חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (ו): על קיטש וקשקושים, ועל אמון הציבור
קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/54687
שמחה ניר, עו“ד
*** אפשר, ב-484 מלים בלבד, גם לפסוק לפי המצפון וההבנה המקצועית, וגם “לרצות את העם“, בלי להתכופף לפניו – וזה כולל גם את הענווה השיפוטית המתחייבת *** גם יגאל עמיר “צמח כאן, חווה את נפלאותיה וקשייה של המדינה הזאת”, והיה “מחובר אליה בכל נימי נפשו“. הוא אפילו שירת בצה“ל כלוחם בגדוד 13 של חטיבת גולני.
נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka
בן 79 שנים אנוכי היום (15.6.2018), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!
“יש ג‘ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם“
זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?
בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
פרק שישי לנאום התשובה שלי לדברי הברכה של נשיאת ביהמ“ש העליון, השופטת אסתר חיות, בכנס במשכן הנשיא בנושא “70 שנות עצמאות למערכת המשפט” ובסימן פרישתה לגמלאות של הנשיאה נאור ביום 23.10.18.
***
כבוד הנשיאה,
בפרק הראשון לנאום–התשובה שלי לדבריך בנושא “70 שנות עצמאות למערכת המשפט” התייחסתי לקשקשת הרבה שלך על עצמאות מערכת המשפט, בלי שאת עצמך לא יודעת למה את מתכוונת. בפרק השני ראינו כיצד את כורכת את “עצמאות מערכת המשפט” עם רצונכם לסתום את פיותיהם של המבקרים.
בפרק השלישי עניתי לטענתך כי אלה אשר “התנהלותה של המערכת כמערכת עצמאית ובלתי תלויה ברשויות האחרות היא לצנינים בעיניהם“, וכי הם “אף הרחיקו לכת ותיארו אותה כאנטי–דמוקרטית … ואפילו כדיקטטורה שיפוטית שיש לרסק – כך ממש“, והראיתי כי אתם אכן מערכת אנטי–דמוקרטית … ואפילו כדיקטטורה שיפוטית שיש לרסק – כך ממש!
בפרק הרביעי הראיתי כי אף אחד לא שם לו למטרה לפגוע בעצמאותכם ובאי–תלותכם – חוץ מכם–עצמכם, וכי את הולכת בדרכי חברתך דורית ביניש, אשר ביקשה לרמות את כל העולם – ובמיוחד את עצמה.
בפרק החמישי הראיתי כמה נבובה טענתך כי “עוד מלמדת המציאות כי השירות הניתן לציבור במערכת שלנו מצמיח אמון רב של הציבור כלפיה“, וכי “אמון זה נובע בראש ובראשונה מן העבודה המסורה והמקצועית של השופטות, השופטים, הרשמות והרשמים העושים מלאכתם נאמנה לאורך כל ימות השנה …”, והבאתי לך דוגמאות למכביר לאותה “עבודה מסורה ומקצועית” שאת מקשקשת עליה נון–סטופ.
אבל כנראה שגם הדיבורים האלה לא ממש עוזרים לך בתיזה על מקורו של אמון הציבור בכם, ואת מתבלת אותם בקיטש:
… אך לא פחות מכך הוא נובע מן העובדה כי מערכת בתי המשפט על השופטים שבה ועל עובדי המנהל שבה משקפים פסיפס מרהיב של החברה הישראלית על כל גווניה.
ואולי תגידי לי, גברת חיות, מה זה משנה אם הפסיפס הוא מרהיב, או שאינו מרהיב, של החברה הישראלית, על כל גווניה, או רק על חלק מגווניה?
ומה הקשר לעובדי המנהל? האם שחיתותה של מערכת המשפט מקורה בעובדי המנהל, או בשופטים?
ואם אכן מערכת בתי המשפט המושחתת, על השופטים שבה ועל עובדי המנהל שבה משקפים “פסיפס … של החברה הישראלית על כל גווניה“, האם זה אומר כי החברה הישראלית, “על כל גווניה“, היא מסואבת ומושחתת?
והנה, עוד כריכה דו–מפרקית בין הקיטש לבין הגויעל–נפש:
מדובר באנשים שצמחו כאן, חוו את נפלאותיה וקשייה של המדינה הזאת והם מחוברים אליה בכל נימי נפשם.
נו, באמת … גם יגאל עמיר “צמח כאן, חווה את נפלאותיה וקשייה של המדינה הזאת”, הוא אפילו שירת בצה“ל כלוחם בגדוד 13 של חטיבת גולני, והוא היה “מחובר אליה בכל נימי נפשו” – עד כדי כך שהוא רצח את ראש הממשלה, יצחק רבין, לא מתוך רצון להפיק מכך הנאה אישית, אלא מתוך רצון כן ואמיתי להציל את את ארצו האהובה מאסון המשחר לפתחה – על פי הבנתו ואמונתו.
זה המשכו של הקיטש, וכאן בא ה“אבל“:
אך כשופטים מקצועיים חובה עלינו להבחין הבחן היטב בין החיבור לעם ובין הניסיון לרצותו.
המשפט הזה, בן י“ד המלים, יכול – וצריך – לשמש בסיס לספר שלם, ולי עצמי יש באתר מאמרים לא מעטים בנושא הזה, אבל לך – ולכל מערכת המשפט – אין מה לומר, אלא את 14 המלים השדופות האלה. משהו מעין “נחה דעתנו“ שעלינו להבחין הבחן היטב בין החיבור לעם ובין הניסיון לרצותו. “נחה דעתנו” – צמד המלים המשניאות אתכם על כל העולם, ובמיוחד על ציבור עורכי הדין, אשר טורחים לילות כימים על הכנת תיקים בנויים–לתפארה, ואתם פוטרים את עצמכם ב“נחה דעתנו שבערעור הזה אין ממש.
ממש עמקות אינטלקטואלית, ממש הקפדה על חובת ההנמקה.
אז לא, גברת חיות, את אפילו לא מבינה את שורש הבעייה, אתם כולכם לא מבינים את שורש הבעייה שבשתי המלים “הניסיון לרצותו“.
“לרצות את העם” אין פירושו לפסוק לפי מה שהעם רוצה.
“לרצות את העם” פירושו לתת לו את ההרגשה שעשיתם את מלאכתכם נאמנה, במקצועיות, בחריצות – וביושר. לתת לו את ההרגשה הזאת גם אם הוא הפסיד במשפט, וגם אם התוצאה אינה לטעמו הפוליטי.
אתן לך את הדוגמה הכי אקטואלית: הוויכוח על האקטיביזם השיפוטי, ועל סמכותו של בית המשפט להתערב בחוקי הכנסת (“לשים עצמו מעל המחוקק הריבוני שנבחר ע“י העם, בבחירות דמוקרטיות“, וכו’).
אתם הבעתם את דעתכם בהערת–אגב המונה למעלה מ-300 עמודים, הקרוייה פס“ד בנק המזרחי. בהערת–האגב הזאת קשקשתם על “מידרג חקיקתי“, וניפחתם לאדם מן היישוב את השכל באלף ואחת אסמכתאות, ממדינות הים, האוויר והיבשה: ארצות הברית, אוסטרליה, בריטניה הגדולה וטרינידד–אנד–טובאגו הקטנה.
חוץ מהעולם האקדמי – שניזון מהערות–אגב כאלה – אף אחד לא קרא את הערת–האגב הארכנית הזאת – גם לא אני, מיינד יו. אני לא קראתי אותה, כי אני לא קורא הערות–אגב. אני לא קראתי אותה כי נאמנה עלי עמדתו של נשיא ביהמ”ש העליון בעבר, יואל זוסמן, אשר אמר:
“אין זה מתפקידנו ואף לא מסמכותנו לומר אמרות אגב, וככל שנימנע מעשות כן, הרי זה משובח” (ע”פ 424/63, היוהמ”ש נ’ שלבי, פ”ד יח(2), 478, 481).
הערתם את הערת–האגב הקולוסאלית הזאת כגנבים–בלילה, בתיק שהיא בכלל לא הייתה נחוצה, ומה שנתן תרומה נוספת לכך שהציבור לא שם לב אליו היה שהוא ניתן 5 ימים אחרי רצח יצחק רבין (לא, זה לא היה מתוכנן).
ומה אחר כך? כאשר נזקקתם לזה בהמשך – ולא באורח אגבי – התייחסתם לפס“ד בנק המזרחי כאל “דבר אלוהים” מששת ימי בראשית, ואף עשיתם לה חגיגה גדולה, ברוב הדר ועם.
מדוע הציבור לא קיבל את “דבר האלוהים” הזה? משום שאתם רקדתם טאנגו עם עצמכם, והשתנתם על אמון הציבור בקשת הכי גבוהה שאפשר.
אני הייתי מתייחס לנושא כך:
כיום אין מחלוקת על כך שלבית המשפט יש סמכות לבקר חקיקת משנה (תקנות, צווים, וכו’), ונשאלת השאלה האם יש לבית המשפט סמכות לבקר גם את חוקי הכנסת.
סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (הקרוי גם פיסקת ההגבלה), זה לשונו:
8. אין פוגעים בזכויות שלפי חוק–יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.
השאלה הראשונה היא: האם הכנסת בכלל מוסמכת להגביל את עצמה?
לשאלה הזאת יכולות להיות שתי תשובות: האחת – חיובית, דהיינו שהכנסת יכולה לכבול את עצמה, והשנייה – שהיא יכולה לחייב את כל העולם, אבל לא את עצמה.
אם היא לא יכולה לכבול את עצמה, פתרנו את הבעייה, אבל אם היא אכן יכולה לכבול את עצמה – נצטרך לבדוק אם, בחוק האמור או בכל חוק אחר, הכנסת אכן פעלה כמחוייב על פי חוק–היסוד שהיא עצמה חוקקה.
השאלה הבאה היא: האם הוראת סע’ 8 הנ“ל היא רק “הצהרתית“, או שהיא גם “אופרטיבית“?
תפקידו של בית המשפט אינו לחוקק, אלא לדון בסכסוכים, אבל ההכרעה בסכסוכים אינה רק בקביעת העובדות, אלא גם ביישומו של החוק, ויישומו של החוק מצריך לא אחת הכרעה בשאלה מהי פרשנותה של הוראת–חוק זו או אחרת.
כאשר מתעוררת שאלת פרשנותו של חוק, בית המשפט חייב להכריע בה, ואין הוא רשאי לגלגל את שאלת הפרשנו בחזרה אל המחוקק, משום שזה כבר גמר את מלאכתו, ולא ייתכן שכל פעם כאשר מתעוררת שאלת פרשנות החוק בית המשפט יעצור את הרכבת, יגלגל את תפוח–האדמה הלוהט אל הכנסת, ובעלי הדין יהיו תלויים בקונסטלציה הפרלמנטרית באותה העת. אין חיה כזאת.
בדיון שלפנינו נאחז אחד הצדדים בהוראת החוק, ואילו הצד שכנגד טוען שהיא בטלה, משום שהיא אינה עומדת בתנאיו של סע’ 8 לחוק היסוד, ועל כן, לצורך הדיון שלפנינו, אנחנו חייבים להכריע בשאלה הזאת.
בשאלה אם הכנסת, בחוק, יכולה להגביל את סמכותה–היא איננו צריכים להביא לחמנו מרחוק, משום שבכל שיטת משפט השופטים, בסופו של דבר, עונים על השאלה הזאת – לחיוב או לשלילה – לפי תפיסת–עולמם האישית שלהם, וכן גם אנחנו עונים על השאלה לפי תפיסת עולמנו–שלנו.
ותשובתנו היא שהכנסת אכן יכולה לחוקק חוקים המגבילים את כוחה–היא, כשם שהיא יכולה להגביל את כוחו של כל גוף אחר הפועל מכוח החוק.
מכאן אנחנו מגיעים אל השאלה השנייה, שאלת משמעותו של סעיף 8 הנ“ל: האם היא רק “הצהרתית“, או שהיא גם “אופרטיבית“?
הנחת העבודה שלנו היא שהמחוקק אינו מקבל חוקים לא–אופרטיביים, הצהרתיים גרידא, זולת אם כוונה אחרת משתמעת בבירור. במקרה הזה אין אנו רואים כל כוונה ברורה אחרת, ולכן אנחנו קובעים שההוראה “אין פוגעים …” היא אופרטיבית, וכל פגיעה בערכים שהיא מגינה עליהם היא בטלה–מעיקרה, וכמוה כלא הייתה יהא אשר יהא הגוף הפוגע: הרשות המנהלית, הרשות השופטת, ואפילו הרשות המחוקקת עצמה.
לא למותר לציין כי אם המחוקק סבור שהפרשנות שנתן בית המשפט לחוק זה או אחר אינה רצוייה לו – הוא רשאי לחוקק חוק המשנה את המצב המשפטי: זה לגיטימי, וזה לא חוק “עוקף בית המשפט”, אלא חוק המשנה את המצב המשפטי, ומתאים אותו לרצונו הנוכחי של המחוקק (ובאותה המידה אפשר, אם תרצו, גם לרצונו של המחוקק הנוכחי).
הנה כי כן, אפשר, ב-484 מלים בלבד (ואם רוצים – אפשר לקצר עו”ד יותר), גם לפסוק לפי המצפון וההבנה המקצועית, וגם “לרצות את העם“, כלשונך (אבל כהגדרתי!), בלי להתכופף לפניו – וזה כולל גם את הענווה השיפוטית המתחייבת, לבל יאמרון הבריות כי בית המשפט מתנשא ושם עצמו מעל למחוקק הריבון.
לשם השוואה: פס”ד בנק המזרחי מונה 127,154 מלים – פי 263 יותר – והוא רק יצר והעמיק את הקרע בין הציבור לבית המשפט, במקום למנוע אותו (וכמו בסיפור היהודי והדגים – גם לא השיג את מטרתו, והגירוש מן העיר מתקרב מבחירות לבחירות).
אבל, למרות הדיאלקטיקה הפומפוזית שלכם, אתם מתכופפים גם מתכופפים: על אימת הציבור שאחזה בשופטינו, על שיקולי הרשות המבצעת ועל פסיקה במצפון רע.
פיסקת ה“ענווה” (56 מלים) שהוספתי והדגשתי בסוף הדברים, לעיל, אינה המצאה שלי, אלא של מורכם, רבכם ונשיאכם, אהרן ברק עצמו (ואני מניח שהוא לא היה היחיד מכם שאמר את זה).
אלא מאי?
כאשר איילת הכושלת (איילת שקד, בשביל מנועי החיפוש) עלתה לשלטון, והדיבורים על פיסקת ההתגברות תפסו תאוצה (לבטל את פיסקת ההגבלה אף אחד לא הציע, ואפילו לא חלם), אתם הפכתם את עורכם, וקפצתם על רגליכם האחוריות: רגע–רגע, זו פגיעה בדמוקרטיה!
אז תסלחו לי מאוד: אם היו מחוקקים את פיסקת ההתגברות יחד עם פיסקת ההגבלה, הייתם מברכים על כך, אבל כאשר המחוקק גילה שהוא נתן לכם יותר מדי, שהוא “קפץ שתי מדרגות” וביקש לחזור מדרגה אחת אחורנית, הפכתם את הברכה לקללה, ואפילו אהרן ברק הפך את חברבורותיו והצטרף למחנה המקוננים על ה“פגיעה בדמוקרטיה“.
אם היו לכם קצת פחות הובריס, קצת פחות אגו, וקצת יותר יצירתיות, הייתם מוציאים מתחת ידכם דבר שיהיה טוב לא רק לפוליטיקאים משמאל ומימין, ולא רק למשה כחלון – אלא גם לכם: עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות–האזרח הבא, מציע: איך אחזיר את אמון הציבור בבג”ץ!
אבל לא רק שאתם משתינים על אמון הציבור, אלא שאתם גם בורחים ממנו: הבלדה על אמון הציבור – מדוע השופטים פוחדים ממנו פחד–מוות, ובורחים ממנו כמפני אש?
לא אסיים את הפרק הזה בלי להזכיר פרשה משפטית כואבת אשר מסרבת למות: הרשעתו של רומן זדורוב, ברציחתה של הילדה תאיר ראדה ז“ל, הרשעה שהציבור הרחב מסרב לקבל.
מדוע הציבור לא מקבל אותה?
לא בגלל הפוליטיקה, לא בגלל שההרשעה היא “סמולנית“, ולא בגלל האקטיביזם השיפוטי.
הוא לא מקבל אותה משום שהוא לא השתכנע באשמתו של זדורוב.
הוא לא מקבל אותה כי היא מלאה חורים.
הוא לא מקבל אותה כי הוא לא מקבל אותה, וזו הבעייה שלכם, כי חובת ההנמקה שחלה עליכם לא חלה על הציבור, ועל פסק דינו אין ערכאת ערעור.
עכשיו תמשיכי לקטשקטש על “מערכת בתי המשפט על השופטים שבה ועל עובדי המנהל שבה משקפים פסיפס מרהיב של החברה הישראלית על כל גווניה“, ועל כך ש“לרצות את העם” אין פירושו לפסוק לפי מה שהעם רוצה“.
אז לא, העם לא רוצה שרוצח יהלך חופשי וימשיך לרצוח, אבל גם לא רוצה שאדם חף מפשע יישב בכלא. הוא לא רוצה זאת לא רק משום שמקוממת אותו האפשרות שהדבר יכול לקרות לכל אדם, אלא גם משום שאם חף מפשע יושב בכלא – האשם האמיתי מהלך חופשי, ומסכן את הציבור כולו.
עכשיו תקשקשי על כך ש“שופטים הם רק בני אדם, והם יכולים לטעות” … אז לא: הציבור אינו נבער–מדעת כמו שאתם חושבים, וגם הוא מבין את זה, אבל הוא יודע להבחין היטב בין טעויות–אנוש לבין מלאכת רמייה, בין חתירה לאמת לבין חתירה ל“סגירת תיקים“, בין התייחסות לכל הטענות והראיות, לבין התעלמות מכוונת וזדונית מראיות וטענות שאינן מתיישבות עם התוצאה אשר סומנה מראש.
איך פותרים את הבעייה, כאשר לא יודעים איזה פסק דין יהיה מקובל ע“י הציבור, ואיזה לא יהיה מקובל עליו?
פשוט מאוד: כאשר אתם כותבים פסק–דין, צאו מתוך ההנחה שהציבור ישאל את עצמו שאלות, קראו בעיני הזולת את מה שאתם כותבים, שאלו את עצמכם את כל השאלות האפשריות – ותנו להן את התשובה בגוף פסק–הדין. כך אני נוהג כאשר אני כותב מאמר – ומה שטוב בשבילי טוב גם בשבילכם.
ישנה גם אפשרות אחרת: יש לכם יחידת דוברות, ולאחרונה גם סידרת לעצמך “יועץ תקשורת” – השתמשו באלה כדי להתמודד עם הביקורת הציבורית, ברוח הדברים שאת מביאה, בהמשך נאומך, מפי אהרן ברק (ואגיע לכך בהמשך), אשר נהג לומר כי כשאתם יושבים לדין אתם גם עומדים לדין.
לא, זה למטה מכבודכם, אבל מי שמשחק עם הציבור משחקי–כבוד – שלא יצפה לאמונו.
_________
לכל פרקי הסדרה
חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (א): מי שרוצה עצמאות – בבקשה!
חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (ב): עצמאות אינה חסינות מביקורת!
חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (ג): כל דיקטטורה יש לרסק – ודיקטטורה שיפוטית לא כל שכן!
חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (ד): אף אחד לא פוגע בעצמאותכם ובאי–תלותכם – רק אתם
חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (ה): על איזו “מציאות“, ועל איזה “אמון“, גברתי מדברת, כאשר רק ל-30% מהציבור יש אמון מלא במערכת המשפט (לא סופי)?
חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (ו): על קיטש וקשקושים, ועל אמון הציבור (אתה נמצא כאן)
חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (ז): אתם מזמינים את החנופה, נהנים ממנה, ולעולם לא גומרים
חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (ח): אתם לעולם לא עומדים לדין!
חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (ט): מי שמצפה מזולתו לכבוד – שייתן כבוד לזולתו!
חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (י): אידיוטים, לכו הבייתה כולכם, ויפה שעה אחת קודם!