איילת הכושלת (ו): שקד מאיימת על השופטים

שמחה ניר, עו“ד

*** בטיפשותה היא מאיימת על השופטים שאם הם לא יפסקו לטעמה הפוליטי, תהייה “רעידת אדמה משטרית” *** היה והם לא ייבהלו – האם יהיה לה האומץ לממש את האיום? *** מה הייתי ממליץ לשופטים לעשות בתגובה לאיומים? *** האם הם אכן יגיבו?

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/54108

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

בן 79 שנים אנוכי היום (15.6.2018), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו“ד רבה המלחמה!

“יש ג‘ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם“

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

איילת המאיימת: היזהרו, אני אשתולל!

הוויכוח על האקטיביזם השיפוטי קיים לפחות מאז פס“ד בנק המזרחי, משנת 1995.

מהות הוויכוח: האם בית המשפט מוסמך לבקר את חוקי הכנסת, או שבעשותו כן הוא, שלא נבחר ע“י העם, שם את עצמו מעל העם הריבון, אשר, באמצעות הכנסת שנבחרה כדין, קובע מה יהיו חוקי המדינה, ובית המשפט רשאי רק לפרשם, לא לבטלם או לפגוע בהם.

דעתי האישית היא שפיסקות ההגבלה אשר בשני חוקי היסוד (כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק) מסמיכות את בתי המשפט לבקר גם את חוקי הכנסת עצמם, ומי שרוצה לשנות את המצב – שיבטל את פיסקות ההגבלה, במקום לצפות מהשופטים שיפזלו אל הפוליטיקאים ויפסקו לפי ה“מצופה” מהם.

כמובן שאפשר לפרש אחרת את פיסקות ההגבלה, אבל בינתיים זה מה שפסק הפרשן העליון של החוקים – בית המשפט העליון עצמו.

אגב, הפירוש הזה מקובל גם על הדרג המקצועי של משרד המשפטים, שהשרת איילת שקד ממונה עליו.

הוויכוח הזה התעורר עכשיו במלוא חריפותו, כאשר הוגשו לבג“ץ עתירות כנגד חוק–יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (להלן: חוק הלאום), דבר שכבר עבר את גבול הסיבולת של איילת הכושלת, והיא לא טמנה את ידה בצלחת: “ביקורת שיפוטית על חוק יסוד תהיה רעידת אדמה. לא רק משפטית אלא גם פוליטית. זוהי רעידת אדמה משטרית” (גלובס, 4.9.2018). היא לא אמרה בפירוש לאיזה חוק יסוד היא מתכוונת, אבל הדבר ברור כשמש.

אני הייתי קורא לזה “משבר קונסטיטוציוני” (אחרים אולי יאמרו “משבר קונסטיטו–ציוני“), אבל זו רק הערת–אגב.

אני לא יודע מה הייתי פוסק אם הייתי שופט, והייתי צריך לדון בעתירה כנד חוק יסוד, אבל מה שאיילת הכושלת עושה הוא בל–יעשה, במיוחד ע“י שרי משפטים: היא מאיימת על השופטים: תפסקו לפי טעמי, אחרת אני אשתולל!

אני הייתי מציע לה שתחכה בסבלנות, ואם הבג“ץ יתערב בחוק היסוד – שתעשה מה שהיא מבינה, אבל הטיפשה הזאת לא מסוגלת לחשוב מעבר לקצה חוטמה.

צריך להביא בחשבון שהסיכויים שהבג“ץ יקבל את העתירות שואפים לאפס–מאופס, כך שהכושלת יכולה לקבל את מבוקשה ללא כל מאמץ, ובלי להיכנס למאבקי כוח מיותרים, אבל כנראה שהיא דווקא רוצה להפגין שרירים מול שופטי הבג“ץ.

היא הייתה צריכה להביא בחשבון גם אפשרות שהבג“ץ אכן יתערב בחוק היסוד, והיא לא תצליח – אולי גם תפחד לנסות – לחולל את אותה “רעידת האדמה המשטרית“, וזה ישים סוף לאמינות שלה.

כרגע היא מעמידה את השופטים במצב בלתי נסבל: אם הם ידחו את העתירה כנגד חוק היסוד, יגידו עליהם שהם “נבהלו מהאיומים“, ואם הם יקבלו אותה, יגידו עליהם שהם “עושים דווקא“.

השאלה היא איך השופטים צריכים להגיב

ברור שהם צריכים לפסוק לפי הבנתם, בלי להתחשב לא באיומים ולא ב“מה יגידו“, אבל בלי תגובה ישירה לדברי השרה הם לא יכולים לעבור לסדר היום.

המינימום שהייתי מצפה לו הוא הודעת גינוי משותפת בחתימתם של כל 15 שופטי העליון עצמם (ולא באמצעות הדוברות), אבל בינתיים עברו למעלה משבועיים, ואם הם לא עשו זאת עד עכשיו – סביר להניח שהם החמיצו את ההזדמנות.

אפשרות נוספת היא להפסיק לתת למדינה את ההנחות שהם נותנים לה בעתירות לבג“ץ.

כך, למשל, כאשר מוגשת לבג“ץ עתירה “רגילה” (דהיינו לא נגד חוק של הכנסת, אלא כנגד רשות מרשויות המדינה), הבג“ץ ידון בה לפי המצב בעת הגשת העתירה, במקום לנהל “תיק שמרטפות“, עם מיקצי שיפורים המתפרסים על פני שנים ארוכות, ובסוף, כגנבים בלילה, הם דוחים את העתירות בנימוק שהן “התייתרו“.

ראו: על “תיקי השמרטפות” של הבג”ץ.

וראו גם: אשר יגורתי (ל”ח): גרוניס והפרקליטה שוש שמואלי משתגלים שלוש שנים, ובסוף הם מוכרחים לגמור.

כאשר הן דנים לפי המצב בעת הגשת העתירה, זה לא רק שהם לא עושים שום דבר בלתי חוקי, אלא שהם עושים בדיוק את מה שהם צריכים לעשות כאשר מוגשת עתירה: לבקש את תגובת המדינה, ואם במקום תשובה לעניין המדינה מבקשת ארכה בנימוקים ש“אנחנו נערכים …” וכו’ – לא לתת לה את הארכה, ולתת מיד צו מוחלט, על פי המבוקש.

האם זו “נקמנות” – לא, זו אינה נקמנות, אלא “שינוי מדיניות בעקבות הביקורת הציבורית רבת השנים“. שינוי מדיניות כזה יעלה את קרנו של בית המשפט העליון, ואת אמון הציבור בבג“ץ, הנשחק כבר שנים ארוכות. זו חזרה בתשובה, עליה נאמר: במקום בו בעלי תשובה עומדים, גם צדיקים גמורים לא יעמודו.

ומדוע לא? מדוע לפוליטיקאים מותר להתחרות בשופטים על ליבו של הציבור, ולשופטים עצמם אסור?

משבר האמון בבג“ץ נראה כמונע פוליטית, כאשר ההתקפות עליו באות גם מימין וגם משמאל – כל צד תוקף כאשר דורכים לו על היבלות הפוליטיות: אכן, עיקר ההתנפלות על הבג“ץ בא מהימין הפוליטי, משום השמאלנות (ה”סטטיסטית”, לפחות) של פסיקתו, אבל כאשר דורכים לו על היבלות הפוליטיות, גם השמאל יודע להתבכיין על כך.

אלא מאי? כאשר הבג“ץ נותן צו מוחלט רק באחוז אחד מהעתירות (פלוס קצת מתחת לשולחן), וכאשר כוס המרורים שהשופטים מרווים בהם את הציבור עולה על גדותיה, די בסיכה קטנה כדי להביא לגלישת עודף המים החוצה.

כמו שכבר הראיתי בעבר, חלק משמעותי, והייתי אומר אפילו עיקרי, מאבדן אמון הציבור בשופטיו נובע מכך שהשופטים עצמם פוחדים ממנו פחד–מוות, ובורחים ממנו כמפני אש, אבל את זה אפשר לשנות.

זה לא יהיה מלווה בהצהרות, כי זה ייראה כנקמנות, כהשבת מלחמה שערה (למרות שזה כך, וצריך להיות כך). זה יהיה במהפכה שקטה: אנחנו ניתן לציבור את הצדק שהבג“ץ לא נתן לו מאז פרוץ המדינה, הציבור יפנים שאנחנו כבר לא קופצים ידינו כבעבר, ינהר אלינו בהמוניו, אנחנו ניתן צדק מהיר לכל מי שזכאי לו, ונראה את הפוליטיקאים שילכלכו עלינו.

היום המצב הוא שברוב המקרים הפוליטיקאים מהימין תוקפים את הבג“ץ ה“סמולני“, ואילו הפוליטיקאים מהשמאל מגינים עליו – לרוב ללא הצלחה (כל הסקרים מראים שהמטוטלת הפוליטית נעה ימינה), ואם איילת הכושלת תנסה ללכלך על הבג“ץ, חברת הכנסת שלי יחימוביץ תקפוץ על רגליה האחוריות: באיזה סגנון גברתי מדברת! בשנה האחרונה הבג“ץ דן ביותר מעשרת אלפים עתירות, נתן צווים מוחלטים ב-90% מהן, ואת מספר הפעמים בהם הבג“ץ התערב בחוקי הכנסת אפשר למנות על אצבעות יד אחת של חבלן משטרתי ותיק!

טיפשות בטיפשות נוגעת

כמו שהראיתי לעיל, שרת המשפטים נהגה בטיפשות כאשר איימה/הזהירה/רמזה (מחק את המיותר) מפני “רעידת אדמה. לא רק משפטית אלא גם פוליטית. זוהי רעידת אדמה משטרית“, אבל גם השופטים נוהגים בטיפשות כאשר הם לא עונים לה כאיוולתה: מאז שהיא אמרה את מה שאמרה, עברו למעלה משבועיים, ואם הם לא הגיבו – הם כבר לא יגיבו, בבחינת עבר זמנו, וגו’.

מה נשאר לשופטים עכשיו לעשות?

הם יכולים לעשות את מה שהצעתי לעיל.

הם יכולים לקבוע שמיעת ערעורים מטעם המדינה לסוף התור.

הם יכולים להחמיר עם המדינה ולהקל עם האזרח בפסיקת הוצאות (הכל בגדרי שיקול דעתם הלגיטימי).

הם יכולים לעשות הרבה דברים – השאלה אם הם יעשו משהו, או שיתנו לכושלת לירוק עליהם ויגידו ש“זה גשם“.

אני מנחש שהם לא יעשו כלום, כי גם הם טיפשים.

ומה עם לא כל השופטים יצטרפו למהלך?

אכן, הדבר אפשרי, במיוחד כאשר חלק מהשופטים בעליון הם כבר אנשיה של הכושלת.

אז נניח שהם לא יצטרפו – זו תהייה חגיגה!

תארו לעצמכם שהשופטים ה“סמולנים” ירבו לתת לעותרים צווים מוחלטים, ואילו השופטים ה“שמרנים” ירבו לדחות עתירות, כמימים–ימימה: הציבור לא טיפש, והעם יראו את הקולות.

ואם העם לא יראו – יבואו הפרשנים ויסבירו לו “בכפית”.

ואם יש לכם ספק – אני אהיה שם, אל תדאגו!

______________

לפרקים הקודמים:

איילת הכושלת (א): עד אנה יכולה הטיפשות להגיע?

איילת הכושלת (ב): למה להרוג רעיון טוב עם נימוקים כושלים, מטופשים – ושקריים?

איילת הכושלת (ג): ראו מי שמדברת על אתיקה!

איילת הכושלת (ד): נתנה לאפרים (אפי) נוה לזיין אותה בתחת, והוא זרק אותה כמו קונדום משומש

איילת הכושלת (ה): האם איילת שקד התכוונה או לא התכוונה לומר שהיא תסגור את פייסבוק וטוויטר?

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא