קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/54194

שמחה ניר, עו“ד

*** הערות בעקבות הדיון בסנאט האמריקאי על מועמדותו של ברט קאוואנו לביהמ”ש העליון האמריקאי *** תגובה לפוסט של ידיד המגן על המועמד ותוקף את המפלגה הדמוקרטית *** כתב–הגנה על פומביות השימוע הנהוגה בארה”ב

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

בן 79 שנים אנוכי היום (15.6.2018), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו“ד רבה המלחמה!

“יש ג‘ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם“

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הקדמה

דונאלד ג’יי טראמפ רוצה שופטים שמרנים

השמרנות של קאוואנו

הליכי מינוי שופטים, בישראל ובארה“ב

התרגילים המסריחים: קיצור תולדות הזמן

אינטרסים לגיטימיים

סוזן קולינס, ליסה מרקובסקי

הצביעות של הרפובליקנים

בּ֣וֹר כָּ֭רָה וַֽיַּחְפְּרֵ֑הוּ …

ג’ף פלייק

… וַ֝יִּפֹּ֗ל בְּשַׁ֣חַת יִפְעָֽל

על אמינותם של השופט והמתלוננת

גאולה לעולם

השקרים של קאוואנו

וזה עוד לא הכל

קאוואנו האופורטוניסט

דונאלד טראמפ תוקע לציבור אצבע בעין …

… והציבור לא טיפש!

ברט נתניהו, בנימין קאוואנו

משה קאוואנו, ברט קצב

השאלה המטופשת של דונאלד טראמפ

האם היינו מקבלים אותו לעבודה הזאת?

הבקו“ם הכושל של דונאלד טראמפ

דונאלד טראמפ לא יורד מהעץ

ונניח שהוא לא יאכל חרה

אמון הציבור בביהמ“ש העליון בארה“ב

שיקולים זרים ושיקולים פסולים: אריאל טראמפ, דונאלד שרון

האמנם “שטויות במיץ“?

ומכאן לנאום–התשובה

כפפה לרגליך, יראון ידידי

 

הקדמה

המאמר הזה הוא נאום–תשובה לפוסט רווי–פוליטיקה של ידידי יראון פסטינגר, ואני, כידוע, מתרחק ממזוהות פוליטית (ימין–שמאל), כדי שלא יתייחסו למאמרי בחשדנות המתבקשת, ואת המעט שאני מוכן לחשוף על עצמי הבעתי במאמר על האוריינטציה הפוליטית של עו“ד שמחה ניר – זה באשר לעמדותי בעניין הפוליטיקה הישראלית.

מעבר לכך, זכויות האדם נמצאות אצלי בראש סולם הערכים, ומי שמגדיר זאת כ“ליברליות” – אנחנו מדינה חופשית, וזה כולל גם את חופש ההגדרה והביטוי.

באשר לפוליטיקה של ארה“ב, בה אני נמצא כעת – אני פחות מסוגר: אני מתעב את הנשיא דונאלד טראמפ, אבל לשם כך לא צריך להיות “שמאלן“, משום שלא רק בשמאל האמריקאי, אלא גם בימין האמריקאי האמיתי לא סובלים אותו. כך, למשל, הסנאטור הרפובליקני ג’ף פלייק (Jeff Flake), הנמצא בקצה השמרני–קיצוני שבמפלגתו, ובו נדבר בהמשך.

ובחזרה לפוליטיקה הישראלית ולדונאלד טראמפ, אני מחלק אותה לשניים:

ראשית – באשר ל“מהלך ירושלים” שלו, אני נותן את שני תרחישי–הקצה האפשריים, בלי לנקוט עמדה משלי, וכל החפץ יבור לעצמו אפשרות כלבבו:

למתמוגגי דונאלד טראמפ: זכרו את אופורית ששת הימים!

ושנית – יש לי חשבון עם מעריציו העיוורים של טראמפ, אשר, בגלל מהלך–ירושלים שלו, לא מסוגלים – וכנראה גם לא רוצים – להבין עד כמה הוא מושחת, שקרן, הפכפך, חלאת–אדם, ומעל לכל – אידיוט מושלם, ועד כמה “ידיד ישראל” זה יכול להפנות אלינו עורף – כאשר הדבר יהיה כדאי לו:

דונאלד טראמפ למתחילים, מבט מקרוב (יג): נאום–תשובה לפרופ‘ חובב טלפז, מעריץ עיוור

דונאלד טראמפ למתחילים, מבט מקרוב (יז): נאום–תשובה לאסתר שניאורסון גרי, מעריצה עיוורת

מדינת ישראל מפסקת רגליה לפני דונאלד טראמפ

ולפני שאגיע אל נאום–התשובה לפוסט של יראון פסטינגר אתאר, כמי שנמצא עכשיו בארה“ב ומחובר נון–סטופ לשלוש טלוויזיות, את האירועים שעומדים ברקע: סיפור התלונות על תקיפות מיניות שהועלו כנגד מועמדו של טראמפ לבית המשפט העליון.

דונאלד ג’יי טראמפ רוצה שופטים שמרנים

במערכת הבחירות שלו הבטיח דונאלד טראמפ למנות שופטים שמרנים, בין השאר במטרה לבטל את הלכת ביהמ“ש העליון בעניין Roe v. Wade, אשר קבעה את זכות האישה על גופה (קרי: זכות ההפלה), ועוד כמה הלכות ליברליות אשר כדי לבטלן יש צורך ביותר שופטים שמרנים בביהמ“ש העליון, על מנת שיטו את הכף הדי–מאוזנת בהרכבו של ביהמ“ש העליון.

כדי לממש את רצונו זה, בבוא העת, הרכיב טראמפ רשימה של 25 שופטים כלבבו, הראשון שבהם, ניל גורסצ’ (Neil Gorsuch), עבר את הליכי המינוי בראשית כהונתו של טראמפ, והשני שבהם, ברט קאוואנו (Brett Kavanaugh), הוא מועמדו הנוכחי של טראמפ לביהמ“ש העליון, אשר אישור מועמדותו (confirmation) תקוע כעת בסנאט – הסיבה הישירה לפוסט של פסטינגר, בו אנחנו דנים כאן.

השמרנות של קאוואנו

כך ויקיפדיה על המועמד הנוכחי של טראמפ לביהמ“ש העליון:

• 3 U.S. Circuit Judge (2006–present)

• 3.1 Notable cases

  • 3.1.1 Abortion

  • 3.1.2 Affordable Care Act

  • 3.1.3 Appointments Clause and separation of powers

  • 3.1.4 Environmental regulation

  • 3.1.5 Extraterritorial jurisdiction

  • 3.1.6 First Amendment and free speech

  • 3.1.7 Fourth Amendment and civil liberties

  • 3.1.8 National security

  • 3.1.9 Second Amendment and gun ownership

תבינו מזה מה שתבינו.

הליכי מינוי שופטים, בישראל ובארה“ב

בישראל נבחרים השופטים ע“י ועדה הפועלת במחשכים, היא הועדה לבחירת שופטים (ולב“ש), שעליה לא נדבר היום, אבל נזכיר רק שהקשר שלה עם הציבור מתבטא בכך שלפני כל ישיבה שלה היא מפרסמת את שמות המועמדים לשפיטה, כדי שהציבור יוכל להגיש התנגדויות לבחירתו של מועמד זה או אחר. אני לא יודע אם יש לכך השפעה, אבל בהחלט זה עדיף מלא–כלום.

בארה“ב השופטים הפדרליים בביהמ“ש העליון ובבתיהמ“ש המחוזיים (השופטים האחרים נבחרים ע“י הציבור, ובהם לא נדון כאן) נבחרים ע“י הנשיא, בכפוף לאישור הסנאט, המונה 100 חברים, אבל, בניגוד לנעשה אצלנו, הציבור לא מוזמן להעיר את הערותיו לפני שמועמדותו של שופט מובאת לאישור הסנאט.

ייתכן שאם מועמדויותיהם של השופטים היו מפורסמות ברבים, הפארסה בה נדון כאן לא הייתה מתרחשת.

ועוד נקודה: בעוד שבישראל השופטים “מופרשים” לפנסיה בגיל 70, בארה“ב השופטים מתמנים לכל חייהם, אלא אם הם מתפטרים לפני כן.

שיא משך הכהונה של שופטי ביהמ“ש העליון בארה“ב הוא 34 שנים ו-205 ימים, כך ששופט המתמנה לביהמ“ש העליון יטביע את חותמו לעשרות שנים קדימה – הרבה אחרי מותו של הנשיא אשר מינה אותו, ועל כך אמרינן “מושל בנו מקברו“.

התרגילים המסריחים: קיצור תולדות הזמן

כיוון שפסטינגר מייחס למפלגה הדמוקרטית “תרגיל“, “מזימה“, “ג’יהאד נגד טראמפ“, מן הראוי לחזור קצת במכונת–הזמן, עד מותו של שופט ביהמ“ש העליון האולטרה–שמרני אנטונין סקאליה (Antonin Scalia), ביום 13.2.2016.

עם מותו של סקאליה בחר הנשיא דאז, ברק אובמה, את השופט הליברלי מריק גארלנד (Merrick Garland) אבל הרפובליקנים, שהיה להם הרוב בסנאט, לא נתנו לו אפילו את זכות השימוע.

האם היו נגד גארלנד תלונות על הטרדה מינית, בעילת קטינות, העלמות מס או חנייה במרחק של פחות משני מטרים מברז כיבוי (הידרנט)?

לא, לא היו נגדו שום תלונות, אבל הרפובליקנים ניצלו לרעה את כוחם (ויש אשר יאמרון “ניצול ציני“, אבל אני לא אוהב את הביטוי הזה, ולכן לא אשתמש בו גם כאן), והשאירו את ביהמ“ש העליון בהרכב חסר, במשך 14 חודשים תמימים (ויש אשר יאמרון לא כך כך תמימים), עד שטראמפ עלה לשלטון, ובחר לכיסא הריק את ניל גורסצ’ הנ“ל.

התירוץ למה שהרפובליקנים עשו לגורסצ’ היה “שנת בחירות“, ומיד אתייחס לכך.

מיום הצגת מועמדותו של גורסצ’ ועד אישורו ע“י הסנאט עברו רק חודשיים ושבוע, ולמרות שהוא היה מועמד של טראמפ, תמכו במועמדותו גם כמה סנאטורים דמוקרטים – ואף אחד לא העלה נגדו האשמות על הטרדה מינית מלפני 36 שנים (כנראה שלא היו).

לתשומת ליבו של כל מי שמייחס למפלגה הדמוקרטית “תרגיל“, “מזימה“, “ג’יהאד נגד טראמפ” בקשר למועמד הנוכחי.

זה לא היה כך בעבר: בפברואר 1988 (שגם כן הייתה שנת בחירות) אישר הסנאט, בו היה רוב דמוקרטי, את מינויו לביהמ“ש העליון של אנתוני קנדי (Anthony Kennedy) ע“י הנשיא הרפובליקני רונלד רייגן, באוקטובר 1990 אישר הסנאט הדמוקרטי את מינויו של דייויד סוטר (David Souter) ע“י הנשיא הרפובליקני ג’ורג’ H W בוש, ובאוקטובר 1990 אישר אותו הסנאט את מינויו של קלארנס תומאס (Clarence Thomas) ע“י אותו הנשיא הרפובליקני, ג’ורג’ H W בוש.

לתשומת ליבו של כל מי שמייחס למפלגה הדמוקרטית “תרגיל“, “מזימה“, “ג’יהאד נגד טראמפ“.

לשם השוואה: הפעם האחרונה שהסנאט בעל הרוב הרפובליקני אישר מועמד של נשיא דמוקרטי הייתה לפני למעלה מ-120 שנה, בשנת 1895, כאשר הסנאט הרפובליקני אישר את מינויו לביהמ“ש העליון של השופט רופוס פקהם (Rufus Wheeler Peckham), מועמדו של הנשיא הדמוקרטי גרובר קליבלנד.

לתשומת ליבו של כל מי שמייחס למפלגה הדמוקרטית “תרגיל“, “מזימה“, “ג’יהאד נגד טראמפ“.

אינטרסים לגיטימיים

לכל מפלגה יש אינטרס לגיטימי לקדם מינויים “שלה” – זה טוב לאג’נדה, טוב לאגו, וטוב לבחירות הבאות.

חלק מהאינטרס הלגיטימי הוא להקדים ככל האפשר את מינויים של מועמדי אותה המפלגה, ולהשהות ככל האפשר את מינויים של מועמדי המפלגה האחרת (בתקווה שעד אז או שהסוס ימות, או שהפריץ ימות – במיוחד כאשר הבחירות קרבות, והסקרים “לטובתנו“).

המפלגה הרפובליקנית ניצלה, כאמור, את הרוב שלה בסנאט כדי לדחות את אישורו של מריק גארלנד, מועמדו של ברק אובמה.

אישור מינויו של ניל גורסצ’ לא נתקל בקשיים מיוחדים, משום שהעיתוי (תחילת כהונתו של טראמפ) לא איפשר תרגילי שיהוי רבים. הוא אושר ע“י הרוב הרפובליקני, וכאמור לעיל תמכו במועמדותו גם כמה סנאטורים דמוקרטים – ואף אחד לא העלה נגדו האשמות על הטרדה מינית מלפני 36 שנים (כנראה שלא היו).

באשר לברט קאוואנו, האינטרסים של שתי המפלגות היו כשהיו לפני כן, ומטבע הדברים כל מה שטוב לאחת, רע לשנייה, ולהיפך – כך דרכו של עולם – אלא שהמאבק היה הפעם חריף יותר – הן משום שמועד בחירות אמצע–התקופה קרובות יותר, הן משום שקאוואנו הוא שמרן קיצוני עוד יותר, והן משום שהתמיכה בו פחות מובטחת – במיוחד כאשר מדובר בסנאט כמעט–מאוזן (51 רפובליקנים, 49 דמוקרטים), בו כדי לסכל את האישור די ב“עריקה” של שני סנאטורים רפובליקנים ונאמנות של כל הדמוקרטים לקו המפלגתי.

סוזן קולינס, ליסה מרקובסקי

קולינס ומרקובסקי הן סנאטוריות “אדומות” (רפובליקניות) – הראשונה במדינת מיין ה“כחולה” (דמוקרטית), והשנייה במדינת אלסקה ה“אדומה“, ומטבע הדברים הוא שלמועמד כחול במדינה אדומה (או להיפך) יש בעיה של התנגשות בין האג’נדה המפלגתית שלו לבין האינטרסים והדיעות של ציבור הבוחרים שלו.

המשותף לקולינס ומרקובסקי הוא שהן בקצה הליברלי–שמאלי של המפלגה הרפובליקנית, והן תומכות בהלכת Roe v. Wade הנ”ל, קרי: בזכותה של האישה על גופה, וכולל זכותה להפסיק הריון לא רצוי לה.

כאשר עמדה על הפרק מועמדותו של ניל גורסצ’ הוא נשאל ע“י הסנאטוריות האלה מהי עמדתו בעניין Roe v. Wade, והוא ענה: It’s the law of the land. כיוון שביהמ“ש העליון בארה“ב לא כבול לתקדימיו–הוא (כמו אצלנו), התשובה הזאת לא היה התחייבות מוצקה במיוחד, אבל היא הניחה את דעתן של הסנאטוריות, והן הצביעו בעד מינויו.

באשר לקאוואנו, התשובה שלו הייתה מאוד מימית וחמקנית: זה “תקדים חשוב“, אשר “ראוי לכבוד” – תירוץ מוכן לפסק–דין שיסביר, על פני מאות עמודים, מדוע הוא לא הולך בעקבות התקדים ה“חשוב” הזה.

כיוון שתשובתו של קאוואנו הייתה חמקנית, יכול להיות שדי היה לשתי הסנאטוריות להצביע נגד קאוואנו, אבל בינתיים הן לא גילו מה הן החליטו, וכאן נפלה לשטח פרשת ההטרדות המיניות המיוחסות לקאוואנו: תלונתה של הפרופסור לפסיכולוגיה קריסטין בלאזי פורד (Christine Blasey Ford), אשר האשימה אותו בהטרדה מינית לפני למעלה משלושים שנה, בהיותם תלמידי תיכון (הוא בן 17, היא בת 15).

התלונה הזאת, והבאות אחריה, איפשרו לסנאטוריות להמתין עד לסיום בירורן: אם יתברר כי לתלונות נגד קאוואנו יש בסיס, הן תוכלנה להצביע נגדו בלי לגלות כיצד היו מצביעות אלמלא אותה הפרשה.

הצביעות של הרפובליקנים

הרפובליקנים לא מעוניינים בחקר האמת, הם חוששים (ואולי אפילו יודעים) שהיא תהייה לרעתם.

הם רוצים לגמור מהר, ולרוץ לספר לחבר’ה.

הם חוששים שכל יום נוסף יביא בחובו גילויים חדשים, תלונות חדשות, ואישור מועמדותו של קאוואנו מתרחק והולך.

הם חוששים (ובצדק) מהבחירות המתקרבות, כאשר הסקרים נוטים יותר ויותר לרעתם.

הם מביאים בחשבון שככל שיתקרבו הבחירות יהיה להם קשה יותר להעביר עוד מועמד, אם מועמדותו של קאוואנו תיפול.

והם לא מוכנים לרדת מהעץ, לבטל את מועמדותו, ולהעמיד את מועמדותו של השלישי בתור ברשימת ה-25 של טראמפ, עליה דיברנו לעיל.

אז הם מדברים על הצורך הדחוף שהוועדה “תסיים את מלאכתה” … מדוע הצורך הדחוף הזה לא היה קיים כאשר אובמה הציג את מועמדותו של מריק גארלנד, והם השאירו את ביהמ”ש העליון בהרכב חסר, במשך 14 חודשים?

בּ֣וֹר כָּ֭רָה וַֽיַּחְפְּרֵ֑הוּ …

גם כנגד מועמדותו של השופט קלארנס תומאס (שכבר הוזכר לעיל) הייתה תלונה על הטרדה מינית (של הפרופסור אניטה היל (Anita Hill)), אבל בעוד שבפרשה ההיא העידו לא רק המתלוננת והמועמד, אלא גם 20 עדים נוספים, בשימוע בעניין קאוואנו הרפובליקאים לא הסכימו להתיר שום עדים נוספים.

הם גם מנעו גישה למסמכים שיכלו להעיב על מועמדותו.

להעביר לחקירה חיצונית (למשל: של ה-FBI)? חס ושלום!

ביום ו, 28.9.2018, שעה 0930, התכנסה הוועדה המשפטית של הסנאט, בכוונה “לגמור עם זה“, כאשר עדיין לא היה בטוח אם יהיה בוועדה רוב להמלצה חיובית שתועבר למליאת הסנאט (שלא לדבר על כך שהסיכויים לאישורה של מליאת הסנאט היו לגמרי לוטים בערפל), ואז, אחרי יום שלם של דחיות והתייעצויות, בשעה 1400, הגיע מועד הישיבה המכרעת, ואז קם הסנאטור ג’ף פלייק, אמר רגע–רגע, ויצא החוצה יחד עם חברו, הסנאטור הדמוקרטי כריס קונס (Chris Coons) …

ג’ף פלייק

הסנאטור הרפובליקני ג’ף פלייק הוא ממבקריו החריפים ביותר של טראמפ במפלגתו, הוא, כאמור, נמצא בקצה השמרני–קיצוני שבמפלגתו, ובגלל ה“מרדנות” שלו טראמפ חיסל את הקריירה הפוליטית שלו עד כדי כך שהוא הודיע שבנובמבר הקרוב הוא לא מציג את מועמדותו לקדנציה נוספת בסנאט.

לפלייק יש סיבה טובה להצביע נגד קאוואנו: נקמה בטראמפ, וסיבה טובה להצביע בעדו: השמרנות, והוא לא בחר בנקמה.

אבל בכל זאת עניין ההאשמות כנגד קאוואנו בעיין ההטרדה המינית הטריד את פלייק, במיוחד כאשר החלו להצטבר תלונות נוספות לזו של הפרופסור, והוא התחיל לזגזג, עד שבסוף הוא הודיע שהוא מצביע בעד המועמד …

אבל … מכאן לכאן – אחרי לילה ללא שינה, כדבריו – הוא נתפס במעלית ע“י שתי נשים שהיו קרבנות של תקיפה מינית, והן שטפו אותו בצעקות כך שהוא כבר לא ידע את נפשו – הכל מול המצלמות – וה“מופע” הזה הופץ ויראלית.

ייתכן מאוד שה“סצינה” הזאת הייתה הקש שהכריע אותו, ולקח לו זמן עד שהוא גיבש לעצמו את הפתרון בין כל האפשרויות הגרועות מבחינתו: לדחות את ההצבעה במליאת הסנאט למשך שבוע ימים, ולהעביר את התלונות לחקירה ע“י ה-FBI (ויומיים–שלושה אחרי ההצבעה בוועדה הוא אמר: אם הייתי רץ בבחירות הקרובות – אין שום סיכוי שהייתי עושה את זה).

… וַ֝יִּפֹּ֗ל בְּשַׁ֣חַת יִפְעָֽל

פלייק חזר לחדר הישיבות, קרא החוצה לחברו קריס קונס, שניהם חזרו לישיבה, והתוצאה היה כאמור: אלה שלא רצו חקירה יסודית בוועדה, חטפו חקירה של ה-FBI.

על אמינותם של השופט והמתלוננת

אנחנו מכירים איך זה עובד בבית המשפט: קודם השופט מחליט לאיזו תוצאה הוא רוצה להגיע, ואחר כך הוא “מאמין” למי שעדותו עולה בקנה אחד עם אותה התוצאה.

וכך הוא גם בשאלה למי להאמין: ממש “במקרה” כל תומכיו של דונאלד טראמפ (וממילא גם של קאוואנו) “מאמינים” למועמד הזה, ובעוד מתנגדיו של טראמפ “מאמינים” למתלוננת כריסטי בלאזי פורד.

כיוון שאני מתעב את טראמפ, אני פוסל את עצמי מלהביע דיעה בעניין אמינותם של הצדדים האלה (ממילא תגידו שאני “מוטה פוליטית“), ואתייחס רק לפרמטרים אובייקטיביים שאינם תלויי–השקפה, והם ניתנים לאימות או להפרכה.

נתון ראשון:

פורד לא רק הסכימה לחקירה ע“י ה-FBI, אלא שהיא גם דרשה חקירה כזאת, היא עברה מרצונה בדיקת פוליגרף ע“י בוגר ה-FBI, וממילא היא תסכים לבדיקה כזאת גם אצל ה-FBI.

לעומתה קאוואנו, כאשר נשאל בוועדה אם הוא מוכן לחקירת ה-FBI, הוא היסס ואמר: אני אקבל על עצמי כל חקירה שהוועדה תקבע (בידעו, נכון לאותה השעה, שהוועדה לא תאשר שום חקירה נוספת), אבל כשהוא נלחץ אל הקיר, וגם הוצע לו להתקשר על–אתר לבית הלבן כדי שהנשיא יורה על חקירה כזאת – הוא השתתק לחלוטין.

נתון שני:

פורד ענתה על כל השאלות שנשאלה, ואילו קאוואנו התחמק משאלות לא מעטות:

נתון שלישי:

בציבור האמריקאי שיעור המאמינים לפורד גדול משיעור המאמינים לקאוואנו (למען ההגינות והאמת יש לציין כי גם בעניין הזה יש חפיפה מסויימת בין הזיקה המפלגתית לבין האמון בזה או בזו, אבל, מאידך, אחרי ה”הופעה” שלו בסנאט התמיכה בו ירדה עוד, אבל לא דראסטית).

נתון רביעי:

אפילו דונאלד טראמפ עצמו מאמין לפורד (למרות שככל הנראה הוא רפובליקני).

גאולה לעולם

כך הם אמרו:

I am here today not because I want to be. I am terrified. I am here because I believe it is my civic duty to tell you what happened to me while Brett Kavanaugh and I were in high school.

— Christine Blasey Ford

This whole two-week effort has been a calculated and orchestrated political hit, fueled with apparent pent-up anger about President Trump and the 2016 election. Fear that has been unfairly stoked about my judicial record. Revenge on behalf of the Clintons. and millions of dollars in money from outside left-wing opposition groups. This is a circus. The consequences will extend long past my nomination. The consequences will be with us for decades.

— Brett Kavanaughהקשיבו בעצמכם.

השקרים של קאוואנו

לבד מכך שיש לקאוואנו בעייה עם המתלוננת, יש לו בעיית אמינות, משום שהוא, ככל העולה ממידע חדש, שיקר נון–סטופ בעדותו בוועדה.

ועל כך אמר הסנאטור ג’ף פלייק: אם החקירה תגלה שהוא שיקר בוועדה – המועמדות שלו נופלת.

ואם לא די בכך, טראמפ עצמו אמר: אם הוא שיקר – זה לא מקובל עלי!

וזה עוד לא הכל

כאשר חקירת ה-FBI החלה התחילו החוקרים ללכת בעקבות השמות: ראשית פנו אל אלה שכבר הוזכרו בפרשה, ומאלה לאחרים – כמו שחוקרים מיומנים יודעים לעשות (ויש ב-FBI כמה כאלה).

וגם העיתונות לא טומנת ידה בצלחת.

קאוואנו האופורטוניסט

קאוואנו התחיל את הקריירה המקצועית שלו כעוזר משפטי לשופט, ואחר כך הוא עבד בצוותו של החוקר/תובע/יועץ המיוחד קן סטאר (Ken Starr) אשר מונה לחקור את פרשת ביל קלינטון ומוניקה לוינסקי, שתוזכר להלן.

במהלך אותה החקירה הוא הוציא חוות–דעת משפטית לפיה הנשיא אינו מעל לחוק, ודינו ככל אדם.

לא נקפו ימים רבים, וקאוואנו מצא את עצמו פועל בקמפיין הבחירות של ג’ורג’ W בוש, ובהמשך הוא היה למזכיר מטה הבית הלבן אצל בוש, וכאן הוא הפך את עורו, והוציא חוות דעת הפוכה: הנשיא נושא על כתפיו את משקל כל העולם, ואין להטריד אותו בהליכים משפטיים, כולל בחקירות (לא בדקתי אם הוא כלל בזה גם הליכים אזרחיים).

זכרו את הנקודה הזאת – נחזור אליה מיד.

דונאלד טראמפ תוקע לציבור אצבע בעין …

כאשר טראמפ מינה את ניל גורסצ’, רוברט מולר (Robert Mueller) עדיין לא מונה לחקור את נושא המעורבות הרוסית במערכת הבחירות, ואת תיאום העמדות עם מטה הקמפיין של טראמפ.

כיום, כאשר החקירה בעיצומה (וכנראה מתקרבת לסיומה), ועניבת החנק מתהדקת סביב צווארו של טראמפ, הוא זקוק לבית משפט עליון שיאתרג אותו, וככל הנראה ברט קאוואנו הוא הכי מתאים לכך: הוא לא רק אולטרא–שמרן, אלא שהוא, כאמור, גם מי שחיווה את דעתו המשפטית לפיה אסור להטריד את הנשיא.

אם החקירות עליהן דיברתי היו מגיעות לשלב בו הן נמצאות כיום – כנראה שקאוואנו היה בראש התור – לפני ניל גורסצ’.

… והציבור לא טיפש!

מלכתחילה הציבור לא ממש אהב את מועמדותו של קאוואנו, ושיעור התמיכה בו היה, ככל הנראה, הנמוך ביותר בהיסטוריה האמריקאית.

ואם באמור לעיל (תחת ראש הפרק השמרנות של קאוואנו) לא די, בא עניין ה“איתרוג” של טראמפ כאשר יש סיכוי שהחקירות בהן טראפ מסובך תגענה, בדרך זו או אחרת, של ביהמ“ש העליון, והציבור מספיק חכם להבין מה משמעות העובדה שקאוואנו יושב בהרכב השופטים, ופרקליטיו של טראמפ עומדים מולו וטוענים לחסינות הנשיא מפני החקירות האלה.

ואם לא די בכך, בעקבות עדותו של קאוואנו בסנאט פנו אל הסנאט למעלה מ-500 פרופסורים למשפטים מקרוב ל-100 פקולטות למשפטים ברחבי ארה“ב, והביעו את דעתם כי אין לו מזג שיפוטי לכהן בשום בית משפט – שלא לדבר על ביהמ“ש העליון – ממש “מזימה” דמוקרטית.

וגם אני, כמי שהכיר בחייו כמה שופטי תעבורה, וניהל כמה תיקי תעבורה בחייו, לא הייתי רוצה לעמוד מולו ולטעון בשם לקוחותי – גם בלי להיכנס לשאלה מי אמין יותר – הוא או המתלוננת.

ברט נתניהו, בנימין קאוואנו

לפני כ-25 שנים כאשר ביבי נתניהו נתפס בפרשת–אהבים, הוא ארגן לעצמו ראיון טלוויזיה בפריים–טיים, אמר הסיפור נכון, אני מצטער על כך, ומתנצל בפני אשתי ובפני הציבור כולו, ומאותו הערב הפרשה נדמה, ואיש לא זוכר ולא מזכיר אותה.

ברט קאוואנו, לעומת ביבי, הכחיש הכל, ובכך הוא עשה שטות בלתי הפיכה, והטיפשות, כידוע, גרועה מפשע.

הוא יכול היה להגיד “היינו צעירים הוללים, שתינו לשכרה, בילינו במסיבות, התעסקנו עם הבנות, ולפעמים גם עברנו את גבול הטעם הטוב. אני לא גאה בכך, אבל אני היום אדם אחר, ועברי כבר 30 – 40 שנה מאחורי“.

לא בטוח שזה היה מציל אותו, אבל בשיקול של בקרת–הסיכונים זה הדבר הכי נכון, מבחינתו, אפילו בעידן ה–MeToo, וסביר להניח שאם כך היה נוהג הוא כבר היה יושב בביהמ“ש העליון (“הוא לא הכחיש, הוא הביע חרטה“, וכו’).

משה קאוואנו, ברט קצב

משה קצב היה עסקן פוליטי מנעוריו (בגיל 24 היה ראש המועצה המקומית קרית מלאכי), וטיפס בהדרגה עד שהיה לנשיא מדינת ישראל, כאשר הוא הביס את שמעון פרס, בהצבעה בכנסת.

כאשר החלו לזרום התלונות נגדו על הטרדה מינית, פתאום התברר שכל התקשורת והעולם הפוליטי ידעו על מעלליו עם נשים – ושתקו.

אחרי שהוא התפטר, נשפט ונידון לשבע שנות מאסר, הוא אמר: ארור היום בו הייתי לנשיא המדינה.

ברט קאוואנו עדין לא הגיע למצבו של משה קצב, אבל התלונות כנגדו החלו לזרום כאשר עלתה מועמדותו לביהמ“ש העליון, והיום, כאמור, חקירת ה-FBI מתקדמת לקראת סיומה, תוך ימים ספורים.

בשלב הזה אני לא מוכן להסתכן בתחזית, אבל נראה לי שכפות המאזניים נוטות לרעתו.

צריך להביא בחשבון שגם אם הוא יוצא נקי – עדיין הסנאטוריות קולינס ומרקובסקי לא אמרו את מילתן האחרונה, כאשר הן נתונות ללחצים מכל כיוון אפשרי.

אם הוא לא יוצא נקי – יש כאן שתי שאלות:

האחת – אם המתלוננות נגדו אמרו את האמת, ויש ממש בדבריהן;

והשנייה – אם הוא אמר אמת בעדותו בוועדה המשפטית של הסנאט.

ואם הוא לא יוצא נקי – יש שתי אפשרויות, או שלוש, בעצם:

האחת – שמועמדותו לביהמ“ש העליון נופלת;

השנייה – שהוא נאלץ להתפטר גם מכהונתו השיפוטית הנוכחית (סביר להניח שהוא יקדים לעשות כן, לפני שייאלץ לעבור הליכי הדחה, פחות נעימים ממה שעבר בסנאט);

והשלישית – שהוא מועמד לדין פלילי, בין על מה שעשה לפני 36 שנים (במרילנד, שם בוצעו המעשים, לפי הנטען, אין התיישנות על עבירות כאלה), בין על שקריו בעדות. האפשרות הזאת קיימת גם אם הוא מתגבר על הקשיים בסנאט, ועולה לביהמ“ש העליון.

ומה הלאה, אם מתרחש הרע מכל?

אפשרות אחת – הוא אומר ארור היום בו נעשיתי שופט;

אפשרות שנייה – הוא מתאבד. אני נותן לכך סיכוי קלוש (5% לכל היותר), אבל אנחנו מכירים את זה גם אצלנו: יעקב לוינסון, אברהם עופר והם כנראה לא היו היחידים שנפלו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.

השאלה המטופשת של דונאלד טראמפ

באחת ההתבטאויות שלו אחרי שהנושא הועבר אל ה-FBI הציג טראמפ שאלה היפותטית: אם קאוואנו ייצא נקי, האם הדמוקרטים יתמכו במועמדותו?

השאלה הזאת היא מטופשת, משום שהתשובה לכך היא ברורה: הם יצביעו בדיוק כפי שהיו מצביעים לפני הפרשה הזאת.

השאלה האמיתית היא אחרת: אם קאוואנו לא ייצא נקי, האם הרפובליקנים יתמידו בתמיכתם במועמדותו?

ההערכה שלי היא היא שאם כך יקרה, מועמדותו כלל לא תגיע להצבעה במליאת הסנאט, אבל אם כן – מיצ’ מקקונל יצביע בעדה, ג’ף פלייק, סוזן קולינס, וליסה מרקובסקי יצביעו נגדה.

לגבי כל השאר אני לא מסתכן …

האם היינו מקבלים אותו לעבודה הזאת?

עו“ד יראון פסטינגר מתנגד לשימוע פומבי בכנסת למועמדים לשפיטה, ואני מוכן לוותר על השימוע בכנסת, אבל לא על שימוע פומבי.

כיוון שבארה“ב זה מה שיש, ואנחנו כבר צפינו בעדותו בוועדה המשפטית של הסנאט, אנחנו יכולים להעריך את אישיותו, וגם לומר מה היינו עושים אם מועמדים לביהמ“ש העליון, כמו אורי שהם, היו “מרביצים הופעה” כזאת.

המזג השיפוטי של קאוואנו, הטמפרמנט שלו, טענתו שהבירור בוועדה הוא “קירקס” ו-disgrace, הדיקלומים של קול אדונו (טראמפ), הטענות כנגד התקשורת, ההאשמות כנגד הדמוקרטים על הנקמנות שלהם בגלל הקלינטונים (הפסדה של הילארי קלינטון לטראמפ בבחירות לנשיאות, ועבודתו של קאוואנו בצוות שחקר את ביל קלינטון בפרשת מוניקה לוינסקי), ועל כך שהם גייסו מיליונים למאבק נגדו (אבל גם תומכיו ניהלו קמפיין שעלה מיליונים).

אז לא! אם מועמד לשפיטה בישראל היה מציג לנו “דראמה” כזאת, אף אחד לא היה שולח אותו להשבעה בבית הנשיא.

צריך לזכור עוד כי בארה“ב המינוי הוא לכל החיים, ביהמ“ש העליון חולש על אוכלוסיה המונה פי 40 יותר מאוכלוסיית ישראל, ביהמ“ש העליון פוסק תמיד בהרכב מלא של תשעה שופטים, ובתיקים חשובים רבים שופט יחיד יכול להטות את הכף (כמו, למשל, בפרשת Bush v. Gore, בה שופט אחד היטה את הכף לטובת ג’ורג’ W בוש, בבחירות של שנת 2000 לנשיאות ארה“ב).

הבקו“ם הכושל של דונאלד טראמפ

נניח שעל כל מקום בקורס טיס מתמודדים 100 המבקשים להתקבל, והקורס מתחיל עם 200 חניכים. האם נפסיק את המיון אחרי שמצאנו 200 העונים על תנאי–הסף, או שנבדוק את כל ה-20,000 המתמודדים על 200 המקומות, ונבחר את הטובים–שבטובים?

התשובה ברורה: נבדוק את כולם, משום שאם אנחנו מחמיצים את אחרון המתמודדים – אולי החמצנו את מפקד חיל האוויר בעוד 20 – 30 שנה.

טראמפ הרכיב רשימה של 25 מועמדים פוטנציאלים לביהמ“ש העליון. הוא לא ישב בלילות הקרים, לאור עששית ה-NAFTA, כי היו לו מספיק יועצים שירכיבו לו את הרשימה הכי טובה, על פי ה“ספציפיקציות” שלו, ושל בעלי–העניין המייעצים לו.

האם היועצים שלו בדקו את עברם של המועמדים עליהם אחורנית עד לשנות נעוריהם, ואם אכן היו נגדם תלונות כשלהן – על הטרדה מינית, או אחרות? האם בדקו את ה-yearbooks שלהם? האם התעניינו אצל חבריהם לכיתה – בתיכון, בקולג’, באוניברסיטה?

אם ניסו – הם כשלו, אם כלל לא ניסו – כשלו גם בחוסר אחריות.

כאשר אדם בוחר לו יועצים גרועים, זה הכשל שלו, ולא שלהם.

הנשיא הארי טרומן החזיק על שולחנו שלט קטן, האומר The buck stops here (גלגול האחריות נגמר כאן), אבל אצל טראמפ אין דבר כזה: את כל ההצלחות הוא זוקף לעצמו, ואת הכשלונות – לאחרים: “Nobody told me”.

דונאלד טראמפ לא יורד מהעץ

ייתכן שקאוואנו היה עובר את הליכי האישור, כשם שניל גורסצ’ עבר אותם, בהצבעה של כל הסנאטורים הרפובליקנים, ובתמיכה של שלושה דמוקרטים במדינות “אדומות“.

אלא מאי? אלת–המזל לא שיחקה לו בנושא הזה.

מה עושים במקרים כאלה? כאשר חשרת–העבים ממשמשת ובאה מפאתי ההרים, הדבר הכי חכם מבחינת טראמפ היה למשוך את המועמדות, ולשלוח לסנאט מועמד אחר. משהו כמו גורסצ’ 3.0, אבל טראמפ לעולם לא יודה בשגיאותיו (הרי תמיד אפשר להאשים אחרים, במיוחד את הדמוקרטים), וכיוון שהוא סמך לאורך כל הדרך על הרוב שיש לו בסנאט, הוא לא ראה צורך להיערך למקרה של כישלון.

הוא בעצמו אמר שאין לו תכנית אלטרנטיבית למקרה הזה, וזה לא מפתיע: גגלו trump יחד עם “plan b” ותקבלו 3,840,000 (!) תוצאות (כבר בדף הראשון תקבלו כמה דברים מעניינים).

לראש הממשלה של העולם, “מנהיג העולם החופשי“, “ווינסטון צ’רצ’יל של המאה ה-21” – אין PLAN B!

אז שיאכל חרה – הוא הרוויח את זה ביושר.

ונניח שהוא לא יאכל חרה

נניח שבסופו של דבר המינוי הזה יעבור – אבל השאלה היא מה טראמפ ירוויח מזה.

כתב על כך מישהו כאן (ארה“ב): אם המינוי הזה ייכשל – זה יהיה קטסטרופה למפלגה הרפובליקנית. אם הוא יצליח – זה יהיה גרוע עוד יותר, מבחינתם.

יש להביא בחשבון: הייצוג הנוכחי בבית הלבן ובסנאט משקף את דעת הציבור ביום הבחירות האחרונות (8.11.2016), ואילו כיום האפרובל ריינטינג של טראמפ (וממילא גם של המפלגה הרפובליקנית) הוא “על הפנים”.

זה מצבו של קאוואנו בדעת הקהל האמריקאית, ביחס למועמדים קודמים:

Most Supreme Court nominees are well-liked, but not Brett Kavanaugh

Year	Nominee	Net approval/favorability
1987	Robert Bork	-11
1987	Douglas Ginsburg	+16
1990	David Souter	+27
1991	Clarence Thomas	+33
1993	Ruth Bader Ginsburg	+46
1994	Stephen Breyer	+42
2005	John Roberts	+30
2005	Harriet Miers	+1
2005	Samuel Alito	+14
2009	Sonia Sotomayor	+20
2010	Elena Kagan	+12
2017	Neil Gorsuch	+13
2018	Brett Kavanaugh***	-4
		Average† +20

*No poll was taken for Anthony Kennedy during his confirmation process
**Final poll taken before confirmation vote or withdrawl
***Most recent poll for Brett Kavanaugh
† Average from 1987 to 2017

במצב הזה, אם קאוואנו יגיע לביהמ“ש העליון, סביר להניח שהצונאמי שיגיע יהיה הרבה יותר גבוה מאשר ההפגנות מיד לאחר בחירתו של טראמפ (“!Not my president”).

אמון הציבור בביהמ“ש העליון בארה“ב

האמון בביהמ“ש העליון בארה“ב פוחת במשך השנים, עם עליות ומורדות.

בשנת 2000 הוא עמד על 62%, היום – 53%.

נשיאו, ג’ון ג’י רוברטס הבן (John G. Roberts Jr) עושה מאמצים רבים כדי לשמור על מעמדו כמוסד א–פוליטי ועל–מפלגתי. עם תחילת כהונתו (2005) אמון הציבור היה 42%, בשנות כהונתו הראשונות הוא נחל הצלחה מסויימת (61%), אבל כיום, כאמור, רמת האמון עומדת על 53%, אבל כעת, אחרי שאנחנו יודעים על קאוואנו הרבה יותר ממה שידענו עליו קודם, ובמיוחד אחרי שהוא האשים את הדמוקרטים ואת הקלינטונים בקונספירציה ונקמנות נגדו, נשאלת השאלה איך הוא יישב לדין בתיקים בהם המפלגה הדמוקרטית או הקלינטונים יהיו בעלי–דין – ומה זה יעשה לאמון הציבור האמריקאי בביהמ“ש העליון, ואולי גם בשאר בתי המשפט שם.

אני לא מעז לנחש.

ועוד פחות אני מעז לנחש איך יצטטו חובבי הפסיקה האמריקאית בישראל פסק דין של ג’אסטיס קאוואנו בעניין הטרדה מינית. לא נעים.

שיקולים זרים ושיקולים פסולים: אריאל טראמפ, דונאלד שרון

כל מי שלמד משפט מנהלי מכיר את הסוגיה הזאת: ישנן פעולות שלטוניות שהן בתחום מומחיותם ושיקול–דעתם של הגורמים המוסמכים, ובית המשפט לא יתערב בהם, אבל לעיקרון הזה ישנם כמה סייגים, וביניהם השיקולים הזרים והשיקולים הפסולים.

טלו, למשל, את ההתנתקות מגוש קטיף: הפעולה הזאת הינה עניין שבמדיניות, את המדיניות קובעת הממשלה, ולא בית המשפט, גם אם זה האחרון היה נוהג אחרת: ביהמ“ש לא מחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול–דעתו שלו, אלא רק בודק אם הרשות פעלה כדין.

ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, הכריז לפני הבחירות שקדמו להתנתקות שהוא לא יסוג מאף שעל משטחי המולדת, ההתנתקות לא ממש תאמה את ההבטחה, והשאלה היא אם שרון שינה את טעמו הפוליטי (מבחינה משפטית – להבדיל מהבחינה הציבורית – זה לגיטימי, משום שהבטחות בחירות, כידוע, אינן אלא הבטחות בחירות, ולא חוזה בעל תוקף משפטי).

אז לא, שרון לא שינה את טעמו הפוליטי. הוא הסתבך בחקירות פליליות, וכדי לאתרג את עצמו הוא יזם וביצע את המהלך הזה – על כך אין מחלוקת, והמתנגדים לו טבעו את הסיסמה: עומק העקירה כעומק החקירה.

השיקול הזה הוא, לכל הדיעות, שיקול פסול, השאלה היא מדוע ההתנתקות לא נפסלה ע“י הבג“ץ, למרות השיקול הפסול.

ההערכה שלי: אף אחד מהעותרים לא העלה את הטיעון הזה.

איך זה מתקשר לענייננו?

זה מתקשר, משום שגם דונאלד טראמפ מסובך בחקירות, ועניינו עשוי להגיע לביהמ“ש העליון, והוא זקוק לג’אסטיס שיישב שם ויגן עליו, שיגמול לו טובה תחת טובה.

האמנם “שטויות במיץ“?

באחת התגובות המאוחרות לפוסט בו אנחנו מדברים, התנהלו הדברים כך:

על השאלות האלה פסטינגר כבר לא ענה לי (למרות שהוא המשיך בוויכוח).

מדוע אני מעלה מעלה את הנקודה הזאת, שהיא אולי שולית? כדי שגם אני אוכל להשתמש בביטוי “שטויות במיץ“, ואם הוא יגיד לי באיזה סגנון אדוני מדבר, אני אשיב לו: בסגנון של אדוני.

ומכאן לנאום–התשובה

ידידי יראון פסטינגר, המגדיר את עצמו כ”שמרני”, פותח ואומר:

לפעמים צריך עורך דין טוב״,כתב אפרים קישון המנוח,ולא ידע עד כמה צדק..

מעולם לא נמניתי על עורכי הדין המלאים בעצמם הסבורים כי עריכת הדין הינה הדבר החשוב ביותר עלי אדמות.גם התנגדתי עשרות שנים לתהליכי המשפטיזציה שפקדו את ישראל,לרבות האקטיביזם השיפוטי ההזוי של הנשיא ברק ויורשיו.

הנה, זה מתחיל, ועל כך בדיוק כתבתי את המאמר לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה”סמולנות”, ומי שרוצה לדון בנושא – שיפתח דיון עצמאי בו, במקום להגניב אותו, כמובן מאליו.

והלאה:

גם התנגדתי בכל מאודי להצפת המקצוע ע׳י עשרות אלפי עורכי דין מיותרים בוגרי המכללות במקום להכשירם למקצועות הטכנולוגיים בהם תלוי עתיד המדינה.

נשאלת השאלה מה זה שייך, ואם אני, הדוגל ב“עורך–דין שכונתי” לכל דכפין – האם דעתי פחותה מדעתו של עו“ד–צמרת, שרוצה לצמצם את התחרותיות בשוק המקצוע?

אולם,למרות כל ההסתייגויות,לפעמים צריך עורך דין טוב..

והשאלה, יראון, היא מה הקשר למקרה המסויים הזה, אם המועמד קאוואנו היה צריך עו“ד טוב כדי להפוך שחור ללבן, או שאתה מכין עבורו את הטענה: לא הפסדת את המערכה בגלל שהמתלוננת צדקה, אלא בגלל שלא לקחת עו“ד טוב …

הלאה:

אחת הפעמים הללו היתה היום בפיאסקו בסינאט,אחרי שהדמוקרטים ביצעו תרגיל כמעט מושלם ושלפו מתלוננת אחרי 36(!!!) שנה,בגין נסיון אונס שביצע בה ,לטענתה,השופט קוואנו עת שהיתה בת 15 (הוא היה בן 17).

יראון, האם אתה באמת מצפה שילדה בת 15 תרוץ מיד להתלונן בתחנת המשטרה הסמוכה למקום מגוריה? האם לא ידוע לך שתהליכים כאלה לוקחים שנים, שיש נשים אשר מחזיקות את זה בבטן כל חייהן, ושצריך איזה אירוע חיצוני שמהווה את ה“נפץ” אשר מצית את התבערה?!

אחרי שהסתירו אותה בסוד שישה שבועות ושלפו אותה בדקה התשעים כדי לטרפד המועמדות …

בוא אתן לכך שתי תשובות, או שלוש, בעצם:

האחת – כאשר יהודי פולט שטויות–במיץ, הוא צריך להביא בחשבון שהאיפכא–מסתברא היהודי ישתמש כנגדו בשטויות–במיץ שהוא פולט לעבר אחרים, ואחרי מה שהרפובליקנים עשו למריק גארלנד – שום דבר כבר לא יכול להיחשב כתרגיל מסריח (אם הוא מבוסס על עובדות–אמת, או על עובדות שהנזקק להן מאמין בנכונותן), אבל אמיתות הטענות כנגד קאוואנו מצריך דיון נפרד, ולא “הבלעה” של דבר כאילו הוא מובן–מאליו.

השנייה – מלכתחילה המתלוננת ביקשה לשמור על פרטיותה, וזה לא היה בשליטתה של הסנאטורית דייאן פייסטיין, ואילו כאשר המתלוננת החליטה לאזור אומץ – מה שפיינסטיין עשתה, כבר לא היה בשליטתה של המתלוננת.

והשלישית – ה“כדי לטרפד המועמדות” הוא שימוש מניפוליטיבי בעובדות אמת, משום שה“טירפוד” הזה הוא מהלך פוליטי לגיטימי, ואם אתה כבר מדבר על “טירפוד מועמדות” – מדוע אתה “שוכח” את “טירפוד” מועמדותו של מריק גארלנד?!

והלאה:

התקשורת ה״אובייקטיבית״ …

אם אתה רוצה לדבר על האובייקטיביות של התקשורת – דבר עליה בנפרד, וגם אותה אל תבליע כדבר המובן–מאליו. הבא בחשבון שכלי התקשורת האמריקאים הם מיזמים עסקיים אשר קיומם תלוי באמינותם, ולא בדעת הטוקבקיסטים של ישראל היום, שאינו מיזם עסקי, אלא ה“פראבדה” של שלדון אדלסון.

הלאה:

כמובן נותנת רוח גבית אדירה ,כולל תיבת תהודה לתלונות הזויות חלקן אנונימיות כנגד אדם המכהן בתפקידים ציבוריים לרבות שופט פדרלי 12 שנה.

אוי כמה שאני אוהב את הכריכות הרב–מפרקיות האלה!:

• “כמובן” (שאינו מובן כלל ועיקר);

• “נותנת רוח גבית אדירה ,כולל תיבת תהודה” (נשמע נהדר);

• “לתלונות הזויות” (מאיפה אתה יודע?);

• “חלקן אנונימיות” (וחלקן לא, וכידוע, לפעמים גם תלונה אנונימית עשוייה לפתוח תיבות פנדורה)

• “כנגד אדם המכהן בתפקידים ציבוריים לרבות שופט פדרלי 12 שנה” (משה קצב כיהן בתפקידים ציבוריים 37 שנים; אברהם הירשזון – גם כן 37 שנים; אהוד אולמרט – 41 שנים, וזו רק רשימה חלקית ומקרית).

הלאה:

הדמוקרטים מתייצבים כמובן כאיש אחד ודורשים להאמין לה …

נו, יראון, והרפובליקנים לא “מתייצבים כמובן כאיש אחד ודורשים להאמין” לקאוואנו? זוכר מה שאמרתי לך, לעיל, על האיפכא–מסתברא היהודי?

והלאה:

(לשתי המתלוננות הגלויות האחרות אפילו הניו יורק טיימס מוביל המאבק בטראמפ ובקוואנו מסרב להאמין..),

אז אולי הניו יורק טיימז “מסרב להאמין“, אבל הניו יורקר דווקא כן האמין ופרסם, וחוץ מזה אנחנו יודעים שאף כלי תקשורת לא יכול להקדיש מקום לכל ה“סניפים” של אותה הפרשה, כאשר כל יום יש “פרשות” חדשות …

הלאה:

וכל עקרונות המשפט הבסיסיים,התיישנות,חזקת החפות,עדות מסייעת,הליך הוגן הכל נשכח ומושלך הצידה לטובת הג׳יהאד הדמוקרטי נגד טראמפ.

שוב אותה הכריכה:

• “וכל עקרונות המשפט הבסיסיים” (נא לפרט, יראון);

• “התיישנות” (ראשית – לפי החוק במרילנד, שם, לפי הנטען, נעשה המעשה, אין התיישנות לעבירות כאלה; שנית – כאשר מדובר בכהונה ציבורית כה רמה, עם מינוי לכל החיים, חלוף הזמן לא יוצר התיישנות מהבחינה הציבורית; ושלישית – גם לפי חוק לשכת עורכי הדין שלך אין התיישנות, אפילו כאשר מדובר ב”סגנון”);

• “חזקת החפות” (זו ניתנת לסתירה, אבל הרפובליקנים לא רוצים לתת אפשרות לסתור אותה, וחוץ מזה – מי שמבקש להתקבל לעבודה – עליו נטל הראייה, במיוחד כאשר ישנם עוד 23 מועמדים נוספים לאותו הג’וב);

• “עדות מסייעת” (כאשר לא רוצים לשמוע עדויות מסייעות, אז אין עדות מסייעת, אם בכלל דרושה כזאת);

• “הליך הוגן” (זה מצריך התייחסות מלאה, ולא סיסמת–רחוב בת 2 מלים, וחוץ מזה – כאשר מנהלי ה”הליך” מתייצבים “כאיש אחד”, כלשונך, לימינו של המועמד – איך אפשר לדבר על העדרו של “הליך הוגן“, מבחינתו–הוא? ומריק גארלנד כן זכה ל“הליך הוגן“?!). זוכר מה שאמרתי לך, לעיל, על האיפכא–מסתברא היהודי?;

• “הכל נשכח ומושלך הצידה” (מה שהושלך הצידה הוא הניסיון להגיע לחקר–האמת, מיינד יו!).

והלאה:

“… לטובת הג׳יהאד הדמוקרטי נגד טראמפ”.

נשמע נהדר, מבריק, ולכל מאבק פוליטי אפשר לקרוא “ג’יהאד“, אלא שכאן ה“ג’יהאד“ אינו נגד טראמפ, אלא כנגד האג’נדה שלו, באמצעות הסאנשו–פאנשו שלו, אג’נדה אשר במרכזה פגיעה אנושה בזכויות האזרח, והסגת המשפט האמריקאי המפואר עשרות שנים אחורנית.

והלאה:

בסופו של דבר מתנקז העימות למהדורה חוזרת של השימוע לשופט קלרנס תומאס לנוכח עדות אניטה היל על הטרדות מיניות בשנת 91,עדות שלה כנגד עדות שלו בועדת החוקה של הסינאט.

אז במחילה ממך, יראון: מה ש“בסופו של דבר” יהיה, אנחנו לא יודעים וגם כאשר אתה מקבל דוח חנייה זה “מהדורה חוזרת” של מקרים קודמים, ו“מהדורה חוזרת” זה עדיין לא “משהו גס“, אלא אם היא חוזרת על משהו קודם, שהיה “גס” בפני עצמו.

וחוץ מזה, להבדיל מהמקרה של קלארנס תומאס, שם התלונה הייתה “פרסונלית”, ונשארה כזאת עד הסוף, הרי שבמקרה הזה, בסופו של דבר, המאבק הוא אכן פוליטי, ופוליטיקה, כידוע, אינה “משהו גס” – למרות ה“כלים” שנעשה בהם שימוש, וזה נושא לדיון נפרד.

והלאה:

המתלוננת מופיעה ,מתודרכת …

אתה, יראון, כעורך–דין – לא היית מתדרך אותה? ולקאוואנו אין עורכת–דין שמתדרכת לו? והשינוי הטאקטי שלו (“אני לא הייתי מושלם”, “אני מניח שהיא עברה את החווייה הזאת, אבל זה לא הייתי אני“) – לא היה פרי תידרוך קפדני? זוכר מה שאמרתי לך, לעיל, על האיפכא–מסתברא היהודי?

ממוקדת …

אם היא לא הייתה “ממוקדת“, הייתי אומר שהיא “לא ממוקדת, לא מסודרת, מפוזרת, ואינה יודעת על מה היא מדברת” … זוכר מה שאמרתי לך, לעיל, על האיפכא–מסתברא היהודי?

הלאה:

פנאטית ,מעט מעורערת …

נו, וקאוואנו שלך פחות “פנאטי, מעט מעורער“?!

הלאה:

ושרה את הדיסקט שלה מא׳ עד ת׳ כצפוי.

וקאוואנו שלך לא “שר את הדיסקט שלו מא’ עד ת’ כצפוי“, כאשר, לפי “כללי המשחק” שלא היא קבעה, שני הצדדים קוראים מן הכתב את “העדות הראשית” שלהם, ורק אחר כך נחקרים? זוכר מה שאמרתי לך, לעיל, על האיפכא–מסתברא היהודי?

הלאה:

סיפורה מלא חורים וסתירות …

אוקיי, עו“ד יראון פסטינגר, תן לנו מאמר מסודר על כל החורים והסתירות, כי סיסמאות–רחוב בנות 4 מלים כבר מזמן לא מרשימות אותנו, ובהזדמנות חגיגי זו תן לנו גם הרצאה מלומדת על סיפורו של קאוואנו.

והלאה:

ואין ספק שלא ניתן היה להשיג באמצעותו הרשעה במשפט פלילי ואפילו לא באזרחי.

אז לא, יראון: זה לא משפט פלילי וגם לא אזרחי, אלא ראיון קבלה לעבודה, כאשר על המשרה מתחרים 24 מועמדים שנבחרו מראש, בקפידה, ע“י המעביד.

והלאה:

לא יודעת מתי ואיפוא,העלתה הסיפור מזכרונה רק בטיפול לפני כשש שנים ונקבה בשמו רק בחודש יולי ועוד ועוד.ארבעת העדים אותם המציאה מכחישים בתוקף גירסתה (״בשל בעיות נפשיות״..כך הסבירה היום ולא נשאלה לגבי בעיותיה היא בתחום הזה..)

סליחה, אבל אף אחד לא “הכחיש בתוקף“, ולכל היותר אמרו “לא זוכר“, ואנחנו לא יודעים מה הם היו אומרים אם היו נקראים להעיד בשבועה, ועומדים בחקירה נגדית – ומה תעלה חקירת ה-FBI.

הלאה:

הסיטואציה הנוקבת זועקת לחקירה נגדית של עורך דין ,כמאמר קישון,אפילו אני הנזיקיסט מגרד לי בידיים…

בוודאי שזה זועק לחקירה נגדית, אבל המתלוננת חשפה את עצמה לחקירה נגדית, וענתה על כל השאלות, אבל קאוואנו התחמק מתשובות לשאלות רבות.

אתה מקשה:

מה עושים הריפובליקאים ? מוותרים על זכותם לדבר וממנים עורכת דין עם נסיון בעבירות מין לשאול את השאלות.חשוב מאד,כמובן,שאשה תחקור ולא אחד עשר גברים לבנים,רחמנא ליצלן,כמצוות הפוליטיקלי קורקט.

אם יש לך בעיות עם הרפובליקאים – אל תגן עליהם.

חוץ מזה, כל אוהדי טראמפ הפכו את ה“פוליטיקלי קורקט” ל“משהו גס” … לא שאני עצמי סוגד לו, אבל זה לא אומר שנשיא מדינה צריך לבוא לטקס השבעתו יחף, בבגד–ים, ועם הפיפי בחוץ.

ובכלל, אם טראמפ היה מתנהג לפי הפוליטיקלי קורקט, והילארי לא – הייתם משבחים אותו על כך, והמגנים את הילארי. זוכר מה שאמרתי לך, לעיל, על האיפכא–מסתברא היהודי?

ועל כך כבר נאמר: אם טראמפ יגיד על דלי מלא חרה שהוא מלא גלידה, אוהדיו יאמינו לו, וגם הוא אמר על עצמו משהו דומה: אם אני אירה על אדם באמצע השדרה החמישית – אני לא אפסיד אפילו קול אחד.

והלאה:

המשפטן ועורך הדין הדמוקרט והיהודי אלן דרשוביץ התריע בדאגה אתמל בערב(שעון אמריקה)כי עורכת הדין היתה תובעת כל ימיה ,כי איננה יודעת לחקור חקירה נגדית מתלוננות בעבירות מין ,המכשיר האחרון שנותר לגילוי האמת וראה איזה פלא אזהרתו מתגשמת היום. בין בשל היעדר כשרון של עורכת הדין ובין בשל ההוראות שקיבלה שלא לפגוע ב״נפגעת העבירה״,אין חקירה נגדית,מקסימום ראיון עבודה ידידותי..איזה בושה,איזה חוסר מקצועיות מזעזע.הפוליטיקלי קורקט ניצח,היא אמרה ,יש להאמין לה ושילכו כל הכללים לעזאזל.

כן, בהחלט, ראיון עבודה, ולא משפט פלילי!

וחוץ מזה, אם אתה כבר מזכיר בהקשר זה את דרשוביץ, חבל שאתה לא מזכיר את המאמר שהוא פירסם יום לפני ישיבת הוועדה (ולפי אורכו כנראה שהוא עבד עליו כמה ימים), ובו קרא לדחות את ההצבעה בוועדה, עד שה-FBI יוכל לחקור את ההאשמות שהועלו כנגד קאוואנו ע“י שלוש נשים.

מדוע, כאשר כתבת את הפוסט שלך, לא קראת גם אתה לעצור את הרכבת הזאת, ולהעביר את הנושא לחקירת ה-FBI?

והלאה:

ההצבעה הראשונה בועדת החוקה קבועה למחר (11 נגד 10 לריפובליקאים) ובימים הקרובים במליאת הסינאט (51 נגד 49 לריפובליקאים כאשר במקרה של תיקו קול מכריע לסגן הנשיא).

להערכתי,לאור העובדה שישנם לפחות שלושה ריפובליקאים מתנדנדים שאינני רואה אתם מצביעים בעד השופט וכנ׳ל באשר למספר הדמוקרטים השמרנים ההולך ומצטמק,כל המהלך תלוי על בלימה.

בנסיבות אילו אני מצפה שההצבעה תדחה וגם לא אתפלא עם הנשיא טראמפ יוותר על קוואנו ויחפש מועמד אחר.

אכן, התחזית שלך התממשה, אבל לא מנימוקיך: עד לרגע האחרון הכוונה הייתה לקיים את ההצבעה ביום ו’, ויהי–מה, ואם פלייק לא היה מעלה את הרעיון שהעלה (לדחות בשבוע את ההצבעה במליאת הסנאט, ולהעביר את הנושא אל ה-FBI), ההצבעה הייתה מתקיימת, עם סיכוי רב לכישלון.

באשר לתחזית הזהירה שלך (“לא אתפלא אם הנשיא טראמפ יוותר על קוואנו ויחפש מועמד אחר” – אני דווקא אתפלא אם זה יקרה, כי זה לא מתאים לאידיוט הזה ולאגו שלו.

לטעמי (ואולי גם לטעמך) הוא היה צריך להחליף את הסוס הזה מיד כאשר החלו הרינונים, בנימוק שהוא לא רוצה למנות לעליון שופט שרובצת מעליו “עננה של חשד“, אבל אידיוט נשאר אידיוט.

הלאה:

ישנו סיכוי סביר שמזימתם של הדמוקרטים לדחות המינוי לאחר הבחירות תצלח מתוך תקווה שהדבר יסייע להם לגייס את הבייס.

אוקיי, לסכל את מועמדותו של מריק גארלנד זה “מהלך“, ואילו לסכל את מועמדותו של ברט קאוואנו זה “מזימה” … נו, שוין… זוכר מה שאמרתי לך, לעיל, על האיפכא–מסתברא היהודי?

ולקינוח:

בתור מבקר ותיק של שיטת מינוי השופטים בארץ אני סבור ,לנוכח הבזיון הנורא באמריקה,כי אין לנו במה להתבייש וכי יש לוותר חיש קל על כל רעיון הבא לאמץ השיטה האמריקאית ..ובכלל זאת שימוע למועמדים לעליון בכנסת..רק זה עוד חסר..

אז לא, יראון, לא.

אם מפריע לך שהשימוע יהיה בכנסת, שיהיה במקום אחר – אפילו בכיכר העיר (עו”ד יותר טוב …), ומי שרוצה לקבל מינוי לכל החיים לשפוט את זולתו – שיואיל ויחשוף את עצמו לאור היום, שהוא, כידוע, חומר החיטוי הטוב ביותר.

כפפה לרגליך, יראון ידידי

נניח שמועמדותו של שופט לביהמ“ש העליון במדינת ישראל הייתה נופלת בגלל סיבות אלה ואחרות … האם עו“ד אמריקני כלשהו היה יוצא מגדרו כדי למתוח ביקורת על הליכי המינוי אצלנו – בין באופן כללי, בין לגבי המקרה המסויים?

כנראה שלא, אלא אם מדובר בחברות אישית של העו“ד האמריקאי עם המועמד הישראלי.

אני מניח, יראון, שאין לך היכרות אישית עם ברט קאוואנו, ולכל היותר יצאת מגדרך בגלל הערצת האישית לדונאלד ג’יי טראמפ “ידיד ישראל“. תקן אותי אם אני טועה.

אחד מ-330 מיליון אמריקאים, אחד מ-24 שמות ברשימת המועמדים של טראמפ (“shortlist” שאינה קצרה כל כך …) נתקל בקשיים בדרכו מבית המשפט המחוזי אל בית המשפט העליון – מחוז הבחירה של כל שופט, ואתה יוצא מגדרך, למרות שבסך–הכל לא נתנו לו את הקידום המיוחל. לא הדיחו אותו מכהונתו השיפוטית הנוכחית, לא מנעו ממנו לחזור לעריכת–דין, ובוודאי שלא שלחו אותו לעבוד בתחנת–דלק.

לשם השוואה: אצלנו, לקראת ישיבתה של הוועדה לבחירת שופטים (וולב“ש) ביום 22.2.2018, פורסמה רשימה של 25 מועמדים, שרק שניים מהם נבחרו, והשאר, מסכנים, יצטרכו להמתין שלוש שנים לפרישתו של השופט חנן מלצר, בשנת 2021, כדי שאחד מהם ייבחר לכהונה הרמה הזאת.

נו, יראון, נניח שכנגד מועמד הנמצא בראש הרשימה היו מועלות טענות על הטרדה מינית מלפני 36 שנים, והולב“ש הייתה מחליטה לעכב את בחינת מועמדותו עד שהעניינים יתבהרו, ובינתיים לבחור מועד אחר תחתיו (בניגוד לארה“ב, אצלנו אי אפשר להשאיר את ביהמ”ש העליון בהרכב חסר לשלוש שנים), או שהייתה מחליטה להוריד אותו מהרשימה כדי למנוע בחירתו של שופט שהוא ראוי, מבחינה מקצועית, אבל מעליו רובצת עננת חשד, עננת “רינונים“? … – האם היית קופץ על רגליך האחוריות בגלל ש“הורסים את חייו” של שופט, בגלל רינונים?

כנראה שלא, כשם שלא קפצת על רגליך האחוריות כאשר הוולב“ש הורידה מהרשימה את השופט יצחק כהן, נשיא ביהמ“ש המחוזי בנצרת (בגלל תלונות, אשר בהמשך התבררו כנכונות).

אתה, יראון, יצאת להגנתו של אדם בצד השני של הגלובוס, שבסך–הכל לא נתנו לו קידום, ואני רוצה להזכיר לך את המימרה צדקה מתחילה בבית, וסיפור אחד שאתה לבטח מכיר.

במדינת ישראל הקטנה פי 40 מארה”ב, בלשכת עורכי הדין הקטנה עוד יותר, בימיך הטובים כעסקן בכיר בלשכה – ואף כפסע בינך לבין ראשות הלשכה, הוציאו מהמקצוע עורך דין אשר מבקשי–נפשו עצמם – כולל בית המשפט העליון – הגדירו אותו כ“מקצוען” וכ“אדם מבוגר, המאמין בצדקת דרכו, פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית“.

הוציאו אותו מהמקצוע לשתי צמיתויות מצטברות + 27 שנות השעייה (מצטברות לנ“ל), רצו שהוא יילך לעבוד בתחנת–דלק, כדי שכל העולם יראה ויידע כי ככה ייעשה לאיש אשר מבקר את תרבות השפיטה של השופטים!

אבל כיוון ש“אנחנו לא סותמים סותמים פיות“, ו“אנחנו מקבלים את הביקורת באהבה, למרות שברון–הלב ועגמת–הנפש“, השתמשו נגדו בתירוצי ה“סגנון” השדופים, והגדירו כ“סגנון בוטה ומשתלח” כל מיני “ביטויים“, כגון “מעיד כאלף עדים“, “ובכך הצטרפת” או “המדינה לא מגלה לנו” …

האיש הזה הוא אני, עו“ד שמחה ניר, חברך למעלה מעשרים שנה, “בשר מבשרנו“, כפי שהגדרתי אותי בפני חבריך למאבק על ראשות הלשכה – גם אחרי שהוציאו אותי מהמקצוע, וממילא גם לא יכולתי להציע עבורך, והדבר היחיד שיכולתי לתרום היה פרסום תמיכה באתר שלי: עו”ד יראון פסטינגר – המועמד שלי לראשות הלשכה.

כאשר הוציאו אותי מהמקצוע לא התחננתי על נפשי, לא התבכיינתי כמו קאוואנו, לא התייפחתי על משכבי בלילות, ואפילו דמעה לא מחיתי – כי לא הזלתי דמעה.

במקום להזיל דמעה המשכתי במפעל–חיי – המאבק על תרבות השפיטה של שופטי ישראלה – ואני ממשיך בו עד היום, ללא מורא, ללא חת.

ביום 16.11.2017 שלחתי לוועד המרכזי של הלשכה, ובמקביל גם לחברי הוועד הזה, מכתב אותו פרסמתי תחת הכותרת לשכת עורכי הדין – על שחיתות ועל “סגנון”, ועל “כבוד המקצוע”.

במכתב הזה אני פותח ואומר:

אני מבהיר כי אם תזמינו אותו לחזור לחברות בלשכה, אני לא אדחה את ידכם  המושטת, אבל אני לא בא לבקש מכם שום דבר לעצמי, הן משום שהדבר הוא למטה מכבודי, והן משום שבגיל 78 שנים ומעלה, ואחרי כ-14 שנים מחוץ למקצוע, זה קצת מאוחר לבנות  מחדש פרקטיקה מקצועית.

אחר כך אני ממשיך ומתאר כיצד “כוהני האתיקה” רודפים עד חרמה את מבקרי “המערכת“, בתירוצי “סגנון” חסרי–שחר, בעודם עוצמים עין מול עורכי דין אשר מועלים בלקוחותיהם בסכומי מיליונים … והכל בשם “כבוד המקצוע” ו“רמת המקצוע וטהרו“.

את מכתבי המפורט (ממליץ לקראו בשלמותו, כי האמור לעיל לא מתאר אלא את אפס–קצהו) סיימתי באמירה:

אני לא “מבקש” מכם שום דבר, ובוודאי שאני לא מתחנן בפניכם על נפשי, על חיי ועל זכותי לעסוק במקצועי – לכך לעולם לא תזכו.

האם ציפיתי לכך שהלשכה תקבל את ידי המושטת לשלום, ותזמין אותי לחזור לשורותיה (ולמקצוע)? לא, עד כדי כך אני לא נאיבי, אני בהרבה יותר צנוע, ודי היה לי בכך שהוועד המרכזי – הוא הגוף המבצע של הלשכה – ידון במכתבי, ויקבל החלטה כלשהי.

ומהי הכפפה שאני משליך לרגליך, היום הזה?

אני לא מזמין אותך למלא עבורי את תפקיד ה“אמיל זולה” שמילאת למען ברט קאוואנו הרחוק (זה תלוי בך).

אני הרבה יותר צנוע, ודי לי בכך שאתה תפנה אל ראש הלשכה אפרים נוה (אפי נוה, בשביל מנועי החיפוש), ידידך הטוב (אם הוא לא בגד גם בך, בינתיים, כמו שעשה לחברו דורון ברזילי), ותניע אותו להביא את מכתבי לדיון בוועד המרכזי של הלשכה – הוא הגוף המבצע שלה – כדי שזה ידון במכתבי, ויקבל החלטה כלשהי.

איזו החלטה – שיחליט מה שנראה לו, אני אסתפק בהחלטה כלשהי – תהא אשר תהא.

ותודה.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא