתה והתביעה, אשר מתעקשים להנציח שיטת–עבודה פסולה וקלוקלת, אשר בית המשפט העליון ביקר אותה קשות.
והלאה:
כפי שקבע בית המשפט העליון, אין לכך הצדקה ואין לשתף פעולה עם נסיון מסוג זה.
אכן, כבודו, כפי שקבע בית המשפט העליון, “אין לכך הצדקה ואין לשתף פעולה עם נסיון מסוג זה” – הנסיון החוזר–ונשנה לבוא לבית המשפט עם תיק תביעה בוסרי, שדוף מראיות, ולפעול ב“שיטת מצליח“: אם הנאשם מודה – בין משום שהוא באמת אשם, בין משום שהוא לא רוצה להפסיד עוד יום עבודה – אנחנו נקפוץ על המציאה ונרשיע אותו, ואם הוא לא יודה – אנחנו (השופט והתובע) נעשה לו “לשכת חקירות“: נחקור אותו שתי–וערב, ובסוף, אחרי שהצלחנו להוציא ממנו כמה שהצלחנו – נצא לקושש את הראיות שהיו צריכות להיות מוכנות לפני החתימה על כתב האישום.
והלאה:
אכן, מן הראוי היה כי ב“כ המאשימה הייתה מבקשת לתקן את כתב האישום ולצרף את התעודה הדרושה מיד במעמד הדיון, אולם משעשתה כן למחרת היום, הרי פעלה במהירות הראויה, ואינני סבור כי איחור זה מצדיק דחיית בקשתה.
אז לא, כבוד השופט: מן הראוי היה שהתביעה לא הייתה מגישה לביהמ“ש את כתב האישום לפני שיש לה תיק ראיות מלא, הבנוי על כך שהנאשם יכפור בכל העובדות, ובית המשפט יקבע את התיק להוכחות למחרת יום ההקראה!
והלאה:
המאשימה הסבירה בבקשתה כי “בשגגה לא תיקנה ב“כ המאשימה את כתב האישום וביקשה להוסיף את התע“צ” במעמד הדיון. המאשימה לא טענה כי התע“צ לא צורפה מראש לכתב האישום בשגגה, ובניגוד לדברי הסנגור אינני רואה כל נסיון מצידה להטעות את בית המשפט.
ריבונו של עולם, אדון אבישי קאופמן, אתה משמש שופט תעבורה מאז שנת 2007 – שתים עשרה שנים ועוד לא למדת שהתביעה משקרת לך במצח נחושה, שזו אינה “שגגה“, אלא שיטת–עבודה זדונית, פסולה–מראש?
ואיך אתה מקבל את ה“הסבר” כי “בשגגה” לא תיקנה ב“כ המאשימה את כתב האישום וביקשה להוסיף את התע“צ רק “במעמד הדיון“, כאשר זו למעשה תוספת-“שגגה” על המחדל השיטתי, הקיים למעלה מ-40 שנה, לפחות מאז פרשת קמארה?!
והאמן לי, אדוני השופט, אני כבר לא יודע מה גרוע יותר: זה שאתה, עם כל הוותק שלך, לא יודע מה התביעה עושה, או שאתה יודע, אבל משתף פעולה עם התביעה, בנפש חפצה, כשאתה מזייף “נאמנות” לפסיקה של ביהמ“ש העליון, אבל רומס אותה, ברגל גאווה?
והלאה:
לאור כל האמור לעיל, לאחר שמצאתי כי אין ליקוי בדרך פעולתה של המאשימה, כי אין פגיעה בהגנה אפשרית לנאשם, ובהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, אני מתיר כאמור את תיקון כתב האישום. אם טרם הועמדה התעודה לעיון הסנגור, תדאג המאשימה לעשות זאת בהקדם.
בוודאי ש“מצאת” כי אין ליקוי בדרך פעולתה של המאשימה: כאשר שני פושעים פועלים בצוותא–חדא – בודאי שהם לא ימצאו “ליקוי” בדרך פעולתם המתוזמרת.
והנה, אקורד הסיום:
התיק נקבע למתן תשובה סופית ומלאה לכתב האישום, בנוכחות הנאשם, בפניי ליום 19.10 בשעה 11.
ריבונו של עולם, בפתח החלטתך בה עסקינן, אתה אומר (שתי ההדגשות שלך) כי –
בדיון שהתקיים בתיק ביום 4.4 בפני כב‘ השופטת פרסון התקיימה הקראה בתיק. הסנגור כפר בשם הנאשם “בכל עובדות כתב האישום” –
האם זה לא “תשובה סופית ומלאה“, אשר מחייבת קביעת התיק להוכחות? בשביל מה לטרטר את הנאשם לעוד “הקראה“, לפני ההוכחות?!
רמז לכך אנחנו מוצאים מיד בהמשך:
ב“כ הצדדים ינצלו את הארכה עד המועד הנ“ל בנסיון להגיע להסכמה ואם תושג הסכמה כאמור, ניתן להגישה לאישורי בכתב, בלא צורך בדיון.
וההמשך הוא תקווה שהפעולה המשותפת שלך – טרטורו של הנאשם, ובנייתו עבור התביעה של התיק שצריך היה להיות מוכן מראש עוד לפני החתימה על כתב האישום – ישבור את הנאשם, כדי שהוא יכרע ברך ויניח לרגליך, כבוד השופט, את ה“מודה אני לפניך” המיוחל.
ניתנה היום, י“ח אב תשע“ז, 10 אוגוסט 2017.
אבישי קאופמן 54678313
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
ראו איך מתנהל משפט על עבירת רמזור בפלורידה: כיוון שהנאשמים לא מיוצגים, השופט (לא בדיוק שופט, אלא Hearing Officer, משהו מעין “קצין שיפוט” או “רשם בכיר“, אבל זה דיון נפרד) מקדים ומדקלם דברי הסבר כלליים, ואחר כך הוא מתחיל בשמיעת התיקים.
כיוון שהנאשמים מודיעים שהם לא משלמים את הקנס, הם נחשבים ככופרים באשמה, והמשפט לא מתחיל ב“במה בדיוק אדוני כופר. האם אדוני כופר בזה … ובזה … וגם בזה …?”, אלא ישר בעדותו של עד התביעה.
כמה זמן המשפט הזה לוקח? החל מהדקה ה-6:31 עד הדקה ה-12:09 – חמש דקות ו-38 שניות, מההתחלה ועד הסוף.
https://www.youtube.com/watch?v=JJuM-yAZwvs
ואצלנו? כפי שראיתם בתיק נשוא המאמר הזה, שנפתח בחודש יולי 2016, ההקראה התקיימה ביום 4.4.2017 (תשעה ירחי לידה, לא?), הדיון בבקשה למיקצה–שיפורים התקיים ביום 27.6.2017 (י”א ירחים מאז הגשת האישום), והישיבה השלישית עתידה הייתה להתקיים ביום 19.10.2017 – שישה וחצי חודשים אחרי הישיבה הראשונה, שנה ורבע לאחר פתיחת התיק.
בין–לבין, אחרי ישיבת ה-27.6.2017, הגישו הצדדים השלמת טיעון בכתב, והשופט כתב החלטה בת שישה עמודים, 1373 מלים.
כמה זמן הקדיש השופט לכתיבת ההחלטה הזאת? לבטח כמה שעות.
האם לא היה עדיף לכתוב החלטה בת 21 מלים, משהו מעין התביעה חוזרת שוב ושוב על מחדליה, עליהם בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון, מתחו ביקורת חריפה לאורך כל השנים. הבקשה נדחית, ולעבור לתיקים הבאים?
מה קרה ביום 19.10.2017 אנחנו לא יודעים, אבל ביום 10.10.2018 (שנתיים ורבע לאחר פתיחת התיק) ניתנה ההחלטה הבאה:
בתיק זה מבוסס האישום על צילום ממערכת א‘3. הנאשם/ת אישר/ה את עצם הנהיגה ברכב במועד הרלוונטי לאישום, תוך בקשה להמתנה להכרעה בשאלת תקינות מערכת האכיפה א‘3.
מאז הדיון הקודם ניתנה הכרעת הדין בעניין בדראן (4745-08-13) שם נקבע כי המאשימה לא הוכיחה תקינות המערכת. בהמשך החליטה המאשימה לחדש את הגשת התיקים המבוססים על המערכת וסבורה כי תצליח להוכיח את תקינות המערכת בהליך המתנהל בבית משפט זה (תת“ע 7187-11-15 בעניין סמי חבשה ואחרים).
אשר על כן, בשלב זה נדחה מועד המעקב בתיק דנן ליום 8.3.2019, והחלטה באשר לדרך המשך ניהולו תינתן מאוחר יותר. 5
אין באמור לעיל כדי למנוע מהצדדים לנסות להגיע לסדר אותו ניתן להגיש לאישור בכל עת. אם מבקש מי מהצדדים לקיים דיון, יגיש בקשה בהקדם.
ניתנה היום, 10 אוקטובר 2018.
אבישי קאופמן 54678313
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
מה זה אומר?
זה אומר כי ביום 6.9.2018 (בדקתי בנפרד) ניתן פסק–דין מזכה, המונה 37 עמודים (!) בתיק שהוגש למעלה מחמש שנים (!) לפני כן (בו נפסק, כי ההליך בו נבדקה רמת האמינות של המצלמות – לא היה תקין);
זה אומר שלאחר מכן ביקשה התביעה להמשיך את הדיון בחבילה של תיקים אשר הוגשו כשלוש שנים לפני כן;
זה אומר שהשופט עצמו עוד לא יודע מה הוא יעשה ביום 8.3.2019 – כמעט שלוש שנים מפתיחת התיק בו הוא דן – וגם אנחנו דנים;
זה אומר שהשופט – אשר, לאחר תשע שנים כשופט תעבורה, קודם, בחודש אפריל 2016 לכהונת שופט של בתי משפט השלום – חוזר ומפציר בצדדים לעשות עיסקת–טיעון כדי לשחרר אותו מעונשו של תיק–התעבורה הזה, כדי שהוא יוכל, סוף–סוף, ליהנות מכהונתו כשופט של בתי משפט השלום במחוז חיפה;
וחשוב מכל: זה אומר כי המשטרה עובדת כבר שש שנים כדי להציל את גאוותה הפצועה, במקום לעשות את שיעורי–הבית שהיה צריך לעשות לפני הרפורט הראשון;
וחשוב עו“ד יותר: המשטרה, בעידודם של השופטים, תמשיך לעבוד ב“שיטת מצליח” – להגיש אלפי ורבבות דוחות, בתקווה שרובם יסתיימו ב“כבוד השופט, אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה, מודה אני לפניך!”.
קצין משטרה אמר לי פעם: אנחנו עושים מלאכת קודש במאבק בתאונות הדרכים!
עניתי לו: מלאכת קודש צריכה להיעשות בחרדת–קודש, ואתם עושים מלאכת רמייה.
כשרשויות החוק עושות מלאכתן רמייה, הדבר עשוי להביא לכך שאנשים חפים–מפשע יורשעו וייכלאו, ואילו הפושעים האמיתיים יהלכו חופשי, וימשיכו לפשוע.
כאשר השופטים עוזרים למשטרה ולתביעה במלאכת הרמייה, הדבר מביא לחוסר מקצועיות, בשלב הראשון, ולשחיתות – בשלב השני, וכבר ראינו שוטרים יושבים מול המחשב ו“מרביצים מיכסות” של דוחות מפוברקים – הכל מתוך ההנחה שהאזרח המצוי המקבל דוח חנייה, למשל, ישלם את הדוח, ולא יטריח את עצמו לבית המשפט.
כן, כך זה מתחיל, וכך זה מתפתח: זה מתחיל בביהמ“ש לתעבורה, ומטפס עד לפרקליטות המדינה, ואם פרקליט המדינה, שי ניצן, עומד בביהמ“ש העליון ומשקר נון–סטופ, זה התחיל בבתיהמ“ש לתעבורה, שלושים, חמישים או שבעים שנה קודם לכן.
אז לא, אנחנו לא רוצים את זה, ואנחנו גם לא זקוקים לזה!
איך יכולים שופטי התעבורה להדביר את התופעות האלה?
ראשית – להודיע לתביעה שתביא את עדיה כבר לישיבה ה“הקראה“, למקרה שהנאשם יכפור באשמה, ולא לתת שום מיקצי שיפורים, אלא במקרים הנדירים בהם הוכח בתעודה רפואית שהעד חולה.
שנית – לא לתת שום מיקצי שיפורים: שתלמד התביעה להכין תיק ראיות כראוי, לפני החתימה על כתב האישום, ואם היא לא תעמוד בכך – הנאשם יזוכה.
ואתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים: חצי תריסר זיכויים – והתופעה הזאת עוברת מן העולם, אחת ולתמיד.
עכשיו תגידו לי זה בלתי אפשרי!
אז תסלחו לי מאוד: אם בזמן המנדט הבריטי, לפני 80 שנים ויותר זה היה אפשרי – מקל–וחומר שזה אפשרי במדינת ישראל של היום.
וזה מביא אותנו אל הפרק הבא.
מדוע אני מתגעגע למנדט הבריטי על פלשתינה (א“י)?
בספר מדריך לשוטרים (תפקידי השוטר, חקירת העבירות ועקיבתן), מאת חוסין עבד אלסמד, שופט שלום, ואליאס אסאד אלחדאד, מפקח משטרה ראשון ומרצה לחוקים בביה“ס לשוטרים (תרגם לעברית משה ניסני, 127 עמ‘, דפוס קואופרטיבי “אחוה” בע“מ, ירושלים, 1938), תואר כך ניהולו של משפט פלילי בפלשתינה (א“י) המנדטורית:
” … לפני המשפט ישלח ביהמ“ש הודעה לנאשם. אם היה משוחרר בערבות, תשלח גם אזהרה לערבים. כן תישלח הודעה לכל העדים.
“המשפט יתחיל בקריאות האשמה לנאשם … (וכאן מופיעות הוראות המזכירות את החש“ץ שלנו, המקנות לנאשם את הזכות להישפט בפני ערכאה גבוהה יותר – שופט–שלום בריטי, או בית–משפט מחוזי – ומחייבות את השופט להעביר את המשפט על פי דרישתו של הנאשם).
“בחר הנאשם להיות נידון בפני השופט שלכתחילה הגישו בפניו את התביעה, ירשום השופט את הבחירה בזכרון הדברים של מהלך המשפט וידרוש מן הנאשם לענות על האשמה שמאשימים אותו.
“הודה הנאשם באשמה, כלומר: עבר את העבירה הנזכרת בכתב האשמה, יחשב כאילו נידון …
“לא הודה הנאשם באשמה, ב“כ הקטיגוריה יפתח בטענותיו ויזמין את עדיו …” (שם, בעמ‘ 98, ההדגשות שלי – ש‘ נ‘).
מדוע אני “מתגעגע לבריטים“? משום שאצלנו כמעט אין דבר כזה שהמשפט מתחיל ונגמר באותו היום. אצלנו מוציאים מהנאשם את המיץ, והדרך היחיד המאפשר לו “לגמור עם זה” (דהיינו לחסוך מעצמו את עינויי–הדין) היא לוותר על זכותו להתגונן, ולהודות באשמה בלי שהתביעה תצטרך להביא אפילו שמץ–עדות לחובתו.
מן הראוי לציין כי בעניין הזה – דהיינו פתיחת המשפט ושמיעת העדים באותו היום – הדין כיום הוא כפי שהיה בזמן המנדט. החידוש העיקרי הוא, אולי, האפשרות הניתנת לנאשם להודיע לבית המשפט בכתב, לפני תחילת המשפט, את גירסתו: אם הוא מודה בעובדות, כולן או מקצתן, או שהוא כופר בהן, כדי שאפשר יהיה לקבוע את המשפט ישר לשמיעת ההוכחות, ללא בזבוז זמן מיותר לבית המשפט ולצדדים. כך קבע בית המשפט העליון בפס“ד ע“פ 1556/90, נמרוד בארי נ‘ מ“י, פ“ד מה(1), 705, באמרו (מפי הנשיא מאיר שמגר) כי מי שהגיש את הודעת–הנאשם ו“לא הודה, ולו במקצת העובדות, צריך לקבל במישרין הודעה לביתו על המועד בו יישמע המשפט לגופו, היינו על המועד בו יישמעו העדויות“, כי התייצבותו של הנאשם לישיבה נפרדת כדי להודיע בעל פה את דבר כפירתו “אינה נדרשת” והיא “מיותרת ומהווה הטרחת חינם“.
אבל כל זה אינו עוזר, ובתי המשפט עדיין מתעקשים להזמין את הנאשם לישיבת “הקראה” נפרדת – גם כאשר ברור וידוע מראש שהוא כופר באשמה.
האם זה באמת בלתי אפשרי? תשובה לטענת–הנגד הכי “ניצחת“
הטענה ה“ניצחת” כנגד שמיעת המשפט ההוכחות כבר בישיבה הראשונה נשמעת נהדר: איך נביא 150 שוטרים באותו היום, כאשר רוב הנאשמים מודים באשמה?
לכך יש לפחות שתי תשובות:
ראשית – רוב הנאשמים מודים לא משום שהם חדורי אמונה באשמתם, אלא משום שהם לא יכולים להפסיד עוד יום עבודה. במשפט פלילי “רגיל” בית משפט הגון לא יקבל “הודאה” כזאת, ויכפה על הנאשם את שמיעת ההוכחות, אבל במשפטי התעבורה השופט יחטוף את זה לפני שתספיק להתחרט.
ושנית – זה החשוב: אפשר לחלק את הדוחות ל“חבילות” יומיות, כך שכל הדוחות בכל חבילה יהיו דוחות בהם מעיד אותו השוטר.
כך, למשל, אם לבית המשפט מוגשים בכל חודש 3000 דוחות, והוא מקיים 20 ימי משפטים בחודש, הדוחות יחולקו ל-20 חבילות של 150 תיקים בהם יעיד אותו השוטר, ובמקום שהוא יבזבז חצי תריסר משמרות עבודה בחודש, הוא יבוא לבית המשפט רק פעם אחת!
זה לא אפשרי? אם רוצים זה לא רק אפשרי גם אפשרי, אלא שזה אפילו יותר יעיל!
אני מרצה היום, במצטבר, שתי הוצאות לצמיתות ממקצוע עריכת הדין (מצטברות זו לזו, איך לא) פלוס 27 שנות השעייה נוספות (מצטברות גם כן, איך לא), על “ביטויים” כגון “מעיד כאלף עדים“, למשל – והכל בשם “רמת המקצוע וטהרו” (סע’ 1 לחלע”ה), פחחחחחחחחחחחחח.
זה עשר שנים אני יושב בסוף מערב (ארה“ב), אבל לבי במזרח (ישראל, איך לא).
לא יצאתי כדי “לעשות לביתי” (שנה–שנתיים, לראות עולם, לעשות קצת כסף ולחזור), אלא כדי להמשיך במפעל–חיי ממקום בו אי אפשר להתריס כנגדי את ה“באיזה סגנון אדוני מדבר“, ולא יכולים לעשות לי את מה שעושים ללורי שם טוב, למשל. לחיות מקצבת האזרח הוותיק של הביטוח הלאומי, ולדאוג שאתה, הקורא את הדברים האלה, וכן גם ילדיך, נכדיך וניניך, תוכלו לחיות במדינת ישראל אחרת, מדינה טובה יותר וצודקת יותר – גם בתחום התעבורה, וגם בכלל.
כשלושים שנה ייצגתי נאשמים בבתיהמ“ש לתעבורה.
כשלושים שנה טיפסתי על קירות חלקים, ויכולתי להם.
זה לא בא בקלות, ומחליקים שוב ושוב.
זוכרים את הסיפור על האיש שבא לבית המרקחת, וביקש משהו כנגד עש ומקקים?
נתן לו הרוקח 100 גרם נפטלין, ואמר לו סע לשלום, ובהצלחה.
נסע האיש לשלום, וביום המחרת חזר וביקש כמות כפולה. נתן לו הרוקח כמות כפולה, אבל האיש חזר יום יום וביקש כמויות הולכות וגדלות של נפטלין – קילוגרמים שלמים.
לאחר שבוע–שבועיים הרהיב הרוקח עוז ושאל את הקונה: בשביל מה אדוני זקוק לכל כך הרבה נפטלין?
ענה לו הקונה: אתה חושב שכל כדור פוגע?
אז גם כדי להוציא תקדים במשפט התעבורה לא כל כדור פוגע, ולרוב לא פוגעים בירייה הראשונה.
בסוגיית פסיקת ההוצאות לנאשם שזוכה טיפסתי על הקירות, כאמור לעיל, כ-18 שנים מאז קמארה ועד לעדן.
על הלכת בראונשטיין (1990), לפיה בעבירות מהירות חובת התביעה להוכיח גם את היסודות הפוזיטיביים של העבירה (למשל: שהמכשיר היה תקין, והמפעיל היה מיומן), וגם את היסודות הנגטיביים שלה (למשל: שלא היו קווי מתח גבוה בשטח, ושלא ירד גשם), עבדתי כעשר שנים, אם כי במבט לאחור כבר היו לפני שהתחילו עם זה.
לעומת זאת קיבלתי “במכה ראשונה” את הלכת יוחנן לב (1997), לפיה אדם שהוזמן להופיע בפני קצין משטרה לדיון על פסילה מנהלית של רשיון הנהיגה שלו אכן הופיע במועד שנקבע לו, אבל נמסר לו צו פסילה שהוצא ע“י הקצין יום קודם – הצו הוא בלתי חוקי.
היו עוד כמה הישגים, פה–ושם, היו גם כישלונות, וכישלונות צורבים, אבל בסך הכל הורשתי לא מעט נכסי צאן ברזל לבאים אחרי.
אלא מאי? הצאן ברחה, הברזל החליד, ואני שואל על מה ולמי עבדתי במשך כשלושים שנה, אם איש לא ממשיך את דרכי.
מעשי–ידי טובעים בים, ועל כך נפשי בוכיה.
ליבי במזרח / יהודה הלוי
לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב
אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב
אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד
צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב
יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ
יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב!
____________
לקריאה נוספת על הידרדרות משפט התעבורה:
מה זה רכב “מונע”, ומה זה מנוע “מותנע”? על פסק–דין אידיוטי, מניפולטיבי, שקרי ורב–מלל
כוהני הסגנון לא מבינים דבר בתעבורה
דבורה ברלינר (השופטת) מקשקשת בקומקום, ומאשרת מהמקפצה
_____________
למשתמשי פיסוקיי, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא